הילד שבגבר

הדרמה הראשונה אליה נקלעתי היא בעיית הנזלת שהיתה לי בעקבות בעיה בריאותית, שהציקה לי גם בבית הספר. באחת הפעמים אמא שלי החליטה לבוא בעצמה ולראות מה קורה. היא תפסה את המורה מעמידה אותי מול הכיתה וראתה שכולם צחקו עליי בעניין הנזלת. זה גם היה הרגע שהמורה הרימה את הסרגל ונתנה לי מכות ביד, עונש שהיא כבר מימשה כמה פעמים. היא גם נתנה לי עונשים והעמידה אותי בפינה. אחלה חינוך.
הילד שבגבר מדבר על הילד שהוא אני, שיוצא למסע לא פשוט בתוך חיים מורכבים הן ברמה המשפחתית והן ברמה הלימודית. הילד חווה משברים, עליות וירידות, ניכור חברתי, התמודדויות עם בעיות משפחתיות ובעיקר עם מערכת החינוך העצומה, שאינה רואה אותו בעין יפה, אינה מאמינה בו ואינה תומכת בו. עד מהרה הילד הופך להיות ילד שקוף. אין פלא שכעבור שנים אותו ילד בוחר (אני, זוכרים?) לעסוק בחינוך לגיל הרך מתוך רצון לשפר את מערכת החינוך ולצייד את הילדים הרכים במקסימום כלים להתמודדות בחינוך ובעיקר בהמון אהבה וכבוד.
רונן מטלון הוא בוגר מכללת אורנים בחינוך במסלול לגיל הרך ולכיתות א-ב (B. Ed) והבעלים של הגן "רונן הגנן – חינוך אחד קדימה" בזיכרון יעקב. רוחו ועבודתו החינוכית של רונן, כמו גם האני המאמין שלו הדוגל בכך שלכל ילד יש מקום ושכל ילד הוא עולם, מאירים את הפעילות בגן ומהדהדים לאנשי החינוך בתחום. רונן מכשיר אנשי חינוך, מלווה אותם ותומך בהם עד הכשרתם וגם אחריה.
על פי הראייה החינוכית של רונן, הילד, כמו גם המערכת המשפחתית, בלתי נפרדים, לכן הוא ואשתו, מדריכת הורים מוסמכת ומטפלת רגשית, הקימו את "הורים ונהנים", קליניקה טיפולית להורים ולילדים.
רונן מטלון הוא אב לארבעה ילדים, נשוי וחי בזיכרון יעקב. הוא חולק עם העולם את סיפורו האישי, שהוא גם סיפורה של החברה הישראלית ומערכת החינוך בה.

מקט: 4-1272-577

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פרק ראשון: נופל בין הכיסאות

כמו כולם גם אני הגעתי לכיתה א'. אני לא יודע איך זה קרה, אבל ביום בהיר אחד שמו עליי תיק חום ענק ואמרו לי "היום אתה הולך לבית הספר". אני זוכר את היום המטורף הזה כאילו זה קרה אתמול. יצאנו מהבית כשחצי עולם מלווה אותי. אני זוכר שאני בסך הכול רציתי לחזור לגן, לשחק עם החברים בפינות הגן, ליהנות. רציתי את החופש שלי והרגשתי כאילו מובילים אותי לגרדום. לא רציתי את זה. הרגשתי ממש חולה. אבל מי בכלל חשב אז על הרצונות של הילד?
חפיף, לא נורא. לא נקשיב. נמשיך בתהלוכה לכיתה א' עם הילד שלפני שנייה היה בכלל בעולם אחר לגמרי. וכך הובילו אותי לבית הספר: סבתות, סבים, דודים, דודות, אחים, אחות וכמובן המצלמה: "תעמוד שם, תן חיוך, נו חיוך, רונן". וכל זה היה עוד בבית לפני הכניסה לבית הספר. ואני נאלצתי לביים במאמץ חצי חיוך. האמת, כבר היה אפשר לסגור באותה הזדמנות אירוע של בר מצווה עם כל כך הרבה מלווים ומצלמה.
הגענו לשער בית הספר ושוב צילומים, רק שכבר בכניסה שמעתי רעש עצום של מבוגרים וילדים. זה היה כאילו אנחנו באצטדיון כדורגל. אני זוכר המולה גדולה, וזה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא כל כך מוצא את עצמי. כבר בנקודת הזמן הזו גיליתי על עצמי שאני בכלל לא מתחבר לדבר הזה. כשבני המשפחה הלכו שמחתי שסוף סוף הם השאירו אותי לבד. נכנסתי לכיתה והמורה הציגה את עצמה. בכיתה היו שולחנות מסודרים בשורות והייתי צריך לבחור בחבר אחד שיישב לידי. לא ממש רציתי לבחור בחבר כזה או אחר. לא הבנתי למה לא יושבים בכיתה בצורה אחרת. אולי בקבוצות? הרגשתי כבר אז שאני מזמין אש מצד החברים. "אם אשב ליד החבר הזה, למה שאני לא אשב ליד החבר השני?" כשכבר בחרתי במישהו, מסתבר שהוא כבר קבע עם חבר אחר. לא הסתדרתי, אבל למה אני אשם שהמערכת בחרה כזאת שיטה?
ככה התחילו להן 12 שנות הלימוד שלא אני בחרתי לעצמי. בחרו בשבילי, קבעו עבורי. לא שאלו אותי בכלל מה אני רוצה. בשנים הראשונות בבית הספר הצלחתי להתגבר על לא מעט דברים, אם כי כבר אז היו דברים שלא הבנתי למה הם כך ולא אחרת, אבל מי בכלל מקשיב לילד בשנותיו הראשונות בבית הספר?
הדרמה הראשונה שאליה נקלעתי בגיל צעיר התרחשה כבר בכיתה א'. הייתה לי מורה, שלא אנקוב בשמה, שהחליטה בצורה ״מקצועית ויוצאת דופן״ לחנך אותי בעניין שהציק לה מאוד והוא נזלת. נזלת הייתה מטרד עבורה והיא זיהתה שאני סובל מנזלת ולא מפסיק לבקש לצאת מהכיתה כדי ללכת לשירותים ולנגב. אחרי כמה זמן נמאס לי לצאת כל פעם אז הייתי מנקה את הנזלת עם החולצה. המורה החליטה להעמיד אותי מול כל הכיתה ולהראות לכולם איך לא מקנחים אף. היא גם נתנה לי עונשים והעמידה אותי בפינה. אחלה חינוך.
מכאן התחילה הידרדרות. זה היה באמצע השנה וכבר אז התחלתי להבין שיש לי עוד כל כך הרבה שנים לבלות במערכת כל כך בעייתית שלא שומעים בה את התלמידים, את הלקוחות שלה. למזלי אימא שלי הייתה מאוד חכמה וערנית אליי. באותה תקופה היה מאוד מקובל לאסוף את הילד בצוהריים אם זה מהגן או מבית הספר, ולהכין לו ארוחה חמה בבית. היה נהוג גם ללכת לנוח בצוהריים עם הליטוף של אימא. אימא שלי הרגישה שמשהו לא בסדר והתחילה לחקור אותי. אחרי שהיא הבטיחה שהיא תשמור עליי ושאם יהיה צורך היא גם תדאג לי לשמירה צמודה בבית הספר, החלטתי שאני לא מספר לה על מעשיה של המורה, לא יכולתי, התביישתי, חשבתי שמה שאני עושה הוא לא בסדר.
