יום אחד קם אדם ומחליט שלא לראות עוד טלוויזיה. אקדמאי בשנת שבתון עומד לכתוב עבודת מחקר על הצייר האיטלקי טיציאן. […]
הפסקתי לראות טלוויזיה. הפסקתי בבת אחת, לחלוטין, עם כל התוכניות, אפילו עם הספורט. הפסקתי לפני קצת יותר משישה חודשים, בסוף יולי, מיד אחרי סוף “הטוּר דה פראנס“. כמו כולם, צפיתי בשידור המקטע האחרון בדירה שלי בברלין, בשלווה, זה היה המקטע של השאנז אֶליזֶה שהסתיים בספרינט מרשים של האוזבקי, אָבְּדוּגָ‘פָּרוֹב, ואז קמתי וכיביתי את הטלוויזיה. אני עדיין רואה בדמיוני את התנועה ההיא, תנועה פשוטה מאוד, רכה מאוד, שביצעתי כבר אלף פעם: הזרוע שלי נמתחת ולוחצת על הכפתור, התמונה מצטמצמת ונעלמת מהמסך. וזהו, זה היה הסוף, זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי טלוויזיה.
מקלט הטלוויזיה עדיין בסלון, עזוב וכבוי, לא נגעתי בו מאז. אני מניח שהוא עדיין תקין, צריך רק ללחוץ על הכפתור כדי לבדוק. זה מקלט קלאסי, שחור ומרובע, הניצב על מעמד עץ מצופה לכה, בעל שני חלקים, מגש ורגל: הרגל בצורת ספר שחור ודק הפתוח הצידה, כתוכחה אילמת. המסך, שצבעו לא מוגדר, עמוק ולא מצודד כלל, שלא לומר ירוק, קמור קלות. על המקלט, שבצדו לוח קטן המיועד לכפתורי הבקרה, ניצבת אנטנה גדולה בצורת וי הדומה דמיון לא מבוטל לזרועות לובסטר, ומאפשרת לפיכך אחיזה דומה, למקרה שנרצה לתפוס את הטלוויזיה בשתי האנטנות ולהשליך אותה לסיר מים רותחים, כדי להיפטר ממנה באופן סופי עוד יותר.
ביליתי את הקיץ לבדי בברלין, באותה שנה. דֶלוֹן, בת זוגי לחיים, בילתה את החופשה באיטליה עם שני הילדים, הבן שלי והתינוק שאנחנו עדיין מצפים לו, תינוקת, לדעתי. למעשה, הנחתי שזו תינוקת כי הגינקולוג לא ראה פין בבדיקת האולטרסאונד (כשאין פין, זו לעתים קרובות תינוקת, הסברתי).
הטלוויזיה לא מילאה תפקיד גדול במיוחד בחיי. לא. צפיתי בה בממוצע שעה או שעתיים ביום (ייתכן שאפילו פחות מכך, אבל אני מעדיף להגזים מלהחמיא לעצמי בהערכת חסר). פרט לאירועי ספורט מרכזיים שנהגתי לעקוב אחריהם בהנאה, לחדשות או לכמה ערבי בחירות שהזדמן לי לצפות בהם מפעם לפעם, לא ראיתי יותר מדי טלוויזיה. מתוך עיקרון ונוחות מעולם לא צפיתי בסרטים בטלוויזיה, למשל (מאותה סיבה שאיני קורא ספרים בכתב ברייל). אפילו היה נדמה לי באותו רגע אף כי מעולם לא העמדתי זאת למבחן המציאות — שאני יכול להפסיק לצפות בטלוויזיה מהיום למחר ללא כל בעיה, בלי שייגרם לי שמץ של אי נוחות, במילים אחרות, שאני בשום אופן לא מכור.
