הלילה אפל וחורש רע. כוחות עתיקים עומדים להשתחרר מכלאם… מעגל האופל הולך וסוגר על זואי. חבריה מחרימים אותה, נפרט מבקשת […]
פרק ראשון
קְרָע! קְרָע! צרחות של עורב טיפש הפריעו לי לישון כל הלילה. (טוב, ליתר דיוק, כל היום — הרי אני ערפדית־בהתהוות, והיום והלילה שלנו הפוכים.) בכל אופן, לא ישנתי דקה אתמול בלילה/ביום. אבל נדודי שינה מבאסים הם הבעיה הכי קטנה שלי כרגע, כי כשחברים מעוצבנים עלייך החיים באמת בזבל. מי כמוני יודעת. אני זואי רדבירד, המלכה הבלתי מעורערת של ממלכת מעצבני החברים.
פֶּרסֶפּוֹנֶה, הסוסה הערמונית שאפשר להגיד שהיא שלי מהיום שעברתי לבית הלילה, שירבבה את צווארה לעברי וחיככה את האף בלחי שלי. נישקתי את המצח הנעים שלה והמשכתי להבריש את צווארה החלק. הטיפול בפרספונה תמיד עוזר לי להתרכז ומשפר את ההרגשה שלי. והיום בהחלט הייתי זקוקה לעזרה בשני התחומים האלה.
“אז ככה: הצלחתי להימנע מהעימות הגדול במשך יומיים, אבל המצב הזה לא יכול להימשך ככה,” אמרתי לסוסה. “הם בטח יושבים עכשיו בקפטריה, אוכלים ארוחת ערב יחד, מבלים כמו איזה מועדון סגור ומשאירים אותי לגמרי מחוץ לתמונה.”
פרספונה נחרה וחזרה ללעוס שחת.
“את צודקת, גם אני חושבת שהם מתנהגים כמו מטומטמים. נכון, שיקרתי להם, אבל בעיקר בגלל שלא היתה לי בררה. ונכון, גם הסתרתי מהם כמה דברים. אבל עשיתי את זה בעיקר לטובתם.” נאנחתי. לא סיפרתי להם שסטיבי ריי הפכה לאל־מתה לטובתם. אבל כשהסתרתי את הקטע שהיה לי עם לוֹרֶן בְּלֵייק — משורר החצר של הערפדים ומורה בבית הלילה — זה היה בעיקר לטובתי. “אבל בכל זאת,” פרספונה זקפה אוזן כדי להקשיב לי, “הביקורת שלהם לא מוצדקת.”
פרספונה נחרה שוב. אני נאנחתי שוב. אוף. אני לא יכולה להמשיך להתחמק מהם.
טפחתי פעם אחת אחרונה על הגב של הסוסה החמודה ויצאתי באיטיות מהאורווה שלה למחסן הציוד כדי לסדר את שלל הקרצפות והמברשות שהשתמשתי בהן בשעה האחרונה כדי לטפל בה. שאפתי עמוק את ריח העור והסוסים והנחתי לתערובת הריחות המרגיעה להשקיט את המתח שהרגשתי. כשקלטתי את הבבואה שלי בזגוגית החלון של מחסן הציוד, העברתי מיד אצבעות בשיער השחור שלי, בניסיון לגרום לו לא להיראות פרוע כל כך. סומנתי כערפדית־בהתהוות ועברתי לבית הלילה לפני מעט יותר מחודשיים, אבל כבר רואים שהשיער שלי מלא וארוך יותר. ושיער מהמם הוא רק אחד מהשינויים הרבים שעברתי. כמה מהם בלתי נראים כמו הזיקה לחמשת היסודות, ואת האחרים אפשר לראות בקלות, למשל הקעקועים המיוחדים שהקיפו את הפנים שלי בקווים מפותלים ואקזוטיים, התארכו אחר כך לסימן כחול כהה במורד הצוואר והכתפיים שלי והמשיכו לאורך הגב, ולאחרונה גם סביב המותניים, שלא כמו אצל יתר הערפדים הבוגרים או הערפדים־בהתהוות. את הפרט הקטן הזה אף אחד לא ידע, מלבד החתולה שלי נלה, האלה שלנו ניקס, ואני.
