שלושת המחזות המובאים בספר: "הפולשים", "במה של וידוי" ו"השורדים", מקיימים דיאלוג בלתי תלוי זה עם זה וכתובים בטכניקה ייחודית […]
תמונה ראשונה
(אדי ואמי שרועים על רצפת השטיח… חבוקים זה בזרועותיה של זו… מרימים ראשיהם אט אט…)
אמי: חבק אותי!
אדי: כן, אמי!
אמי: חזק יותר!
אדי: טוב, אמי!
אמי: תעטוף אותי!
אדי: כן, כן אמי!
אמי: אני מפחדת, אדי!
אדי: אנחנו כאן יחד!
אמי: אני רועדת…
אדי: אנחנו מוגנים!
אמי: האם נשרוד, אדי!
אדי: … אנחנו שורדים!
אמי: עד מתי, אדי!
אדי: … אנחנו ממתינים!
אמי: למי, אדי? למי?
אדי: יש ציפייה ויש תקווה…
אמי: עד מתי, אדי?
אדי: … לתמיד, אמי, לנצח!
(הפוגה)
אמי: האיש שלך יגיע, אדי?!
אדי: … לא יודע מתי, אמי…
אמי: האיש שאמרת, שהאמנת, יבוא?!
אדי: הלוואי ויבוא היום, אמי!
אמי: אמרת שיגיע, אדי!
אדי: לא זוכר מה אמרתי, אמי…
אמי: אמרת גם אתמול, גם שלשום!
אדי: כן, זה היה גם אמש…
אמי: אמרת שמחכים לו!
אדי: כן, הוא יגיע, אמי!
אמי: עם הודעה… בשורה!
אדי: כן, אמי! עם שליחות!
אמי: מתי, אדי, מתי?!
אדי: הוא יגיע מחר, אמי!
אמי: אמרת שאתה לא יודע!
אדי: אף אחד לא יודע, אמי!
אמי: אמרת שנשרוד!
אדי: כן, נינצל… נשרוד…
אמי: לפני המגפה…
אדי: כן, לפני הסערה…
אמי: לפני השואה…
אדי: כן, לפני המבול…
(אמי ואדי חבוקים עוד, אמי משתחררת אט אט מחיבוקו של אדי, ניגשת לפסנתר, פורטת בנגינתה בלהט רב, אדי מביט בה, כולו רוב קשב, היא מפסיקה לרגע…)
אדי: המשיכי, אמי! המשיכי לנגן!
אמי: זה מה שנותר לנו לעשות!
אדי: אנחנו בטוחים… ממתינים, מתפללים…
אמי: המנגינה הזאת… אולי המפלט האחרון שלנו!
אדי: לא המפלט, היא התקווה שלנו…
אמי: זה יהיה השריד האחרון…
אדי: לא… רק אם לא נינצל…
אמי: נינצל? נשרוד, אדי?!
אדי: … תמשיכי… תתמידי במנגינה, אמי!
אמי: אולי, זו המנגינה שתשרוד אחרינו…
אדי: לא, נישאר… נשרוד גם בלעדיה!
אמי: היא רק העדות שהיינו כאן…
אדי: תמשיכי, אמי, תמשיכי!
אמי: כן, בטרם יבוא הקץ…
אדי: על מה את מדברת, אמי!
אמי: הלוואי וידעתי, אדי!
אדי: המשיכי, אמי, אל תפסיקי לעולם… זו התפילה שלנו…
(אמי ממשיכה ופורטת בנגינתה, אדי מחבק אותה, יוצא… הבמה מואפלת, תאורה נכנסת, אדי נכנס… אמי מנגנת… מפנה מבטה אט אט…פונה לאדי…)
אמי: אדי!
אדי: אמי!
אמי: יצאת החוצה!
אדי: לא יצאתי…
אמי: לא היית כאן!
אדי: הייתי בחדרי חדרים!
אמי: אמרת שאתה יוצא!
אדי: אין יוצא ואין בא, אמי…
אמי: קיבלת ידיעה?!
אדי: לא…
אמי: בשורה!
אדי: עדיין לא!!!
אמי: אולי קראת!
אדי: לא…
אמי: שמעת!
אדי: לא!
