“אין ברירה, מיי, אנחנו חייבות לקחת את הסיכון. נעטוף את עצמנו עד כמה שאפשר בשרוולים ארוכים, כפפות, כמה שכבות של […]
"אימא, את חיה בסרט. צאי מזה!"
חיה בסרט. אני לא בטוחה שמשמעות הביטוי הזה מובנת לי במלואה. סלנג אף פעם לא היה הצד החזק שלי, והוא יודע את זה. כל המילים והביטויים האלה, שזולגים לשפה מהעגה הצבאית, מהשיח התל-אביבי, מהקהילה הלהט"בית, מהלהג הבלתי-פוסק ברשת. מי יכול לעמוד בקצב? אני עוד תקועה בסלנג מתקופת האבן, כמו שהוא אומר, ולפעמים מנסה להעמיד פנים שאני אימא עדכנית ומודרנית ו"קוּלית", לא מהעתיקות האלה, שנהנות כשהילדים שלהן צוחקים עליהן בלגלוג מהול בחיבה. אימא שיודעת על מה הוא מדבר, מבינה את ההקשרים. אבל הוא יודע שלרוב זו רק העמדת פנים. פעם או פעמיים שמעתי אותו משתמש בביטוי "אוכלת סרטים", ועכשיו אני חיה בסרט.
אני משוכנעת שעכשיו הוא מדבר כך רק כדי להרגיז אותי.
"אז מה אתה מציע לעשות?" אני מגייסת כוחות, באמת משתדלת מאוד, כדי שקולי יישמע יציב ומאופק, ובינתיים מרגישה כיצד כל החום מתרוקן מגופי ועולה אל פניי.
"לעשות? מה יש לעשות? אין מה לעשות." הוא נשמע צרוד ומרוחק. קולו נעלם מדי פעם. יש לי הרגשה שהשיחה תכף תתנתק. "זה המצב. שתעשה מה שהיא רוצה. החלטה שלה."
אני מנסה לחשוב מהר, מחפשת משהו חכם לומר – מין משפט מחץ כזה – שידליק אצלו בראש נורה, כמו בקומיקס, שיגרום לו להבין פתאום עד כמה חמור המצב, ועד כמה קלות הראש שלו והאדישות הקרה שהוא מפגין ברגעים אלה עומדות לשנות את החיים שלו, ושלי. ולאו דווקא בצורה שהוא היה מעוניין בה. או אני.
"תקשיב לעצמך," אני מנסה לדבר מהר, לפני שהקו יתנתק, "אתה בכלל קולט מה שאתה אומר? אתה לא מבין שאתה עומד לעשות פה בדיוק מה ש…" אני מרגישה איך קולי מתחיל להיסדק. זה תמיד קורה כשאני הכי צריכה אותו.
עכשיו עומד בינינו רק רחש סטטי של קו טלפון משובש, שמנסה לגשר על המרחק העצום שמפריד בינינו.
"אימא," הוא אומר לבסוף בקול נמוך, ואז משתתק לכמה שניות. "אימא, אני מבין מה את מנסה להגיד, אבל זה בכלל לא אותו סיפור."
הכיצד לא, יקירי? אני רוצה לצעוק לו. הכיצד אינך רואה שזה אותו סיפור, אבל אותו סיפור בדיוק, כשההבדל היחיד הוא עשרים ושתיים השנים שמפרידות בין אז לעכשיו.
אבל לפני שאני מספיקה לפתוח את הפה, הקו הארור מתפגר.
אני מתעבת אותו עכשיו.
בני יחידי – שעד לפני שיחת הטלפון הזאת היה בבת עיני, מחמל נפשי, נשימה מנשמת אפי, אלוף נעוריי האבודים – מעורר בי כעת שנאה יוקדת, אמיתית וטהורה, שאותה אני חשה בכל שריריי, עצביי, גידיי ונימי הנימים של נפשי המטולטלת.