באותה תקופה לא הייתה שמירה הדוקה בכניסה לבית הספר וכל אחד היה יכול להיכנס מתי שרצה. אימא שלי החליטה לבוא בעצמה ולראות מה קורה וכך היא הפתיעה לא פעם ולא פעמיים בביקור פתע בכיתה, ממש כמו מפקחת. באחת הפעמים היא תפסה את המורה מעמידה אותי מול הכיתה וראתה שכולם צחקו עליי בעניין הנזלת. זה היה בדיוק כשהמורה הרימה את הסרגל ונתנה לי מכה ביד (עונש שהיא מימשה כבר כמה פעמים). בעקבות המקרה הזה השעו את אותה מורה ממשרד החינוך לשנתיים. זה היה הניצחון הראשון שלי במערכת הודות לאימא שלי, שחילצה אותי מהמלכודת שטמנו לי.
היום בדיעבד אני לא מצליח להבין איך מחנך שאמור לשמש דוגמה לא מברר עם הילד את מצבו הבריאותי, איך הוא לא מזמין את ההורים לשיחה, אם משהו מציק לו. למה להשפיל ילד צעיר בכיתה א' ועוד מול כל הכיתה? בכיתה א' הילד צריך להרגיש בטוח, זה המקום שבו הילד אמור להתחיל להכיר חברים ולצבור חוויות טובות. אותה מורה לא הבינה שהייתה לי בעיה רפואית. ובאמת אחרי כמה חודשים טופלתי. הוציאו לי את השקדים ונגמר הסיפור עם הנזלת.
אם הייתי צריך לתת ציון לכיתות הבאות בבית הספר היסודי הייתי מעריך אותו בציון "מספיק". באמת שהספיק לי מבית הספר, והייתי רק בכיתה ד'. באותה שנה הכניסו למערכת הלימודים שלנו את המקצוע אנגלית. כל הילדים התלהבו, התחילו לדבר במבטא באנגלית ולהמציא כל מיני מילים כדי שיראו שאנחנו דוברי אנגלית. הביאו לנו מורה שהייתה לה שיטה "סופר טובה" איך לגרום לנו לסיים את כיתה ו' בבית הספר היסודי כשאנחנו יודעים אנגלית "מצוין". השיטה המדהימה שלה הייתה לשים לנו תוכנית טלוויזיה באנגלית ולצאת מהכיתה. ברגע שהיא יצאה מהכיתה אתם יכולים לדמיין מה קרה וכל מילה תהיה מיותרת. כך זה נמשך עד כיתה ו' ובמבט לאחור העובדה שלא למדנו אנגלית פגעה בי והקשתה עליי ועל תלמידים רבים נוספים את הלימוד בשנים הבאות.
אין ספק שאת השיטות המצוינות האלה אפשר לראות גם היום. שיטות רבות ללימוד אנגלית או מקצועות אחרים לא מתאימות לכל הילדים, אבל לא נורא. גם ככה בשלב כזה או אחר נשלח את הילד לאבחון, למורה פרטית או לכל מיני שיטות למידה שגוזלות מאיתנו ים של כסף. ומה עם מי שאין לו? לא נורא. הרי צריך שיהיו במדינה גם אנשים במעמד נמוך. לא? אז בואו נבנה אותו לאט ובזהירות.
בכיתה ה' נורא רציתי ללכת לחוג כמו כל החברים שלי, אבל סדרי העדיפויות של ההורים שלי היו שונים. קודם הם נאלצו לדאוג לאוכל לשלושת ילדיהם ורק אחרי זה למותרות, אם היו קיימים דברים כאלו בכלל. אבא שלי היה נהג מונית שעבד המון בלילות ואימא שלי עבדה בפדיקור ומניקור וגם טיפלה בילדים קטנים וכל זאת בשביל לגדל בכבוד את הילדים שלהם. למרות זאת, היינו חשופים לשיחות ביניהם בנוגע למצב בבנק ולמצב החיים בכלל. היינו גם עדים ללא מעט שיחות בין מנהל הבנק לאחד ההורים. בדרך כלל זו הייתה אימא, כי היא זו שטיפלה בכל הנושאים הפיננסיים.
יום בהיר אחד אימא שלי הפתיעה אותי ואמרה לי "רונן, החלטנו אני ואבא שתלך לחוג אחד. מה תבחר?" אני החלטתי ללכת עם העדר ובחרתי בכדורסל (הייתי מאוד בינוני, אבל מה לא עושים בשביל ללכת עם החברים?). מאוד נהניתי בחוג והיה לי ממש כיף, אבל אחרי כחצי שנה זה נגמר. המורה קראה להורים שלי לשיחה על מצבי בלימודים, ואמרה להם שאני חייב ללכת לשיפור למידה. ההורים שלי הקשיבו למורה, למרות שהתחננתי והסברתי להם שאני לא רוצה. אמרתי להם שלא יהיה לי זמן לחברים ושאין לי כוח ללמוד. ניסיתי להסביר להם שאני פשוט לא רוצה את בית הספר הזה.
באותה תקופה לא היה נהוג להעביר ילדים מבית ספר אחד לאחר, וההורים שלי לא הקשיבו לי ולא היו מסוגלים לפתוח את הראש לאפשרויות אחרות. לו הם היו טיפה מנסים להתעמק, אולי הם היו מבינים שבית הספר הזה באמת לא התאים לי. היום יותר מקשיבים לרצונות של הילד, אבל עדיין מעטים ההורים שהולכים עם הלב של הילד ועם הרגשתו. בדרך כלל ההורים הם אלה שלוקחים את המושכות אליהם ובוחרים עבורו את מוסדות הלימוד, בעיקר בגילים הצעירים.
בסיום השיחה עם ההורים שלי הוחלט להוציא אותי מחוג הכדורסל בגלל שהחוג דרש ממני זמן רב. שלחו אותי שלוש פעמים בשבוע לקצה השני של העיר כדי ללמוד עוד 4-3 שעות ולעבור איתי על דברים שלא עניינו אותי. הייתי נוסע באוטובוס וכל הזמן מסתובב באזור. בהמתנה לשיעור הייתי מדבר לעצמי ומעסיק את עצמי בסוגיות שונות. שאלתי את עצמי למה הוציאו אותי מהכדורסל? (אני יודע שהיה מדובר גם בשיקול כלכלי). חשבתי לעצמי מדוע אני צריך את בית הספר הזה? רציתי להיות חופשי. הייתי חושב על החברים שלי והייתי מתכנן לעצמי בראש מהלכים בכדורסל. הסיוט הזה נמשך שנתיים. ונראה לכם שזה תרם לי? ממש לא.
נקודת האור היחידה שהייתה לי באותה תקופה הייתה חנות האופניים מעבר לכביש. הייתי עובר שם ומביט בחלון הראווה. החלום שלי היה שאני אקבל זוג אופניים. היה לי קטלוג אופניים שאהבתי להציץ בו. לקח לי 3 שנים עד שקנו לי את אופני חלומותיי. אומנם הבטיחו לי שיקנו לי אותם רק אחרי שאני אהיה תלמיד טוב, אבל כמו שאמרתי עברו 3 שנים ולא היה שום שיפור בלמידה שלי.
דבר אחד למדתי מזה. אומנם זה היה מכורח הנסיבות אבל זה היה הפך אותי למי שאני. למדתי לשאוף, לעבוד קשה ולחכות. היום ילדים כבר לא צריכים לחלום, כי כבר בבוקר למוחרת הם מקבלים את מה שרצו. היום ילדים מקבלים מיד את מה שהם רוצים. אם צריך הם עושים פרצוף עצוב ואם הם צעירים אז מספיק שישתטחו על הרצפה ואז מרוב בושה ההורה ירוץ לקנות להם את מבוקשם. אני ממליץ לכם לא לעשות את זה. אם תשהו קצת את הקנייה, זה רק יעזור לילד. אל תגשימו את חלומכם דרך ילדכם. תנו לו לחלום, תנו לו להתאמץ קצת עבור החלום שלו. זה יעזור גם לו וגם לנו, לחברה כולה.