אפשר לחשוב, למי כבר יכולתי להראות אותו?
“בטח, הרי אתמול היו לך לא חבר אחד, אלא שלושה,” אמרתי לָאני עם העיניים הכהות וחצי החיוך הציני שהשתקפה אלי מהזגוגית. “אבל פתרת את העניין הזה, נכון? היום, לא רק שאין לך אף חבר, אף אחד גם לא יסמוך עלייך במיליארד השנים הקרובות.” חוץ מאפרודיטה, כמובן, שהתחרפנה לגמרי והסתלקה לפני יומיים כי התברר לה שאולי היא הפכה פתאום בחזרה לבת אנוש, וחוץ מסטיבי ריי, שרדפה אחרי אותה אפרודיטה המחורפנת והאנושית־מחדש, כי אולי היא זאת שהפכה אותה לאנושית כשהקהלתי מעגל והפכתי אותה מנערה אל־מתה מפחידה לערפדית־מוזרה־עם־קעקועים־אדומים־אבל־רגילה. “בכל מקרה,” אמרתי לעצמי בקול, “הצלחת לקלקל יחסים כמעט עם כל אדם בחיים שלך. באמת כל הכבוד!”
השפה התחתונה שלי התחילה לרעוד, והרגשתי שהעיניים שלי מוצפות דמעות. לא. עיניים אדומות מבכי לא ישפרו את המצב. זאת אומרת, ברצינות, אם זה היה עוזר, החברים שלי ואני כבר היינו מתנשקים (טוב, לא ממש) ומשלימים לפני כמה ימים. אני פשוט חייבת להתעמת איתם ולהתחיל לנסות לתקן את המצב בינינו.
זה היה לילה קריר וערפילי מעט בסוף דצמבר. לאורך המדרכה, בדרך מהאורווה ומאולם הספורט אל הבניין המרכזי, הבליחו מנורות הגז בהילות אור צהבהבות וקטנות, יפות וקדמוניות. האמת היא שכל הקמפוס של בית הלילה יפהפה, ותמיד הזכיר לי טירה אגדית מתקופת המלך ארתור יותר מאשר בניין מהמאה העשרים ואחת. אני אוהבת את המקום הזה, הזכרתי לעצמי. זה הבית שלי. לכאן אני שייכת. אני אשלים עם החברים שלי, והכול יסתדר.
נשכתי את השפה ושקעתי בתהיות איך להשלים עם החברים שלי, כשלפתע מילא קול טפיחה מוזר את האוויר סביבי וקטע את מחשבותי. משהו בקול הזה העביר בי צמרמורת. הרמתי מבט. לא ראיתי שום דבר מעלי, רק חושך ושמים, ואת ענפי האלונים הענקיים והחשופים לאורך המדרכה. רעדתי, ופחד מוות מילא אותי לרגע כאילו אני דורכת על הקבר שלי, כי הלילה הפך מאפלולי וערפילי לאפל וחורש רע.
רק רגע — אפל וחורש רע? נו באמת, זה ממש טיפשי! הקולות ששמעתי ודאי לא היו מבשרי רעות יותר מסתם רחש של רוח בעלים. אוף, אני הולכת ומשתגעת.
הנדתי את ראשי, נוזפת בעצמי, והמשכתי ללכת. אבל הספקתי להתקדם רק כמה צעדים, ואז זה קרה שוב. הטפיחה המוזרה באוויר, שכאילו התקרר פתאום בעשר מעלות, יצרה משב רוח שהכה בכוח על עורי. בלי לחשוב נופפתי בידי כדי לגרש אותו, מדמיינת עטלפים ועכבישים וכל מיני יצורים מפחידים.
