לפני כאלף שנה נכתב בטבריה אחד הספרים הנחשקים בעולם — העותק המושלם, המהימן והמדויק ביותר של התנ"ך, כתר ארם צובא. […]
פתח דבר
בקיץ 2008 נתקלתי באחד הספרים החשובים בעולם.
היה זה בחדר חשוך במרתף של מוזיאון ישראל. במעלה המדרגות, בכעין מקדש מעט, שכנו מגילות קומראן כשהן מוצגות מאחורי קירות זכוכית, ועשרות תיירים מצטופפים סביבן בהדרת כבוד. אך בקומה התחתונה הייתי לבדי. עד לאותו רגע, לא ידעתי על קיומו של הספר.
באחת מפינות החדר האיר אור עמום את דפיו הפתוחים של ספר גדול. ניחוח של אצילות נדף ממנו, כמו סירב להתחנן לתשומת לב. לא היו לספר לא עמודי זהב או כריכה מרשימה, וגם לא עיטורים מורכבים בתכלת ושני. רק שורות־שורות של כתב יד עברי מדוקדק ומוקפד כתובות בדיו חום כהה על גבי קלף חום בהיר. עשרים ושמונה שורות בטור, שלושה טורים בכל דף. בשוליים היו הערות בכתב יד זעיר ושונה. הספר היה פתוח בישעיהו. מהתוויות למדתי כי הספר שלפני הוא לא פחות מאשר העותק המושלם ביותר של התנ"ך העברי, גרסה יחידה ומהימנה של דבר אלוהים כפי שנוסח בשפת האדם. האוצר הבודד, הנוסע בן אלף השנים, היה כתר ארם צובא, שעתיד למלא את רוב זמני בארבע השנים הבאות.
המעט שידעתי על גלגוליו של כתב היד והניגוד המפליא בין חשיבותו הגדולה ובין אלמוניותו עוררו את סקרנותי. כעבור כמה חודשים, בעת ששימשתי עיתונאי בסניף הירושלמי של סוכנות הידיעות הבין־לאומית AP, ניסיתי לראשונה לכתוב על הספר. כפי שהבנתי זאת אז, סיפורו של כתב היד היה כדלהלן: מאות שנים היה הספר צפון בבית הכנסת הגדול של חלב בסוריה, ושם זכה לשם "כתר ארם צובא" או "הכתר". הוא ניזוק בשרֵפה הגדולה שהציתו פורעים ערבים ב־1947, הוסתר, הוברח למדינת ישראל הצעירה בידי יהודי חלב שקהילתם התפזרה בתפוצות, וב־1958 הועבר לנשיא המדינה. בכך "נסגר המעגל", כדברי אחת הגרסאות הרשמיות של הסיפור. כתב היד, דפי קלף כרוכים, נשמר בשלמותו מאות בשנים, אך כשבית הכנסת הועלה באש, דפים רבים נעלמו באופן מסתורי, וחוקרים יצאו למסע חיפושים שמטרתו היתה לחדש את הגרסה המושלמת של התנ"ך, שכן הכתר לא צולם מעולם ולא ידוע על עותקים כלשהם שלו. דיווחתי על כמה תיאוריות מעורפלות שהתהלכו באשר לגורלם של אותם דפים, ועל ניסיון מחודש של נאמני הכתר, חוקרי מכון בן־צבי, לאתר את הדפים הנעלמים. קראתי חומרים על כתב היד, ראיינתי כמה אנשי אקדמיה, והגשתי כתבה בת 1,300 מילים לעורך של סוכנות AP בניו יורק.
בעת פרסום הכתבה עדיין לא הבנתי לאשורה את משמעות היעלמותם של דפי הכתר. זו היתה תעלומה מן החיים, עם רמזים שהסתתרו בארגזי מסמכים נשכחים ובמוחות מזדקנים. לא ראיתי את התעלומה הנוספת הטמונה בסיפור, זו שהתגלתה בסופו של דבר כמעניינת לא פחות מן הראשונה: איך בדיוק הגיע כתב היד לירושלים מן המערה המקודשת שבה נשמר בבית הכנסת בחלב? בשעתו, לא תיארתי לעצמי שאפשר לחדש משהו בנוגע לחפץ עתיק כל כך, ובשום אופן לא העליתי על דעתי שסיפורו האמיתי של הכתר לא סופר מעולם.