אמי: אפס ידיעה!!!
אדי: לא, אמי!
אמי: מפה לאוזן!
אדי: לא…
אמי: מילת עידוד!!!
אדי: לא!!
אמי: דברי הלצה?!
אדי: שום כלום!!!
אמי: סתם דברי בטלה!
אדי: די, אמי!
(הפוגה)
אמי: מה יהיה, אדי?!
אדי: הלואי וידעתי, אמי!
אמי: מה נעשה בין כה וכה, אדי!
אדי: נמשיך ונמתין, אמי!
אמי: איך אדי איך?
אדי: נמתין ונמשיך!
אמי: עד מתי, עד מתי אדי?
אדי: לא יודע, אמי!
אמי: זה בלתי אפשרי!
אדי: אולי בלתי ודאי!
אמי: זה חסר היגיון!
אדי: לא, העולם חסר היגיון!
אמי: אנחנו משוגעים… חולים, אדי!
אדי: לא… אנחנו בריאים… העולם חולה, אמי!
(הפוגה)
אמי: פגשת אנשים!
אדי: לא!
אמי: אדם אחד!
אדי: לא!
אמי: אף לא אחד, אדי!
אדי: לא!
אמי: יצאת החוצה, אדי!
אדי: לא יצאתי!
אמי: לא היית כאן!
אדי: הייתי כאן, כאן וכאן…
אמי: שוב משחקי מילים…
אדי: אין שום חדש…
אמי: סחור סחור סביב לזנב!
אדי: אין מה לעשות!
אמי: יש לך תחזית?
אדי: לא!
אמי: הסבר?
אדי: לא!
אמי: צפי כלשהו?
אדי: לא!
אמי: סתם מילה כלשהי!
אדי: לא ולא!
אמי: זה לא ייתכן, אדי!
אדי: אין לאן לצאת, אמי!
אמי: אין לאן להישאר, אדי!
(הפוגה)
אמי: אמרת שאתה מצפה להודעה!
אדי: כן, אמרתי…
אמי: שאתה ממתין לתשובה!
אדי: כן, אמי…
אמי: להבהרה!
אדי: כן…
אמי: לתקווה!
אדי: כן…
אמי: לישועה!
אדי: אולי אמרתי… אולי לא אמרתי… אולי חשבתי… אולי טעיתי… הכֹּל צפוי והסיכוי נתון… ומבעד לאופק אולי תבליח קרן אור… אחת ויחידה בתוך האופל והמדמנה… והציפייה תגבר על חידלון הייאוש והתרדמה… מוטב המתנה ואמונה על ניוון ואובדן התקווה…
אמי: זה חסר סיכוי, אדי!
אדי: נמשיך לחכות… היום, מחר, כמו אתמול, כמו שלשום…
אמי: אנחנו סגורים, אדי!
אדי: לא, אנחנו ממתינים…
אמי: אנחנו בתיבת נוח, אדי!
אדי: אין מה לעשות, אמי!
אמי: זה לא יכול להימשך עוד!
אדי: כן, זה לא צפוי להימשך!
(הפוגה)
אמי: אדי!
אדי: אמי!
אמי: לא סיימת את המחזה!
אדי: לא סיימתי.
אמי: מתי תסיים את המחזה?
אדי: המחזה הולך ונרקם שעה בשעה…
אמי: מתי הוא יסתיים!
אדי: אנחנו עוד צופים בו, אמי!
אמי: עכשיו או לעולם לא!
אדי: עד לחילוץ שלנו…
אמי: מתי זה יהיה, אדי!
אדי: לא יודע…
אמי: זה ישקע בתהום הנשייה!
אדי: לא! המחזה חי וקיים בתוכנו…
אמי: איך אדי?
אדי: במוחנו!
אמי: היכן!
אדי: בנפשנו!
אמי: הלוואי!
אדי: בלבבנו!
אמי: כן!
אדי: בתפילתנו!
אמי: ואם ניספה… נמות… כעפר ואפר, אדי!
אדי: … אפשר לקטול את הגוף, אי אפשר לקטוע את התקווה!
אמי: ואם היא תיפסק, תתנוון ותמות!
אדי: לא, לא המנגינה שלנו!
