פרק ראשון:
חמש שנים ובשישית

שבת אחת אבא, אמא ואני הצטרפנו לחפירות ארכיאולוגיות. קמנו מוקדם, עוד היה חושך, אבל אנחנו משפחה שקמה כמו קפיץ. אבא הכין סנדוויצ’ים עם מרגרינה, פרוסה נדיבה של גבינה צהובה ועגבנייה, שהרטיבה את כל הצד שלה בפיתה, ואמא מילאה קופסאות פלסטיק בקציצות קרות ובשניצל כבד מהפריזר, שיפשיר עד שנאכל אותו. אני לא זוכרת איפה היו החפירות — אפולוניה, אשקלון, ציפורי, מודיעין — הכול ייתכן. הייתי בת ארבע. עדיין לא היה לי שעון וגם לא את הכווייה על היד בצורת השעון, ויכולתי לדעת שהיום מתקדם רק לפי מועדי הארוחות. קצת אחרי ארוחת עשר נשמעו קריאות צהלה רמות. נדרכתי. הצצתי בין רגליהם של החופרים שהתקבצו במעגל סביב כמה מבוגרים שרכנו מעל תיבת אבן מעוטרת בחריטות פרחים. חשבתי שכשיפתחו אותה יתגלו שרשרות זהב, פנינים ויהלומים, אבל כשפתחו — התברר שמדובר בסרקופג. בתוך התיבה לא היו אוצרות, אלא שלד מקופל ולו גולגולת קטנה. איש אחד בנעלי פלדיום אמר בוודאות שזהו שלד של ילד קטן, אולי ילדה.

אצלנו בבית לא עשו סיפור גדול מימי הולדת, מזל שכל אחד מאיתנו נולד בחג כלשהו. אני נולדתי בנר ראשון של חנוכה. כשהייתי בת חמש אמא לא אפתה לי עוגת יום הולדת, אלא תקעה נרות חנוכה על הר של סופגניות ופקדה בחגיגיות, ‘עכשיו תביעי משאלה ותנשפי.’ גם אוסי נולדה בחנוכה, שתים־עשרה שנים לפניי, ונימי נולד בפסח והוא גדול ממני בשמונה שנים וחצי. אני לא יודעת אם אמא הכינה לו פעם עוגת יום הולדת של שכבות מצה וממרח שוקולד. אני לא יודעת גם באיזה חג נולדה התינוקת, שהיתה אמורה להיות האחות השלישית במקומי, אבל מתה בבית החולים שלושה ימים אחרי הלידה המוקדמת. אבא ואמא הזכירו את ה’מקרה’ כ’ההיריון שלא הצליח’.

הייתי ילדת מפתח וכמעט תמיד הייתי לבד. אבא ואמא גידלו את הקריירות שלהם, אבא — איש צבא ובכיר במערכת הביטחון, אמא — רופאת לב ילדים. אחותי ואחי גידלו את עצמם הרבה לפניי ופרחו מהבית בגיל מאוד מוקדם. אוסי התחתנה קצת אחרי גיל שמונה־עשרה, כשהייתי בכיתה א’, כדי להשתחרר מהצבא ולעוף לפריז, ונימי עבר לגור עם חברים כבר בגיל שש־עשרה וחצי. פעם, כשחזרתי מבית הספר, מצאתי את הבית כולו הפוך אחרי פריצה של גנבים. חזרתי מבוהלת בריצה אל בית הספר, ואדית, המזכירה, טילפנה לאמא, שעזבה את בית החולים ובאה לקחת אותי. חזרנו יחד אל הבית הפרוץ. ‘לא קרה שום דבר,’ אמא כמו הרגיעה אותי, ‘בואי לא נעשה מזה עניין,’ רמזה לשתינו. לא עשינו. רק שנים רבות אחר כך, בטיפול אצל דליה, אלמד איך לא מדחיקים רגשות ואיך דווקא כן ‘עושים עניין’ ממה שראוי.

את שיר העמק, שאבא ואמא שרו במלוא הפאתוס בערבי השירה בציבור ושהיה בין שירי הערש שאמא זימזמה לי, כתב נתן אלתרמן בשנת 1934, בשנה שבה נולד אבא שלי. ‘מה, מה לילה מליל, דממה ביזרעאל, נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת’. משאית האספקה שהיתה בדרכה לקיבוץ אספה מבית חולים ‘העמק’ את סבתא שלי, היולדת־החברה שִפרה, ואת התינוק עוזי, הִיטלטלה בדרכי העפר ובכבישים שסללו האב־החבר ברוך וחבריו. עם הגיעם לקיבוץ תל יוסף פרקה המשאית את התינוק בבית התינוקות ואת האם הטרייה בחדר המשפחה. אבא סיפר לי שהוא זוכר רק פעם אחת שבה אבא שלו ליווה אותו לבית הילדים וליטף את ראשו כשבכה, זה היה עם הולדת אחיו היחיד עודד. בכי מוצדק, שהקדים את זמנו, על עצם קיומו של האח שהפך לדוד הזה שלי. מכיתה ג’ ניגן אבא בחצוצרה, וכשהיה בצנחנים, הצטרף בחופשות להופעות של תזמורת הקיבוצים. הוא היה בן ארבע־עשרה כשהוכרזה עצמאות מדינת ישראל, ובן שש־עשרה וחצי כשהתייתם מאביו.

אמא שלי, נעמי, היתה התינוקת הראשונה שנולדה בקיבוץ כפר רופין. בשנה הראשונה לחייה היו מרוכזים כל התינוקות מקיבוצי הסביבה בקיבוץ גבע השכן, וההורים, שעבדו בפרך בלהיות חלוצים, היו באים לביקור בכל שבת אחר הצהריים. בהמשך עברה המשפחה לקיבוץ אושה. כשהיתה חיילת ירוקת עיניים ומדים והגיעה מקורס מ’כיות לחופשת השבת, נכנסה לחדר האוכל של הקיבוץ להאזין לקונצרט תזמורת הקיבוצים. כך הכירו אבא ואמא שלי. השריקה המשפחתית שלנו, שאפילו כלבי וחתולי הבית ידעו להישמע לה, מורכבת מצלילים מתוך הקונצ’רטו לחצוצרה ולתזמורת של היידן, שאבא ניגן על בימת חדר האוכל בקיבוץ של אמא.

ההורים שלי קנו את הבית בסביון כי הוא היה זול. שמונים אלף לירות במבצע לאנשי צבא בימים שעוד קראו להם מלח הארץ, וזה באמת מה שהם היו. במלחמת ששת הימים אבא פיקד על גדוד הצנחנים שהגיע ראשון אל הכותל המערבי. הוא הורה להביא את הרב גורן אל רחבת הכותל, וכשהרב הגיע הוא כל כך התרגש, עד שלא הצליח לתקוע בשופר. אבא שלי, החצוצרן מכיתה ג’, ביקש וקיבל את השופר לידיו, ותקיעת השופר הראשונה בכותל המערבי, אחרי אלפיים שנות גלות, היתה שלו. אחר כך נמלאה הרחבה צנחנים בוכים ולא בוכים. אבא לא הזיל דמעה, הוא לא הרשה לעצמו להתרגש או להתבכיין. הוא המשיך בלחימה ברחבי העיר העתיקה. אמא ואבא נכנסו לבית בסביון חודש אחרי מלחמת ששת הימים. במרכז הבית שלנו היתה חומת אבני ירושלים משובצות בבטון, קיר חיצוני שנמשך אל תוך החלל ותחם בין הכניסה ובין פינת האוכל. הייתי משוכנעת שהאבנים האלה הן אבני הכותל שאבא הביא איתו מהמלחמה ההיא.

את גדר הבית שלנו בסביון, כמו גם את הבית כולו, ציפה ויקטור הקבלן החייכן בשפריץ בצבע בז’. זה היה מקובל אז, אף אחד לא חשב על השפיצים שישרטו אותנו, הילדים, כשעורנו הרך יתחכך לא פעם ולא פעמיים בשפריץ. אז גם עוד לא קראו לטראומות בשם החיבה ‘שריטות’. לימים כיסו את מרבית קירות הבית שיחים מטפסים, שצמחו ונאחזו בזיזים החדים.

יום אביבי אחד העמידה אמא את הלול שלי על הדשא בחצר האחורית של הבית כדי שאשחק לי קצת באוויר הפתוח. היא נכנסה הביתה לעשות כמה ממיליון ואחת המשימות שהיו לה. כעבור זמן־מה נשמעה דפיקה בדלת. בכניסה ניצב אורי נוימן, הבן של השכנים, ובידיו החזיק אותי, את נונו התינוקת. הוא אמר שמצא אותי זוחלת על הדשא לכיוון הכביש. כנראה קפצתי ורקעתי ברגליים בלול, עד שרצפת העץ קרסה, השתחלתי אל מתחת ללול ופשוט זחלתי לי. ‘ילדה נחושה,’ אמא אמרה לאורי, כמעט בגאווה, עוד לפני שידעה עד כמה.

