החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תחזיות-על

מאת: ,
מאנגלית: קטיה בנוביץ׳ | הוצאה: | 2017-02 | 304 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

הפסיכולוג הפוליטי פיליפ טטלוק התפרסם לפני יותר מעשור בזכות מחקר מקיף שמצא שמומחים אינם מדייקים בתחזיות שלהם יותר מכפי ששימפנזים מדייקים בקליעה למטרה. כלומר – הם לא מדייקים.

בעקבות המחקר הזה יצא טטלוק למסע ארוך בחיפוש אחר המרשם לתחזיות טובות יותר. ספרו תחזיות־על מתאר את המסע המרתק ופורץ הדרך הזה. וחשוב יותר: הוא מסביר מדוע וכיצד אנשים מסוימים – ״חזאי־על" – מסוגלים לחזות את העתיד טוב הרבה יותר מאנשים אחרים, כולל מומחים.

המסקנה הראשונה של תחזיות־על היא שאפשר לחזות את העתיד. המסקנה השנייה היא שראיית הנולד אינה כישרון מסתורי מולד, אלא תוצאה של דרכים מסוימות של חשיבה ואיסוף מידע. כל אדם נבון, נחוש ורחב אופקים יכול לסגל הרגלי חשיבה כאלה. כל אדם יכול לחזות טוב יותר את העתיד.

חיזוי אינו כישרון מולד. הוא מיומנות שאפשר לטפח.

הספר הזה יראה לכם כיצד לעשות זאת.

"הספר החשוב ביותר על קבלת החלטות מאז 'לחשוב מהר, לחשוב לאט׳ של כהנמן."

וול סטריט ג׳ורנל

"תחזיות־על הוא ספר נפלא שמספר איך טטלוק וצוות המחקר שלו גרמו לבני אדם רגילים להביס מומחים במשחק רציני מאוד. הספר הוא גם מדריך לחשיבה בהירה בעולם הפכפך. קראו אותו."

דניאל כהנמן

"ספר נדיר שיעשה אתכם חכמים יותר ונבונים יותר."

אדם גרנט, מחבר תן וקח

פיליפ טטלוק הוא פרופסור לפסיכולוגיה ולמדע המדינה באוניברסיטת פנסילבניה. טטלוק פירסם כמאתיים מחקרים, וכתב או ערך עשרה ספרים, בהם Expert Political Judgment, העוסק במחקרו פורץ הדרך על יכולות החיזוי של מומחים.

דן גרדנר הוא עיתונאי ומחבר ספרים.

מקט: 15100696
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הספקן האופטימי

כולנו חזאים. כשאנחנו שוקלים להחליף מקום עבודה, להתחתן, לקנות בית, להשקיע כסף, להשיק מוצר או לפרוש לגמלאות, אנחנו מקבלים החלטות על סמך ציפיותינו לעתיד. הציפיות האלה הן תחזיות. לעתים קרובות אנחנו עוסקים בעצמנו בחיזוי עניינינו, אבל כשמדובר באירועים בקנה מידה רחב — בורסה נופלת, מלחמה פורצת, מנהיגים מהססים — אנו פונים למומחים, ליודעי דבר. אנו פונים לאנשים כמו טום פרידמן.

עובדי הבית הלבן עשויים למצוא אותו בחדר הסגלגל, משוחח עם נשיא ארצות הברית על ענייני המזרח התיכון. בעלי ההון המופיעים ב"רשימת 500 החברות" של הירחון "פורצ'ן" עשויים לאתר אותו בדאבוֹס, מפטפט בטרקלין של מלון עם מנהלי קרנות גידור ונסיכים סעודים. ומי שאינו פוקד דרך קבע את הבית הלבן או מלונות פאר שווייציים, יכול לקרוא את טוריו ב"ניו יורק טיימס" ואת רבי־המכר שלו, המסבירים מה מתרחש עכשיו, מדוע, ומה יקרה בהמשך.1 מיליונים עושים זאת.

בדומה לטום פרידמן, גם ביל פלאק חוזה אירועים גלובליים. אך הביקוש לתובנות שלו קטן בהרבה.

במשך שנים עבד ביל במשרד החקלאות האמריקאי באריזונה — "שילוב של עבודת כפיים וגיליונות אלקטרוניים" — אבל כעת הוא מתגורר בקַרני שבנברסקה. ביל הוא נברסקאי בכל רמ"ח איבריו. הוא גדל במדיסון, נברסקה, עיירה חקלאית שבה היו הוריו הבעלים והמוציאים לאור של ה"מדיסון סטאר־מייל", עיתון עם הרבה סיפורים על ספורט מקומי וירידים כפריים. בתיכון הוא היה תלמיד טוב, ואחר כך קיבל תואר ראשון במדעים מאוניברסיטת נברסקה. משם עבר לאוניברסיטת אריזונה. הוא התכוון לעשות דוקטורט במתמטיקה, עד שהבין שהמשימה גדולה עליו — "האף שלי נתקל בגבול שלי," הוא מנסח זאת באופן ציורי — ופרש. אבל הזמן שהעביר שם לא התבזבז. קורסים באורניתולוגיה עשו אותו לצפּר נלהב, ומכיוון שאריזונה היא אתר צפרות ממדרגה ראשונה, הוא עשה עבודת שטח בשביל מדענים אחדים עד שקיבל משרה במשרד החקלאות, ונשאר שם.

כיום ביל בן חמישים וחמש, ופנסיונר, אבל לדבריו, אם מישהו יציע לו עבודה, הוא לא יפסול את ההצעה על הסף. כך או כך, יש לו זמן פנוי, וחלק ממנו הוא מבלה בחיזוי.

ביל ענה על כשלוש מאות שאלות בסגנון "האם רוסיה תכבוש שטחים נוספים באוקראינה בשלושת החודשים הקרובים?" ו"האם מדינה כלשהי תפרוש מהאיחוד האירופי בשנה הבאה?" שאלות כבדות משקל וקשות. תאגידים, בנקים, שגרירויות וסוכנויות ביון נאבקים כל הזמן עם שאלות כאלה. "האם צפון קוריאה תצליח לפתח נשק גרעיני לפני תום השנה?" "כמה מדינות נוספות ידווחו על התפרצות אֶבּוֹלה בשמונת החודשים הקרובים?" "האם הודו או ברזיל ייעשו חברות קבועות במועצת הביטחון של האו"ם בשנתיים הקרובות?" אחדות מהשאלות סתומות לחלוטין, לפחות בעיני רובנו. "האם נאט"ו תצרף אליה מדינות חדשות בתשעת החודשים הקרובים?" "האם ממשלת כורדיסטן העיראקית תערוך השנה משאל־עם על עצמאות החבל?" "האם חברת תקשורת לא־סינית תתחיל לספק שירותי אינטרנט לאזור הסחר החופשי בשנגחאי בשנתיים הקרובות, האם אזרחי סין יזכו בגישה לפייסבוק ולטוויטר?" בפעם הראשונה שביל רואה שאלות מהסוג הזה, קורה שאין לו שמץ של מושג איך לענות עליהן. "מה זה לעזאזל אזור הסחר החופשי בשנגחאי?" הוא עשוי לחשוב. אבל הוא מכין שיעורי בית. הוא אוסף עובדות, מיישב בין טיעונים סותרים, ומוצא תשובה.

איש אינו מבסס את החלטותיו על התחזיות של ביל פלאק. איש לא ביקש ממנו לשתף את העולם במחשבותיו באמצעות הסי־אן־אן, והוא גם לא הוזמן לדאבוס כדי להשתתף בפאנל עם טום פרידמן. וחבל שכך, כי ביל פלאק הוא חזאי יוצא מגדר הרגיל. אנו יודעים זאת כי כל אחת מהתחזיות של ביל תוארכה, תועדה ונבדקה בידי מדענים עצמאים. וההישגים שלו מצוינים.