בסיום כיתה ו' שאלו אותי לאיזו חטיבה אני רוצה ללכת. כמו כל בן נוער רציתי ללכת עם החברים. החלטתי ללכת לבית הספר המצוין הריאלי. זה היה בית ספר רחב ממדים ומרשים מאוד. הייתה בו חצר ענקית למשחק וזולות מדהימות שאפשר להיעלם בהן. פשוט תענוג. הרמה שלי הייתה מקבילה לכיתה ד' אבל בכל זאת שלחו אותי לבית הספר הזה. זה היה בית הספר הכי טוב בחיפה ובין בתי הספר הטובים בארץ. אף אחד לא אמר להורים שלי "תשמעו, זה ממש לא מתאים לרונן". ההורים שלי הכירו את בית הספר והסכימו לשלוח אותי אליו. פתאום הם הקשיבו לי והסכימו שאלמד במקום שברור שהוא לא מתאים לי מבחינת רמת הלימודים.
כולם היו כמו עיוורים. אף אחד לא ראה את המציאות של אותו ילד. לא ברור לי איך כולם נתנו יד או בעצם שחררו את לי היד בדיוק בנקודה שאולי עוד אפשר היה להציל אותי. שחררו לי את היד והפילו אותי לבור הכי ענק בעולם שלא היה סיכוי שאני אצא ממנו. הנפילה הייתה קשה. שלוש שנים הייתי באוויר עד להתרסקות הטוטאלית בדרך לסיוט האחרון, התיכון.
את השנה הראשונה בחטיבה, כיתה ז, סיימתי עם 15 שליליים. רק ההתנהגות שלי הייתה טובה, כל השאר היה מספיק בקושי. אני זוכר שקיבלתי את התעודה ונקרעתי מצחוק כאילו סיפרו לי בדיחה. יכול להיות שפשוט צחקתי מבושה. יש לא מעט אירועים בחיים שאנחנו מנסים לעשות מהם צחוק או לגמד אותם כדי שחס וחלילה לא נהפוך לבדיחה. אני זוכר היטב שהרמתי את התעודה וצעקתי "יש! איזה כיף לי. יש לי 15 שליליים". לא היה לי כבר לאן לרדת מהנקודה הזו. הייתי בשיא של התחתית. כולם הסתכלו עליי. חלק צחקו, חלק התעלמו וחלק לא הבינו על מה הצחוקים. בכל זאת היה מדובר במצב בכלל לא נעים.
אחרי השנה הזאת כבר היה ברור לכולם שאני ולימודים זה לא הולך ביחד. המערכת הכול כך מצוינת הזו, בית הספר שכולם היללו את הלמידה ואת היכולת שלו להביא את התלמיד למצוינות ולהישגיות נכשל איתי בגדול. כדי להתמודד עם תלמידים כמוני, בית הספר הפריד אותי והעבירו אותי לכיתה של 8 תלמידים שתקרא ״קבוצה״. הביאו לנו מורה באמת יוצאת דופן ששמה היה מלכה, והיא באמת הייתה מלכה אמיתית. זו הייתה באמת אחת מנקודות האור הבודדות בחינוך שלי. זרקו אותנו לקצה בית הספר לכיתה שהייתה מעין מחסן. היה בה סירחון נוראי, והכי גרוע היה שלא היינו בקרבת חברים מאותה שכבה ובכלל היינו רחוקים מאוד מכולם. זה היה סיוט כי בית הספר בעצם זיהה שהוא עשה טעות בזה שהוא הסכים לקבל אותנו מלכתחילה וכך הוחלט לקרב אותנו ליציאה מבית הספר, כדי להראות להם כמה אנחנו לא מוצלחים, כמה אנחנו גרועים וכמה אנחנו מהווים נטל עבור בית הספר ועבור החברה. בית הספר בעצם סימן לנו שאנחנו לא מוצלחים ושלא יֵצא מאיתנו כלום.
האנרגיה והתחושות של בית הספר כלפינו חלחלו גם לתלמידים האחרים ולחברים. כאשר יצאנו להפסקות היו אומרים לנו "הנה הילדים מהקבוצה, הנה הטיפשים", ועוד כל מיני הערות כאלה. למזלנו אנחנו היינו חזקים ועמדנו על שלנו. התמודדנו עם כל ילד וילד שנהגו להקניט אותנו ולצחוק עלינו. הצוות החינוכי של בית הספר ידע מכל מה שקורה, אבל לא עשה כלום בנידון ולכן החלטנו לקחת את החוק לידיים. היו לא מעט פעמים שהחזרנו לאותם ילדים והרבצנו בחזרה. כמובן שנענשנו. כל אחד קיבל השעיה של שלושה ימים, אבל מאותו היום הילדים שהקניטו אותנו לא רק שלא דיברו איתנו, הם גם לא הסתכלו עלינו. אחרי המקרה הזה התעקשנו שהצוות החינוכי יעזור לנו. אפילו נכנסנו אל המנהלת מבלי לקבוע פגישה. פשוט באנו לקחת אותה החוצה ולהראות לה מי הם אותם ילדים שפוגעים בנו. אני רוצה לקוות שהיום אין כאלה מצבים. הפתרון הוא לדבר. כל ילד חייב למצוא את איש החינוך שעימו הוא יכול לדבר ולספר לו את כל מה שיושב לו על הלב. רצוי שהילד ירגיש שמדובר באדם שהוא יכול לסמוך עליו, ממש כמו חבר טוב.
היום בתור איש חינוך אני מנסה להיות החבר הכי טוב של הילדים שנמצאים אצלי בגן. חשוב לי שאם לאחד הילדים מציק משהו, הוא ירגיש הכי חופשי בעולם לספר לי. פעם אחת הייתה אצלי בגן ילדה שהתחילה פתאום להתהלך כמו זומבי. היא הייתה בת ארבע וחצי. היא לא אכלה שום דבר, לא שיחקה עם חברים והייתה מנותקת מכל מה שקורה סביבה. היא גם לא התקרבה לאף איש צוות. חשוב לציין שזו הייתה ילדה מאוד חברותית, ולכן לא הבנתי מה קרה לה.
התחלתי לשאול את הוריה שאלות וגם הם לא ידעו מה גרם לה להתנהג ככה. הבנתי שאני חייב לקחת את העניינים לידיים והתקרבתי לילדה. שידרתי לה שאני שם בשבילה, ונתתי לה קרקע בטוחה לבוא אליי ולהרגיש שאני החבר הכי טוב שלה. לאט לאט היא נפתחה. היא סיפרה לי שהיא ראתה משהו בטלוויזיה וזה היה מאוד מפחיד. הסתבר שהילדה ראתה חדשות בלי שאימא שלה תשים לב, ובמהדורה שידרו את הרצח של הילדה רוז פיזם ז״ל1. הילדה פחדה שאימא שלה תעשה לה את אותו הדבר. לא בטוח שאם לאותה ילדה הייתה תחושה של קרקע בטוחה היא אכן הייתה מדברת איתי כפי שעשתה.
נחזור לעניין החטיבה. הדברים לא הסתיימו כל כך במהירות. חוויתי עוד חוויות רבות שבהן הרגשתי שבית הספר לא מתאים לי. רוב הילדים בבית הספר היו מרקע סוציו-אקונומי גבוה מאוד, ואני הגעתי מרקע בינוני ומטה. אני לא אשכח את אותם ילדים שהיו צוחקים עליי שאני מנווה שאנן בחיפה ושאין לי כסף. היו המון בילויים שלא השתתפתי בהם בגלל שזה הצריך ממני להוציא המון כסף. פעם הוזמנתי למסיבה אצל מישהו בדניה, אחת השכונות היותר טובות בחיפה. הייתי בערך בן 14 ונכנסתי לבית ענק עם שני רכבים בחנייה. הילד שגר באותו בית השוויץ כל הזמן, ואני הייתי הילד היחיד שהוא מאזור פחות נחשב.
