סופו של המוות

הבשורה על סופו של המוות היא בשורה שכולנו היינו שמחים לקבל. בספרו הראשון של מרדכי שרי ההתמודדות עם עובדת המוות אכן מסתימת בסוג של ניצחון, אך לא בדרך קלה. האובדן וההתפוררות של ההורים, של האהבה, של העיר, של השירה, ושל המשורר עצמו הם התמודדות ארוכה שבסופה מתרחשים אותם ניצחון ונצחיות שהאמנות מאפשרת. שרי מחפש ומוצא גאולה כזאת לא באמונה או נחמה מטפיזית, אלא מפלס לו מוצא של קבלה ואמפתיה דרך תהומות המלה והנפש, דרך תל-אביב של מטה, דרך העולם הפתטי לעיתים של השירה והמשוררים, ודרך עובדת המוות המשתקפת אליו מכל ראי של החיים. "סוֹפוֹ שֶׁל הַמָּוֶת קָרוֹב," אומר באחד השירים הדוֹד ירמיהו, "מִי שֶׁלֹּא קָבַר עַצְמוֹ חַי / לֹא יִזְכֶּה לָמוּת." אבל לכל אורך הספר סבל החיים, שביחס אליו המוות נראה לדוֹד כמוצא של חסד, הוא דווקא מקור לרגשות נוגעים ללב. דרך משקפי החמלה של שיריו האב והאם הזקנים הופכים למין ילדים, דרי הרחוב הופכים קרובים אלינו, ואף עולמנו ההישגי משתקף לרגע בהשתקפות נחמלת, מחובקת.

על המחבר: מרדכי שרי נולד וגדל ברמת גן, דור חמישי בארץ. השלים לימודי קולנוע ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, והוא פסיכולוג קליני במקצועו. בוגר בית הספר לשירה הליקון, וחבר ב"קבוצת יום רביעי" שחבריה כותבים ומפרסמים למעלה מעשור. תרגומיו לשירים של טד יוז, טניסון, אליוט ואחרים ראו אור בספר "מחסומים אוטיסטיים במטופלים נוירוטיים" מאת פרנסס טסטין (תולעת ספרים, 2008). מחזורים משיריו התפרסמו ב"הליקון", "שבו" ו"כתובת".

מקט: 9781869790752

מסת"ב: 9781869790752

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

אַגִּיעַ
אַגִּיעַ הַבַּיְתָה בִּשְׁמוֹנֶה בְּעֵרֶךְ, אַתְּ
תֵּשְׁבִי בְּשֵׂעָר רָטֹב מוּל הַמִּרְקָע
שׁוֹלָה כַּדּוּרֵי שׁוֹקוֹלַד גּוֹדַיְבָה
מִקֻּפְסַת פַּח קְטַנָּה. אֲנִי
אֵשֵׁב לְיָדֵךְ עַל הַסַּפָּה.
וּמָה אִם תִּזְרְקִי לִי פִּתְאוֹם
“אַתָּה רֶפּוּבְּלִיקַת בָּנָנוֹת!”
וַאֲנִי אָשִׁיב
“וְאַתְּ תֵּאוֹרְיַת קוֹנְסְפִּירַצְיָה!”
“וְאַתָּה”, כָּךְ תַּמְשִׁיכִי, “חֲדַל פֵּרָעוֹן.”
“וְאַתְּ אֶפֶקְט דּוֹמִינוֹ.”
וּמָה אִם הַקִּירוֹת יַתְחִילוּ לִרְעֹד,
וְאַתְּ תֹּאמְרִי “פִּרְפּוּר פְּרוֹזְדּוֹרִים”,
וַאֲנִי אֹמַר לָךְ “מֶשֶׁק סָגוּר”, וְאַפְנֶה אֶת גַּבִּי,
וְאַתְּ תַּעֲבִירִי אֶצְבָּעוֹת מִתַּמְּמוֹת
עַל רֹאשִׁי וְתִשְׁאֲלִי, “אָז מַה בֶּאֱמֶת עוֹשֶׂה
הָאָבִיב עִם עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן?”
אָז אֶשָּׂא אוֹתָךְ עַל יָדַי
אֶל הַמִּטָּה, בּוֹעֵט בַּדְּלָתוֹת הַסְּגוּרוֹת.
עֲרֻמִּים נִתְפַּתֵּל זֶה בָּזֶה כִּנְחָשִׁים
לֹא מַתְחִילִים לֹא נִגְמָרִים.

צִפְצוּף, נְקִישָׁה
הַחַיִּים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים מִגּוּפוֹ שֶׁל אָבִי
בְּקֶּצֶב שְׁלשָׁה רְבָעִים:
צִפְצוּף, נְקִישָׁה,
צִפְצוּף, צִפְצוּף, נְקִישָׁה.
מַה שֶׁנִּכְנָס בְּצִנּוֹר אָדֹם
יוֹצֵא בְּצָהֹב.
מוֹפָע אוֹר־קוֹלִי שֶׁל אָדָם וּמְכוֹנָה:
אָבִי נוֹשֵׁם
אוֹ הַמְּכוֹנָה נוֹשֶׁפֶת.
רֶגַע בְּתוֹכוֹ רֶגַע בְּתוֹכָהּ
דָּם וְשֶׁתֶן וּמָזוֹן וּנְשָׁמָה
כָּל כֻּלּוֹ עוֹבֵר דַּרְכָּהּ.
גַּם אִם יִרְצֶה לְהוֹצִיא
אֶת נִשְׁמָתוֹ לֹא יוּכַל.
צִפְצוּף, נְקִישָׁה,
צִפְצוּף, צִפְצוּף, נְקִישָׁה.