מאחורי סורגי הברזל המפותלים של החלון הגדול בסלון, שנראו בדיוק כמו דוגמת הטפט שבמטבח, ניבטו שביל הכניסה הביתה וגינת הקקטוסים של אמא, שאמרה תמיד שהם לא צריכים הרבה תשומת לב. כמו לכל הילדים, גם לי יש באלבום התמונות לפחות תמונה אחת ליד האוטו של אבא. בזו שלי אני עומדת מכווצת כשבצדי האחד הוולוו מנהלים בצבע בז’ של אבא, ובצד השני אני נזהרת שלא להידקר מקקטוס נר הלילה האימתני שבגינת הקקטוסים של אמא. זה חורף ואני לובשת סוודר ורוד עם עיטורי דובדבנים, חצאית מיני ג’ינס וגרביונים מצמר שאף פעם לא היו לי נוחים, כי היו מתגלצ’ים למטה עד שהייתי מדדה כמו פינגווין. השיער שלי אסוף לשתי קוקיות ויש לי גם קשת בשיער, שממש לא ברור מה היא מחזיקה, כי הפוני גזור כל כך קצר ועקום, שאין בכלל מה לתפוס. זה כנראה צולם מיד אחרי תקרית המסטיק שנדבק לי לשיער. פעם היו מסטיקים באיכות הרבה פחות טובה. היו אלה שהתקשו במהירות והפכו מרים ובלתי לעיסים, והיו אלה שהפכו רכים ודביקים עד שהתפוררו. המסטיק ששיחקתי איתו בידיי היה מהסוג הדביק. אמא טיפלה בפציינטים בחדר הבדיקה, ועד שהגעתי לבקש את עזרתה כבר היתה קווצת שיער די גדולה דבוקה בסבך רציני. אמא גזרה את הפלונטר הדביק במספרי הציפורניים המעוקלים, וכשבחנה את התוצאה, אמרה לי, ‘עד החתונה זה יעבור.’

אף פעם לא בלעתי גיר כדי להעלות חום וגם לא הצמדתי את הצד של הכספית במדחום אל מנורת הקריאה. כשהתלוננתי על כאב כלשהו, אמא היתה שמה את ידה הרכה על המצח שלי, מעבירה אותה בליטוף אל צדי הצוואר, ובדרך כלל פוטרת אותי במשפט כמו: ‘קחי אקמול ולכי לבית הספר.’ בחדר הבדיקה של אמא עמד ריח של תרופות שלא אהבתי ולא שנאתי, זה היה פשוט הריח. כשהתחשק לי משהו מתוק ולא הצלחתי לעלות על המחבוא העדכני של אמא, חיפשתי בארון התרופות הגדול שבחדר הבדיקה והסתפקתי בכדורי מציצה מתוקים לכאבי גרון. מדי פעם אמא כעסה כשגילתה שחיסלתי לה את כל המלאי.

מעל מיטת הטיפולים בחדר הבדיקה היתה תלויה כרזת יום העצמאות התשל’ה, מודבקת על דיקט, ובה עשרות ציורים רבועים קטנים של דמויות שילדים ציירו לכבוד מדינת ישראל שחגגה עצמאות. כשאמא לא היתה מקבלת ילדים ותינוקות חולים, הייתי נשכבת על המיטה בחדר הבדיקה ובוהה בציורים אחד אחד. זה היה החדר עם המזגן השווה ביותר בבית, ובחדר שלי בכלל לא היה. את הדמויות שניבטו מהציורים דירגתי לפי היפים ביותר והמצחיקים ביותר, המצאתי לכמה מהפנים אבא ואמא, אחים ואחיות, דודים ודודות, חברים וחברות, שמות וסיפורים.

כשבכל זאת לא הרגשתי טוב, ממש לא טוב, יכולתי להישאר לבד בבית, ואמא דאגה שיהיה לפחות מרק עוף כמו שצריך. כל אמא יודעת להכין מרק עוף, זה כנראה תו תקן, או אחד מתנאי הקבלה לתפקיד. אמא אמרה רק בצחוק על מרק העוף שלה שהוא משול לאנטיביוטיקה, כי אמא רופאה לא באמת תגיד דבר כזה על הפניצילין, אבי אבות הרפואה המודרנית. האוכל שלה היה פרקטי וטעים לי כי הייתי אכלנית טובה. היא ליגלגה על האימהות הפציינטיות שלה שהיו מתלוננות בפניה ש’הילד לא אוכל להן’, בעיקר בשל העברית הקלוקלת וגם כי היתה מרוצה ש’אצלה זה לא קורה’.

במטבח אמא חיפשה קיצורי דרך כיאה לאישה כול־יכולה, שמהפכת הפמיניזם טרפה את כל האינסטינקטים הבסיסיים שלה והפכה אותה למפלצת דו־ראשית של אמא־רופאה. למתכון הכי מוצלח של נירה רוסו, שאמא גזרה מהעיתון והדביקה על כרטיסייה, קראו ‘פלפלים ממולאים נוסח בלוף’. היה לתבשיל טעם נהדר של פלפלים ממולאים ושמיר, כי הוא הכיל את כל המרכיבים רק בערבוביה ובחיתוך גס, והכול היה מוכן בצ’יק צ’ק. ממולאים — היא לא העלתה על דעתה לעשות, כי זה משהו שמכינות עקרות בית וגם לא כולן, אולי רק פרענקיות.

את טין־טין, החתולה החצי־פרסית־חצי־רחוב, קיבלה אוסי מחברים ליום הולדתה השבעה־עשר בתוך קופסת נעליים מחוררת וקשורה בסרט. כעבור שנה אוסי עזבה את הבית, ואני גידלתי במשך שנים את טין־טין והיא אותי. החתולה השחורה־לבנה הזאת היתה עדה לכל הדברים שהתרחשו בבית, גם הטובים וגם הרעים. טין־טין היתה מקור לחום ולאהבה, צוהר ששמר על הלב שלי פתוח. לפעמים כשאמא ואני היינו צופות בטלוויזיה, הייתי לוקחת את ידה ומניחה אותה עליי, וכך היא, בלי ששמה לב, היתה טופחת על ידי קלות ומלטפת אותי לרגע.

מצצתי אצבע. ביד שמאל אחזתי ב’נמנם’ שלי, בד סדין תכול, שפרחי החרצית המודפסים עליו דהו, מוללתי אותו וקירבתי אל פניי, ואת אגודל ימין הייתי תוחבת אל תוך הפה שלי והאצבע המורה מלטפת את אפי. בבית של אמא־רופאה לא מורחים על האגודל ‘מרה’ כדי לנסות לגמול ילדה מלמצוץ אצבע אלא משחת אנטיביוטיקה, כי זה מר באותה מידה וכי יש. לא הפסקתי למצוץ אצבע כל השנים, עד לנזיפות של ד’ר שמשוני, האורתודנט הנודע, שהיה קולגה של אמא, וגם קצת אחריו. אמא תמיד ביקשה שאמסור דרישת שלום לצביקה ולא ידעתי אם מותר לי לקרוא לו בשמו, כי כולם קראו לו דוקטור. נסעתי אליו בקו חמישים וחמש שלושת רבעי שעה עד לתל אביב, קניתי לי בורקס גבינה או ביסלי בצל בסופרמרקט הענקי שליד תחנת האוטובוס, והייתי מגיעה אליו עם שיניים מלאות שאריות. לפעמים זכרתי להביא איתי מברשת שיניים. במרפאה היה תלוי למזכרת קולאז’ שאוסי הכינה לו במתנה כשסיימה את יישור השיניים שלה. חיוכים צבעוניים מושלמים גזורים מז’ורנלים. אהבתי לבהות בחיוכים שאחותי השאירה, בשעה שד’ר שמשוני מתח ללא רחם את חוטי התיל על שיניי.

את הבגדים לקחתי לבד מהארון, לרוב את הבגד העליון בערמה או את זה שהיה נוח ונעים במיוחד. אמא לא עשתה עניין גדול מבגדים, אולי כי מילדות הסתפקה בגרדרובה דלה של בגדים מקופלים בקפידה ממכבסת הקיבוץ, שהפכו לשלה שרירותית באמצעות המספר שהתנוסס על הבגד במקום נסתר.

כשהיו לי כינים, אמא היתה מרטיבה צמר גפן בנפט ובחומץ וטופחת על פני הקרקפת שלי ביסודיות. את הראש הבוער והרטוב היתה מכסה במגבת ידיים ומעליה כובע רחצה של בתי מלון מחוצלארץ ושולחת אותי לישון. בלילות היה לי קשה להירדם, הריח היה חריף, הראש בער ועיקצץ, ובבוקר גם המקלחת לא עזרה להיפטר מהריח. הכינים לא שרדו את המאורעות הללו, אבל שבו וביקרו בשערי שוב ושוב עד שהגעתי לגיל הזה שכבר לא. כמה חיכיתי להיות גדולה.