ביל אינו היחיד. אלפים עונים על שאלות דומות בהתנדבות. רובם אינם מצטיינים כמו ביל, אבל כ־2 אחוזים כן. יש ביניהם מהנדסים ועורכי דין, אמנים ומדענים, ברוקרים וסוחרים, מרצים וסטודנטים. בהמשך נפגוש רבים מהם, ובהם מתמטיקאי, במאי וכמה פנסיונרים הלהוטים לחלוק את כישרונם המבוזבז. אני מכנה אותם חזאי־על כי זה בדיוק מה שהם. עדויות אמינות מוכיחות זאת. מטרת הספר היא להסביר מדוע הם מצטיינים כל כך, וכיצד אחרים יכולים ללמוד מהם.

השאלה כיצד החזאים האלמונים שלנו עומדים בהשוואה לידענים ידועים כמו טום פרידמן אכן מסקרנת, אבל לא ניתן לענות עליה, משום שאיש לא בחן לעומק את רמת הדיוק בתחזיותיו של פרידמן. למעריציו ולמבקריו של פרידמן יש כמובן דעות כאלה ואחרות — "הוא קלע בול בעניין האביב הערבי", "הוא פישל בעניין הפלישה לעיראק ב־2003" או "הוא ניבא את הרחבת נאט"ו" — אבל אין ראיות מוצקות לגבי ההישגים של טום פרידמן. רק אינספור דעות, ודעות על דעות.2 וכך נמשך העסק כולו. בכל יום התקשורת מפיצה תחזיות בלי לדווח או אפילו לתהות עד כמה טובים החזאים בעצם. בכל יום תאגידים וממשלות משלמים לחזאים שאולי ניחנו בכושר נבואי ואולי לא, ואולי נמצאים על כל נקודה אחרת על גבי הסקאלה. ובכל יום כולנו — מנהיגי אומות, מנהלי תאגידים, משקיעים וסתם מצביעים — מקבלים החלטות גורליות על סמך תחזיות שאיכותן אינה ידועה. שום מנהל קבוצת בייסבול לא ישלוף את פנקס הצ'קים שלו כדי לקנות שחקן בלי לבדוק קודם את הנתונים הסטטיסטיים של ביצועיו. אפילו אוהדים מצפים לראות נתונים סטטיסטיים על לוח התוצאות ועל מסכי הטלוויזיה. אבל כשמדובר בחיזוי שמסייע בקבלת החלטות הרות גורל יותר מאלה הנדרשות בבייסבול, אנחנו שבעי רצון מהבּוּרוּת שלנו.3

לאור הנתונים האלה, הסתמכות על תחזיותיו של ביל פלאק נראית הגיונית בהחלט. למעשה, הסתמכות על תחזיות של רבים מקוראי הספר הזה עשויה להיות הגיונית, כי מתברר שחיזוי אינו כישרון מולד. זוהי מיומנות שאפשר לטפח. הספר הזה יראה לכם כיצד לעשות זאת.

הבדיחה על השימפנזה

אני רוצה לקלקל את הבדיחה, ולכן אגלה לכם את שורת המחץ: המומחה הממוצע מדייק בתחזיותיו פחות או יותר כמו ששימפנזה מדייק בקליעת חיצים למטרה.

אתם בטח מכירים את הבדיחה הזאת. היא מפורסמת — ובחוגים מסוימים נודעת לשמצה. היא צצה ב"ניו יורק טיימס", ב"וול סטריט ג'ורנל", ב"פייננשל טיימס", ב"אקונומיסט" ובפרסומים רבים אחרים בעולם. היא הולכת ככה: חוקר אסף קבוצה גדולה של מומחים — אקדמאים, פרשנים וכדומה — כדי שיבצעו כאלף תחזיות בנושאי כלכלה, מניות, בחירות, מלחמות ושאר ענייני דיומא. הזמן חלף, וכשהחוקר בדק את רמת הדיוק של התחזיות, הוא גילה ששיעור ההצלחה של המומחה הממוצע קרוב לזה של המנחש האקראי. אבל זאת לא שורת המחץ, כי "מנחש אקראי" זה לא מצחיק. אז שורת המחץ מדברת על שימפנזה שמטיל חיצים במטרה. כי שימפנזה זה מצחיק.

אני הוא החוקר, ובמשך זמן־מה הבדיחה לא הפריעה לי. המחקר שלי היה האומדן המקיף ביותר של שיקול דעת מקצועי בשדה המדע. זו היתה משימה מפרכת שנמשכה עשרים שנה, מ־1984 עד 2004, והתוצאות היו עשירות ובונות הרבה יותר מכפי שמשתמע משורת המחץ. אבל הבדיחה לא הפריעה לי כי היא העלתה את המודעות למחקר שלי (כן, גם מדענים מתענגים על חמש־עשרה דקות של תהילה). ואני עצמי השתמשתי במטאפורת השימפנזה, כך שאין לי זכות להתלונן.

זה לא הפריע לי גם משום שיש גרעין של אמת בבדיחה. פִתחו כל עיתון, צפו בכל משדר חדשות בטלוויזיה, ותמצאו מומחים מתנבאים. מקצתם עושים זאת בזהירות. רבים יותר נועזים ובטוחים בעצמם. מעטים אף טוענים לכושר נבואי אולימפי בטווח של עשורים קדימה. למעט כמה יוצאים מהכלל הם יושבים מול המצלמות לאו דווקא משום שכושר החיזוי שלהם מוכח. על דיוק כמעט לא מדברים. תחזיות ישנות הן כמו חדשות ישנות — נשכחות במהרה — ופרשנים כמעט אינם מתבקשים ליישב בין נבואותיהם ובין המציאות. הכישרון הבלתי מעורער של הראשים המדברים הוא יכולתם לספר סיפור מרתק בצורה משכנעת, ודי בזה. רבים מתעשרים מסחר בתחזיות מפוקפקות שהם מציעים למנהלי תאגידים, פקידי ממשל וסתם אנשים שלעולם לא יעלו בדעתם לבלוע תרופה שיעילותה ובטיחותה אינן ידועות, אך משלמים בקביעות על תחזיות מפוקפקות לא פחות מתרופות פלא שנוכלים מכרו פעם לפשוטי העם. האנשים האלה — והלקוחות שלהם — ראויים לדחיקת מרפק בצלעות. שמחתי לגלות שהמחקר שלי עשה זאת בשמי.

אבל עד מהרה הבנתי שבזמן שהשמועה על המחקר שלי מתפשטת, המשמעות שלו מתעוותת. המחקר שלי מצא שבהרבה שאלות פוליטיות וכלכליות, ניחוש מושכל קולע רק מעט יותר מניחוש לא מושכל. "הרבה" אין פירושו "כול". היה קל יחסית למומחים לגבור על המקריות בסוגיות קצרות־טווח שדרשו הסתכלות של שנה קדימה, אך הדיוק שלהם הלך ופחת ככל שהם ניסו לחזות לטווח ארוך יותר — וכשהתחזית התייחסה לשלוש עד חמש שנים קדימה, הם התקרבו לרמת הדיוק של שימפנזה. הממצא הזה חשוב. הוא מלמד משהו על גבולות המומחיות בעולם מורכב — ואפילו על גבולות היכולת של חזאי־על. אבל כמו במשחק "טלפון שבור", כשילדים מעבירים זה לזה מסר בלחישה ונדהמים לגלות עד כמה הוא השתנה בנקודת הסיום, המסר סולף במעבר מאוזן לאוזן, והדקויות אבדו לחלוטין. המסר נעשה "כל תחזיות המומחים חסרות שחר", וזוהי שטות. היו וריאציות אכזריות עוד יותר, כגון "מומחים יודעים בערך כמו שימפנזים". המחקר שלי נעשה אסמכתא אהובה על ניהיליסטים שתופסים את העתיד כבלתי ניתן לחיזוי ממהותו, ועל פופוליסטים בורים שמתעקשים לצרף למילה "מומחה" את התואר "כביכול".

אז נמאס לי מהבדיחה. המחקר שלי לא תמך במסקנות הקיצוניות האלה, ולא חשתי שום קרבה אליהן. וכיום זה נכון עוד יותר.