אמי: אף היא תיפסק, אדי!
אדי: בואי אלי, אמי!
(אדי מתקרב אליה… אמי פורטת, נצמד אליה… יושבת על ברכיו…)
אדי: בואי נתפלל, אמי!
אמי: נתפלל אמרת? נתפלל, אדי?!
אדי: כן, אמי, נתפלל!
אמי: לא יודעת איך, אדי…
אדי: אם תרצי תדעי, אמי!
אמי: מעולם לא התפללתי…
אדי: בואי נתפלל הפעם, אמי!
אמי: איך, מתי, למי נתפלל, אדי?
אדי: לאלוהים, אמי, לאלוהים!
אמי: אלוהים, אדי?!
אדי: כן, לאלוהים, אמי!
אמי: אלוהים נטש אותנו!
אדי: לא, נתפלל, אמי!
אמי: נתפלל!
אדי: נתפלל!
אמי: אין מילים בפי?!
אדי: ללא מילים!
אמי: ללא מילים!
(הפוגה… דממה… שתיקה… אדי מתנתק מחיבוקה של אמי, קם, אמי נשארת בפסנתר, פורטת, מנגנת, ממשיכה עוד בלהט הולך וגובר… אדי מביט בה… היא מביטה בו… מפסיקה לרגע…)
אדי: המשיכי!
אמי: כן!
אדי: המנגינה חייבת להימשך!
אמי: כן, אדי! עד יבוא הקץ!
(לפתע נשמע רעד בכל הבית, מתגבר והולך, נפילות, תזוזות, קול צפירה רועמת, אמי מפסיקה לנגן, מפנה מבט חרדתי לאדי, אדי ניגש אליה, מחבק אותה…)
אמי: זה שוב קורה, אדי!
אדי: כן, זה שוב קורה, אמי!
אמי: מתי זה יסתיים, אדי?
אדי: … המשיכי לנגן!
אמי: כן, אדי!
(אמי קמה לפתע… מפסיקה לנגן…)
אדי: המשיכי!
אמי: אני מפחדת, אדי!
אדי: המשיכי לנגן!
אמי: זה ישנה את העולם?!
אדי: הכֹּל פתוח… אף אחד לא יודע…
אמי: אף אחד לא מקשיב לנו, אדי…
אדי: נקשיב אנחנו, לפנימיותנו, למנגינה שלנו…
אמי: לא, לא יכולה להמשיך… לא אמשיך!
(היא שבה לנגן בדבקות, בלהיטות, נשמעת רעידה נוספת בבית, צפירה נוספת, אדי ואמי נצמדים, מחובקים ומתבוננים לכיוונים שונים לסירוגין…)
אמי: אין לזה סוף, אדי!
אדי: נתפלל, אמי, נתפלל…
אמי: המנגינה, התפילה שלנו…
אדי: כן, אמי…
אמי: זה הולך ובא, חוזר ונשנה, אד…
אדי: נמתין לשינוי…
אמי: הכֹּל סגור ומסוגר!
אדי: כן, אין יוצא ואין בא!
אמי: אין תקווה… אין חרות…
אדי: לא, אמי… נמתין ונמשיך!
אמי: עד מתי אדי, מתי?
אדי: מחכים להודעה… לבשורה…
אמי: אני יודעת… זה מטבע שחוק…
אדי: כן, אני יודע, אמי…
אמי: איזה הודעה, איזו בשורה, אדי!
(שוב רעידות…)
אמי: הקרקע רועדת רוגשת, אדי!
אדי: כן, אמי… רוגשת וסוערת…
אמי: זו מלחמת הכֹּל בכל!
אדי: … ממתינים… לשעה… למחר… לעתיד…
אמי: אמירה נדושה… נשרוד או לא נשרוד, אדי!
אדי: נשרוד או לא נשרוד? זו השאלה, אמי!
אמי: זו השאלה! כן, זו השאלה! תן מילה אחת, אדי!
אדי: אנחנו נשרוד… כאן ועכשיו… בסערה… ובמגפה…
אמי: מגפה!… מגפה אמרת?!… איזו מגפה, אדי!
אדי: אף אחד לא יודע!… אף אחד, אמי!
אמי: אולי זה מבול מהחלל!