עם הזמן אמא החליטה ששיער ארוך לילדה זה לא פרקטי. הצרחות שלי בכל בוקר בניסיונותיה לסרק את שערי ‘על יבש’ ולאסוף אותו בשתי קוקיות, שהתעקשתי שיהיו שוות ועם שביל ממש־ממש באמצע ועם גומיות יפות ותואמות, טוב, כל אלה בתוספת הכינים העבירו את אמא על דעתה. בוקר אחד היא אמרה לי ש’עברתי כל גבול’, ואחר הצהריים לקחה אותי להסתפר קצוץ אצל יאיר הספר של אבא במרכז המסחרי. בתמונת סוף השנה של הגן ניתן לראות בדיוק לאילו ילדות יש אימהות קרייריסטיות, שהכינים וסירוק הבוקר הכניעו אותן. אני מזהה את עצמי בקושי, נראית כמו בן, מבוישת, צמודה למותניה החטובים של ורדה שוקולדה, הגננת.

את כובע הרחצה של בתי המלון שמרה אמא בארון חדר האמבטיה עם ערכות מיניאטוריות של כלי תפירה, סבונים ריחניים וחמקמקים ושקיות קטנות עם שם המלון שהיה קשה מאוד לקרוע, ובהן שמפו, מרכך וקרם גוף, עוד לפני שעברו לשפופרות ולבקבוקונים. לבתי מלון לא לקחו אותנו וגם לא לחוצלארץ, אבל ההורים נסעו לפעמים, אבא לענייני עבודה ושניהם יחד לנסיעות ששילבו ביזנס ופלז’ר, לאירוחים רשמיים וגם לטיולים של ממש בכל רחבי הגלובוס — דרום אפריקה, ברזיל, הודו, דרום אמריקה, ארצות הברית ואירופה, כמובן. לא היתה אז תקשורת טלפונית יום־יומית. שיחות חוץ אל מעבר לים היו בזבוז, ‘הן עולות הון,’ ככה אמא תמיד אמרה. מלבד ריחות הפרפומריה של סבונים מחוצלארץ, שמרביתם פוזרו בארון הבגדים של אמא, ההורים לא קנו כמעט כלום בחו’ל, לא לעצמם ולא לנו, בטח שלא מזכרות ש’הן סתם שמונצעס’. לפעמים חזרו עם קצת שוקולד מהדיוטי פרי. עם שובם פיתחו את הפילמים ואמא סידרה בצ’יק את התמונות באלבומים, שהיה להם ריח מתוק של דבק ואולי גם של טובלרון.

אמא נעזרה בשלל מטפלות ומנקות. הקריירה שלה כרופאת ילדים, ובהמשך, כשהתמחתה בלב ילדים, היתה תובענית. המטפלת שלי, סוזי ההודית, שלא ידעה מילה בעברית, בכל זאת שאלה אותי בכל יום מה אני רוצה לאכול. הייתי בגן חובה ועדיין לא ידעתי לדבר אנגלית, אז אמרתי את המילה היחידה שידעתי: egg. שנים אחר כך ביקשתי מאמא לשחזר את טעם הביצה המקושקשת עם הנקודות השחורות שסוזי הכינה לי יום־יום. אמא בכלל קראה לה ‘ביצה מבולבלת’. אני מניחה שזה היה פלפל שחור וחמאה, אבל לאמא אף פעם לא יצאה ביצה טעימה כמו של סוזי, אולי בגלל המרגרינה. חמאה נחשבה ל’שחיתות’.

על עץ השסק שלנו אמרו שהוא ‘לא מוצלח’. עבור אמא ואבא, הצלחה היתה ערך. היה להם חשוב להצליח בכל דבר, לא רק בעבודה שלהם, והיה אסור לטעות בכלל. בטח לא לחזור על אותה הטעות פעמיים. השסק הניב מעט פירות קטנים וחמוצים שהתעקשנו כולנו לאכול, כי בכל זאת זה פרי גננו. שנים שלא ידעתי על קיומם של שסקים שמנמנים, כתמתמים ומתוקים, וחשבתי שהטעם החמוץ הזה הוא טעם של שסק. אפילו ריבה אמא לא הצליחה להכין ממנו. רק בבגרותי החליטו הוריי להיפטר מעץ השסק שלא הצליח. לא הצליח להפיק כמעט אף טיפת עסיס מתוק בחייו.

היו לא מעט תמונות שנצרבו בי, של רגעים יפים ונורמליים בחיי העֵילָמים, דברי מתיקה שכאלה, שאירעו לפני, בִּזְמַן ואחרי התקופה הזאת שבה שום דבר לא היה נורמלי ויפה.

בתמונה המצהיבה אני תינוקת בשמלה לבנה עם שורת פרחים אדומים רקומים בחזה, אחותי אוסי בחולצה צבעונית ובשתי צמות, אחי נימי בחולצת בית הספר, אנחנו יושבים ברכבת לפי הגודל, ומתחת לתמונה כתוב בכתב יד של רופאה: ‘נועה בת ארבעה חודשים’. הפנים של שלושתנו מרוחות בשוקולד, תמונה מבוימת של שעשוע, אבל אף אחד לא מחייך בתמונה. נימי ואוסי מיישירים מבט למצלמה, אולי מסונוורים משמש אלכסונית של אחר הצהריים, והתינוקת הקטנה נראית מוטרדת ממשהו, אולי רק משום שמרוח לה שוקולד על כל הפרצוף.

בעוד תמונה ישנה אפשר לראות על חולצת הסוונטיז הלבנה של אוסי בת השתים־עשרה איורים של מטוסים ישנים. היא שוכבת על הדשא שבחצר, מרימה באמצעות ברכיה את נועה התינוקת המחייכת אל־על בתנועת אווירון. ברקע ניצב עץ השסק, כשהיה קטנטן וטרם הניב את פירותיו הצהובים החמוצים.

לפעמים אוסי או נימי הכינו לי ארוחת צהריים. בחדר הכביסה שליד המטבח היה מקפיא בגודל של מקרר. אמא היתה קונה שקיות ענקיות של אוכל קפוא כדי שיהיה לילדים מה לאכול בעוד היא עסוקה בעבודתה. לפעמים היתה עושה מבצע של הכנת שניצלים מכבד בקר או קציצות, ומקפיאה במכלי פלסטיק גדולים, אבל לרוב אוסי ונימי היו שולפים מהפריזר כתיתות צהבהבות מתועשות. לפני סוזי ההודית, טיפלה בנו דינה, הבת של ויקטור הקבלן, שבנה לנו את הבית בסביון. היא היתה שמנמונת טובת לב עם חיוך ענקי, ‘הבת־של־אבא־שלה,’ אמר עליה אבא בחיבה. זאת תמיד היתה מחמאה בעיניו להיות ‘הבת של אבא’. היא היתה פורסת את הלחם לפרוסות נדיבות ועבות, שמכונות מאז במשפחה: פרוסות דינה.

הרבה לפני תורי בחזית גיל ההתבגרות, אוסי ואמא עיצבּנו המון האחת את השנייה. ערב אחד במטבח, כשהושיבו אותי לאכול דייסת קוואקר, הן התווכחו בקול־רמקול, כמו שהייתי אומרת אז. אמא כל כך כעסה, שזרקה לעברה של אוסי אבוקדו שהחזיקה בידה. תמיד היה לנו ארגז אבוקדו קשים בפינת חדר הכביסה, שהבאנו איתנו מהביקורים בקיבוץ. האבוקדו שאמא זרקה על אוסי היה קשה כמו אבן, ושתיהן הופתעו מהמעשה באותה מידה ופרצו בצחוק מתגלגל, שאחרי רגע גם אני בחרתי להצטרף אליו. כשהייתי בת ארבע, אוסי בת השש־עשרה והחבר שלה בני רייך היו מתמזמזים בחדר עם מוזיקה שבקעה מהפטפון ועברה דרך חור המנעול, אפילו שהיה חסום בחתיכת טישו שאוסי תחבה פנימה. עמדתי מעבר לדלת הנעולה, מידפקת שוב ושוב, עד שפתחה והדפה אותי בצקצוק רוטן וסיננה, ‘די כבר, ניג’סית.’ רק לעתים רחוקות הסכימה שאשב בחדר שלה כשכל החבר’ה אצלה, מעשנים ומנגנים ומעשנים. אז עוד לא היו ידועים נזקי העישון הפסיבי וכולם היו מעשנים על כולם. פעם אחת אבא נכנס לחדר של אוסי ותפס אותה ואת ערן קרתי מעשנים סיגריה מגולגלת עם ריח מתוק. הוא קרא לה החוצה ושאל אותה בקולו השקט, שתמיד היה רועם יותר מכל צעקה, אם זאת צינגלה. היא אמרה לו שכן. אבא קימט את פיו בחוסר שביעות רצון, ואז אמר: ‘טוב, אז אם אפשר לא בבית, חשוב שאמא לא תדע, זה ילחיץ אותה.’ אני חשבתי שצינגלה זאת מילה ממש מצחיקה. אמא סיפרה שאיבדה שליטה באוסי מגיל צעיר מאוד, שהעצמאות שלה היממה אותה, אבל עם זה, היא ראתה כמה היא נהדרת, מוכשרת ואחראית. אמא סמכה עליה, או נכון יותר, שיכנעה את עצמה לסמוך עליה במקום לדאוג, כי היא לא אמא דאגנית. גם אבא ואמא היו ילדים עצמאיים שגדלו מגיל אפס מחוץ ל’חדר’ של הוריהם בקיבוץ. ‘בית’ אף פעם לא היה להם.