כל כך שונאת ורותחת, שאני מרגישה כיצד כל החום שקודם לכן עלה והתרכז בפניי, נשפך עכשיו החוצה בדמעות גדולות ומלוחות, שחלקן חודרות אל פי ואחרות ממשיכות אל צווארי בזרם של הלם, כעס, אכזבה, בלבול, אלוהים יודע מה.
אם הוא היה לידי עכשיו, הייתי מסתערת לעברו, תופסת בכתפיו ומטלטלת אותו כמו שפעם – ואולי עדיין – היו השב"כניקים מטלטלים את החשודים שלהם. מטלטלת ומטלטלת עד ש… לא יודעת, עד שהיה מודה שהוא אידיוט, חסר רגשות, חסר אחריות, נטול בינה, כל דבר, רק לא האדישות הקרה והמנותקת הזו.
אני שמה לב שהטלפון עדיין בידיי.
אני רוכנת כדי להניח אותו על השולחן, אבל באמצע מתחרטת ומתקשרת לרָפָה.
רָפָה מתייצבת אצלי מייד. היא פותחת את דלת הכניסה – היא לעולם לא נוקשת על דלת ביתי – ונכנסת בצעדים מהירים למטבח, שם אני ישובה ליד השולחן העגול הקטן הצמוד לקיר, בוהה בכפות ידיי.
היא מתיישבת ללא מילים מעברו השני של השולחן, מסדרת את תיקה על ברכיה, ממוללת בין אצבעותיה עלה יבש בעציץ הקטן המונח בינינו – בֶּגוֹנְיָה שקיבלתי ממנה לפני חודשיים ליום הולדתי – ורק אז היא פונה אליי.
"מה את מתכוונת לעשות?"
לרפאלה יש קול עבה וצרוד של מעשנת כבדה. לפעמים, בשיחת טלפון, אנשים שלא מכירים אותה חושבים שהיא גבר. היא תמיד נשמעת עניינית ומוכנה להסתער על כל משימה בנחישות נטולת פאניקה.
כל החברים שלה קוראים לה רפי, אבל אני קוראת לה רפה.
הייתי רוצה להיות קצת כמוה, אבל אני לא.
היא לא נראית מזועזעת ממה שסיפרתי לה.
"אין לי מושג, רפה. אני מרגישה שהמוח שלי הפך לדייסה. כרגע אני לוקה בבצקת המוח. תגידי לי מה לעשות. מה את היית עושה במקומי?"
רפה שולפת מהתיק חפיסת קנט ארוך, מציתה סיגריה ונושפת את העשן לכיוון פניי. אני יודעת שהיא לא תענה על השאלה הזו.
היא שולחת את ידה אל המדף הקטן המקובע לקיר ומורידה ממנו את מאפרת הזכוכית המונחת שם באופן קבוע רק בשבילה.
"רגע אחד את עומדת במטבח וקוצצת ירקות לסלט, וברגע הבא הבן שלך, זב החוטם הזה, שעוד בקושי יודע מיהו בכלל, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, מודיע לך שהכניס להיריון נערה שפגש בפאב בסין. בסין!" אני שומעת את עצמי צועקת.
"איפה הוא מטייל עכשיו?"
אני מכירה את רפה כבר יותר מעשרים שנה ויודעת בדיוק מה היא עושה עכשיו. היא מנסה להוציא אותי מהמערבולת, ובעזרת שאלות קצרות ולאקוניות מחזירה אותי בהדרגה למסלול של חשיבה רציונאלית ופרקטית.
"וייטנאם."
"וייטנאם. לפני שלושה ימים אמרת הונג קונג."
"עכשיו זה וייטנאם. גמר עם סין ושלוחותיה, ועכשיו הוא ממשיך דרומה, לא לפני שטרח להשאיר מאחוריו מזכרת." הקול שלי יציב סוף-סוף, אבל ידיי עדיין רועדות.
"והוא, מה?" היא מניחה את ידה הפנויה על שתי ידיי, אולי כדי לעצור את הרעד.