הייתי רוצה לומר שהבחנתי בדבר־מה משונה בסיפור של כתב היד, ולכן המשכתי לחשוב עליו חודשים רבים לאחר שנחשפתי אליו במוזיאון. אבל האמת היא שלא הרגשתי מאומה, וגם כשהתחלתי, בסופו של דבר, לעבוד על הספר הזה, עדיין סברתי שאמסור דיווח מרנין ופשוט על הצלתו של פריט תרבותי השזור כחוט צבעוני זוהר במאות שנות היסטוריה יהודית ועל השבתו אל ביתו הטבעי. החוש העיתונאי שלי, כעין זמזום פנימי המתריע על קיומו של סיפור תת־קרקעי, החל לרחוש רק אחרי כמה חודשים מבלבלים שבהם נטרקו בפני עוד ועוד דלתות.
נפגשתי עם מנהל מכון בן־צבי, גוף אקדמי במימון ממשלתי הנקרא על שם מייסדו, נשיא המדינה השני יצחק בן־צבי, שקיבל לידו את כתב היד עם הגיעו לארץ. אף שכתב היד מוצג במוזיאון ישראל, האחריות הרשמית על הכתר היא של מכון בן־צבי, השוכן בין עצים בשכונה הירושלמית השקטה רחביה ועוסק בחקר קהילות המזרח. הפרופסור, יום־טוב עסיס, איש זהיר ומנומס, שוחח איתי ארוכות, אך כאשר ביקשתי גישה למסמכי ארכיון המכון שעוסקים בכתר, הפסיק להשיב לאימיילים שלי באותה עת במשך חודשים.
בניסיונותי להתחקות אחר גלגוליו של כתב היד אחרי שרפת בית הכנסת בחלב ב־1947 נתקלתי בספר שפירסם מכון בן־צבי בשנות השמונים של המאה הקודמת. הספר מתאר בפירוט את תולדות הכתר עד שנת 1947, אך מתאפיין בניסוחים מעורפלים בכל הנוגע לקורותיו מאותה שנה. הרושם שקיבלתי עם כל עמוד נוסף שקראתי היה כי הסופר עושה מאמצים גדולים כדי להימנע מכתיבת דבר־מה, או דברים רבים, וסיימתי את הספר בתחושה שאני יודע עוד פחות משידעתי כשהתחלתי לקרוא אותו.
התקשרתי לעובד אחר במכון וסיפרתי לו שאני מעוניין לכתוב ספר על כתר ארם צובא. "כבר קיים ספר כזה," הוא אמר.
גיליתי שלפני למעלה מחמישים שנה התקיים משפט שקשור בדרך כלשהי לכתב היד, ובאותה עת לא הצלחתי למצוא כל תיעוד רשמי שלו.
התקשרתי למומחה בעל שם עולמי בכתבי יד עבריים, מנהלה לשעבר של הספרייה הלאומית, והזכרתי כבדרך אגב "עמוד" של הכתר. "לא עמוד," קטע אותי האיש בבוז, "דף." אם אינני יודע להבחין בין השניים, המשיך ואמר, אולי כדאי שאכתוב על משהו אחר. כוונתו היתה ברורה: אין זה מעניינם של הדיוטות לחטט בסיפור הזה. הוא סיים את השיחה בהכתבת רשימה של מאמרים בנושא, כולם פרי עטו, וניתק את השיחה.
בהדרגה נחשפתי לקבוצה מצומצמת של אנשים שסיפור הכתר עורר בהם עניין והתרגשות: חוקרים, אספנים ויוצאי חלב, שנדרכו מיד עם אזכור שמו. התחלתי לחשוב עליהם כעל מעין מחתרת: המחתרת של כתר ארם צובא.