בגיל שש־עשרה אוסי נסעה לבד עם החבר’ה לסיני. אחר צהריים קיצי אחד, אני בת ארבע ונימי היה אמור להתאמן לקראת בר המצווה שלו, אבל במקום זה הוא התפתל מכאב חד בבטן. הוא התקשר לאמא לעבודה, והיא הגיעה, השכיבה אותו על המיטה בחדר הבדיקה, הפשילה את החולצה ומיששה את הבטן שלו בפנים רציניות. אהבתי כשכאבה לי קצת הבטן לפעמים, כי אמא היתה ממששת ולוחצת עליה, קצת מדגדגת בלי להתכוון, כמעט מלטפת, ולבסוף פוסקת שהבטן רכה. אבל באותו היום הבטן של נימי היתה קשה, ואמא נלחצה ואמרה שמוכרחים לרוץ לבית החולים. היא חטפה בהיסטריה את התיק שלה ולבשה מעל בגדיה את חלוק הרופאה הלבן שלה, כדי שיתייחסו אליה בבית החולים כאל ‘פרסונל’. בעודה מתלבטת מי יישאר איתי, אוסי צצה ככה פתאום בדלת הכניסה עם תרמיל סיני על גבה. היא הקדימה את שובה ואמרה, ‘פשוט הרגשתי שאני צריכה לחזור הביתה.’ התוספתן של נימי התפוצץ, הוא אושפז לשבוע שלם שבו ניקזו את המוגלה שהתפזרה בכל חלל הבטן. אמא התרוצצה בין המחלקה של נימי ובין מחלקת לב ילדים שבה עבדה ונכנסה לבקר אותו פעמיים ביום. הוא למד לזהות את טפיפות צעדיה המתקרבים על פני כל שאר רעשי המסדרון, רוב הזמן היה לבד. אני נשארתי בבית עם אוסי, לא הבנתי מה זה אומר ‘בדקה התשעים’ ומה זה בכלל אפנדיציט, אבל גם זו נשמעה לי מילה מצחיקה שעדיין היה קשה לי לבטא. שנים אחר כך, כשאדבר עם אמא גלויות על כל מה שקרה ‘מתחת לאף’ שלה אצלה בבית, היא עדיין תהיה מלאת ביקורת עצמית ותאמר שכישלון הדיאגנוזה של נימי הוא ההחמצה הגדולה בחייה, שמייסרת אותה בתור רופאה ואמא. זה יפתיע אותי ויכאיב לי בשיפולי הבטן כאילו התפוצץ לי האפנדיציט.

אוסי חזרה לחבר’ה שלה, ובהדרגה הלכה והתפוגגה מחיי היום־יום בבית ומחיי. בכיתה י’א החליטה לעזוב את התיכון, שבו סבלה עד כדי כאבי ראש שלא שיתפה בהם את אמא, כי ידעה שאמא חושבת שפסיכוסומטי זה שטויות. אבא ואמא כן האמינו לה שנמאס לה ותמכו במעבר לאנקורי בתל אביב. היא עבדה בתור מלצרית במסעדה תל אביבית, ולילות רבים נשארה לישון בדירה של חברה טובה בעיר.

לפעמים, כשנימי היה בדרך חזרה מבית הספר, הוא שכח לאסוף אותי מהגן. כשנותרתי אחרונה בגן, אסתר העוזרת־גננת היתה מחבקת אותי בחום אל בין שדיה הענקיים ואומרת, ‘מה נעשה איתך, נועה’לה? בואי, ניקח אותך בינתיים לבית שלי.’ היא היתה מחשיכה את הגן, נועלת את הדלת ולוקחת אותי לבית שהיו בו ריחות של בישולים שלא הכרתי. משם היתה מתקשרת למרפאה של אמא, אבל היא היתה באה לאסוף אותי די מאוחר, רק כשסיימה לעבוד. אמא היתה כועסת על נימי כשחזרנו הביתה, ‘מה איתך?’ ‘איפה הראש שלך?’ היתה גוערת, והוא היה מבקש סליחה. אמא היתה סוגרת את הדיון מהר מאוד ופוסקת שזה יכול לקרות.

בשבתות ובחגים היינו נוסעים לפעמים לבקר את סבתא שפרה, אמא של אבא, בקיבוץ תל יוסף. פגשנו שם את עודד, אחיו היחיד של אבא, כשבא גם הוא לביקור עם פנינה אשתו ובן דודי גור, שגדול ממני בשנה. הדרך עברה עליי, כמו כל הנסיעות הארוכות, בבחילות קשות, ולפעמים ביקשתי מאבא שיעצור לי בצד הכביש כדי להקיא. עקבתי אחר העצים הנוסעים בחלון, אספתי סימני דרך בדמות תחנות דלק שכבר ידעתי לזהות, שאלתי את אבא ואמא שוב ושוב מתי מגיעים. אבא היה מדווח על מקומנו במפה. שמות הצמתים והמקומות שחלפנו בדרך היו זרים לי, אבל אהבתי איך התגלגלו לאבא על הלשון: ‘אנחנו בוואדי מילק עכשיו,’ ‘תכף יוצאים מוואדי ערה ומגיעים לכביש הסרגל.’ כביש הסרגל. שם מסעיר לילדה קטנה. מחלבות תנובה היו הסימן שהגענו לקיבוץ.

בחדר של סבתא שפרה עמד ריח מתוק וחריף של נפטלין, תריסי הגלילה היו תמיד קצת יותר מדי מוגפים, נקודות של אור בקעו פנימה מבעדם, כמו כשמסתכלים אל האור דרך מצה בפסח, במיוחד כשמשעמם בליל הסדר של חדר האוכל שבקיבוץ. כשהגענו, אבא משך בבת אחת בחבלים הצהבהבים, רעש חריקה אימתני ליווה את גלגול התריס עד שאור היום, האוויר והנוף נכנסו אל החדר של סבתא. כשאבא עזב את הקיבוץ זה היה מתוך שבר גדול, רצו לחייב אותו ללמוד בטכניון הנדסה חקלאית כדי שיוכל להיות מורה לחקלאות. הוא לא הסכים והלך לבלי שוב, בדיוק כמו הבחור מהבלדה לעוזב קיבוץ.

בחדר האוכל שבמרכז הקיבוץ שבו גדלו אבא ועודד בלב העמק, כולם היו ניגשים ללחוץ את ידו של אבא ולעתים גם את זו של אחיו. ה’חברים’, ככה קוראים להם בקיבוץ, טפחו לאבא על השכם, דרשו בשלומו והתעניינו איזה תפקיד רם דרג הוא מאייש בימים אלה ומה דעתו על ה’מצב’. חלקם העבירו לטיפה פורעת שיער בראשי או צבטו אותי בלחי. אני בעיקר התרכזתי בלחם הטרי ובשפע המנות שהוצעו במזנון, עוד לפני שרווחה תרבות ה’אכול כפי יכולתך’. לא הכול טעים בהכרח, צריך לנחש, צריך לבחור, אבל המגוון שם הימם אותי. ברז הסודה הדהים אותי מעצם קיומו, אפילו שסודה דיגדגה לי אז באף ועדיין לא ממש אהבתי, אלא אם כן הפכה לגזוז מומתק אצל סבתא בחדר.

אבא שלי ואחיו הצעיר עודד אף פעם לא היו סיפור אהבת־אחים של ממש, במבט לאחור — יותר גרסה של קין והבל. תמיד הרגשתי שאבא לא שמח במיוחד לפגוש בו. ואולי בכול אשם הקיבוץ שבו גדלו בבתי ילדים נפרדים ללא קשר של ממש. היתה זאת דווקא אמא שלי שדאגה לשמור על הקשר בין המשפחות כל השנים, כי ‘כך צריך’.