יש שפע של עמדות מתקבלות על הדעת על הרֶצֶף שבין הגנה מוחלטת על המומחים ותחזיותיהם לבין גינוים המוחלט. מצד אחד, הטענות של המגַנים אינן חסרות יסוד. בשוק התחזיות יש הרבה מאוד רוכלים של תובנות מפוקפקות. יש גם גבול ברור לראיית הנולד. תשוקתנו לחזות את העתיד תהיה תמיד עזה יותר מהיכולת שלנו לתפוס ולהבין. אבל המגַנים מגזימים כשהם מבטלים מכול וכול את החיזוי וטוענים שהנבואה ניתנה לשוטים בלבד. אני מאמין שאפשר לחזות את העתיד, לפחות במצבים מסוימים ובמידה מסוימת, ושכל אדם בר־דעת, רחב אופקים וחרוץ יכול לטפח את הכישורים הדרושים לכך.

קראו לי "ספקן אופטימי".

הספקן

כדי להבין את הצד הספקני שבי, חשבו על צעיר תוניסאי שדוחף עגלת יד עמוסה פירות וירקות לאורך רחוב מאובק בדרכו לשוק בעיירה התוניסאית סידי בּוּזיד. הוא התייתם מאביו בגיל שלוש. זה שנים שהוא מסייע בפרנסת משפחתו. הוא נוטל הלוואות כדי למלא את העגלה שלו מצרכים ומקווה להרוויח מספיק ממכירת הפירות והירקות כדי שיוכל להחזיר את החוב ולהישאר עם קצת רווח. כל יום של עבודת פרך דומה לקודמו. אבל הבוקר ניגשים אליו שוטרים ואומרים שהם מעקלים את המאזניים שלו משום שהפר תקנות כלשהן. הוא יודע שזהו שקר. הם מנערים את כיסיו, אבל אין לו כסף. שוטרת אחת סוטרת לו ומעליבה את אביו המת. לוקחים את המאזניים ואת העגלה שלו. הצעיר רוצה להגיש תלונה בעירייה. אומרים לו שהפקיד שהוא צריך לפנות אליו נמצא בישיבה. הצעיר עוזב את העירייה כשהוא מושפל וזועם וחסר אונים. כעבור זמן קצר הוא חוזר עם פח דלק. הוא שופך אותו על גופו. הוא מדליק גפרור ועולה באש.

הדבר החריג היחיד בסיפור הזה הוא סופו. יש אינספור רוכלים עניים בתוניסיה וברחבי העולם הערבי. השחיתות במשטרה משתוללת, והשפלות מהסוג הזה הן חזון נפרץ. הן מעניינות אך ורק את המשטרה ואת הקורבנות.

אבל ההשפלה המסוימת הזאת, ב־17 בדצמבר 2010, גרמה למוחמד בּוּעזיזי בן העשרים ושש להצית את עצמו, וההקרבה העצמית של בועזיזי הציתה מחאה. המשטרה הגיבה באלימות אופיינית. זה לא עזר. המחאה רק התפשטה עוד. בניסיון להרגיע את הציבור בא שליט תוניסיה, הנשיא זין אל־עאבדין בן עלי, לבקר את בועזיזי בבית החולים.

בועזיזי מת ב־4 בינואר 2011. המחאות גברו. ב־14 בינואר נמלט בן עלי לגלות נעימה בערב הסעודית, ובזאת הקיץ הקץ על עשרים ושלוש שנות קלפטוקרטיה בהנהגתו.

העולם הערבי צפה באירועים בתדהמה. ואז פרצו הפגנות גם במצרים, לוב, סוריה, ירדן, כוויית ובחריין. רודן מצרים, חוסני מובארכ, הודח אחרי שלושה עשורים בשלטון. במקומות אחרים היו ההפגנות למרידות, והמרידות הידרדרו למלחמת אזרחים. זה היה האביב הערבי — והוא החל באיש עני אחד, דומה לאינספור אחרים, שהמשטרה הטרידה אותו כפי שהטרידה רבים אחרים לפניו ואחריו בלי לגרום לתגובת שרשרת.

קל מאוד להסתכל לאחור ולשרטט, כפי שעשיתי כאן, קשת עלילתית שמחברת בין מוחמד בועזיזי לבין כל האירועים שנבעו ממחאת היחיד שלו. טום פרידמן (וכמוהו גם מומחים רבים אחרים) מיומן בשחזורים כאלה, במיוחד לגבי הנעשה במזרח התיכון המוכר לו היטב משנים שכיהן ככתב ה"ניו יורק טיימס" בלבנון. אבל אילו נכח פרידמן שָם באותו בוקר גורלי, האם היה מסוגל לחזות את ההצתה העצמית, את ההתקוממות, את התמוטטות המשטר הרודני בתוניסיה ואת כל מה שקרה לאחר מכן? ודאי שלא. איש לא היה מסוגל. אולי, בהינתן בקיאותו של פרידמן באזור, הוא היה מעלה בדעתו שהעוני והאבטלה גבוהים, שמספר הצעירים הנואשים הולך וגדל, שהשחיתות פושה בכול, שהדיכוי אינו נפסק, ולפיכך תוניסיה ושאר מדינות ערב הן חביות אבק שריפה העומדות על סף פיצוץ. אבל צופה מן הצד היה יכול להסיק את המסקנה הזאת גם שנה לפני כן. או שנתיים. למעשה, אפשר היה לומר זאת על תוניסיה, מצרים וכמה מדינות אחרות במשך עשורים שלמים קודם. ייתכן מאוד שגם הן היו חביות אבק שריפה, אבל הן לא התפוצצו — עד ל־17 בדצמבר 2010, כשהמשטרה דחפה צעיר עני אחד רחוק מדי.

ב־1972 כתב המטאורולוג האמריקאי אדוארד לורנץ מאמר בעל כותרת מרתקת: "יכולת חיזוי — האם משק כנפיו של פרפר בברזיל מחולל טורנדו בטקסס?" עשור קודם לכן גילה לורנץ במקרה ששינוי קל בנתונים המוזנים לתוכנת מחשב שמדמה דפוסי מזג אוויר — כמו החלפה של 0.506127 ב־0.506 — עשוי לייצר תחזית שונה משמעותית לטווח הארוך. התובנה הזאת היתה מקור ההשראה של תורת הכאוס: במערכות לא־ליניאריות כמו האטמוספירה, גם שינויים קלים בתנאי ההתחלה עשויים להביא לשינויים גדולים בתוצאה הסופית. מכיוון שכך, באופן תיאורטי, משק כנפיו של פרפר אחד בברזיל יכול לגרום לסופת טורנדו בטקסס — אף שנחילים של פרפרים ברזילאיים יכולים לנופף בכנפיהם בקדחתנות כל חייהם ולא לגרום ולו למשב רוח אחד ברדיוס של קילומטרים. כמובן, לורנץ לא התכוון לטעון שפרפר "גורם" לטורנדו באותו המובן שאני גורם לכוס יין להישבר כשאני הולם בה בפטיש. הוא התכוון לומר, שאם פרפר מסוים לא היה מנופף בכנפיו באותו הרגע, רשת סבוכה במידה בלתי נתפסת של פעולות ותגובות אטמוספיריות היתה מתנהלת באופן אחר, והטורנדו היה עשוי שלא להיווצר — בדיוק כשם שהאביב הערבי היה יכול שלא להתרחש, לפחות במועד המדובר, אילו הניחו השוטרים למוחמד בועזיזי למכור פירות וירקות באותו בוקר הרה גורל בדצמבר 2010.