אבל כבר לפני כמה חודשים הבחנתי בשינוי קל מאוד בהתנהגותי. את אחר הצהריים ביליתי כמעט תמיד בבית, לא מגולח, לבוש איזה סוודר ישן ונוח במיוחד, וצפיתי בטלוויזיה שלוש או ארבע שעות ברצף, שרוע למחצה על הספה, קצת כמו חתול בארגז החול שלו מבחינת החירויות שלקחתי לעצמי, רגליי יחפות והיד במקום חשוב. כן, אני. באותה שנה, בניגוד לשנים אחרות, הזדמן לי לעקוב אחרי אליפות צרפת הפתוחה בטניס בטלוויזיה מתחילתה ועד סופה. בהתחלה הסתפקתי במשחק אקראי פה ושם, אבל אחר כך, כשהגיע שלב רבעי הגמר, התחלתי להתעניין בטורניר באמת, או לפחות זה מה שהסברתי לדלון כדי לנסות להצדיק את שעות אחר הצהריים הארוכות שביליתי בבטלה מול המסך. על פי רוב הייתי לבדי בבית באותם ימים, אך לעתים גם העוזרת הייתה שם לידי בסלון וגיהצה את החולצות שלי בזעם אילם ועצור. בימים הגרועים ביותר השידורים החוזרים החלו בשתים־עשרה בצהריים ונגמרו בלילה. בסופם הייתי חולה ותשוש, מוחי היה ריק, רגליי כשלו, עיניי קהו. הייתי הולך להתקלח ורוחץ את פניי ארוכות במים פושרים. כל שאר הערב הייתי מחוסל, ואף שמשהו עדיין מונע ממני להודות בכך בפני עצמי, עליי להכיר באמת: מאז התחלתי להתקרב לאיטי לגיל ארבעים אני לא מסוגל יותר, מבחינה גופנית, לעמוד בחמש מערכות של טניס.
חוץ מזה לא עשיתי כלום. כשאני אומר כלום, אני מתכוון לכלום — אף לא דבר, פזיז או מאולץ, מכוח ההרגל או העצלות. כשאני אומר שלא עשיתי כלום, כוונתי לומר שלא עשיתי אלא את ההכרחי בלבד, חשבתי, קראתי, האזנתי למוזיקה, עשיתי אהבה, יצאתי לטיולים, הלכתי לבריכה, ליקטתי פטריות. כדי לא לעשות כלום, בניגוד להשערה הנפוצה והנמהרת, יש צורך בשיטתיות ובמשמעת, בפתיחות מחשבה ובריכוז. אני שוחה חמש מאות מטר מדי יום עכשיו, במהירות של שני קילומטרים לשעה, לאט, אני יודע, בדיוק עשרים בריכות ברבע שעה, או שמונים בריכות בשעה. אבל אין לי עניין בביצועים. לא, אני שוחה כמו גברת זקנה (אבל ללא כובע רחצה), ראשי ריק ממחשבות, קשוב לתנועותיי ולגופי, מרוכז בגריפותיי ובסדירותן, פי פעור מעט ופולט רסס של בועות קטנות המתנפצות אל פני המים עם כל נשיפה. לאט, בתוך הבריכה הכחלחלה שמימיה הצלולים עוטפים את איבריי מכל עבר, אני מותח את זרועותיי לפנים והודף מלוא הזרוע מים, בעוד רגליי מתקפלות לקו הברכיים, ומיד זרועותיי מתיישרות שוב באיטיות ורגליי דוחפות את המים לאחור באותה תנועה מתואמת וסינכרונית. לסיכום, אני מדרג את השחייה גבוה מאוד בסולם התענוגות שהחיים מזמנים לנו, לאחר שבעבר המעטתי מעט בחשיבותה ומיקמתי אותה הרבה אחרי האהבה הגופנית, שהייתה עד כה הפעילות המועדפת עליי, חוץ מלחשוב, כמובן. למען האמת אני אוהב מאוד לעשות אהבה (ביותר מדרך אחת) ואף שאיני מעוניין להתייחס כאן לסגנון האישי שלי (אבל הוא דומה הרבה יותר לשלווה החושנית של שחיית חזה מאשר לאנרגיה הפרועה והגברית־ראוותנית של ארבע מאות מטר פרפר), אומר רק שאהבה פיזית מסבה לי איזון פנימי עמוק, ושלאחר מעשה, בשעה שאני מתנמנם על גבִּי ברכּוּת המצעים ומתענג על מתיקותו הפשוטה של הרגע החולף, אני חש פרץ של מצב רוח טוב, המתגלם בחיוך קל ובלתי צפוי שעולה על פניי ובמין זיק שובב וחצוף בעיניים. גם השחייה מסבה לי סיפוק דומה, אותה מלאות גופנית, שבהדרגה, לאט לאט, כמו גל, מתפשטת לנפש ומעלה על פניי חיוך.
וכך, בעודי עסוק בלא לעשות כלום, גיליתי שלא נשאר לי זמן לצפות בטלוויזיה.
אין עדיין תגובות