כשהיה קטן, כינו את אבא ‘עוזי הבכיין’, כי היה ילד רגיש ושובב. עוזי הקטן עולל מעשי קונדס, שנגמרו בבכי כשנחבל והיה צריך לתפור ולחבוש את פצעיו במרפאת הקיבוץ, או בשל משיכה חזקה באוזן מידה הקשוחה של אחת המטפלות שבבית הילדים. בהרבה מתמונות הילדות של אבא איבר כלשהו בגופו השזוף משמש העמק עטוף תחבושות לבנות בוהקות. כשקצת גדל, היה למנהיג, ספורטאי, חצוצרן, תלמיד מצטיין וחברה’מן. אח שלו עודד — לא. מלבד שעתיים משפחתיות בשבת אחר הצהריים, שפרה וברוך טרכטנברג לא נפגשו כמעט עם הבנים שלהם. ברוך חטף דום לב בחדר שלו ושל סבתא שפרה בקיבוץ. עוזי בן השש־עשרה הוזעק מחליבת הבוקר. אמרו לו שאבא לא מרגיש טוב, אבל הוא כבר ידע שימצא אותו ללא רוח חיים. ליד הקבר הפתוח שבו הוטמן ארון העץ שבנו ה’חברים’ בנגרייה של הקיבוץ, אבא שלי רק סינן לאחיו הצעיר, ‘אצלנו לא בוכים.’

לא תמיד היינו עֵילמים. כשאוסי נולדה, אמא ואבא עדיין נשאו את שם המשפחה האוקראיני הגלותי: טרכטנברג. למרות הפירוש היפה, הר של מחשבות, אמא לא אהבה את שם המשפחה החדש שלה, ה’ארוך כאורך הגלות’. הימים היו ימי השמות הצבריים־העבריים, קצינים בכירים ושליחים מטעם מדינת ישראל הונחו על ידי משה שרת ובן־גוריון לעברת את שמות המשפחה ולאמץ שם ארצישראלי מצוי. אבא טס לחו’ל לראשונה בחייו לכנס מנהיגי סטודנטים, אמא חיפשה במקורות והתאהבה בצליל של השם עילם. ‘העילמים היו ידועים כמעצמה, עם לוחם עוד מימי קדם,’ ידעה לצטט מהקונקורדנציה. עוד מילה שלא היה לי סיכוי לבטא אז. אף אדם או משפחה עדיין לא נשאו אז את השם עילם.

אמא אמרה בצחוק שבחרה בשם עילם כי אלו האותיות היחידות שלא מופיעות בשם טרכטנברג. אבא לא התייעץ באחיו ולא עידכן אותו בהחלפת שם המשפחה. כעבור עשר שנים החליפו גם עודד ופנינה את שם המשפחה שלהם לעילם.

אחת־שתיים־שלוש־ארבע. מספר המדרגות המדויק בכניסה לבית של דוד עודד ודודה פנינה ברמת אפעל. שניהם היו מורים, היא מורה להוראה מתקנת והוא מורה למכונאות רכב. במהלך השנים הם יצאו לכל מיני שליחויות של הסוכנות היהודית. הרבה זמן לא הצליחו להביא ילדים לעולם, עד שנולד בנם היחיד, גור. היה לו בחדר אוסף ענקי וצבעוני של פחיות שתייה מכל העולם, אהבתי להסתכל עליהן והוא לא הרשה לי לגעת. בארוחת שבת בצהריים פנינה תמיד הכינה כרובית בתנור שהיתה טעימה, אבל היה לה ריח מסריח.

בקיבוץ אושה שליד הקריות, אצל המשפחה של אמא, ביקרנו הרבה יותר. גם הדרך לשם ארכה נצח, וכשחלפנו על פני תחנות הדלק, שהיו סימני הדרך שלי, הייתי נתקפת בחילה מריח הבנזין. הדרך לאושה עברה גם ליד בתי הזיקוק של חיפה עם הריח החריף, שחדר מבעד לחלונות שהגפנו במהירות. סבא מנחם מאייר היֶקה חיכה לנו תמיד אחרי השלאפשטונדה. אם התעכבנו, היה צועד בשבילי הקיבוץ ומחכה בכניסה, נמוך קומה וכפוף עם סיגריית הטיים הנצחית בפיו. כשהיה מזהה אותנו ממרחק, היה מקדם את פנינו בקריאת המפגש היֶקית: או־הו. אמא ענתה לו בחזרה: או־הו, ולפעמים גם אוסי, נימי ואני הצטרפנו עם מקהלת או־הו משלנו. בחדר של סבא מנחם וסבתא יפה עמד תמיד ריח מתוק של שטרודל תפוחים ושל קרמים שסבתא הקפידה למרוח, אחרי שבתקופת הצנע הסתפקה במשיחת גופה, פניה וידי התופרת שלה, הרכות תמיד, במרגרינה. שתי הדודות שלי שגרו בקיבוץ ומשפחותיהן היו באות לפגוש אותנו שם. סבא היה מסתובב אחריי ואחרי בני ובנות דודותיי ואוסף פירורים מיקרוסקופיים מהרצפה. השַלט של הטלוויזיה היה מצופה בניילון, שקראתי לו אז נליון, ובכל פעם כשקצת נקרע סביב הכפתורים השימושיים, היה סבא מניילן אותו מחדש. בקיבוץ אושה הרביתי לבלות בחגים ובחופשות. בחדר האוכל של אושה באו חברים רבים לברך את אמא לשלום, הם ידעו שהיא רופאת ילדים ומתמחה בלב ילדים, ולכבוד היה להם ללחוץ לאבא את היד ולשוחח איתו על ענייני השעה. גם בחדר האוכל הזה היו ברז סודה, מבחר מאכלים מסחרר ומסוע שטיפת כלים עצום ומהפנט.

מכולם במשפחה אהבתי במיוחד את דודה חגית ודוד עמיר שהיו היפיז בבגדים צבעוניים־דהויים, גדולים ממידותיהם. הוא עם שיער ארוך, היא עם שיער בבית השחי. הם גידלו את שירה ותמר כל כך אחרת ממה שהכרתי. חמים ופתוחים, עישנו סיגריות מגולגלות בריח מתקתק, לא כמו הסיגריות המסריחות של אמא, האזינו למוזיקה שונה ודיברו בשפה של צעירים. בטיולים, כששירה ותמר היו צריכות פיפי, דוד עמיר היה מרים אותן, חובק אותן מאחור בעודן מקופלות בישיבת כריעה, מרים את הרגליים והטוסיק מעט מהאדמה, והן השתינו בקשת ובלי מאמץ. תמיד הבטתי על האינטימיות והטבעיות האלו בפליאה וזכרתי את כל טיולי השבת שבהם טיפטף לי פיפי על הסנדלים ועל המכנסיים, כי אותי אף אחד לא החזיק.

בראשית הקיץ, ימים ספורים לפני מסיבת הסיום של גן ורדה וחגיגת המעבר לכיתה א’, חטף צבי גור את אורון ירדן שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים. זה קרה ליד הבית שלו בסביון, בדיוק חמישה בתים מהגן שלי. הייתי קטנה מכדי לצפות בחדשות, אבל מהחדר החשוך שלי ומבעד לדלת ההזזה הפתוחה כדי חריץ, בקעו הקולות הרמים מהטלוויזיה ואבא ואמא נשמעו נסערים. בכל הארץ הקשיבו לעדכונים ברדיו בכל חצי שעה, ואמא אמרה שסיפור אימה עובר על משפחת ירדן שהיו חברים שלהם, ואורון היה, כמוני, בן הזקונים. ההורים הנחו אז את הילדים שלא לדבר עם אנשים ברחוב, לא לקחת ממתקים מעוברי אורח, ללכת ישר הביתה, ושאנשים זרים זה מסוכן. אבל אמא כבר היתה רגילה שלא לדאוג בכלל, או שלא הראתה, או שלא חשבה שסביון הוא מקום מסוכן לילדים.

כשאמא חתכה בצל, היא תמיד התלוצצה ואמרה בקול של בוכה, ‘אוי אוי אוי, אני בוכה,’ ואני בכל זאת תמיד קצת נבהלתי והאמנתי לרגע, הצצתי לראות בפניה אם היא בוכה על אמת. אמא סיפרה שהיו לי כמה שיבושי מילים מצחיקים כשהייתי קטנה. אמרתי למשל: ‘אני מאורגזת,’ במקום מרוגזת, וגם: ‘זה לא אופר.’ חוש צדק מפותח תמיד היה לי. וזה באמת לא היה פייר.