אדוארד לורנץ חולל שינוי בגישה המדעית כשהתווה קו גבול ברור לאפשרות החיזוי. מדובר בסוגיה פילוסופית ראשונה במעלה.4 במשך מאות שנים הניחו מדענים שהידע ההולך ומתרחב יוביל ליכולת ניבוי גבוהה יותר, משום שהמציאות כמוה כשעון (עצום ומורכב, ובכל זאת שעון), ושככל שמדענים יוסיפו ללמוד על המתרחש בקרביו של השעון הזה, כיצד גלגלי השיניים מתחככים אלה באלה, כיצד המשקולות והקפיצים פועלים, כך הם ייטיבו לנסח את פעולתו באמצעות משוואות דטרמיניסטיות ולחזות את פעולותיו. ב־1814 לקח המתמטיקאי והאסטרונום הצרפתי פייר־סימון לַפּלאס את החלום הזה לקיצוניות לוגית:

את מצבו הנוכחי של היקום ניתן לתאר כתוצאה של עברו וכסיבה של עתידו. שׂכל אשר יכיר ברגע נתון את כל הכוחות המניעים בטבע ואת מיקומם של כל רכיבי הטבע, ואשר יהיה גם גדול דיו להכיל את כל הנתונים ולנתחם, יוכל להקיף בנוסחה יחידה את מכלול תנועותיהם של הגופים הגדולים ביותר ושל האטומים הזעירים ביותר ביקום; לדידו של השכל הזה הכול יהיה ודאי, והעתיד, בדיוק כמו העבר, יהיה נוכח מול עיניו.

לַפלאס כינה את הישות הדמיונית הזאת "דֶמון". אם הדמון יֵדע הכול על ההווה, חשב לפלאס, הוא יוכל לחזות את העתיד. הוא יהיה כול־יודע.5

לורנץ השבית את השמחה בנוגע לחלום הזה. אם השעון מסמל את יכולת החיזוי המושלמת של לפלאס, ניגודו הוא הענן של לורנץ. בתיכון אנחנו לומדים שעננים נוצרים כשאדי מים מתלכדים סביב חלקיקי אבק. זה נשמע פשוט, אבל התפתחותו של ענן יחיד, הצורה שהוא לובש, תלויה ביחסי גומלין מורכבים של היזון חוזר בין טיפות. כדי ללכוד את יחסי הגומלין הללו, מעצבי מודלים ממוחשבים זקוקים למשוואות שיהיו רגישות ביותר ל"טעויות אפקט־פרפר" זעירות במהלך איסוף הנתונים. מכיוון שכך, גם אם נדע כל מה שאפשר לדעת על היווצרות עננים, לא נוכל לחזות איזו צורה ילבש ענן מסוים. כל שאנו יכולים לעשות הוא לחכות ולראות. אחת האירוניות הגדולות של ההיסטוריה היא שהמדענים יודעים כיום הרבה יותר מעמיתיהם לפני מאה שנה, ועומדים לרשותם כלים רבי עוצמה לעיבוד מידע, אך הם הרבה פחות בטוחים בסיכויים ליצור תחזית מושלמת.

זוהי אחת הסיבות המרכזיות לחלק ה"ספקני" שבי. בעולם שאנו חיים בו, פעולותיו של אדם יחיד וחסר השפעה לכאורה עשויות לעורר תגובת שרשרת — כמו האדוות הנוצרות כתוצאה מהטלת אבן לאגם — שתשפיע בדרגות שונות על כל בני האדם בעולם. תושבת פרוור של קנזס סיטי אולי חושבת שתוניסיה נמצאת בכוכב אחר, ושאין לה כל קשר למדינה הזאת, אבל שכנתה, שבעלה הוא נווט המשרת בבסיס וייטמן הסמוך, היתה יכולה לספר לה שמעשה של תוניסאי בודד הוביל למחאות, שהובילו להתפרעויות, שהובילו להפלת רודן, שהובילה להפגנות בלוב, שהובילו למלחמת אזרחים, שהובילה להתערבות נאט"ו ב־2012, שהובילו לכך שבעלה חמק מאש נ"מ שנורתה עליו מעל העיר טריפולי. הקישור הזה נראה פשוט, וקל לעקוב אחריו. בדרך כלל הקישורים הרבה יותר סמויים מהעין, אף שהם מקיפים אותנו ובאים לידי ביטוי בתופעות כמו מחיר הדלק או פיטורים במשרד בהמשך הרחוב. בעולם שבו פרפר בברזיל עשוי להיות אחראי להבדל בין יום שמש בטקסס לבין טורנדו שמחריב ערים שלמות, טעות לחשוב שאפשר לחזות את העתיד לטווח רחוק במיוחד.6

האופטימיסט

דבר אחד הוא להכיר במגבלותיו של כושר החיזוי, ודבר אחר לגמרי הוא לבטל את כל התחזיות כחסרות שחר.

כוונו מיקרוסקופ על יום בחייה של אשת הנווט מהפרוור של קנזס סיטי: ב־6:30 בבוקר היא מכניסה כמה ניירות לתיק, נכנסת למכונית, נוסעת במסלול הרגיל לעבודה וחונה בדאונטאון. כמנהגה בכל יום חול היא חולפת על פני פסלי האריות, ונכנסת לבניין המשרדים המעוצב בהשראה יוונית שבו שוכנת חברת הביטוח "קנזס סיטי לייף". היא עובדת זמן־מה על גיליונות אלקטרוניים, משתתפת בשיחת ועידה ב־10:30, גולשת כמה דקות באתר של אמזון ועונה לאימיילים עד 11:50. ואז היא הולכת לאכול ארוחת צהריים עם אחותה במסעדה איטלקית קטנה.

חייה של האישה הזאת מושפעים מהרבה גורמים לא צפויים — החל בכרטיס הלוטו שבארנקה, עבור דרך האביב הערבי, שכתוצאה ממנו טס בעלה מעל לוב, וכלה במחיר הדלק שעלה זה עתה בחמישה סנט לגלון עקב הפיכה במדינה שהיא לא שמעה עליה מעולם — אבל גורמים רבים באותה המידה ואף יותר דווקא צפויים בהחלט. מדוע היא יצאה מהבית ב־6:30? היא לא רצתה להיתקע בפקקים של שעת העומס. או במילים אחרות, היא חזתה שהתנועה תהיה כבדה יותר אחר כך — וכמעט ודאי שהיא צדקה, כי שעות עומס הן דבר צפוי מאין כמותו. כשהיא נהגה, היא ניבאה ללא הרף את התנהגותם של נהגים אחרים: הם יעצרו בצומת כשהרמזור יתחלף לאדום; הם יישארו רוב הזמן בנתיביהם ויאותתו לפני פנייה. היא חזתה שאנשים שאמרו שיצטרפו אליה לשיחת ועידה ב־10:30 אכן יעשו זאת, וצדקה. היא קבעה עם אחותה במסעדה בצהריים כי שעות הפתיחה של המסעדה כללו את השעה הזאת, ושעות פתיחה הן מידע אמין.

אנחנו עורכים תחזיות יומיומיות כאלה דרך קבע, ויש שעורכים דרך קבע תחזיות שמשפיעות על חיי כולנו. כשהאישה הדליקה את המחשב, היא העלתה במעט את צריכת החשמל של קנזס סיטי. בכך היא הצטרפה להמוני עובדים חרוצים, ויחד הם גרמו לעלייה בביקוש כמנהגם מדי יום חול בסביבות השעה הזאת. אבל שום בעיה לא התעוררה, כי יצרני החשמל חוזים את העלייה הזאת ומשנים את התפוקה בהתאם. כשהאישה גלשה באמזון, האתר הדגיש מוצרים מסוימים שהוא סבר שימצאו חן בעיניה, תחזית שמקורה ברכישותיה בעבר ובנתוני הגלישה שלה ושל מיליוני לקוחות אחרים. אנחנו נתקלים בפעולות חיזוי כאלה באינטרנט כל הזמן — גוגל מתאימה את תוצאות החיפוש לגולש, ומציגה בראש הדף את מה שלדעתה יעניין אותו ביותר — אבל הן מתרחשות במסתרים, ובהצלחה יתרה, כך שאנחנו בקושי שמים לב. ובל נשכח את מקום העבודה של האישה. חברת הביטוח "קנזס סיטי לייף" עוסקת בחיזוי נכויות ומוות, והיא עושה זאת היטב. אין זאת אומרת שאנשי החברה יודעים מתי בדיוק אמות, אבל יש להם מושג לא רע לגבי תוחלת החיים של אדם בגילי, עם הפרופיל שלי (מין, הכנסה, סגנון חיים). "קנזס סיטי לייף" נוסדה ב־1895. אם האקטוארים שלה לא היו מצטיינים בתחזיות, היא היתה פושטת רגל מזמן.