יום אחד החלטתי לשתף את הילדים, שחשבתי לתומי שהם חברים טובים שלי, במשהו מאוד אישי. סיפרתי להם שהמשפחה שלי אספה אותנו לפני כמה חודשים והודיעה לנו שאבא שלי מאומץ ושסבתא וסבא שלי, שאני מאוד אוהב, הם לא באמת סבא וסבתא שלי. סיפרתי להם שאני קצת מפחד, אבל גם שלא ממש אכפת לי כי אני אוהב אותם. אמרתי להם שאף אחד במשפחה לא דיבר על זה ושהם פשוט זרקו פצצה וזהו. האמת היא שבאמת מאז לא דיברו איתנו על זה. כל אחד מאיתנו סוחב את זה עד עצם היום הזה בבטן, אבל מעולם לא פתחנו את זה כמו שצריך.
אחרי שסיפרתי לילדים את מה שעל ליבי הם הגיבו בדיוק כמו שאני הגבתי כשסיפרו לי. הם המשיכו בשלהם. ביום אחר, אחרי כמה זמן, הם פשוט התחילו לרדת עליי, ככה סתם בסלון של החבר, ״איך יכול להיות שאתה גר בנווה שאנן״? ״איך אין לכם רכבים בבית?״ ״איך אין לכם כאלה רהיטים בבית?" ״איך לא קונים לך הפתעות רציניות?" על כל שאלה שהם שאלו אותי עניתי להם מיד. לא שמרתי כלום בבטן וישר עניתי להם במקום. חלק צחקו מהתשובות שלי.
חזרתי הביתה מדוכדך מאוד והחלטתי של״חברים״ כאלה אני יותר לא הולך. זו באמת הייתה הפעם האחרונה שנפגשתי איתם. החלטתי למחוק אותם וזה עשה לי רק טוב. אבל בבית הספר התחילו לרדת על זה שאבא שלי מאומץ וזה עוד יותר סגר אותי, ובאמת שנים לא פתחתי את זה לא עם משפחה, לא עם חברים ולא עם חברות. היחידה שסיפרתי לה את זה זו אשתי היקרה שיש לה תפקיד ענק בחיים שלי, אבל אנחנו נגיע לזה בהמשך הספר.
האמת היא שגם אם הייתי רוצה ללמוד בבית הספר הזה לא הייתי יכול. כל המשאבים הרגשיים שלי נותבו למקום אחד, להישרדות היומיומית וזה היה בהחלט לא נעים. נקודת האור היחידה שהייתה לי היא החברים שלי מהשכונה. הם נתנו לי המון כוח. בשנותיי בחטיבה אני והילדים שכמותי היינו נטל על המערכת. כולנו בכיתה הרגשנו את זה מצוין. המערכת לא אהבה אותנו, את הכיתה הקטנה, את הקבוצה. בבית הספר הם כנראה הבינו שהם טעו, ושהם לא היו צריכים להיכנס לכל הסיפור הזה. כאשר סיימנו ללמוד בכיתה ט' אמרו לנו שאנחנו לא יכולים להמשיך ללמוד בבית הספר הזה. במילים אחרות, אמרו לנו "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". זרקו אותנו לחפש בית ספר שיהיה מוכן להתמודד איתנו, על כל הצדדים הרגשיים והקוגניטיביים שלנו.
באיזשהו מקום שמחתי שאני לא צריך יותר להיות בבית הספר הזה. גם ככה לא אהבתי אותו מההתחלה. לא סתם סיימתי שם בכיתה ז' עם 15 שליליים. לא הייתי פנוי ללמוד והרגשתי כאילו קיבלתי חנינה מהכלא. בשורה התחתונה, כל הצדדים היו מרוצים מהעזיבה חוץ מאחת מהמורות שלימדה אותנו ושאותה אהבתי מאוד. היא הייתה עם דמעות בעיניים. היה לי קשר מאוד טוב עם המורה הזו. היא הייתה החברה הכי טובה שלי והיה לי מאוד קשה שהיא לא תלווה אותי יותר.
אפילו שנים רבות מאוחר יותר היא עוד התעניינה בי. היום כמחנך שמסתכל על הסיפור ממרחק הזמן אני חושב לעצמי שהלוואי שלילדיי הייתה מורה כזאת, וכמה חבל שבמערכת החינוך של היום יש רק מעטים שמתקרבים לזה. עכשיו הגיע הזמן בשבילי לחפש בית ספר אחר שיקלוט אותי. אני זוכר שאימא שלי שאלה אותי לאן אני רוצה ללכת. היו לי שלוש אפשרויות, ואני רציתי להמשיך עם החברים שלי מהקבוצה. כל אחד הלך למבחנים בבתי הספר השונים, והרוב התקבלו לבתי ספר מקצועיים שנחשבים טובים. אני מראש הרמתי ידיים. אני זוכר שאמא שלי אמרה לי לנסות, אבל אני הרמתי ידיים מראש. אמרתי לה שאין סיכוי שיקבלו אותי. הרגשתי שלא היה לי מה להציע, שאין לי כלום. אימא שלי ניסתה לשכנע, אבל הייתי סגור וחתום.
החבורה הטובה שהייתה לי התפרקה, ובסוף אני ועוד שני חברים הלכנו יחד לבית ספר מקצועי. לצערי, הוא נסגר לפני כמה שנים טובות. אני אומר "לצערי" כי זה היה בית ספר ממש טוב עבור פלג מאוד מסוים באוכלוסייה. בבית הספר הזה עשו יש מאין והרימו אותנו. כשיצא לנו להיפגש עם ילדים מבית הספר הקודם הם "ירדו" עלינו ברמות קשות. הם לא נתנו לנו להשחיל מילה. היו ילדים שאמרו שההורים שלהם לא מסכימים שהם ייפגשו איתנו כי אנחנו מבית הספר הזה. ואני בתוכי חשבתי לעצמי איך זה שרק לפני כמה שבועות היינו משחקים ביחד ופתאום אנחנו כבר לא יכולים להיפגש? מה קרה ואיך קרה? הילדים היו חייבים לעשות את מה שההורים אמרו וזהו. נגמר הקשר.
וככה התחיל בחיים שלי פרק חדש עם אותם שני חברים מהקבוצה, למרות שבסופו של דבר הם לא למדו איתי באותה כיתה. ארבע הכיתות הראשונות היו כיתות לבגרות, ואילו הכיתה שלי הייתה ללא בגרות. זו הייתה כיתה שלמדו בה מכניקה. כיתה של 30 בנים, בלי בת אחת, שהייתה ממוקמת בסוף המסדרון בתוך מובלעת קטנה. הבנתי ששוב אני במקום לא טוב ושוב אני מהווה נטל על המערכת. היה לי כל כך חבל. למזלי בכיתה הזו לפחות מצאתי חברים אמיתיים.
אני זוכר שבהתחלה הייתי ממש בהלם תרבות. פתאום תלמידים מפריעים למורה, זורקים דברים בשיעורים, משמיעים קולות ומשגעים את המורים. בבית ספר שממנו באתי פחדו להגיד משהו בשיעור, פתאום פה אני נתקל בקיצון השני. כל אחד חושב שבית הספר הוא שלו. אני לא הייתי כזה. בכל בתי הספר הקפדתי על התנהגות טובה. בכיתה הזו היו כמה ילדים שניהלו את הכול. החל מחלוקה של ציונים ועד לאיזה ילד ניתן מכות בהפסקה. אני, שבאתי מאזור מגורים אחר, רכשתי לי חבר אחד שהיה הכי קרוב אליי ותמיד ״שמר״ עליי. הוא אהב אותי מאוד ואיך שמישהו היה מחליט להזיק לי או למשל לתת לי מכות, אותו חבר היה תופס פיקוד ולא מאפשר לו לפגוע בי.
