הופעת רחוב

פריז 1979

נחיתה מוצלחת, שעת צוהריים, מזג אוויר גשום, שדה התעופה אורלי פריז. כל תהליך הכניסה וקבלת המזוודה עבר מהר למדי… זהו, הגעתי. עכשיו אני בודק אפשרויות הגעה למרכז העיר. יש אוטובוסים שמגיעים לכל מיני נקודות המוגדרות כמרכז, אני עולה על אחד מהם וסוף־סוף מגיע ליעד. עכשיו צריך למצוא מלון.

בשל התקציב הדל שעומד לרשותי מראש אני לא מחפש מלון שנראה כמו מלון במובן התיירותי, אני מחפש את אותם המלונות שהשד יודע כמה כוכבים מינוס יש להם. אני רואה ממול אחד שכנראה עונה על ההגדרה הזאת, כתוב: ״Hotel״. חדר מדרגות צר ומתעגל, אני יכול אך בקושי לעבור עם הגיטרה והמזוודות, ורק בקומה הראשונה יש חלון קטן ומאחוריו גברת נטולת הבעה על פניה שהמילה היחידה שהיא מוכנה לנדב היא ״Complet״. מאחר שזה לוּוה גם בתנועת יד הבנתי שאין מקום, המלון מלא. עכשיו צריך לרדת חזרה בכל המדרגות עם כל הדברים.

אני יוצא החוצה, ממשיך הלאה על אותו רחוב ורואה עוד מלון, מקווה שפה יהיה מקום כי אני חייב כבר להניח את הגיטרה, הלכה לי היד מלסחוב את הכול. אני נכנס ושואל: ״יש חדר?״

״לא, הכול מלא״.

ושוב אני מוצא את עצמי ברחוב עם המזוודות והגיטרה.

במלון השלישי כשאני מקבל את אותה תשובה אני מתחיל לחשוב שאולי משהו לא בסדר אצלי. אולי משהו בלבוש שלי, אולי הגיטרה, המזוודות? טוב, אין ברירה, צריך להמשיך לחפש.

ממלון למלון אני נואש יותר ויותר. איזו שטות שלא דאגתי למלון מראש, חשבתי שזה יהיה פשוט יותר, כמו בספרד.

מתחיל להיות ערב, יורד גשם, אני מתחיל להרגיש תחושה של דיכאון עמוק. נכנס לבית קפה בתקווה למצוא מישהו שמדבר ספרדית, והינה יש אחד כזה, כנראה מהגר ספרדי שחי בצרפת. הוא קצת יותר נחמד מהמקומיים שפגשתי עד כה ואומר לי: ״תמשיך ישר, הרחוב השני ימינה, שם יש עוד כמה מלונות״. ״Gracias, amigo״, אני אומר לו וממשיך. הלכתי לפי ההנחיות שלו ואכן אני רואה מלון. אני נכנס ושואל: ״יש חדר?״

״כן״, עונה לי פקיד הקבלה.

אני נושם לרווחה, ממהר לשלם שלא יתחרט ומקבל מפתח. פותח את דלת החדר, אני עומד להתעלף רק מהריח, אני רואה את הכתמים המגואלים בדם על הסדין ובא לי להקיא, רוצה רק לברוח מפה. משאיר את הגיטרה והמזוודות, נועל את החדר, יורד למטה ואומר לעצמי: מחיר קצת גבוה עבור שמירת חפצים. בדרך למטה אני מבחין בטיפוסים חשודים יוצאים ונכנסים לחדרים. עכשיו הכול ברור לי — אני בבית זונות. כל המלון הזה הוא חדרים לזנות. אז איך נתנו לי חדר? כנראה אחת הזונות לא הגיעה היום והיה להם חדר פנוי.

עכשיו לילה, חזרתי לרחוב אבל לפחות הידיים שלי משוחררות וכבר לא יורד גשם. אם אני כבר משוטט בלילה, כדאי להפיק מזה איזושהי תועלת, לכן אנסה ללמוד להכיר קצת את העיר. מה יש שמאלה, מה ימינה, קדימה, אחורה… אני מגלה עוד כמה מלונות. כעת נותר לי רק לחכות לבוקר.

24 שעות מרגע הנחיתה מצאתי סוף־סוף מלון אחר המתאים לתקציב שאני יכול להרשות לעצמי. חדר קטן ובסיסי, שירותים משותפים לכל הקומה במסדרון ומקלחת אחת לכל המלון בקומה הראשונה. מיטה שוברת גב אבל זה לא הזמן להתפנק, אני חייב להתארגן מהר וללכת לנגן.

מסתובב עם הגיטרה, מחפש מקום לנגן. לא רוצה להיראות מגוחך ולנגן במקום שאולי לא נהוג לנגן בו, מנסה להיזכר איפה ראיתי אתמול אנשים מנגנים… לא, לא מרגיש בנוח… יורד למטרו — נראה לי שעדיף להתחיל במטרו.

אני מתיישב במסדרון צר וארוך, אנשים עוברים בגלים בהתאם לתנועת הרכבות. איש לא עוצר אבל שומעים את צלילי הגיטרה לאורך המסדרון. יש שחולפים, שמים מטבע וממשיכים לדרכם, ניסיון מעניין. אחרי זמן־מה אני מחליט לצאת מהמטרו כדי לנסות לבדוק עוד כמה מקומות פוטנציאליים לנגינה בחוץ. ככל שעובר הזמן אני מבין יותר ויותר שמבחינתי כאילו הגעתי למקום מקלט אומנותי, ואני מגיע למסקנה שכנראה אני יכול להרוויח כסף מהמוזיקה שלי ושאולי באמת כל השנים שהשקעתי בגיטרה ספרדית לא היו לשווא. יש פה אנשים שזה מעניין אותם ומה שלא פחות חשוב — שלא אשמע יותר את המשפט: ״אתה מנגן טוב אבל למוזיקה הזאת אין קהל בישראל״.