האצבעות המושטות שלי נגעו במשהו אוורירי, אבל הוא היה קפוא, וכאב מקפיא פילח את ידי. בהלה הציפה אותי, פלטתי צווחה והצמדתי את הידיים לחזה. לרגע לא ידעתי מה לעשות, והתאבנתי מפחד. הצלחתי לזוז סוף־סוף רק כשהטפיחה התחזקה, והקור התעצם. כופפתי את הראש ועשיתי את הדבר היחיד שעלה בדעתי: רצתי לדלת הקרובה של בית הספר.
חמקתי פנימה, טרקתי את דלת העץ העבה מאחורי והתנשמתי בכבדות, ואז הסתובבתי להציץ מבעד לחלון הקטן והקמור שבמרכזה. הלילה התחיל לזוז ולהתנודד לנגד עיני, כמו צבע שחור שנשפך על דף שחור. תחושת הפחד הקפוא והנורא לא הרפתה ממני. מה קורה פה? כמעט בלי לשים לב מה אני עושה, לחשתי, “אש, בואי אלי. אני זקוקה לחומך.”
היסוד הגיב מיד ומילא את האוויר סביבי בחמימות רכה של אח בוערת. המשכתי להסתכל מבעד לחלון הקטן והצמדתי את כפות הידיים לעץ המחוספס של הדלת. “החוצה,” מילמלתי. “שלחי את חומך גם החוצה.” היסוד נסחף ממני בגל חמימות, עבר דרך הדלת ושטף את הלילה. שמעתי רחש תסיסה, כמו של מים חמים על קרח יבש. הערפל התאבך, סמיך ועכור, וסיחרר את ראשי עד כדי כך שנתקפתי בחילה קלה. האפלה המוזרה החלה להיעלם. ואז החום סילק לגמרי את הקור, ובדיוק באותה פתאומיות שבה הכול התחיל, הפך לפתע הלילה שוב שקט ומוכר.
מה קרה פה עכשיו?
תחושת עקצוץ בידי גרמה לי להזיז את המבט מהחלון. הסתכלתי למטה. לאורך גב כף היד שלי ראיתי סימנים אדומים, כאילו משהו שרט אותי בציפורניו או בטפריו. שיפשפתי את סימני התקיפה שצרבו כמו כווייה ממחליק שיער.
ואז התחושה הציפה אותי בכל כוחה, בעוצמה שהדהימה אותי, וידעתי בחוש השישי שקיבלתי מהאלה שאסור לי להסתובב כאן לבדי. הקור שהשחית את חשכת הלילה, יצור הרפאים שרדף אחרי הנה ושרט אותי, עורר בי תחושה מבשרת רעות. לראשונה זה זמן רב, ממש פחדתי. לא חששתי לחברים שלי. לא לסבתא שלי או לחבר לשעבר האנושי שלי, ואפילו לא לאמי המנוכרת. פחדתי על עצמי. עכשיו, לא רק שרציתי להיות עם החברים שלי, אלא הייתי ממש זקוקה להם.
שיפשפתי את היד והכרחתי את הרגליים שלי לזוז קדימה. היה לי ברור שאני מעדיפה להתמודד עם הכאב והאכזבה של החברים שלי מאשר עם אותו דבר אפל שממתין לי בין צללי הלילה.
התעכבתי לרגע ליד הדלתות הפתוחות של “חדר האוכל” העמוס (הידוע גם בשם “קפטריית בית הספר”), הסתכלתי בנערים שדיברו זה עם זה בנחת ובשמחה, ופתאום התמלאתי תקווה נואשת להיות סתם עוד ערפדית־בהתהוות בלי יכולות מיוחדות או האחריות שכרוכה בהן. לרגע השתוקקתי כל כך להיות נורמלית, עד שהיה לי קשה לנשום.
ואז הרגשתי את המגע הרך של הרוח, שלהבה בלתי נראית כאילו חיממה. הרחתי לרגע ניחוח קל של ים, למרות שבהחלט אין שום ים בטולסה, שמעתי ציוץ ציפורים והרחתי דשא קצוץ. והנשמה שלי רטטה באושר דומם ובירכה את הכוח שקיבלתי מהאלה — זיקה לכל אחד מחמשת היסודות: אוויר, אש, מים, אדמה ונשמה.