נתח גדול מהמציאות שלנו אכן בר־חיזוי עד כדי כך, ואף יותר מזה. לפני רגע חיפשתי בגוגל את שעות הזריחה והשקיעה בקנזס סיטי מחר, וקיבלתי את התוצאה בדיוק של דקות. התחזיות האלה אמינות, בין שהן נוגעות למחר או מחרתיים ובין שהן נוגעות לעוד חמישים שנה. הדבר נכון גם לגבי תחזיות שעוסקת בעניינים כמו גאות ושפל, ליקויי ירח וחמה, ומופעי הירח. את כולם ניתן לחזות על פי חוקי המדע המדויקים כשעון, ולעשות זאת בדייקנות שהיתה משביעה את רצונו של דֶמון החיזוי של לפלאס.

עם זאת, אפשר לנקב בקלות את כל בלוני החיזוי האלה. סביר מאוד להניח שמסעדה טובה תפתח את שעריה בשעה הנקובה, אבל ייתכן גם שלא, מכל מיני סיבות, החל במנהל שלא התעורר, עבור דרך שריפה ופשיטת רגל, וכלה במגיפה, מלחמה גרעינית או ניסוי פיזיקלי שיצר בטעות חור שחור ששאב את מערכת השמש. זה נכון לגבי כל דבר. אפילו שעות הזריחה והשקיעה עשויות לחרוג מהתחזית בחמישים השנים הבאות, אם אסטרואיד גדול יתנגש בכדור הארץ ויסיט אותו ממסלולו סביב השמש. אין ודאות בחיים — אפילו לגבי מוות או מסים, אם נייחס הסתברות גדולה מאפס לאפשרות של המצאת טכנולוגיה להעלאת תכולת המוח לענן ממוחשב, ולהקמת חברה משגשגת וסולידרית עד כדי כך שמדינה תוכל להתבסס על תרומות נדיבות בלבד.

אם כן, האם המציאות דומה לשעון או לענן? האם העתיד צפוי או לא? הדיכוטומיות האלה מוטעות, ומנינו רק שתיים מתוך רבות שנפגוש בהמשך. אנחנו חיים בעולם של שעונים ועננים וערבוביה גדולה של מטאפורות נוספות. יכולת חיזוי ואי־יכולת חיזוי דרות בכפיפה אחת (אבל לאו דווקא בשלום) במערכות הסבוכות, השלובות, המרכיבות את גופנו, את החברה שלנו ואת היקום. אפשרות הניבוי של מאורע מסוים תלויה בטיבו של המאורע, במועד התרחשותו ובנסיבות.

הביטו על תחום העיסוק של אדוארד לורנץ. תחזיות מזג אוויר אמינות בדרך כלל וברוב התנאים כשהן עוסקות ביומיים הקרובים, אבל נעשות פחות ופחות מדויקות בטווח של שלושה, ארבעה וחמישה ימים. מעבר לשבוע, אפשר באותה המידה להיוועץ בשימפנזה. מכיוון שכך, אי אפשר לטעון שמזג האוויר צפוי או לא צפוי, אלא רק שמזג האוויר צפוי במידה מסוימת בנסיבות מסוימות, ועלינו להיזהר מאוד כשאנו מנסים לחזות במדויק מעבר לכך. או קחו משהו פשוט לכאורה כמו היחסים בין זמן ליכולת ניבוי: על פי רוב, ככל שמנסים להביט רחוק יותר לתוך העתיד, כן קשה יותר לראות. אבל לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל. תחזית האומרת ששערי הבורסה ימשיכו לעלות עשויה להביא תועלת רבת שנים — עד שלפתע יתברר שהיא גרמה נזק. והנבואה שהדינוזאורים ימשיכו לשכון בראש שרשרת המזון היתה הימור בטוח במשך עשרות מיליוני שנים — עד שאסטרואיד אחד יצר שרשרת אסונות, שפתחה חלון הזדמנויות אקולוגי ליונק קטן, שבסופו של דבר התפתח למין שמנסה כעת לחזות את העתיד. אם נתעלם לרגע מחוקי הפיזיקה, אין קבועים אוניברסליים, ולכן קשה להפריד בין צפוי לבלתי צפוי. ואין שום דרך לעקוף את העובדה הזאת.

מטאורולוגים יודעים את זה טוב יותר מכולם. הם מכינים תחזיות רבות, ובודקים באופן קבוע את דיוקן — לכן אנחנו יודעים שתחזית של יום־יומיים מדויקת בדרך כלל, ואילו תחזית של שמונה ימים בדרך כלל לא. בעזרת ניתוחים כאלה, מטאורולוגים משפרים את הבנתם את אופן הפעולה של מזג האוויר ומשכללים את המודלים שלהם. ואז הם מנסים שוב. תחזית, מדידה, תיקון וחוזר חלילה. זהו תהליך אינסופי של שיפור תוספתי, המסביר מדוע תחזית מזג האוויר טובה וממשיכה להשתפר לאיטה. אבל יש גבול לשיפור, כי מזג האוויר הוא התגלמות האי־ליניאריות. ככל שתחזית מנסה להביט רחוק יותר, כן זוכה הכאוס להזדמנויות רבות יותר לנופף בכנפי פרפרים ולנפץ ציפיות. זינוקים ביכולת החישובית והמשך שכלול של מודלים לחיזוי מזג האוויר אולי מותחים את הגבולות, אבל השיפורים נעשים קשים יותר לביצוע, ואילו התגמול הולך וקטן. כמה רחוק אפשר להגיע? איש אינו יודע. אבל הכרה במגבלות היא הישג בפני עצמו.

בתחומים הרי גורל אחרים החזאים מגששים באפלה. אין להם מושג כמה טובות התחזיות שלהם בטווח הקצר, הבינוני או הארוך, ואין להם מושג עד כמה הן ישתפרו. במקרה הטוב, יש להם תחושת בטן מעורפלת. הסיבה לכך היא שתהליך החיזוי־מדידה־תיקון פועל אך ורק בתחומים הייחודיים של הטכנולוגיה המתקדמת, כגון בעבודתם של מקרו־כלכלנים בבנקים מרכזיים, של אנשי שיווק ופיננסים בחברות גדולות, ושל מנתחי סקרי דעת קהל כמו נייט סילבר.7 בדרך כלל מתפרסמות תחזיות ואז… כלום. לעתים רחוקות בלבד נמדדת רמת הדיוק בדיעבד, וכמעט לעולם לא בקביעות ובקפידה מספיקות להסקת מסקנות. והסיבה? בדרך כלל הסיבה היא חוסר ביקוש: צרכני התחזיות — ממשלות, חברות, הציבור — אינם דורשים ראיות לדיוק. מכיוון שכך, רמת הדיוק אינה נבדקת. לכן אין תיקון, וללא תיקון לא ייתכן שיפור. שוו בנפשכם עולם שבו אנשים אוהבים לרוץ, אבל אין להם מושג כמה מהר רץ האדם הממוצע, או מהי המהירות של הרץ הטוב ביותר, כי הרצים לא הסכימו על כללי היסוד — להישאר במסלול, להתחיל לרוץ עם הישמע הירייה, לסיים כעבור מרחק שנקבע מראש — ואין מזניקים או שופטים רשמיים שימדדו את התוצאות. מה הסבירות שזמני הריצה ישתפרו בעולם כזה? לא גבוהה. האם הרצים הטובים ביותר רצים במהירות המרבית שהם מסוגלים להגיע אליה? שוב, סביר להניח שלא.