בדברים מסוימים היה לי מזל ובאחרים לא. פעם אחת, למשל, זכיתי בתחרות בינגו בנופש נדיר במלון שלושה כוכבים עם אבא ואמא. כשהכריזו על המספר האחרון שנותר לי בדף, זה היה מפתיע ומשמח, למרות שהפרס היה משחק פלסטיק קטן ומעצבן, לוח מרובע קטן של מספרים, שיש לבלבל ואז להחזיר לסדר הנכון. בדברים אחרים היה לי פחות מזל, למשל, בקשר למכונית מוריס של דוד שלי עודד. הוא טיפח במשך שנים את המוריס שלו, רכב אספנות יפהפה, לבן עם מסגרות עץ. זה שהאוטו, שבו הכול התחיל, הפך לרכב אספנות ולא הושמד במשחטת מכוניות ככל רכב שעבר זמנו — זה ביש מזל.

ואז זה התחיל.

קיץ שנת 1980, החופש הגדול שבין הגן לכיתה א’. הייתי רשומה לאיזו קייטנה ארוכת טווח, כזו עם טרופית בטעם תפוז, כי בטעם תפוח וענבים היו נחטפות ראשונות, כזו שמתחילה כבר בשבע וחצי בבוקר ונמתחת עד ארבע. השתעממתי כל אחר הצהריימים וראיתי את כל התוכניות בטלוויזיה. קצת נשלחתי לסבא מנחם ולסבתא יפה בקיבוץ וביליתי עם בנות דודתי. כך גם הגעתי לרמת אפעל, אל ביתם של דוד עודד ודודה פנינה לשחק עם בן דודי גור.

ביום ההוא גור ואני ביקשנו רשות לנקות את האוטו של עודד. הוא לא הסכים שננקה את המוריס, כמובן, אבל הרשה שננקה את האוטו שבו הוא נהג ביום־יום, של חברת דאף ההולנדית. אבא ונימי, שהבינו במכוניות, צחקו שלעודד יש ד(א)ף מקומט. כבר היתה שעת בין ערביים כשעודד התנדב להסיע אותי הביתה, מרחק של פחות מרבע שעה נסיעה.

בפעם הראשונה ההיא, ואני בת רבע לשש, הרגשתי מיוחדת ומבולבלת. היה ברור לי שמשהו לא בסדר, אבל קיבלתי תשומת לב ומחמאות. מאבא ומאמא ביחד לא שמעתי כל כך הרבה דברי אהבה כמו שדוד שלי לחש לי. כשהשמים החלו להחשיך, הוא עצר את מכונית המוריס שלו במגרש החנייה על אם הדרך, עבר לספסל האחורי, הושיב אותי על ברכיו והתחכך בי. כמה מיוחדת הרגשתי כשביקש שלא אספר ושזה יהיה הסוד שלנו. אני לא כמו כולם.

עודד ליווה אותי אל תוך הבית והתיישב לקפה עם אמא ואבא. הכול היה כרגיל. כאילו כלום לא קרה. כלום לא קרה. לפני שהלך, שב עודד ותפס לרגע את מבטי, קירב את אצבעו העבה אל פיו וסימן לי שוב שיש לנו סוד.

בבוקר היום הראשון של כיתה א’ אבא צילם אותי, ואני במבט חתום ליד עץ המנגו, שהיה אז בגובה שלי בדיוק והניב רק פירות ספורים אחת לכמה שנים. לבשתי את התלבושת האחידה ושערי הקצר היה רטוב ומסורק עם שביל בצד. ידיי לא היו מונחות ברפיון לצדי גופי וגם לא על מותניי בגאווה, אלא היו מכונסות בהצלבה, כשכפות ידיי זו על זו, מסתירות את חלציי כמו שחקני כדורגל בחומת הגנה. למרגלותיי היה מונח תיק בית הספר הראשון שלי. קוביית ענק בצבע כחול בוהק עם כיס בצבע כתום זרחני ושני אבזמים מרובעים, שכל סוף החופש הגדול התאמנתי בפתיחתם ובסגירתם.

אכלתי דייסת קוואקר בערב שלפני היום הראשון בבית הספר, כי אמא אמרה שאין כמו דייסת קוואקר של אמא, ועוד רופאת לב ילדים, כדי לחמם ולנחם את הבטן. אחרי שצילם אותי, אבא איחל לי בהצלחה והלך לעבודה, ואמא ליוותה אותי עד לפתח הכיתה. התרגשתי לקרוא מעל הלוח את הברכה שכתבה המורה שרית נוי: שלום כיתה א’. כל כך אהבתי את המורה שרית. היא היתה בת עשרים וקצת וזו היתה השנה הראשונה שבה לימדה, אבל אני לא ידעתי את זה ולי היא נראתה לגמרי כמו אישה. אולי הזכירה לי את אוסי, שבדיוק בשנה ההיא התחתנה כדי לעזוב אותנו ואת הצבא ועברה לחיות בפריז. שרית היתה אימהית, חמה ומחבקת וניגנה באקורדיון.

התאמצתי, כי היה לי סוד נורא לשמור עליו. סוד שלא הבנתי עליו דבר ולא ידעתי לתת לו שם. לא היו לי וגם לא חיפשתי לו מילים. הסוד היה כמו הצפלין מעל הכור בדימונה, ספינת אוויר המשייטת בחלל הריק שבתוכי. מצד שני כמהתי להיות פתוחה, הכול היה חדש לי, בית ספר הומה ילדים וילדות, כיתה, מורות. חיפשתי את מקומי, ובקושי הצלחתי להתעניין בלימודים. בחנוכה שרית המורה כתבה בתעודת השליש, ‘עליה להתרכז יותר במהלך השיעורים’. למדתי לקרוא ולכתוב והיה לי די קל, אפילו שהייתי הכי קטנה בכיתה. היו לי הרבה אל’פים בתעודה, בכתיב הייתי טובה, אבל בכתב היה לי ציון בין בי’ת ל־גימ’ל, כי כשהתחלתי לכתוב, כתבתי ללא רווחים בין המילים, למשל: אניכותבתככה. כתבתי לאורי, שהיה חבר שלי עוד בגן, מכתב הצעת חברות, בכרטיס ברכה שהטמנתי במעטפה. הוא השיב לי את המעטפה אחרי יום או יומיים, שנדמו לי כנצח. אורי שתק כשהגיש לי אותה. פתחתי את המעטפה ואת כרטיס הברכה, אולי ציפיתי לקבל מכתב תשובה, כי הרי לא באמת ידעתי איך הולך הסיפור הזה של להציע חברות. הוא השיב לי את המכתב שלי. הרמתי אליו את עיניי מכרטיס הברכה, והוא אמר שגם אחיו הגדול וגם אמא שלו לא הצליחו להבין מה כתוב. הוא שאל: ‘נו, אז מה כתוב בו?’ ואמרתי: ‘לא משנה כבר.’ גרפולוגים אומרים שכתיבה צפופה מעידה על סוד שמסתירים.

כמעט בכל בוקר אבא הכין לי את הסנדוויץ’ לבית הספר. הוא מצא שאם הוא יוצא מהבית לעבודה בשתים־עשרה דקות לפני שבע, הוא נכנס לתל אביב ומגיע לקריה לפני הפקקים של הבוקר. לרוב הוא הספיק להכין לי סנדוויץ’ מלחם לבן עם גבינה וזיתים, לפעמים — מרגרינה ושוקולד. את הגבינה הלבנה הוא היה מורח על שתי פרוסות הלחם, שלא ייוותר צד אחד יבש, ועל אחת הפרוסות היה מסדר זיתים ירוקים של בית השיטה. את הזיתים אבא גילען ופרס לרצועות מוארכות, הניח אותם במרווחים שווים כמו חיילים במסדר המפקד.

למה אף פעם לא אמרתי לאבא שהסנדוויצ’ים נדבקים לנייר הסופג? למה לא אמרתי שיש ילדים שמקבלים סנדוויצ’ים עטופים בנייר פרגמנט ושלפעמים אני לא מצליחה לקלף את כל הנייר מעל הלחם ואוכלת גם חתיכות של נייר? למה אף פעם לא אמרתי שאני מעדיפה סנדוויץ’ עם ממרח שוקולד השחר ולא ממרחית? למה אף פעם לא אמרתי שאני לא אוהבת סנדוויץ’ עם מרגרינה ושוקולד ומעדיפה רק שוקולד? למה אף פעם לא אמרתי?