נכנסתי לחנות ספרים קטנה ועמוסה ליד שוק מחנה יהודה. נאמר לי כי בעל החנות הוא יהודי מחלב שאולי יוכל למסור לי מידע על אודות הכתר. מוכר הספרים, אדם מזוקן בעל כיפה שחורה, הביע צער על שלא יוכל להיות לי לעזר. הוא סיפר לי כי גם הוא שאל שאלות, אך לשווא. "בקהילה החלבית יש קשר של שתיקה סביב הכתר," אמר.
גונבה לאוזני שמועה שסוכני מוסד היו מעורבים בחילוץ הכתר, ויצרתי קשר עם סוכן בדימוס שפגשתי במסגרת עבודתי, אדם ששימש בעברו ראש שלוחת המוסד בביירות ובטהראן. "האיש שלך הוא רפי סיטון," אמר. סיטון, יליד חלב כבן שמונים, שירת במרוצת השנים בתפקידים במוסד, בשב"כ ובאמ"ן. עשרים שנה לפני הפגישה איתו, כשפרש מעבודתו המודיעינית, חקר בעצמו את הגלגולים האחרונים בהיסטוריה של הכתר.
באחת מפגישותינו הראשונות הניח סיטון קלסר עבה על השולחן, נשען לאחור ונעץ בי מבט חוקר חד ונוקב כל כך, עד שכמעט חשתי את אצבעותיו העבות מפשפשות במוחי. מה אתה יודע, הוא שאל, וגיחך כשניסיתי לענות. אני לא יודע דבר. "כל הסיפור נמצא כאן," אמר וסימן בראשו לעבר הקלסר, אפו המפואר פוזל מעל חיוך לא סימפטי במיוחד לעבר ציצת שיער לבנה שביצבצה מתוך חולצת הטרנינג שלו. אך מרגלים אינם מסגירים מידע. הקלסר היה רק תפאורה, התגרות ופיתוי, ולעת עתה לא היתה לו כוונה לחשוף את תוכנו.
בעזרת הקשרים החדשים שלי במחתרת הכתר פגשתי אדם בשם עזרא קצין, יהודי ממוצא חלבי בשנות הארבעים לחייו, שידע לתאר בפרטי פרטים את בית הכנסת בחלב, לרבות המערה שבה נשמר הכתר, אף שהוא עצמו לא היה שם מעודו. הוא יליד הארץ, שירת בצבא כחוקר מצ"ח וניהל מרכז לקבלה ומיסטיקה יהודית. קצין עסק בדפי הכתר החסרים כאחוז דיבוק, כאילו באמצעות שיקום הספר יצליח להרכיב מחדש חלקים של משהו חשוב הרבה יותר. כמו רפי סיטון, סוכן המוסד, גם קצין ניהל חקירה משל עצמו בעניין הכתר ותיעד את ממצאיה בקלסרים ובקובצי מחשב ששמר בביתו בחולון, שבו התגורר עם אשתו ועם בנו בן השנתיים.
"תשמע," אמר בפגישה שערכנו בבית קפה, "אתה נכנס לשדה מוקשים." הינהנתי, מעמיד פנים שאני יודע למה הוא מתכוון. הוא הניע את ראשו מצד לצד. לא היה לי מושג.
"יש שם מלכודות ומוקשים, חזיונות תעתועים וחתולים ששומרים על השמנת. מילה לא נכונה לאדם הלא נכון ועשר דלתות אחרות ייטרקו בפניך." הוא לגם את הקפה לאט, מרוצה מעצמו.
הביקור הראשון שלי במוזיאון ישראל היה צריך להכין אותי לבאות. כתב היד שראיתי, זה שהיה פתוח בשני עמודים מתוך ספר ישעיהו ועורר את סקרנותי, כלל לא היה כתר ארם צובא. שני העמודים העליונים היו אמיתיים, אך הם הונחו על ספר דֶמֶה שעוצב בקפידה ונראה כמו המקור. אחר כך גיליתי שכתב היד עצמו נשמר בכספת במקום אחר בבניין, מטעמי פיקוח ואבטחה. כדי להגיע אל הכספת ולפתוח אותה יש צורך בשלושה מפתחות שונים, כרטיס מגנטי וקוד סודי. התצוגה במוזיאון היא תחבולת האוצֵר שמטרתה להעניק למבקר תחושה של הדבר האמיתי: כמו דברים רבים נוספים בסיפור הזה, זאת היתה הטעיה שימושית.