"נדהמתי מההשפעה העצומה שיש למדידה על כל מה שקשור לשיפור הקיום האנושי," כתב ביל גייטס. "אפשר להשיג התקדמות יוצאת מן הכלל אם מציבים מטרה ברורה, ומוצאים כלי מדידה שיניעו התקדמות לעבר המטרה הזאת… זה אולי נשמע בסיסי, אבל מדהים לגלות כמה מעט זה נעשה וכמה קשה לעשות את זה נכון."8 גייטס צודק בדבריו על הדברים שדרושים כדי להניע התקדמות, ומפתיע לגלות שהדברים האלה לא נעשים כמעט בתחום החיזוי. אפילו הצעד הראשון הפשוט, הצבת מטרה ברורה, לא נעשה.

אתם אולי חושבים שמטרת החיזוי היא ניבוי מדויק של העתיד, אך לעתים קרובות זה לא כך, או לפחות זו לא המטרה היחידה. לפעמים חזאים אמורים פשוט לבדר. חשבו על ההופעות בטלוויזיה של הפרשן הפיננסי ג'ים קריימר ועל הקריאה המפורסמת שלו ("בּוּיה!"), או על ג'ון מקלפלין, מנחה "קבוצת מקלפלין", השואג על חברי הפאנל שיחזו את הסבירות שיש למאורע כלשהו "מאפס עד עשר, כשאפס מייצג סבירות אפסית ועשר מייצג ודאות מטאפיזית!" לפעמים חזאים נוהגים לקדם אג'נדות פוליטיות ולעודד פעולה — כפי שפעילים מקווים לעשות כשהם מזהירים מפני זוועה מתקרבת. יש גם חיזוי לשם הרושם בלבד — מה שבנקים עושים כשהם משלמים למומחה נודע כדי שיספר ללקוחות עשירים על הכלכלה הגלובלית ב־2050. ויש חזאים שמבקשים לנחם — עם ההבטחה שאמונתם מבוססת ושהאירועים אכן יתרחשו כצפוי. מפלגות אוהבות תחזיות כאלה. הן המקבילה הקוגניטיבית של אמבטיה חמה.

גיבוב המטרות אינו מוצהר בדרך כלל, ולכן קשה אפילו להתחיל לפעול למען מדידה והתקדמות. המצב קשה, ולא נראה שהוא משתפר.

אבל דווקא הקפיאה הזאת על השמרים היא אחת הסיבות לאופטימיות שלי. אנחנו יודעים שבתחומים רבים שבהם אנשים מעוניינים בחיזוי — פוליטיקה, כלכלה, כספים, עסקים, טכנולוגיה, חיי יומיום — קיימת יכולת חיזוי מסוימת בנסיבות מסוימות. אבל יש דברים רבים כל כך שאיננו יודעים. בעיני מדענים, אי־ידיעה היא מצב מסעיר. זוהי הזדמנות לגלות; ככל שרב הנסתר על הגלוי, כן רבות ההזדמנויות לגילוי. הודות לרשלנות המדהימה בתחומי חיזוי רבים, ההזדמנויות האלה אדירות. וכדי לנצל אותן צריך רק להציב מטרה ברורה — דיוק! — ולהתחיל למדוד ברצינות.

עשיתי את זה רוב הקריירה שלי. המחקר שהניב את הבדיחה על השימפנזה היה רק השלב הראשון. השלב השני החל בקיץ 2011, כששותפתי למחקר (ולחיים) ברברה מֶלֶרס ואני השקנו את פרויקט שיקול הדעת (להלן פש"ד), והזמנו מתנדבים לחזות את העתיד. ביל פלאק היה אחד המתעניינים. וכמוהו גם אלפים אחרים בשנה הראשונה, ועוד אלפים בארבע השנים שלאחר מכן. בסופו של דבר, יותר מעשרים אלף הדיוטות בעלי סקרנות אינטלקטואלית ניסו לקבוע אם המחאות ברוסיה יתפשטו, אם מחיר הזהב יצלול, אם מדד ניקיי ייסגר ברמה של יותר מ־9,500 נקודות, אם תפרוץ מלחמה בחצי האי קוריאה, והתמודדו עם שאלות רבות אחרות בסוגיות גלובליות סבוכות. באמצעות שינוי תנאי המחקר הצלחנו למדוד אילו גורמים משפרים את יכולת החיזוי, בכמה ובאיזו מסגרת זמן, וכמה טובים יכולים להיות חזאים אם הם משתמשים במיטב הפרקטיקות גם יחד. כשמנסחים את זה כך, זה נשמע פשוט. אבל זה לא היה פשוט כלל. זו היתה תוכנית תובענית, שדרשה את כישרונו ועמלו הרב של צוות רב־תחומי מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי ומאוניברסיטת פנסילבניה.

פרויקט שיקול הדעת היה בעצם רק חלק ממחקר גדול יותר שנעשה בחסות סוכנות המודיעין לפעילות מחקרית מתקדמת (ירפ"א).1 אל תיבהלו מהשם. מדובר בסוכנות בתוך קהילת המודיעין שמדווחת לראש המודיעין הלאומי, ותפקידה לתמוך במחקרים פורצי דרך שעשויים לתרום למודיעין האמריקאי ולגרום לו להיות טוב יותר. וכפי שאתם יכולים לנחש, חלק גדול מהפעילות של המודיעין האמריקאי הוא חיזוי מגמות פוליטיות וכלכליות בקנה מידה עולמי. בהערכה גסה, לארצות הברית יש כעשרים אלף מומחי מודיעין שבוחנים כל דבר, החל בתצרפים זעירים וכלה באירועים גדולים כגון הסבירות שישראל תצא למתקפת פתע על מתקני הגרעין באיראן או שיוון תפרוש מגוש האירו.9 מה הטעם בכל התחזיות האלה? לא קל לענות על השאלה הזאת כי קהילת המודיעין, כמו יצרני תחזיות רבים אחרים, מעולם לא הפגינה להיטות להוציא כסף כדי לבדוק את זה. יש סיבות רבות להסתייגות הזאת, אחדות מהן ראויות יותר מאחרות, אבל ניכנס לזה בהמשך. לענייננו, החיזוי קריטי לביטחון הלאומי, אבל אפשר לומר מעט מאוד על איכותו, או אפילו אם המערכת הקיימת מצדיקה את מיליארדי הדולרים ואת עשרים אלף האנשים הכלולים בה. כדי לשנות זאת, יסדה ירפ"א טורניר חיזוי שבמסגרתו התחרו חמישה צוותי מדענים בהנהגת חוקרים מרכזיים בתחומם, כדי לייצר תחזיות מדויקות בסוגיות סבוכות שמומחי מודיעין מתמודדים איתן מדי יום ביומו. פש"ד היה אחד מחמשת הצוותים האלה. כל צוות נועד לפעול כפרויקט מחקר עצמאי ולגבש את שיטת העבודה המתאימה לו, אך כולם נדרשו להגיש תחזיות בכל יום עד 9:00 בבוקר (שעון החוף המזרחי) מספטמבר 2011 ועד יוני 2015. הדרישה להגיש תחזיות על שאלות זהות במועדים זהים יצרה מגרש משחקים אחיד — ומאגר נתונים עשיר שאפשר להסיק ממנו מה עובד, באיזו מידה ומתי. במשך ארבע שנים הציג טורניר ירפ"א כחמש מאות שאלות בעניינים עולמיים. מסגרות הזמן היו קצרות יותר מאשר במחקר המוקדם שלי, שרוב התחזיות בו עסקו בטווח של יותר מחודש ופחות משנה. בסך הכול אספנו יותר ממיליון תחזיות אישיות.

1    IARPA — Intelligence Advanced Research Projects Activity [הערות השוליים הן של המתרגמת. הערות המחבר מרוכזות בסוף הספר.]