"כלום. היא יצרה איתו קשר, הודיעה מה שהודיעה, והוא הציג בפניה שתי אפשרויות – לסיים את העניין, על חשבונו כמובן, או להמשיך בלעדיו. חוץ מהתשלום עבור ההפלה, הוא לא מתכוון לקחת על עצמו שום אחריות." אני מנסה לדמיין את הקול הקר שבו הוא השתמש כדי לומר לבחורה המסכנה את הדברים הללו. אילן שלי, החם, המחבק, העוטף, שהצחוק המתגלגל שלו ממלא את כל הבית, יודע גם יודע – כשהוא רואה לנכון – להיראות ולהישמע יהיר ומנותק.
"אני בטוחה שהוא בשוק לא פחות ממך," עכשיו קולה של רפה מביע קצת יותר רגש, והיא מביטה לתוך עיניי. מעניין עם כמה מהפציינטים שלה היא ניהלה שיחות דומות. לפעמים מסקרן אותי לדעת אם הדרך שבה היא מדברת עם החברות הנזקקות שלה שונה מהדרך שבה היא מדברת עם הנשמות המיוסרות שמגיעות למשרדה.
"הוא בסך הכול ילד, לכל הרוחות," היא ממשיכה, "מה ציפית שיגיד? שהוא לוקח עליו את מלוא האחריות ושהוא מוכן ומזומן, בגיל ובששון, להיות אבא בגיל עשרים ושתיים?"
"ומה איתי?"
"מה איתך?"
"את חושבת שאני מוכנה להיות סבתא בגיל ארבעים וארבע?!"
"אם כך, העניין סגור. הבעיה נפתרה." היא מחזירה את חפיסת הסיגריות לתיק ועושה סימנים של מישהי שסיימה את עבודתה ומוכנה ללכת לדרכה.
"לא בדיוק," אני אומרת לה במהירות, לפני שתספיק לקום, "הבחורונת כבר הודיעה לו שהיא ממשיכה את ההיריון."
"בואי," היא אומרת, "אנחנו יוצאות לשתות כוס קפה."
בית הקפה הקטן שבו אנחנו יושבות תמיד נמצא במרחק עשרים דקות נסיעה מהבית שלי. רפה נוהגת, ותוך כדי כך עושה כמה שיחות טלפוניות, כדי לבטל את שתי הפגישות שנקבעו לה לאחר הצוהריים. אני נרגשת מהמחשבה שהיא מפנה את כל היום שלה רק כדי להיות איתי, ומרגישה ששוב משהו מבעבע בתוך ארובות עיניי ומאיים לפרוץ החוצה.
כשאנחנו מתיישבות משני צידי השולחן הקבוע שלנו, גיל, המלצר, ניגש אלינו בחיוך יודע דבר ומצביע לעבר רפה, "קפוצ'ינו גדול עם הרבה קצף," ואז מסתובב לעברי, "אספרסו כפול עם קצת חלב קר בצד". שתינו מהנהנות, והוא זוקר את הבוהן בשביעות רצון.
הקפה מגיע במהירות, ואנחנו בוחשות את הסוכר בתוך הכוסות בשתיקה.
עם רפה השתיקות אף פעם אינן מביכות. לאורך כל שנות היכרותנו, תמיד ידענו לשתוק ביחד, בדיוק כפי שידענו לקדוח זו לזו את המוח עד כלות הנשמה.
ועכשיו היא מתחילה לספר לי על אחד המטופלים שלה, אולי כדי לשפר את מצב רוחי. אני מרגישה שהיא גם מנסה להצחיק אותי כשהיא מתארת לי בפרטי פרטים את הטקטיקות שבהן משתמש מיסטר איקס – כך היא מכנה את הלקוחות שלה, מצמידה להם את אותיות האיי בי סי – כדי להתמודד עם פוביית החתולים שלו.
במשך השעתיים שאנחנו יושבות שם, שמו של אילן אינו מוזכר ולו פעם אחת.
בנסיעה חזור היא שואלת אם מתחשק לי שהיא תישאר איתי עד הערב.
"מה את חושבת?" אני מצמצמת לעומתה את עיניי ומקרבת אליה בבדיחות הדעת את ראשי, וזו הפעם הראשונה היום שאני חשה סוג של הקלה.
אין עדיין תגובות