בעקשנות ובהתמדה הדלתות נפתחו בפני לכדי סדק.
הסיפור שלנו מתחיל ברגע שבו ישן יצא מפני חדש, והוא ממשיך ומתפתח בשתי ערים שאינן רחוקות מאוד זו מזו, ירושלים וחלב, ומסתעף לעתים לערים אחרות ביבשות שונות. בתחילה חשבתי שאכתוב על כוחו ועוצמתו של ספר אחד גדול, ובמידה מסוימת זהו עדיין הנושא, אם כי האופן שבו הוא מסופר קיבל ממדים אפלים הרבה יותר מכפי שתיכננתי. אם לוקחים בחשבון את התובנות המצערות בנוגע לנפש האדם המופיעות בדפי הכתר, בין שמאמינים כי מילות התנ"ך הן נבואיות ובין שהן רק דברי חוכמה, יש לסלוח למי שרואה בכתר ספר שחזה את קצו.
התחלתי להבין כי שתי תעלומות הכתר כרוכות זו בזו, וכי שתיהן קשורות בחוסר הרצון של כל הנוגעים בדבר לחשוף את כל האמת או בכלל לספר על נדודיו של כתב היד במאה העשרים. זהו סיפור אמיתי, לא מעשייה בלשית מפוברקת, והכלים הנדרשים לפתרונה המוחלט של התעלומה הראשונה, זו של הדפים החסרים, כוללים צווי חיפוש ומכונת זמן. הבנתי שפתרון מוחלט של חידה זו יהיה ללא ספק חמקמק. ואף על פי כן, התקדמתי יותר מכפי ששיערתי וגיליתי כמות משמעותית של מידע מפתיע שהיה ידוע למעטים בלבד ולא נחשף עד כה באופן פומבי, דבר שאיפשר לי לשרטט קווי מתאר לתשובה אפשרית. פתרון התעלומה השנייה — כיצד בדיוק הגיע כתב היד למקום משכנו הנוכחי — מתואר בספר זה בפעם הראשונה.
הרמב"ם, שאותו נפגוש בקרוב בקהיר של המאה השתים־עשרה, כתב במורה נבוכים על החיפוש אחר הידע האמיתי המסתתר בתנ"ך:
אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאתנו. לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום, אחרי כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד.
הרמב"ם, שהסתמך על הכתר בכתיבת קודקס ההלכות החשוב שלו, משנה תורה, כיוון לעניינים גדולים בהרבה מתחקיר עיתונאי, אך מצאתי את עצמי חוזר למילים אלה שוב ושוב במסגרת ניסיונותי להרכיב את סיפורו של כתב היד. בתחילה נראה כי פיסות המידע שהצלחתי לחבר אינן יוצרות הסבר הגיוני, אך ככל שהתחקיר שלי התקדם והניב פֵּרות, נחשף גורלו האמיתי של הספר. אף שאין ביכולתי להחזיר את חלקי הכתר החסרים, מצאתי כי רבים מחלקיו החסרים של סיפור הכתר המתינו לגאולה.
לְמה שהחל אפוא כפרויקט שצמח מתוך סקרנות, נוסף בהמשך מניע. ככל שהלכו העובדות והתערפלו, וככל שסיגלתי ושיכללתי מיומנויות באיתור סודות הטמונים בקלסרים ישנים ובזיכרונותיהם הדוהים של קשישים, הבנתי שגם אם כתר ארם צובא לא יהיה שלם שוב לעולם, יש לעשות הכול כדי להשלים את סיפור קורותיו. זוהי חובתנו לאנשים שכתבו את הכתר, שקראו בו, שנשבעו בשמו ושהגנו עליו בגופם במשך אלף שנה.
אין עדיין תגובות