אותו חבר היה הילד הכי חזק בכיתה וגם הכי בוגר, הן מבחינת חוכמת חיים והן מבחינה פיזית. אהבתי אותו מאוד, אבל לא היינו חברי נפש. חוץ משני הילדים שבאו איתי מבית הספר הקודם, במשך שלוש שנים אף ילד לא בא אליי הביתה לביקור. מה שהיה מוזר הוא שאת אף אחד זה לא עניין. אף איש מקצוע לא שם לב לכך וגם הוריי לא. הייתי ילד בן 15 בלי אף חבר מבית הספר. בהפסקות הייתי מתבודד וסתם מסתובב בחוסר מעש. מדי פעם הייתי הולך לפי הרעש סתם כדי לראות מה קורה מסביב, ואז הייתי רואה שיש מכות וזה היה בכלל לא נעים. במשך שלוש שנים אף פעם לא הלכתי מכות. אני מזכיר לכם שהיה לי ״גב״. היה לי חבר אחד שהוא היה כמו חבר מסתור.
אותו חבר היה השעיר לעזאזל של כל הכיתה. היו מרביצים לו כמעט בכל יום, כמעט בכל הפסקה. לפעמים הייתי עוזר לו. כשהייתי שומע שמתכננים לתת לו מכות הייתי מזהיר אותו, "אל תכנס עכשיו לכיתה" או "תבוא ביחד עם המורה". הייתי מדבר איתו בשפת הסימנים. למרות שהרבה פעמים עזרתי לו, התלמידים אף פעם לא פספסו אותו. האיום שלהם תמיד היה קיים. התעצבנתי לראות איך אף מורה לא שם לב לילד הזה. מבחינתי הוא היה אלוף, הילד הכי חזק בכיתה. אני ממש התאהבתי בו ובכוח שיש לו. תחשבו על 10 ילדים שעולים עליו, סוגרים את הדלת ופשוט מרביצים לו מכות כאשר כל האמצעים כשרים: בעיטות, אגרופים, מקלות וכו'. הוא היה בוכה ובורח, והיה מגיע לשיעור כשהעיניים שלו נפוחות מבכי.
איך יכול להיות שאף מורה, מנהל או סגן מנהל שחרט על דגלו שהוא נגד אלימות והסתובב בבית הספר כמו שוטר לא ראה את הילד הזה? ילד שבמשך כל שנות לימודיו עבר התעללות. ילד כזה גם היה יכול למות או בכוחות עצמו או שהוא היה מקבל בעיטה לראש שהייתה גומרת אותו. ככה נמשכו הלימודים. המורים די הרימו ידיים והבינו שאין להם מה להתאמץ איתנו. היו גם כמה מורים שהתפטרו בגלל הבעיות שעשינו להם. אל תתבלבלו, גם לי היה חלק בסיפור הזה, אבל אני הייתי רק ילד שובב שמנסה לבחון את גבולות המורה. המעשים שעשיתי היו מזעריים לעומת שאר ילדי הכיתה.
על דלת הכניסה בחדר שלי היו טבלאות ייאוש שהתחלתי בכיתה ז' ומילאתי עד כיתה י"ב. מילאתי את הטבלאות האלה במשך שש שנים. הסבל היה גדול. אני זוכר שפשוט קמתי בלי חשק ללכת לבית הספר במשך שנים. פשוט שנאתי את הכול, לא יכולתי לסבול את המערכת הזאת. תמיד שאלתי את עצמי, בעיקר בכיתות הגבוהות, איך זה יכול להיות שכולנו גרועים ושכולנו לא בסדר, ואילו המערכת מצוינת. הבנתי שזה לא יכול להיות. לא הבנתי איך לוקחים קבוצת ילדים ופשוט זורקים אותה לאשפתות ולא מתייחסים אליה. גם אם מדובר בקבוצת ילדים קשה, חייבים להסתכל עליה, חייבים שיהיה מעקב.
אני הייתי צריך חינוך אחר, אבל אף אחד לא דיבר איתי, אף אחד לא נתן אלטרנטיבה, ולא ההורים שלא היו מסוגלים לעשות הרבה מכורח הנסיבות. אף אחד לא בדק לעומק את המצב שלי. לבית הספר הייתי הולך עם מחברת אחת. לא היו לי לא ילקוט ולא קלמר. היו לי עט ומחברת ודאגתי שיהיה לי כיס גדול מספיק ככה שהמחברת תיכנס אליו. המחברת הייתה ריקה ולא היה אכפת לי כי לא לימדו אותנו שום דבר. כל הזמן התעסקו במשמעת ומשמעת. כולם הרימו ידיים. בגרות? מבחנים? אף אחד לא האמין בנו.
בסופו של דבר הגעתי לכיתה י"ב. אני זוכר שכל כך שמחתי ב-1 בספטמבר. הרגשתי כאילו הגעתי כבר ל-30 ביוני. זו הייתה שנה שבה אהבתי מאוד להגיע לבית הספר ובכל חודש שעבר אמרתי לעצמי "זהו, אני לא אחווה עוד חודש כזה בשנה הבאה". טבלת הייאוש שהייתה תלויה מאחורי הדלת בחדר שלי הפכה להיות ענקית, עצומה. היו בה סימונים עם מרקרים וכל איקס שעשיתי העלה בי חיוך. אבל בינתיים הכול המשיך כפי שהיה: המכות נמשכו, חוסר הלמידה, הבלגן למורים. היינו מגעילים. אותה קבוצת ילדים שהחליטה הכול ונקראה "הוועד" המשיכה במעשים האלימים שלה.
אני זוכר שפעם אחת התעצבנתי נורא, תפסתי חלק מהילדים האלה ואמרתי להם "אולי נפסיק עם זה? בואו נתחיל ליהנות מהשהייה בבית הספר, זו שנה אחרונה. קדימה". כמובן שהם לא הסכימו איתי וזה לא עניין אותם. לא הייתה לי ברירה, אלא להמשיך להגיע בשמחה כי זאת הייתה השנה האחרונה שלי.
באמצע השנה היה טיול שנתי לאילת. איך שהתחילו הדיבורים על הטיול התחילו גם התכנונים הזדוניים של התלמידים: איך נרביץ לזה ואיך נעשה רע לאחר, איך נעשן ואיך נזרום עם האלכוהול. אני הייתי אנטי לכל התכנונים האלה ולא יצאתי לטיול. אני זוכר שזה לא עניין אותי, למרות החוויות שכולם סיפרו כשהם חזרו מאילת לא הצטערתי לרגע שלא יצאתי לטיול. מאותו יום שהודיעו על הטיול ניסיתי לחשוב איך להתחמק מלצאת אליו. כשהגעתי הביתה סיפרתי להורים שלי שקיבלנו טופס עם ספח והם צריכים לחתום עליו כדי שאני אצא לטיול. באותה נשימה אמרתי להם גם שהם לא צריכים לחתום. ההורים שלי לא הבינו למה והתחילו לשאול שאלות שלא היו מביישות חקירה של השב״כ.
בסוף עצרתי אותם ואמרתי להם שאני פשוט לא רוצה להיות בטיול הזה, ושהוא לא מעניין אותי. אבא שלי, שמאוד רצה שאני אצא לטיול מסיבותיו הוא, חשב שאני פראייר ודאג שאולי אני לא רוצה לצאת לטיול בגלל שאני לא ״מקובל״ או שאולי אפילו יש עליי חרם. אמרתי לו שאני פשוט לא רוצה להיות בטיול, ושאף אחד לא ינסה לשכנע אותי אחרת. וכך היה. אף אחד לא הזיז אותי מההחלטה וכולם קיבלו את זה, כולל הנהלת בית הספר, שלא שאלה למה ולא ניסתה לשכנע אותי לצאת לטיול.