אוסי הכירה את רון ביום הולדת שמונה־עשרה שלה ושש שלי. חודש אחרי שהכירו התגייסה לצבא ואפילו סיימה קורס בהצטיינות. לטקס הסיום שלה לבשתי את שמלת החג המפוספסת כחול־תכלת־לבן שאמא ואבא קנו לי באמריקה. חיפשתי את אוסי בעיניי, עמדתי על קצות האצבעות כדי לסרוק את כל החיילות על מגרש המסדרים, לקח לי זמן לאתר אותה. כשקראו בשמה והיא הגיעה לקדמת השלשות, הצדיעה למפקדים ולחצה את ידיהם, הלב שלי כמעט התפוצץ מגאווה. אחותי הגדולה. המדים הירוקים היו יפים לעיניים הירוקות שלה והאירו גם את העיניים הירוקות שלי בתמונה המשותפת, שבה אני נצמדת חזק־חזק אל חולצת הדקרון התחובה בחצאית המידי. אבא לא היה יותר מדי גאה בה כי זה קורס קצר. אחרי חודש בערך אוסי בישרה לאבא ולאמא שהיא ורון מתחתנים כדי להשתחרר מהצבא ולטוס לפריז. כבר הלכתי לישון, אבל יצאתי מהמיטה לקחת לי כוס מים קרים מהמקרר ושמעתי חלקים מהשיחה. אמא נלחצה עבור עצמה ובשביל אבא, שלקח את זה קשה, אבל אמר לאוסי, ‘קשה לי, ההודעה הזאת, אבל זב’שי, זאת הבעיה שלי. ואת,’ כך אמר לה, ‘לכי ותעשי חיים.’

לסלון, שאבא ואמא מימי לימודיהם בקליפורניה קראו ‘ליווינג רום’, היה חלון גדול, ‘החלון־הגדול־בסלון’. סורגי הברזל של החלון־הגדול־בסלון היו מפותלים, ובחורף, בהבל פי על הזכוכית הקרה, ציירתי את פיתוחי הסורגים. בערב היו פנסי האוטו המגיח של אבא מסנוורים ומשמחים אותי במפתיע, אז הייתי קופצת ממרבצי על השטיח הדוקרני, עם מצח אדום וקר, ורצה לקדם את פניו. גם את האוטו של עודד הייתי רואה מגיע אל הבית. לרוב הבנתי מיד מה זה אומר לגביי. לפעמים, כשגדלתי קצת, יכולתי להתחבא, לפעמים צילצל בפעמון הכניסה המון פעמים וקרא לי מעבר לדלת, ולפעמים הקיף את הבית וקרא לי מהחלונות. לפעמים הייתי מתרצה ופותחת לו. אם היה איתי עוד מישהו בבית, עודד היה אומר שבא לשאול כלי עבודה כלשהו, מקדחה, רתכת, כל פעם משהו.

ממש אהבתי לצפות באבא כשעבד עם הרתכת. זה היה כל כך מפתה להסתכל על הניצוצות, אפילו שכאב בעיניים ואפילו שאמרו שאסור. לפעמים אבא הסכים לתת לי לרגע את מסכת הריתוך השחורה שלו, כדי שאוכל להביט אל האור הבוהק בבטחה. פעם כשהיה ליקוי חמה, הבטתי אל השמש דרך אותה מסכת הריתוך. כשעודד היה שואל את הרתכת, הוא היה לוקח גם את המסכה השחורה. באחד מימי ההולדת שלו קנו לו אבא ואמא רתכת, שיפסיק לקחת את שלנו, הם חשבו שהוא סתם נודניק. אבל לרוב עודד הפגין התמצאות מושלמת בשעות העבודה של אמא בבית החולים ובמרפאות וידע בדיוק־בדיוק מתי כדאי לו להגיע לגעת בי.

הייתי קונה או מפלחת סוכריות צבעוניות מהמכולת, ובבית הייתי ממיינת את הסוכריות לפי הצבע. סוכריות גומי יין, עדשים משוקולד, סוכריות ג’לי, מסטיקים עגולים, מה שהיה. בלעתי ספרים, דיפדפתי בידי האחת, ובשנייה תחבתי אל פי את הסוכריות לפי צבעי הקשת. לפעמים התארחתי ברמת אפעל אצל הדודים, ובשבתות בבוקר עודד היה מכין לגור בן דודי ולי טוסטים שמנים, העשויים מפרוסות שמנות של חלה ובאמצע פרוסות שמנות מתוך גוש גבינה צהובה ‘עמק’. אצלנו בבית בחיים ‘לא היה ולא יהיה טוסטר כזה,’ אמא אמרה, ‘כי זאת שחיתות.’

הברזייה בבית הספר היתה גבוהה, והייתי צריכה לעמוד על קצות האצבעות כדי לשתות. הכפתור נלחץ רק בקושי, וכמעט לא היה אפשר לווסת את עוצמת הזרם. לפעמים בקושי נבעו מים, ולפעמים הופתעתי מזרם הברזייה ויצאתי מושפרצת כהוגן. פעם אחת, בעודי מתמודדת עם הברזייה ואתגר הזרם, מתייאשת ומצמידה את הפה אל הפתח ממש, שותה מים חלודים, בא מאחוריי אמיר מהכיתה המקבילה ודחף אותי. כאב פילח את השפתיים, שנלחצו בפתאומיות בין השיניים ובין הברזייה, טעם הדם התערבב עם טעם החלודה, וככה נשברה לי השן הקדמית. אמא אמרה ש’ילדים הם עם רע’.

אני חושבת שפעם היה הרבה יותר קר. בחורף אהבתי לעמוד במרכז שלולית הענק שבחצר בית הספר, מוגנת תחת מטרייה צבעונית קטנטנה, שכבר תפסה עיקום וכמה שפיצים שלה איימו להוציא עיניים לילדים שסביבי. פסעתי לאט־לאט כדי לא להניע את אדוות המים שבשלולית, נזהרתי שלא ייכנסו מים אל תוך המגפיים. בדרך מבית הספר הרמתי את עיניי ונתתי לטיפות הגשם להרטיב את פניי, ובבית, סמוקה מקור ומטפטפת, הייתי ממהרת לראי לבחון את לחיי שכמו כוסו בדמעות. זה לא שלא הרשיתי לעצמי לבכות, הרבה מזעם ומתסכול שאותם היטבתי לבטא, אבל בעצם בכיתי מתוך בליל רגשות שלא ידעתי להגדיר. בכיתי בלי שהבנתי על מה או על מי אני בוכה. שנים אחר כך כשאהפוך למטפלת בעצמי, אלמד את מטופליי לזהות את רגשותיהם בעזרת הגוף, שזוכר הכול.

בחופשת פסח של כיתה א’ אוסי ורון התחתנו בחתונה קטנה עם פחות משלושים מוזמנים, רק משפחה קרובה, שלושה חברים של רון ושלוש חברות של אוסי. התכנסנו ברחבה שבחזית בית הכנסת של סביון. כל כך חיכיתי שיגיעו כבר החתן והכלה, הייתי נרגשת, לבושה שוב בשמלת הפסים כחול־תכלת־לבן החגיגית שלי, שאמא ואבא קנו לי באמריקה, שלבשתי גם בטקס של אוסי בצבא ובכל חגיגה שהיתה. היא כבר היתה קצת קטנה עליי, אבל כל עוד התאימה לא צריך לקנות בגד חג חדש. אוסי ורון הגיעו בשביל העפר, רכובים על עגלה שהוביל חמור לבן. הם התגלגלו מצחוק, כי בדרך החמור סירב להתקדם. היה להם מקל ובקצהו גזר, שהחזיקו לאורך כל הדרך מעט לפני קצה חוטמו כדי שיואיל ללכת. רצתי לעברם וקפצתי על העגלה, שמחתי בשביל אוסי, לא הבנתי שמעכשיו היא כבר לא תהיה שלי. היחיד שהביא מצלמה לחתונה היה עודד שצילם אותי די הרבה, וכך נשארה לי מזכרת מהחתונה המצחיקה עד כדי מבוכה מהחיוך עם השן הקצת שבורה ומהשמלה החגיגית הצמודה מדי.

בחופשת פסח, כמו בכל החופשות, עודד היה מגיע בשעות הבוקר כשאני לבד בבית, אבא ואמא בעבודה, והוא גם בחופשה כְּמורה בבית ספר.

אחרי החתונה אוסי ורון גרו תקופה בבית קטן ביהוד, לא רחוק מאיתנו, עם חצר מוזנחת שהיה בה שדה עצום של מריחואנה שגידלו פרא. כשבאתי לבקר, רציתי את תשומת לבה של אוסי, כעסתי, הצקתי, שנאתי את רון שלקח לי אותה, והוא מצדו היה לא נחמד אליי בחזרה. יום אחד בעל הבית שלהם החליט לטפח את החצר ושלח גנן לקצץ את כל העשבים. בראש השנה של תחילת כיתה ב’ אוסי ורון טסו ללמוד בפריז.

