הבן של הזונה

אפילו ששכב מת, הוא עדיין נראה מפחיד ומאיים. מריה עמדה מעליו, המומה ומאובנת. היא פחדה שאביה החורג עלול לקום לפתע על רגליו בשביל לקלל אותה או להכות אותה. כל שנייה שחלפה ארכה כמו נצח. נטולת רגשות, ריקנית, היא התבוננה בו.

 

חייה של מריה רוויי סבל וכאב. ילדותה נגזלת ממנה בידי אימה האלכוהוליסטית שעוסקת בזנות. היא נמלטת מביתה לאחר שהואשמה על ידי אימה ברצח אביה החורג שנהג לאנוס ולהכות אותה ומגיעה למרסיי, שם היא מוצאת בית בבית בושת, מתחילה לעסוק בזנות ובשל יופייה המרהיב נעשית מבוקשת מאוד על ידי הגברים הפוקדים את המקום. עולם התרבות הפריזאי נחשף בפניה כשהיא עוברת לפריז, שם היא מתעשרת מעיסוקה בזנות אולם אינה חווה אהבה. מפגש מקרי עם אשת אצולה משכילה ואוהבת יוצר תפנית מפתיעה ומרגשת בחייה.

 

בכתיבה רבת־רבדים, עמוקה ואינטימית טווה ליליה שטיינברג מסע חיים של גיבורה נועזת ופמיניסטית, על ילדותה רצופת המשברים, התבגרותה, מערכות היחסים בחייה וסודותיה, ובכך שופכת אור על הטבע האנושי בכללותו.

 

הספר מבוסס על חייה של ליליה, הדמויות מציאותיות וגדולות מהחיים, והשתלשלות האירועים מעוררת מתח, סקרנות ותקווה.

 

ליליה שטיינברג, ניצולת שואה, נולדה לפני תום המלחמה בבוקרשט, לא ידעה אהבה או חיבה מעודה, סבלה מרעב והייתה ילדה חולנית וחלשה. בעולם שמחוץ לביתה, שבו ראו בה ילדה יפה ומוכשרת, מצאה תקווה. בגיל צעיר רכשה כמה שפות ולמדה לנגן בפסנתר. לאורך חייה טיילה ברחבי העולם בחיפוש אחר אנושיות ויופי. הכתיבה הייתה עבורה מפלט מהמציאות ואפשרה לה למצוא מזור לנפשה.

מקט: 4-1272-2676

אפילו ששכב מת, הוא עדיין נראה מפחיד ומאיים. מריה עמדה מעליו, המומה ומאובנת. היא פחדה שאביה החורג עלול לקום לפתע […]

---

 

פרק I

 

חבטה עמומה נשמעה, של גוף כבד המוטח ברצפה, ורגע לאחר מכן השתרר שקט מוחלט. ריצ’רד שכב על גבו על הרצפה, עיניו פקוחות. דם נזל מאפו, ופיו היה פתוח כאילו ביקש עוד נשימה אחת נוספת, רק לנשום. הוא לא זז, פשוט שכב כך. מת.

מריה הביטה על גופתו של ריצ’ארד, אביה החורג, וחשבה, כמה פעמים ייחלתי לכך שכשיטפס על סולם העץ הזה בדרכו לאנוס אותי, הסולם יישבר והוא ייפול. איחלתי לו מוות. ריצ’ארד היה שיכור, וסביבו הבאיש ריח עז של אלכוהול זול, זיעה וטבק. היא קיוותה שייפול ושישבור את המפרקת, ועכשיו זה קרה.

אפילו ששכב מת, הוא עדיין נראה מפחיד ומאיים. מריה עמדה מעליו, המומה ומאובנת. היא פחדה שאביה החורג עלול לקום לפתע על רגליו בשביל לקלל אותה או להכות אותה. כל שנייה שחלפה ארכה כמו נצח. נטולת רגשות, ריקנית, היא התבוננה בו.

לולו, אימה של מריה, הגיעה מחדר השינה למשמע החבטה, וכמו תמיד הייתה שיכורה. מתנדנדת מרוב שכרות הצליחה להגיע עד בעלה ששכב על הרצפה ללא תזוזה. היא החלה לצרוח על בתה, “את זונה! את הרגת את אבא שלך!”

“אני שונאת אותך!” הוסיפה לולו, “את הרגת את הבעל שלי. הוא מת! מה אעשה עכשיו בלעדיו?!” היא צעקה וצעקה עד שקולה הפך צרוד ונבחני. לולו כרעה על ברכיה, אספה את ראשו של ריצ’רד אל ירכיה ובכתה.

בכיס של חלוקה מצאה סיגריות מסוג ג’יטאן. היא הדליקה אחת, ידיה רועדות יותר מתמיד, השתעלה ושאפה את עשן הסיגריה עמוק אל תוך ריאותיה. אחר כך זחלה אל עבר בקבוק יין מלא עד מחציתו שמצאה מתחת לשולחן שבור. בלגימות ספורות כילתה את היין שנותר והשליכה את הבקבוק הריק על הרצפה. הבקבוק התגלגל והתגלגל עד שנתקל בדבר־מה ונעצר. לולו התרוממה וצנחה על הכורסה שבסלון. היא שוב בכתה, ובכל הזמן הזה מריה נותרה המומה ומאובנת, ללא מחשבות וללא רגשות בקרבה. היא הסתכלה על אביה החורג ולא משה ממקומה.

אימה הפסיקה לבכות, הסתובבה אל עבר בתה ושוב צעקה, ומריה מתבוננת בה. עיניה של לולו היו מלאות שנאה. “את זונה טיפשה, אני שונאת אותך! אף פעם לא אהבתי אותך ולא רציתי אותך! תמיד היית כמו אבן על הרגל שהכבידה עליי ומנעה ממני לזוז… ועכשיו הרגת את הבעל הטוב והאהוב שלי! הרגת אותו. הרסת את חיי!” המשיכה לצעוק ושוב הצטרדה והשתעלה. שערותיה הדקות הגיעו עד כתפיה, צבען לא ברור, בין בלונדיני לחום. היא הייתה רזה ושברירית. פניה היו נאות; אפה קטן ועיניה ירוקות, אבל את עיניה הקיפו עיגולים שחורים כמו צל ופניה היו חיוורות. המראה שלה היה זול וגס. היא הייתה לא מטופחת ותמיד שיכורה. לגופה לבשה חלוק סאטן אדום ומוכתם, מעוטר בפרחים ירוקים, והמראה שלה היה מעורר רחמים. מבטה היה ריק, עד שפגש במבטה של מריה, ואז שוב נמלאו עיניה שנאה. מריה לא יכלה לדמיין שאימה הייתה פעם פיכחת ולא שתתה, היא אהבה את אימה, לא היה לה איש מלבדה. במשך זמן רב שתקה לולו. היא ניסתה לאחוז בכוס שהייתה מונחת על השולחן, ובה כמה טיפות של יין, אולם הכוס נפלה מידה וטיפות היין שנשפכו ממנה נראו כמו כתם של דם. זעם אחז שוב בלולו והיא צעקה, “עופי מפה ועזבי את הבית הזה! אני לא רוצה לראות אותך שוב לעולם, לעולם! שלא תעזי להופיע פה!” היא חזרה על דבריה שוב ושוב, עד שגווע קולה והפך ללחישה.