אחרי הטיול הגיעה מסיבת הסיום והרונדו וברוך השם סיימתי את הפרשה הכי ארוכה שלי. מדובר ב-12 שנות לימוד שמתוכן נהניתי רק בשלוש-ארבע שנים. בשאר הזמן סבלתי והרגשתי שאין אף אחד שיודע איך לגשת אליי. היינו כבר לפני גיוס כשנחשפתי להצגה החברית והשקרית שהייתה מלווה באמירות כמו "אחי, ניפגש בצבא״, ״מה אתה רוצה לעשות בצבא?״ ועוד אין ספור שאלות והגיגים הקשורים בנושא. בשורה התחתונה כל אחד היה עם עצמו ושמרנו על קשר מינורי מאוד. בסופו של דבר הקשר כולו ניתק. הגיוס הוכיח לי בדיעבד שאנשים רבים לא עברו חינוך ראוי ולא למדו מהו הערך החשוב והבסיסי ביותר בחיים, ערך האנושיות.
אני לא אלאה אתכם בסיפורי צבא, אבל מה שזכור לי בעיקר הוא שהאטימות חגגה. אני זוכר שמאוד רציתי להתגייס עם אחד החברים הבודדים שלי ל"גבעתי", אבל ברגע שהבנתי שהורידו לי את הפרופיל העדפתי להיות ליד הבית ולעזור להוריי שהיו במצב לא פשוט הן כלכלית (וזה כך עד היום) והן רגשית. פניתי כמה וכמה פעמים למש"קית ת"ש וסיפרתי לה שאבא שלי חולה בסרטן ושאני מבקש לשרת ליד הבית. אין לכם מושג איזו מסכת ייסורים העבירו אותי. הרגשתי כאילו אני אשם שלאבא שלי היה סרטן. עד שקיבלתי את מה שרציתי עברה שנה. שנה לא פשוטה עד שאפילו נכנסתי על כך לכלא. נא לא לדאוג, בסך הכול עריקות. בסך הכול השירות שלי היה בסדר ולקראת סיום השירות כבר התחלתי לתכנן את החיים שאחרי.
מה אעשה עכשיו? ללמוד? לעבוד? לטוס לטיול אחרי הצבא? כל האופציות היו פתוחות, אבל הבעיה הייתה שלא הייתה לי שום הכוונה. מה שכן היה לי זו אינטואיציה. השחרור מהצבא היה נהדר. פתאום היה לי המון זמן ועכשיו היה עליי להחליט במה למלא אותו. עכשיו הייתי אדם מן השורה, יצאתי לאזרחות. הללויה. רגע אחרי השמחה באה ההבנה שאני אומנם חופשי, אבל ללא בגרות וללא פסיכומטרי. רצון ללמוד כמעט ולא היה לי, אז חשבתי להתחיל לעבוד. עבדתי כמאבטח מכליות דלק. עבודה כיפית, חבר׳ה טובים, משכורת מינימום. לא היו לי חופשות ולא שילמו לי עבור נסיעות ושוב הרגשתי מנוצל. זה היה מסוג מקומות העבודה שאומרים לך "רוצה לעשות כסף? בוא אלינו. אנחנו ניתן לך עבודה, אבל בתנאים שלנו. אתה לא תקבע אם מגיעים לך החזרי נסיעות או תנאים סוציאליים".
עבדתי שעות ארוכות מאוד, אף אחד לא התעניין כמה. זה עצבן אותי, אבל הייתי מרוצה שיש לי עבודה. תמיד באתי רגוע, מוכן לעשות כל מה שמבקשים מבלי להתלונן. אני החלטתי לבוא לעבודה ולכן אמרתי לעצמי שאני אמשיך בעבודה כל עוד אני רוצה. תמיד הגעתי מדוגם, מסודר ומאורגן. מעולם אף אחד לא העיר לי, למה? כי אותי חינכו תמיד לתת כבוד למי שעומד מולי. לכן אני חשבתי ואני עדיין חושב שחינוך הוא מעל הכול. גם כשהיה לי קשה בלימודים בבית הספר ההורים שלי תמיד אמרו לי שאני לא חייב ללמוד, אבל אני חייב להיות בן אדם עם מוסר, כבוד והערכה למקום העבודה או למורה שלי.
אחרי כמה חודשים החלטנו אני וחבר שאנחנו טסים לחו״ל. זה היה בוקר יום ראשון ואני התארגנתי ללכת עם החבר למשרד הנסיעות. כבר כמה שבועות קודם התחלנו לתכנן את הטיול. ישבנו עם ספרים ומפות וסימנו אתרים שרצינו להגיע אליהם. היעד היה בהתחלה הודו, הזמן: לפחות שנה. באותו בוקר קמתי כהרגלי, שטפתי פנים ועוד לא הספקתי לצחצח שיניים ופתאום גל חום הציף אותי. הרגשתי כאילו מישהו נותן לי מכה בראש ואומר לי שאני לא צריך לטוס, שאסור לי, שאין לי זמן. התמלאתי זיעה קרה, נשמתי נשימה עמוקה ומיד צלצלתי לחבר והודעתי לו שאני לא טס ושאני מבטל את הטיול. החבר שלי היה מאוד מאוכזב ולקח את זה מאוד קשה.
גל החום שתקף אותי היה קשור לחינוך שלי. לחבר שלי, שאיתו הייתי אמור לטוס, כבר הייתה תעודת בגרות והוא כבר עבר את המבחן הפסיכומטרי. באותו בוקר הרגשתי שמישהו אומר לי "רונן, לך ללמוד. אתה חייב". וכך היה. אני נשארתי והחבר נסע. הסברתי לו מה עובר עליי והוא הבין. עכשיו התחלתי לחשוב מה אני הולך ללמוד. התחלתי ללמוד במכללה לחינוך, במכינה לבגרות. פגשתי שם כל מיני אנשים מכל מיני מקומות. לכל אחד היו סיבות משלו וסיפור משלו בנוגע לעובדה שהוא לא למד. לחלק מהאנשים סיפרתי את הסיפור האישי שלי, ומאחרים העדפתי לשמור את זה קרוב לליבי מכיוון שזה היה מאוד אישי מבחינתי. הלימודים היו מצוינים. המורים שם היו ממש כמו יד שמושיטים לך בסרטים לפני שאתה נופל לתהום. ככה בכל אופן זה היה בשבילי. הגעתי להחלטה שאם אני לא לוקח את היד הזאת אני פשוט לא אלמד כל חיי. החלטתי לא לוותר.
המורים במכללה ממש ירקו דם על כל סטודנט וסטודנט. הם נלחמו עלינו כי הם ידעו שאם הם לא יילחמו עלינו אנחנו נצא משם לחיים ללא לימודים ונהיה נידונים לעבודה קשה. היו לי כמה חברים קיבוצניקים מהלימודים שהחליטו לפרוש בטענה שהם לא צריכים ללמוד כי הם מסודרים בקיבוץ גם בלי ללמוד. אני חשבתי לעצמי שהם בעצם ילדים תלותיים ושהם יישארו כך לנצח. החלטתי שיהיה מה שיהיה, אני מסיים את הלימודים. בדרך היו לא מעט קשיים בלימודים, במיוחד במקצוע האנגלית. עד היום אני סוחב את הקושי באנגלית. זה מחסום מאוד גדול עבורי וככל הנראה זה יהיה כך עד יומי האחרון.