בשנה הראשונה גברה רמת הדיוק של פש"ד על זו של קבוצת הביקורת הכללית ב־60 אחוז. בשנה השנייה ניצחנו את קבוצת הביקורת ב־78 אחוז. פש"ד ניצח גם את מתחריו מהאקדמיה, ובכללם אוניברסיטת מישיגן ואם־איי־טי, בהפרשים מכובדים שבין 30 ל־70 אחוז, ואף התעלה על אנליסטים מקצועיים מקהילת המודיעין, שיש להם גישה לנתונים מסווגים. כעבור שנתיים היה הפער בין ההישגים של פש"ד לאלה של מתחריו גדול כל כך, שירפ"א פיזרה את הצוותים האחרים.10

אכנס לפרטים בהמשך. כעת אסתפק בציון שתי מסקנות מרכזיות שעלו מהמחקר. המסקנה הראשונה היא שאפשר לראות את הנולד. יש אנשים — כמו ביל פלאק — שמצטיינים בכך. הם אינם גורואים או אורקלים שיכולים לחזות עשורים קדימה, אבל יש להם יכולת אמיתית וניתנת למדידה לשפוט כיצד יתגלגלו אירועים הרי גורל שלושה חודשים, שישה חודשים, שנה או שנה וחצי קדימה. המסקנה השנייה נוגעת לגורמים שעושים את החזאים האלה טובים כל כך. זה לא קשור בהכרח למי שהם, אלא למה שהם עושים. ראיית הנולד אינה כישרון מסתורי מולד. היא תוצר של דרכים מסוימות של חשיבה, איסוף מידע ועדכון עמדות. כל אדם נבון ונחוש יכול לסגל הרגלי חשיבה כאלה ולטפח אותם, ונראה שלא קשה במיוחד להתחיל בכך. תוצאה אחת של המחקר שהפתיעה אותי במיוחד היתה השפעתו של ספר הדרכה למושגים בסיסיים, שאותו נבחן בהמשך הספר ותמציתו מופיעה בנספח "עשרת הדיברות". נדרשו כשישים דקות בלבד כדי לקרוא אותו, והוא שיפר את הדיוק בחיזוי בכ־10 אחוזים בשנת טורניר אחת. 10 אחוזים אולי נשמעים מעט, אבל המאמץ הכרוך בהשגתם היה מזערי. ואל תשכחו שגם שיפור קל בכושר החיזוי מצטבר לאורך זמן. שוחחתי על כך עם ארון בראון, לשעבר איש וול סטריט ומנהל סיכונים ראשי ב"איי־קיו־אר קפיטל מנג'מנט", קרן גידור בעלת נכסים בשווי של יותר מ־100 מיליארד דולר. "קשה מאוד להבחין בזה כי זה לא דרמטי," הוא אמר, אבל אם מתמידים, "זה עושה את ההבדל בין הצלחה ופרנסה לבין חסרון כיס."11 שחקנית פוקר ברמה עולמית שנכיר בהמשך תסכים איתו במאה אחוז. ההבדל בין מהמרים במשקל כבד לבין חובבנים, היא טוענת, הוא שהכבדים מכירים בהבדל בין הימור של 60/40 לבין הימור של 40/60.

אבל אם אפשר לשפר את יכולת החיזוי פשוט באמצעות מדידה, ואם התגמולים על יכולת חיזוי משופרת אכן גדולים, איך זה שהמדידה איננה חלק בלתי נפרד מהפרקטיקה? התשובה קשורה בחלקה הגדול לנפש, שמשכנעת אותנו שאנחנו יודעים דברים שאיננו יודעים. אבחן את התופעה הפסיכולוגית הזאת בפרק 2. היא עיכבה את התקדמות הרפואה במשך מאות שנים. כשרופאים השלימו לבסוף עם העובדה שניסיונם ותפיסותיהם אינם אמצעים אמינים לקביעת הצלחתו של טיפול, הם פנו לבדיקות מדעיות, והרפואה החלה סוף־סוף להתקדם במהירות. מהפכה דומה צריכה להתרחש גם בתחום החיזוי.

זה לא יהיה קל. בפרק 3 אני בודק מה דרוש כדי לבחון תחזית בקפידה דומה לזו שבה הרפואה חוקרת תרופות. האתגר הזה גדול יותר מכפי שהוא נראה. בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים ניהלתי את מה שהיה באותה העת המבדק הנרחב ביותר שבדק חיזוי פוליטי. תוצאה אחת, שהתקבלה כעבור שנים רבות, היתה שורת המחץ שכיום גורמת לי להתכווץ. תגלית אחרת של המחקר הזה לא זכתה כמעט לתשומת לב, אף שהיא חשובה בהרבה: קבוצת מומחים אחת ניחנה בכושר ניבוי אמיתי, גם אם צנוע. מה גרם להבדל בין המומחים האלה לבין החזאים העלובים כל כך שהורידו את ממוצע הדיוק בחיזוי לרמה של שימפנזים? זאת לא היתה מתת־אל או גישה למידע שלא היה לאחרים. גם לא מערכת מסוימת של עמדות ודעות. למעשה, מגוון הדעות היה רחב ותוכן המחשבות לא היה חשוב במיוחד; ההבדל היה טמון באופן החשיבה.

התובנה הזאת היתה מהגורמים שהביאו את ירפ"א ליזום את טורניר החיזוי חסר התקדים שלה. פרק 4 מספר את סיפורו — ואת גילויים של חזאי־העל. מדוע הם טובים כל כך? על השאלה הזאת נענה בפרקים 5 עד 9. כשפוגשים חזאי־על, קשה שלא להתרשם מהחוכמה שלהם. מכיוון שכך, אולי תחשדו שההבדל טמון באינטליגנציה. אבל לא. הם טובים מאוד גם במספרים. בדומה לביל פלאק, לרבים מהם יש תארים מתקדמים במתמטיקה ובמדעים. אם כן, האם הסוד הוא גאונות מתמטית? לא. אפילו חזאי־על שהם מתמטיקאים עם תעודות בקושי משתמשים במתמטיקה. הם נוטים להיות גם מכורים לחדשות, להתעדכן בהתפתחויות ולהתאים אליהן את תחזיותיהם. אם כך, אולי תתפתו לייחס את הצלחתם להשקעת שעות רבות של עבודה בחיזוי. אבל גם זו תהיה טעות.

חיזוי־על אכן דורש רמה מסוימת של אינטליגנציה, בקיאות במספרים וידע עולם, אבל נראה שכל מי שקורא ספרים רציניים על מחקרים פסיכולוגיים עומד בדרישות האלה. אז מה מעלה חזאי למדרגת חזאי־על? בדומה למומחים שניחנו בראיית הנולד במחקר המוקדם שלי, הדבר החשוב מכול הוא צורת החשיבה של החזאי. אתאר זאת בפירוט בהמשך, אבל באופן כללי אומר כבר עכשיו: חיזוי־על דורש פתיחות מחשבתית, זהירות, סקרנות, ומעל לכול — ביקורת עצמית. הוא דורש גם התמקדות. סוג החשיבה המייצר שיקול דעת עילאי תובע מאמץ. רק הנחושים ביותר מסוגלים לעשות זאת בקביעות מתקבלת על הדעת, ולכן ניתוח הנתונים שלנו מצא בעקביות כי מחויבות לשיפור עצמי היא המנבא החזק ביותר לביצועים טובים.

בפרקים האחרונים של הספר איישב סתירות לכאורה בין הדרישה לשיקול דעת מיטבי לבין מנהיגות אפקטיבית, אתייחס למה שלדעתי הם שני האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני המחקר שלי, ואסכם (כיאה לספר על חיזוי) בהרהורים על העתיד לבוא.

תחזית על חיזוי

אבל אולי אתם חושבים שכל זה ארכאי עד זרא. אחרי הכול, אנחנו חיים בעידן של מחשבים חזקים עד כדי סחרחורת, אלגוריתמים סתומים וביג־דאטה. בלב לבו של החיזוי שאני חוקר טמון שיקול דעת סובייקטיבי: בני אדם חושבים ומחליטים. שום דבר יותר מזה. האם לא עבר זמנו של ניחוש רשלני כזה?