פעם באמת היה מקובל לכתוב ‘יד ראשונה מרופאה’, וכך אכן כתבנו, אמא ואני, בכתב ברור ולא בכתב של רופאה, על גבי שלושה שלטים שהדבקנו עם סלוטייפ, האחד על החלון האחורי ושניים בשני החלונות בצדדים של הפְּרינס תכלת של אמא. כשהגיע האוטו החדש, היה לו ריח של חדש והמושבים היו עטופים בניילונים, שלא ירדו במשך תקופה, כדי לשמור על הריפודים. ידעתי להבחין, כמובן, בין המיית מנוע האוטוביאנקי של אמא, כשהוא שועט במעלה החנייה המשופעת, ובין נהמת הוולוו של אבא. לפעמים היו אלה קולות האוטו, המגיח ממרחק אל החנייה, שהיו מקפיצים אותי ואת עודד מהספה בסלון או מהמיטה של אמא ואבא.

גדר חיה של שיחי היביסקוס אדום כמו דם הקיפה את החצר שלנו, כמו את רוב גינות הבתים בשנות השבעים. את עלי הכותרת האדומים אהבתי לאכול לפעמים כי היה להם טעם עדין ומתקתק. אחר כך, בזהירות, הייתי קולפת את הבסיס הירוק של עלי הכותרת, שולפת את הקנה האדום עם האבקנים הצהובים ומשליכה הצידה, עד שהייתי מגיעה אל חלק פנימי צר ומוארך, דביק בבסיסו ושפיצי בקצהו, שאותו הייתי מדביקה לעצמי על קצה האף. עם החוטם המוארך על קצה אפי נדמיתי לעצמי כפינוקיו, אבל בכל פעם ששיקרתי, האף שלי לא התארך והתארך. ובכלל — האם לא לספר את האמת זה לשקר? השתדלתי לא לחשוב על זה בכלל.

בכל השנים שאוסי חייתה בפריז כמעט שלא דיברנו בטלפון, כי זה עלה הון וגם לה ולרון לא היה טלפון בבית. מדי פעם כתבנו זו לזו מכתבים, שאותם היה אבא שולח אליה ב’דיפ’, הדואר הדיפלומטי. היא היתה אוספת ממשלחת משרד הביטחון את הדואר ומשאירה שם מכתבים גם עבורי. במכתבים המתוקים שכתבה לי ציירה רישומים קטנים בטוש שחור דק־דק מחוויות פריז, ציירה לי בגט, מגדל אייפל ואת החתול שלה קאפריס על שם הגבינה הצרפתית. כשאבא הגיע לפריז בענייני עבודה, הביא לה ציורים ומכתבים ממני ולקח את אוסי ורון למסעדה, כדי שיאכלו קצת ‘כמו בני אדם’. כשחזר, הביא איתו נקניקים, גבינות מסריחות ושוקולד מריר לאמא, ובשבילי — טובלרון, שתמיד חיסלתי מיד, ולפעמים גם ממרח נוטלה, שליקקתי עם האצבע בהיחבא, הרבה שנים לפני שנוטלה הגיעה לארץ והפכה כל מצה עם שוקולד למעדן בלתי מנוצח. אמא ניסתה להחביא את השוקולדים השווים, אבל אני חיפשתי ללא לאות עד שמצאתי, מאחורי החזיות שלה, המבושמות בריח סבונים ישנים מבתי מלון, בתחתית ארון המעילים, בתוך מגפיים שכמעט לא בשימוש במגירת הנעליים של אבא. בהגיעי לטובלרון הנכסף, הקרבתי את שיניי במאבק בקרמל הדביק שאיים לעקור סתימות ממקומן. כשקראתי את המכתבים של אוסי, שמחתי להפיג במעט את הגעגוע העמוק, קירבתי את הדפים אל אפי וניסיתי למצוא שובל מהריח שלה. מיד הייתי מתיישבת לכתוב לה בחזרה, בוכה ומציירת, כותבת ובוכה. רק התחלתי ללמוד את מלאכת הכתיבה, והדפים ששלחתי לה היו גדושים אותיות צפופות־צפופות וציורים. לא השארתי רווחים בין המילים ואוסי לא קראה ביניהן.

אהבתי לצפות בטלוויזיה הלימודית, וככה למדתי אנגלית וגם ערבית. כששייקה אופיר לימד ש’ג’ראכ קריבאכ’ בערבית משמעותו דומה ל’טוב שכן קרוב מאח רחוק’, הבנתי, כי היתה לי שכנה שהיתה חברת נפש של ממש ושמה תמוש. בין הבתים שלנו הפריד רק בית אחד, שהרשו לנו לעבור בחצרו כדרך קיצור. תמוש היתה גדולה ממני בשנתיים, גם היא היתה בת זקונים, ובלי שממש דיברנו על כך, מצאנו זו בזו מפלט ומקלט, נפש בנפש. בילינו שעות בשיחות, במשחק ובהשתובבויות. כמה צחקנו. את מספר הטלפון של תמוש ידעתי בעל־פה. בשל השכנות, הספרות הראשונות במספרי הטלפון של שתינו היו זהות. לפני שמכשיר הטלפון היה תלוי על קיר הכניסה למטבח, הוא היה מונח על שולחן המטבח ולידו דפים, שעליהם אהבתי לשרבט. פעם אחת תמוש הגיעה מיד אחרי שהתקשרתי להזמין אותה אליי. ליד הטלפון לכד מבטה פתק ועליו כתוב: ‘שלום, אפשר בבקשה לדבר עם תמוש?’ היא נורא צחקה ואני קצת התביישתי, למרות שבעצם זה באמת היה מצחיק. אף פעם לא סיפרתי לה.

היו לי גם חברות מהכיתה, חברות לספסל הלימודים, שאהבתי מאוד להתארח בבתים שלהן. העדפתי ללכת אליהן מיד אחרי בית הספר, גם ככה חיכה לי בית ריק במרבית הימים. אהבתי לאכול אצלן ארוחת צהריים. אצל אחת היה הבית מלא בריח שניצל ופירה, אצל אחרת בריח פסטה ברוטב עגבניות, לבית אחד היה ריח של מרק עוף, לבית אחר היה ריח של כמון. מעטות היו ילדות מפתח כמוני, לרובן חיכו אמא בחלוק בית או מטפלת מסורה. בבתים של החברות שלי עמדו ריחות זרים לי, תערובת של ארוחת הצהריים החמה עם חומרי ניקוי עזים ובשמים של אימהות מטופחות. בכיתה ג’ שוב אזרתי אומץ והצעתי חברות לבן. יואב היה ילד חדש בכיתה ואולי לכן העזתי. על כרטיס ברכה שקניתי במיוחד בחנות כלי הכתיבה ‘לֶרמן’ שבמרכז המסחרי הישן, כתבתי לו מכתב הצעת חברות בכתב יד, שכבר היה קצת יותר יפה וברור. אל המכתב צירפתי גם מסטיק בזוקה בטעם קולה, שרק יצא לחנויות ונראָה לי הכי אטרקטיבי, כדי שיהיה לו מתוק וכדי שיענה לי בחיוב. הוא אכן הסכים. זה לא אמר הרבה העובדה שהיינו חברים, אבל לפעמים הלכתי אליו אחרי בית ספר, בדרך כלל עם עוד ילדים וילדות מהכיתה. אמא שלו תמיד היתה בבית וקיבלה אותנו בלבביות, וכשאבא שלו חזר מהעבודה הוא תמיד התנפל על יואב בחיבוקים ובנשיקות ואני התקנאתי בלבי.

אבא שלי לא חזר הביתה בשעות של חיבוקים ונשיקות, וממילא הוא לא היה כזה. גם כשחזר מחו’ל, זה לא שהוא עט עליי בנשיקות, אלא אני לקחתי ממנו כמה מגע שהצלחתי לספוג בחיבוק אחד, כששאפתי לתוכי את תערובת ריח המטוס, הזיעה של אבא שאף פעם לא היתה מסריחה בעיניי, ושאריות האפטרשייב שלו, שאהבתי הכי בעולם. בכיתה ד’ אבא הביא לי מאמריקה את הווקמן הראשון שלי. המוכרים בחנות הציעו לו לקנות לי גם קסטה של מדונה. הייתי מפסיקה את הווקמן רק כשכבר כאבו לי האוזניים, שנמעכו תחת הספוגים הדקים מדי של האוזניות המגושמות. עד שהתחילו להשמיע את מדונה במצעד הפזמונים בארץ, כבר ידעתי בעל־פה את כל ‘לייק אה וירג’ין’. כמו בתולה.

בשבתות ובחופשות נסעתי לקיבוץ וביליתי עם שירה, בת דודתי. לשירה, בת גילי, סיפרתי בגאווה שיניב מלך הכיתה ואני חברים־חברים. זה היה שקר קטן, אבל שירה גרה בצפון ומעולם לא פגשה את יניב, או את שרון מלכת הכיתה, שהיתה באמת חברה שלו, וגם לא את שאר הכיתה שלי, אז זה לא ממש שינה לה והיא רק שמחה בשבילי. לשירה סיפרתי על חיים אחרים, שלא באמת היו לי.