אני לא נערה רגילה. אני לא כמו כל הערפדים או הערפדים־בהתהוות. ולא ראוי מצדי לקוות להיות משהו אחר. ואותו חלק לא רגיל שבי אמר לי שאני מוכרחה להיכנס לקפטריה ולנסות להשלים עם החברים שלי. הזדקפתי, סקרתי את חדר האוכל במבט נטול רחמים עצמיים, ומיד מצאתי את החבורה המיוחדת שלי יושבת במקום הקבוע.
נשמתי עמוק וחציתי את הקפטריה במהירות, מהנהנת או שולחת חיוך קטן למי שאמר לי שלום. שמתי לב שכולם מתייחסים אלי באותו עירוב רגשות רגיל של כבוד ויראה, והבנתי שהחברים שלי לא ליכלכו עלי בפומבי. זאת אומרת שנפרט לא פתחה במתקפה גלויה וכוללת נגדי. בינתיים.
לקחתי סלט מוכן ומשקה מוגז חום. החזקתי את המגש חזק כל כך, שמפרקי האצבעות שלי הלבינו, צעדתי היישר לשולחן שלנו והתיישבתי במקום הקבוע שלי ליד דמיאן.
כשהתיישבתי, אף אחד לא הסתכל עלי, אבל הפטפוט הנינוח שלהם נעלם. מיד, וזה משהו שאני ממש שונאת. מה יותר נורא מלגשת לחבורה של אנשים שאמורים להיות החברים־הכי־טובים־שלך ולראות את כולם סותמים את הפה בבת אחת, כי ברור שהם דיברו עלייך? אוף.
“היי,” אמרתי במקום לברוח או לפרוץ בבכי כמו שהתחשק לי לעשות.
אף אחד לא אמר מילה.
“מה נשמע?” כיוונתי את השאלה לדמיאן, כי ידעתי שהחבר ההומו שלי הוא מן הסתם החוליה החלשה בשרשרת “לא־מדברים־עם־זואי”.
לצערי, התאומות היו אלה שענו לי, ולא דמיאן ההומו, שמעצם היותו כזה היה רגיש ומנומס יותר.
“לא משהו, נכון, אחותי?” אמרה שוני.
“כן, אחותי, לא משהו בכלל. כי הרי אי אפשר לסמוך עלינו ולספר לנו משהו,” אמרה אֶרין. “אחותי, ידעת שממש אי אפשר לסמוך עלינו?”
“לא, עד הזמן האחרון לא ידעתי את זה, אחותי. ואת?” אמרה שוני.
“גם אני לא ידעתי עד לאחרונה,” סיכמה ארין.
אוקיי, התאומות הן לא באמת תאומות. שוֹני קוֹל היא אמריקנית ממוצא ג’מייקני עם עור בגוון קרמל שגדלה בחוף המזרחי. ארין בֵּייטְס היא בלונדינית מדהימה שנולדה בטולסה. שתיהן נפגשו כאן אחרי שסומנו ועברו לבית הלילה באותו יום. היה ביניהן קליק מיידי כאילו גנטיקה וגיאוגרפיה לא קיימות בכלל. הן ממש משלימות אחת לשנייה את המשפטים! ובאותו רגע שתיהן נעצו בי מבט נוקב ושלחו אלי מסר זהה של חשדנות כעוסה.
אלוהים, הן התישו אותי.
הן גם הרגיזו אותי. נכון, הסתרתי מהן דברים. נכון, שיקרתי להן. אבל הייתי חייבת. ברוב המקרים, לפחות. וקשקושי האנחנו־קדושות־יותר־ממך שלהן התחילו לעלות לי על העצבים.
“תודה על ההערות הנחמדות. ועכשיו אני אנסה לשאול מישהו שלא הכין תשובה מראש בגרסת סטריאו בסגנון בלייר המגעילה מהסדרה ‘אחת שיודעת’.” הפניתי את המבט מהן ונעצתי אותו בדמיאן, למרות ששמעתי את התאומות נושמות עמוק ומתכוננות להגיד משהו שקיוויתי שיום אחד יצטערו עליו. “כששאלתי ‘מה נשמע’, התכוונתי בעצם לשאול אם גם אתם הבחנתם במשהו מרחף מפחיד ומוזר דמוי שד בחוץ בזמן האחרון. הרגשתם דבר כזה?”