ב־1954 כתב פסיכולוג מבריק בשם פול מיל ספר קטן שעורר סערה גדולה.12 הוא סקר עשרים מחקרים והראה כי מומחים משכילים שעסקו בניבוי — האם סטודנט יצליח בקולג' או האם אסיר משוחרר יחזור לכלא — לא הגיעו לרמת דיוק של אלגוריתמים פשוטים שהשתמשו במחוונים אובייקטיביים כגון תוצאות מבחני יכולת והתנהגות מתועדת בעבר. טענתו של מיל הטרידה מומחים רבים, אבל מחקרי המשך (יותר ממאתיים עד היום) מצאו שברוב המקרים אלגוריתמים סטטיסטיים גוברים על שיקול דעת סובייקטיבי, ובקומץ מחקרים שבהם זה לא קרה התוצאה היתה בדרך כלל תיקו. מכיוון שבניגוד לשיקול דעת סובייקטיבי, אלגוריתמים הנם מהירים וזולים, התיקו הזה תומך בשימוש באלגוריתמים. כעת לא ניתן עוד להפריך את הטענה: כאשר יש לכם אלגוריתם סטטיסטי תקף, השתמשו בו.

התובנה הזאת לא איימה מעולם על שלטונו של שיקול הדעת הסובייקטיבי, כי לעתים רחוקות היו לנו אלגוריתמים תקפים לבעיות שעל סדר היום העולמי. גם ב־1954 וגם היום, פשוט לא מעשי להחליף את השכל הישר במתמטיקה.

אבל התפתחויות מרחיקות לכת בטכלונוגיית המידע מצביעות על כך שאנו מתקרבים לצומת היסטורי ביחסים בין האנושות למכונות. ב־1997 ניצחה תוכנת המחשב "כחול עמוק" של חברת יבמ את אלוף העולם בשחמט גארי קספרוב. כיום, תוכנות שחמט מסוגלות לנצח כל בן אנוש. ב־2011 ניצח מחשב־העל "ווטסון" של יבמ את קן גֶ'נינגס וברד ראטֶר, אלופי שעשועון הטריוויה "ג'פרדי". זה היה אתגר חישובי קשה בהרבה, אבל המהנדסים של "ווטסון" עמדו בו. כיום כבר לא בלתי אפשרי לדמיין תחרות חיזוי שבה מחשב־על מנצח חזאי־על ומומחי־על גם יחד. כשזה יקרה, יהיו עדיין חזאים אנושיים, אבל כמו המתחרים האנושיים ב"ג'פרדי", נצפה בהם רק לשם שעשוע.

דיברתי אפוא עם דייוויד פֶרוּצ'י, המהנדס הראשי של "ווטסון". הייתי בטוח ש"ווטסון" יוכל לענות בקלות על שאלות שעניינן ההווה או העבר, כגון "אילו שני מנהיגים רוסים החליפו תפקידים בעשר השנים האחרונות", אבל הייתי סקרן לדעת כמה זמן יידרש ל"ווטסון" או לאחד מצאצאיו הדיגיטליים לענות על שאלות כגון "האם שני מנהיגים רוסים בכירים יחליפו תפקידים בעשר השנים הקרובות?"

ב־1965 הניח איש האשכולות הרברט סיימון שאנו נמצאים במרחק עשרים שנה בלבד מעולם שבו מכונות יעשו "כל עבודה אנושית" — מסוג הנבואות האופטימיות־נאיביות של אנשים באותה התקופה, ואחת הסיבות לכך שפרוצ'י, העוסק בבינה מלאכותית כבר שלושים שנה, נזהר יותר בדבריו היום.13 יכולת החישוב מתקדמת בצעדי ענק, ציין פרוצ'י. היכולת לאתר תבניות גדלה בקצב מרשים. ולמידת מכונה, בשילוב עם יחסי גומלין מתרחבים והולכים בין האדם למכונה שמזינים את תהליך הלמידה, מבטיחים התפתחויות מרחיקות לכת בעתיד. "זאת תהיה מין עקומה מַעֲריכית, שכרגע אנחנו נמצאים בתחתיתה," אמר פרוצ'י.

יש כמובן הבדל עצום בין "אילו שני מנהיגים רוסים החליפו תפקידים" לבין "האם שני מנהיגים רוסים יחליפו תפקידים". השאלה ראשונה נוגעת לעובדה היסטורית. המחשב יכול לחפש ולגלות את התשובה. לא כך השאלה השנייה. בשנה שבה ניצח "ווטסון" את אלופי "ג'פרדי", השאלה השנייה דרשה מהמחשב לבצע ניחוש מושכל על כוונותיו של ולדימיר פוטין, אופיו של דמיטרי מֶדבֶדֶב והדינמיקה הנסיבתית של הפוליטיקה הרוסית, ואחר כך לשלב את המידע ולקבל החלטה. נכון, אנשים עושים דברים כאלה כל הזמן, אבל אין זה אומר שזה קל. זה אומר שהמוח האנושי הוא פלאי — כי המשימה הזאת קשה להחריד. גם אם המחשבים מתקדמים בצעדי ענק, סוג החיזוי שמבצעים חזאי־על נמצא הרחק מהישג ידם, ופרוצ'י כלל אינו בטוח שנראה אדם מאחורי זכוכית במוזיאון הסמיתסוניאן תחת השלט "שיקול דעת סובייקטיבי".

מכונות עשויות להשתפר ב"חיקוי כוונות אנושיות", וכתוצאה מכך להשתפר בחיזוי התנהגות אנושית, אבל "יש הבדל בין חיקוי ושיקוף של כוונה לבין יצירת כוונה," אמר פרוצ'י. זהו תחום ששיקול הדעת האנושי תמיד ימשול בו.

בדומה לתחומים אחרים, גם בחיזוי נראה החלפה של שיקול הדעת האנושי בזה של מחשבים (למגינת לבם של עובדי הצווארון הלבן). עם זאת, נראה גם יותר ויותר שילוב, כמו במקרה של "שחמט בסגנון חופשי", שבו בני אדם חמושים במחשבים מתחרים כצוותי אדם־מחשב, כשהאדם נשען על עוצמת העיבוד הבלתי מעורערת של המחשב, אבל גם מתעלם ממנו מדי פעם. התוצאה היא שילוב שיכול (לפעמים) להביס הן בני אדם והן מכונות. אם לנסח את הדיכוטומיה אדם־מכונה בצורה אחרת, שילובים של גארי קספרוב ו"כחול עמוק" עשויים להיות חזקים יותר מגישה של אדם בלבד או מכונה בלבד.

דבר אחד שפרוצ'י חוזה את היעלמותו הוא מודל הגורו, שמעקר מתוכן דיונים פוליטיים רבים: "אני משתמש בטיעונים של ניל פרגוסון כדי להתנגד לטיעונים שלך, שהם בעצם הטיעונים של פול קרוגמן, ומפריך את מאמר הדעה של טום פרידמן, שאתה נתלה בו, בעזרת הסתמכותי על הבלוג של ברט סטיבנס." פרוצ'י רואה אור בקצה המנהרה הארוכה והאפלה הזאת: "נדמה לי שהמצב ייעשה מוזר יותר ויותר," עד שאנשים לא יוכלו פשוט לקבל עצות ממומחים שמתבססים אך ורק על שיקול הדעת הסובייקטיבי שלהם. המחשבה האנושית נופלת בפחי הפסיכולוגיה, עובדה שהחלו להכיר בה רק בעשור או שני העשורים האחרונים. "מה שאני רוצה הוא שמומחים אנושיים יתחברו למחשב כדי להתגבר על המגבלות הקוגניטיביות וההטיות האנושיות שלהם."14

אם פרוצ'י צודק — ואני חושד שהוא צודק — בעתיד נצטרך למזג חיזוי ממוחשב עם שיקול דעת סובייקטיבי. מכיוון שכך, הגיע הזמן שנתייחס ברצינות לשניהם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תחזיות-על”