אדי: לא, לא יודע…
אמי: אולי חייזר משמים!
אדי: אולי…
אמי: נגיף קטלני!
אדי: לא יודע…
אמי: רעידת אדמה!
אדי: לא יודע…
אמי: המפץ הגדול!
אדי: היה כבר…
אמי: חור שחור!
אדי: זה הזוי!
אמי: שביל החלב!
אדי: לא יודע…
אמי: סדום ועמורה!
אדי: די, לא יודע…
אמי: גוג ומגוג!
אדי: די אמי! די!
אמי: מגפה!
אדי: אין לי שום מושג!
אמי: אולי מגפה… נגיף… מגפה… מבול… שיטפון!
אדי: רעידת אדמה… מבול… שיטפון… איש לא יודע!
אמי: איך אתה יודע? מנין לך?
אדי: אולי שיטפון… שואה… משטפה… שתשטוף את היקום כולו…
אמי: אתה בטוח, אדי!
אדי: לא, לא יודע, אמי…
אמי: מי יודע אדי, מי?
אדי: זהו זה… אסטרואיד שיהרוס הכֹּל… כולנו נמות!
אמי: מהיכן?! איך?!
אדי: מן החלל!
אמי: על מה אתה מדבר, אדי!
אדי: כוכב לכת קטן שישמיד הכֹּל!
אמי: לא!
אדי: סוף האנושות!
אמי: לא!
אמי: מנין לך! איך אתה יודע כל זאת!
אדי: לא יודע… יש דיבורים… יש תחושות! שמועות!
אמי: זה לא ודאי, אדי!
אדי: לא! זה לא ודאי! אנחנו נינצל!
אמי: מנין לך, אדי? אמרת נינצל!
אדי: קראתי! שמעתי! יש מומחים… יודעי דבר! זהו זה!
אמי: לא נכון! אמרת שאנחנו נינצל!
אדי: כן, אנחנו נשרוד! אצא ואבדוק!
אמי: אל תצא, אדי!
אדי: ביקשת שאצא!
אמי: לא זוכרת שאמרתי…
אדי: עלי לבדוק כל שביב מידע!
אמי: לא תחזור בחיים!
אדי: כל ידיעה… כל רחש… וכל סערה!
אמי: מי שיצא לא חזר, אדי!
אדי: אף אחד לא יודע, אמי…
(אדי לוקח משקפת, מתבונן, משמיע אנחה…)
אמי: מה אתה רואה, אדי?
אדי: … אין כלום…
אמי: אדי!
אדי: כן אמי!
אמי: מה! דבר! תן מילה!
אדי: יהיה אשר יהיה, נמתין להודעה!
אמי: ועד אז… מה נעשה עד אז, אדי?
אדי: אנחנו במקום מוגן, אמי!
אמי: מוגן?
אדי: כן, מוגן!
אמי: אתה עושה צחוק!
אדי: חלילה… לא ולא!
אמי: נינצל?!
אדי: נינצל!
אמי: איך נינצל? איך אדי?
אדי: זו השאלה! ממתינים!
אמי: עד מתי!
(אדי משקיף בריכוז רב, משמיע אנחה…)
אמי: מה אתה רואה, אדי!
אדי: שום כלום!
אמי: אדי!
אדי: אמרתי אין כלום…
אמי: לא!
אדי: שום כלום!
אמי: אדי!
(אדי נותן לה את המשקפת…)
אדי: תתבונני ביקום בעצמך אמי…
אמי: לא רואה כלום!
אדי: תתבונני שוב…
אמי: הכֹּל מטושטש!
(רואים דמויות מטושטשות…)
אדי: האיש הזה ניצול… מכים אותו…
אמי: מי הניצול… מי המכה, אדי?
אדי: זה הניצול וזו המכה, הביטי היטב!
(אמי מעבירה את המשקפת לאדי…)
אמי: זה איום ונורא!
אדי: זה רק קצה הקרחון…
אמי: זה לא ייתכן… זה לא אנושי!
אדי: זה קצה החוט לחבל החנק…
אמי: איפה זה יסתיים אדי?
אדי: אולי בעננה כבדה ושואה סביב…
אמי: אין לו טיפת צלם אנוש!