הלימודים היו מאוד אינטנסיביים ולא היה לי זמן לכלום. למדנו כל יום מ-8:00 בבוקר עד 19:00 בערב. כל יום אותו דבר. אני מהאנשים שמאמינים בחופש ופתאום הכול נקטע, נגמר וזהו. עכשיו רק לימודים. לא היה לי שום מקור הכנסה והוריי היו במצב שהם לא היו יכולים לעזור לי. נלחמתי על זה שאני חייב לקבל מלגה, והבנתי שבפעם הראשונה בחיי אני צריך להתמודד עם הבירוקרטיה. הייתי צריך להביא אישורים, דפי הכנסות של הוריי ואפילו נפגשתי עם פסיכולוגית, שממנה ברחתי כבר אחרי מפגש אחד. היא הפחידה אותי (בהמשך אחזור לנקודה הזו: מה היה בפגישה הזו שכל כך הפחיד אותי?).
המשכתי להביא אישורים וניסיתי להסביר לאנשים למה אני חייב עזרה כספית. הסברתי שאני לא מרוויח מספיק כדי לשלם גם על הלימודים וגם על הוצאות המחייה שלי. באותו זמן מצאתי את עצמי מתמודד מול קשיי החיים. לאחר כמה שבועות זכיתי בעזרה על בסך 800 ש״ח שעזרו לי מאוד. גם הוריי מאוד עזרו לי לאורך כל אותה תקופה ועל כך אני מודה להם עד היום. הם המשיכו לתת לי כל מה שהיה באפשרותם, אפילו כשלמעשה הכסף היה אמור להתחלק גם בין אחיי. אחותי הגדולה ואחי הקטן בחרו לא ללמוד לימודים אקדמאיים, אבל היום גם הם הגיעו סופסוף למנוחה ולנחלה שלהם לאחר הרבה מאוד שנים לא פשוטות.
אני חוזר לאותה פסיכולוגית שלא הבנתי למה אני חייב להיפגש איתה. יום אחד קראו לי ולעוד סטודנטים שהיו להם בעיות כלכליות לשיחה עם המנהלת. בשיחה המנהלת חייבה אותנו להיפגש עם הפסיכולוגית. אני זוכר שהייתי המום מכיוון שמעולם לא הייתי בטיפול, וגם אף פעם לא היה לי רצון לעשות זאת. לא שחלילה אני מפחד או שאינני מאמין בטיפול פסיכולוגי. ההיפך, אני חושב שטיפול פסיכולוגי יכול לתרום לילדים בוגרים, למבוגרים ולאנשים במצוקה, אבל פה במכינה היה נדמה לי שזה לא רלוונטי ללימודים. אני כותב את זה כעת בפעם הראשונה ואף פעם לא שיתפתי בסוגיה הזו אף אחד.
אני זוכר שירדתי לאיזו קומה מתחת לקרקע ושם פגשתי את הגברת הפסיכולוגית. היא הזמינה אותי לשבת, ואני קצת חששתי. הרגשתי שהחיוך שלה מאולץ מאוד. היא הסבירה לי שהיא הייתה חייבת לראות אותי לאור המצב בביתי. הודיתי לה על הפגישה והסברתי לה שמעולם לא הייתי אצל פסיכולוג, וראיתי שהיא מתמלאת באושר. לתומי חשבתי שזה יהיה עניין של כמה דקות, אבל הפגישה נמשכה יותר משעה, ואז הגיע השיא. סיפרתי לה שאני אוהב מאוד חופש ולהיפגש עם חברים והיא ניסתה כל הזמן להוביל אותי לדבר על הבעיות הכלכליות בבית ועל אבא שלי, שהיה חולה סרטן. היא שאלה אותי איך זה משפיע עליי והייתה עם פנים נבולות. הסברתי לה שהכול בסדר וכבר מאחורינו.
פתאום היא אמרה לי שהיא רוצה להראות לי כמה תמונות ושאני אסביר לה מה אני רואה בהן. היא הציגה בפניי תמונה אחר תמונה ואני תיארתי בפניה את מה שראיתי. נראה היה שהיא לא מרוצה מהתשובות שלי, ולאחר בערך עשר תמונות היא הגיעה לתמונה האחרונה. אני לא אשכח את אותה תמונה. זו הייתה תמונה שחורה ובה דמות של ילד בלבן. הילד נראה מאוד עצוב, כאילו משהו קרה לו או הולך לקרות. זה היה נראה כאילו קרה לו אסון. הפסיכולוגית שאלה אותי על התמונה הזאת בערך 20 שאלות עד שלבסוף אמרתי לה "אולי הוא רוצה להתאבד". "אתה חושב שזה הפתרון?״ היא שאלה ואני עניתי: "ברור, אם אין לו כבר מה לעשות אז אולי עדיף לו להתאבד, אולי זה מה שהוא רוצה". כך נגמר הטיפול שלי עם הפסיכולוגית.
אני בטוח שאתם רוצים לדעת מה היו תוצאות הסיכום של הפגישה, אז הנה בבקשה: לאחר כמה ימים שוב מצאתי את עצמי במשרדה של הפסיכולוגית והיא עשתה סיכום של הפגישה שלנו. לאחר כשעה וחצי של פגישה שבה דיברנו על כל מיני עניינים היא החליטה שיש בי רצון להתאבד, והיא שאלה אותי אם אי פעם חשבתי להתאבד. אני זוכר שהסתכלתי עליה בהלם ואמרתי לה "אני כל כך אוהב את החיים ואני מתכנן כל צעד בחיי ורואה את העתיד הכי ורוד בשבילי, למה שאני אתאבד?" ואז הפסיכולוגית שאלה אותי "אז למה בתמונה האחרונה התעקשת על זה שהילד צריך להתאבד?" "ראית את התמונה?" עניתי לה. "לפי איך שהוא נראה, כנראה שזה מה שעבר לאותו ילד בראש, אבל זה לא קשור אליי". בתגובה לדבריי היא אמרה לי שלדעתה כדאי לי לשקול שוב את המשך הלימודים בכלל ואת לימודי החינוך בפרט. על זה כבר לא היה לי מה להוסיף. אני זוכר היטב את הדברים שלה עד היום, אבל מזל שלא הקשבתי לה.
המשכתי את הלימודים במכינה, אבל המצב הכלכלי שלי היה קשה יותר ויותר. ההורים עזרו בכל מה שהם יכלו ואני הייתי חייב לשנות את כל המשמרות בעבודה שלי. החלטתי שאני אעבוד כמאבטח ועבדתי משמרות ארוכות גם בסופי שבוע. מיום חמישי עד יום ראשון עבדתי שתי משמרות של שמונה שעות. גם הגעתי לסיכום עם הבוס שלי שאם אני אסיים מוקדם את הלימודים אני אבוא לעבוד. וכך היה. לפעמים הייתי רץ לעבודה ישר מהלימודים אפילו בלי לאכול.
לא אשקר שלא עלו בי מחשבות על הפסקת הלימודים בגלל הקשיים הכרוכים בעלויות הגבוהות. למזלי הגדול לאחר מאמצים רבים קיבלתי מלגה. לקבל מלגה זה לא תהליך פשוט, ועד שקיבלתי את האישורים המתאימים עברתי הרבה תלאות. הייתי רוצה לציין את נושא התשלומים לכל הסטודנטים שבדרך. אסור להרים ידיים בעניין זה, תדעו שאם אתם רוצים אתם תשיגו את המימון. גם אם אתם ממש על הקצה מבחינת התשלומים, אסור לוותר. צאו לעבוד והילחמו על הקיום שלכם. תגישו בקשה למלגות ותעשו הכול כדי שהלימודים יהיו העוגן שלכם להמשך החיים.