דמיאן הוא נער גבוה, וממש חתיך, עם גוף מדהים ועיניים חומות שבדרך כלל היו חמות הבעה, אבל עכשיו היו די קרות. “משהו מרחף דמוי שד?” שאל. “מצטער, אין לי מושג על מה את מדברת.”
הלב שלי התכווץ כששמעתי את נימת הקול המנוכרת שלו, אבל התעודדתי מהעובדה שהוא ענה לי לפחות. “בדרך לכאן מהאורווה משהו כאילו תקף אותי. לא ראיתי מה זה היה בדיוק, אבל הוא היה קר והוא השאיר שריטה גדולה על היד שלי.” הרמתי את היד להראות לו וכבר לא היתה שם שום שריטה.
יופי.
שוני וארין פלטו נחרת בוז מתואמת בתזמון מושלם. דמיאן רק נראה ממש־ממש עצוב. כשפתחתי את הפה כדי להסביר שהיתה שם שריטה עד לפני כמה דקות, ראיתי את ג’ק ממהר לעברנו.
“אה, היי! אני מתנצל כל כך שאיחרתי, אבל כשלבשתי את החולצה שלי גיליתי כתם ע־נ־ק ממש מקדימה. הייתם מאמינים?” אמר ג’ק ומיהר להתיישב עם מגש האוכל במקום הקבוע שלו ליד דמיאן.
“כתם? אני מקווה שלא על החולצה המכופתרת החמודה של ארמני שקניתי לך לחג המולד,” אמר דמיאן וזז קצת כדי לפנות מקום לחבר שלו.
“אלוהים, ברור שלא! אני בחיים לא אשפוך כלום על החולצה הזאת. אני ממש אוהב אותה ו…” הפטפוט שלו גווע כשהבחין בי פתאום, והפך לגמגום עד שהוא השתתק לגמרי. הוא השתנק. “אה, אמממ. היי, זואי.”
“היי, ג’ק,” אמרתי וחייכתי אליו. ג’ק ודמיאן הם זוג. ברור, זוג הומואים. לנו אין שום בעיה עם זה, וגם לא לכל מי שהוא לא צר מוחין ושיפוטי.
“לא ציפיתי לראות אותך,” גימגם ג’ק. “חשבתי שאת עדיין… אמממ… טוב…” המילים שלו גוועו, והוא ישב נבוך והסמיק בצבע ורוד עז למדי.
“חשבת שאני עדיין מסתתרת בחדר שלי?” ניסיתי להיחלץ לעזרתו.
הוא הינהן.
“לא,” אמרתי בהחלטיות, “גמרתי עם זה.”
“נחמד מצדך,” התחילה ארין לומר, אבל לפני ששוני הספיקה לקטוע אותה כרגיל, שמענו מהדלת מאחורינו צחוק סקסי מוגזם שגרם לכולם להסתובב ולפעור את הפה.
אפרודיטה עינטזה לתוך הקפטריה, צוחקת ועושה עיניים לדריוס הלוחם הצעיר והחתיך, אחד מבני אָרָבּוֹס ששמרו על בית הלילה, ובמקביל גם הרביצה נפנוף שיער מרשים. הבחורה הזאת תמיד היתה טובה בביצוע כמה משימות בו־זמנית, אבל הייתי המומה לחלוטין מההופעה הנונשלנטית והלגמרי בטוחה־בעצמה שלה. רק יומיים קודם לכן היא כמעט מתה, ואחר כך ממש נלחצה כי סימן הסהר הכחול־כהה שעיטר את המצח של כל הערפדים־בהתהוות וסימן את תחילת השינוי שיהפוך אותם בסופו של דבר לערפדים או יהרוג אותם — הסימן הזה נעלם מהפנים שלה.
וזה אומר שהיא איכשהו הפכה בחזרה לבת אנוש.
אין עדיין תגובות