אדי: אצא ואציל אותו!
אמי: אל תצא, אדי!
אדי: אני יוצא, אמי!
אמי: אתה לא יכול!
אדי: מדוע אמי?
אמי: מי שיצא לא חזר…
אדי: זה פיקוח נפש אמי…
אמי: פיקוח נפש למי? לנו או לו!
אדי: העתיד צפוי והבחירה נתונה, אמי.
אמי: כן, הבחירה נתונה אדי, אך לאיזה צד?
(שומעים אנחה… זעקה…)
אמי: זה אכזרי… חסר רחמים… אין חסד ואין אמת!
אדי: אין מה לעשות אמי… הוא רק חוליה בשרשרת… במגפה מתפשטת… חיידק במעמקי נפשו ואין-חמלה בליבו… ואנחנו נמשיך להמתין ליום יבוא…
אמי: עד מתי אדי… עד מתי?
אדי: כמו בכל יום, כמדי יום ביומו!
(האירוע הולך ונעלם…)
אמי: אולי זה היה חלום, אדי!
אדי: אולי זו המציאות, אמי!
אמי: איך נדע מה מציאות ומה דמיון?
אדי: אולי המציאות היא חלום, והחלום הוא המציאות…
(אמי ניגשת לפסנתר… מנגנת… מפסיקה לרגע… מפנה מבטה לאדי…)
אדי: המשיכי!
אמי: המנגינה היא השריד האחרון!
אדי: לא, אמי! אם המנגינה היא השריד, האחרון, אזי לשריד אין עתיד! ואם לעתיד יש שריד, עם מנגינה, אזי למנגינה יש תקווה!
אמי: עד מתי אדי… עד מתי?!
(דממה… דמותה של אמי נראית כעת באפלה…)
אדי: (לעצמו) עד מתי! עד אנה! למה נחכה? מדוע עוד נמתין? למה נמשיך ונמתין? היום נראה כמו לילה, והאור נדמה כחשכה… הכוכבים זהרו מלמעלה ואורם כבה במסילותיהם… הקירות עוד רועדים זועקים סביב… ומבעד לאפלה אולי תזרח קרן אור… יגיע הנס מסתר חשכתו ויפיץ תקוה חבויה… עוד הכֹּל נתון והסיכוי צפוי… ומבעד לוודאות נסתרת נמתין לידיעה נכספת… לכל שביב מתעתע של סימן ורטט… וזיק תועה של אות ורעד… שמא יבליחו מבעד לדממת אין קץ… מעומק השיתוק וזעקת האלם… מתחתיות הציפייה ומתהום השאול והנשייה… לכל ידיעה… צלצול… מכתב… מברק… שינוי ובשורה…
(דממה… אדי יוצא… אמי מוארת כעת… ניגשת לפסנתר… מנגנת… מפסיקה לרגע… אדי נראה ברקע באפלה…)
אמי: (לעצמה) ואולי כל זה רק חלום… הזיית שווא בהקיץ… איך אדע מה מציאות ומה דמיון… ובנפשו תקווה וזיק אמונה… ממתין לאיש בשורה וישועה… האם תקווה היא מזור ותרופה, או מוטב ידיעת האמת לאמיתה… ולמה ארפה עוד את ידיו… בתוך הסערה וקלחת המדוכה… איך אדע מה אמת ומה שקר… אשכיל להבחין בין טוב לרע… לו יכולתי לפתור חידה… למצוא תשובה… לחזות עתיד… ערב ירד לאיטו ובוקר עלה… שקיעה הגיעה וזריחה עלתה… ובקרבי עלטה ללא ניצוץ זוהר… מדוע הוא ממשיך ללא קץ… באמונה בלתי נלאית… בתקווה בלתי מוסברת… והכֹּל הולך ונשטף וקורס ומתפורר… ללא מוצא… ללא פשר… איך אשחה בים סוחף… בהררי גלים סוערים… ואני לבדי בחדרי לבבי… בנפשי הגועשת ונרעדת… עם שריד מנגינה בלב… ללא מרפא ומרגוע… ללא חיבוק ואהבה… להקשיב לליבי או לזולתי… זו השאלה!
אין עדיין תגובות