ברמה המדינית חייב להיות פתרון לאנשים שרוצים ללמוד, אבל עקב מצבם הכלכלי הם לא יכולים להרשות זאת לעצמם. יש הרבה אנשים מוכשרים וחכמים בצורה יוצאת דופן שהמציאות פגעה בהם ושהם זקוקים לעזרה כלכלית כדי להתחיל ללמוד. אותם אנשים נאבקים בנוסף ללימודים גם עם הצרכים הבסיסיים כמו אוכל, שתייה, דיור, ספרי לימוד ועוד לא מעט הוצאות שלא מאפשרות להם ללמוד בצורה ראויה. המדינה חייבת לעזור, אבל במציאות האוניברסיטאות והמכללות לא תמיד עוזרות. מוסדות הלימוד מבחינתם מחויבים למרצים ולכלל הסטודנטים. הדרישות שלהם גבוהות, על כולם מוטל לעמוד במטלות וזהו. פתרון אחד יכול להיות אופציה של פריסת לימודים. למה לא לפרוס את הלימודים על פני חמש שנים או יותר, כל אחד על פי הקצב שלו ועל פי יכולתו הכלכלית?
המכינה עברה בסך הכול מצוין. הגעתי עם המון חששות לגבי מספר מקצועות אבל בעזרת הצוות המדהים השגתי את כל מה שרציתי, הן מבחינת המקצועות והן מבחינת הציונים. במהלך הלימודים הגעתי ללא מעט תובנות, גם על עצמי וגם באופן כללי על הלימודים ועל המורים. אחת המסקנות שהגעתי אליה הייתה שקודם כל מורה חייב להיות לוחם ועקשן. הוא חייב להילחם עבור כל תלמיד ותלמיד, ולעולם לא להרים ידיים גם אם זה נראה ממש אבוד. אני הגעתי למכינה ללא ידע קודם בכלום. היו רגעים שכתלמיד חשבתי שעוד רגע ירימו ידיים ויתייאשו ממני. לפעמים כבר לא היה לי נעים לשאול את המורים שאלות. למזלי צוות המרצים היה כל כך קשוב, גם בטלפון וגם בפגישות. הם פשוט היו שם בשבילי, נלחמו עליי ולא ויתרו לי.
היחס של המורים במכללה היה אחד מהדברים שהנחו אותי ועזרו לי בהמשך דרכי כמחנך. הדבר הראשון שהבנתי הוא שאסור לוותר ושצריך להילחם, גם אם זה אומר שהמחנך עצמו מרגיש שהוא רוצה שהילד יצליח יותר מאשר הילד עצמו. הדבר השני שלמדתי הוא שחשוב להיות עקשנים. כתלמיד במכללה אני זוכר הרבה מקרים שניסיתי איכשהו להשתחרר מהחובות שלי, אם זה בתירוצים הקשורים לעבודה או שפשוט אמרתי שאני כבר לא יכול ללמוד יותר, שאני עייף מדי בשביל ללמוד עכשיו. והיו עוד כל מיני תירוצים עלובים. למזלי, היו לי מרצים שלא ויתרו לי והתעקשו שאני אשאר ואלמד, שאהיה שם בשבילי ובשבילם. העקשנות שלנו עבור תלמידינו היא הכרחית, גם אם זה אומר שאנחנו צריכים לתת מעצמנו יותר זמן. גם אם זה אומר שאנחנו הולכים להפסיד משהו. הכי פשוט למחנך זה להראות לתלמיד את הדרך ולפעמים את התוצאה או בקיצור, ללעוס לו את כל החומר וזהו, אבל זו לא הדרך. צריך להתעקש עם התלמיד כדי שהוא יגיע בעצמו לתוצאה, כדי שהוא ימשיך ללמוד. הכי חשוב כמחנכים זה לא להתייאש מאף ילד ולא להרים ידיים.
עוד עניין חשוב בלימודים גבוהים הוא החברה. ישנם אנשים שמתחברים בקלי קלות, שכן הם סתגלניים וחברותיים מאוד. אותם אנשים מתקשרים בקלות עם אחרים וכבר ביום הראשון מתחברים, מחליפים מספרי טלפון ותוך שבוע כבר נפגשים והופכים להיות החברים הכי טובים. הבעיה היא אם יש מישהו שהוא פחות נפתח לאנשים, פחות מתחבר, מתקשה ביצירת קשר עם חברים. אני אישית מתחבר מהר יחסית, אבל בתחילת הלימודים במכינה היה לי מאוד קשה והיו לי המון חששות בקשר לנושא. בשבועות הראשונים הייתי צריך להילחם על כל דבר וזה לא היה פשוט. היה לי חבר אחד שהגיע איתי ללימודים, אבל מהר מאוד הוא עזב ונשארתי לבד. מבחנים, עבודות, הכול לבד.
בתחילת המכינה הייתי מסוגר. לקח לי המון זמן להיפתח ושילמתי על זה מחיר. עם הזמן הבנתי שאני חייב להשקיע בקשרי חברות אם אני רוצה לעבוד ביחד עם מישהו ולהגיע להישגים עם עזרה של חברים. אני הייתי רגיל שחבר זה משהו עמוק, אבל פתאום הבנתי שחבר יכול להיות גם רק חבר ללימודים. עבדתי על זה מאוד קשה ויצרתי לעצמי קבוצה של בערך ארבעה אנשים שאיתם למדתי. תמכנו אחד בשני וביחד הצלחנו להגיע להישגים ולסיים את המכינה.
המכינה נתנה לי המון כלים כדי להמשיך בלימודים. ידעתי שאני רוצה להירשם למסלול של מורות גננות. הייתי בפתח של הפרק הגדול והמשמעותי של חיי, שילווה אותי עד למקום שבו אני נמצא היום. פה היו החוויות הכי משמעותיות שעברתי כגבר. פה היו לי עליות ומורדות, רצון לעזוב, שאילת שאלות כל הזמן. הכול נמצא במסלול הזה שעברתי וכן היו גם דמעות, המון דמעות. הפרק הזה שינה את הדעות שלי ואת המחשבות שלי ואפשר להגיד שהוא הפך אותי ממש לאדם אחר.
כשהתחלתי את הלימודים היו בי המון תהיות ושאלות, האם אני מתאים למקצוע הזה? הרי אף פעם לא עבדתי בחינוך, באתי ללימודים האלה רק בגלל האחיינים שלי וזהו. האם רק בגלל אהבה בחרתי את המקצוע הזה? האם אני באמת רוצה להיכנס למעגל המחנכים? מעגל המחנכים הוא מעגל עצום שסופג המון ביקורות, חיצי האשמה, מעט מאוד פרגון, משכורות בסיסיות. האם לשם אני רוצה להגיע? למקום שבו ישפטו אותי על כל צעד ושעל? אחרי שעברתי עם עצמי את מסכת השאלות אמרתי לעצמי שאני מחנך בדם ושאני חייב לעבוד בעבודה הזאת. עם כל החששות שבמקצוע הזה הרגשתי שהחינוך חייב אותי ושאני חייב את החינוך.
אני זוכר שלא האמנתי שאני מתחיל ללמוד. אני, הילד שלא למד, שלא נתנו לו סיכוי ללמוד. פתאום מצאתי את עצמי בשער של אחת מהמכללות לחינוך הטובות בארץ. מזל שיש לי אוזניים שעצרו את החיוך הבלתי פוסק שהתפשט בפנים שלי. כאשר נכנסתי בפעם הראשונה בשער המכללה אני זוכר שהיו לי רגשות מעורבים. מצד אחד נזכרתי בחוויות שלי כילד מבית הספר, ומצד שני היה בי רצון עז לעסוק בחינוך. הרגשתי שדווקא בגלל הקשיים שעברתי אני יודע מה זה באמת להיות מחנך. בתור מי שעבר השפלות, עלבונות ואפילו מדי פעם מכות והכול מהמחנכים עצמם, לפחות ידעתי איך למחנך אסור להתנהג.
אני שחוויתי על בשרי את כל התלאות האלה, את ההשפלות מצד ילדים, את הדיכוי. כמה פעמים שמעתי שאומרים לי: ״אתה לא מסוגל", "אתה לא יכול", לא נראה שייצא ממך משהו״. כל זה כנראה רק דרבן אותי להגיע למקום המדהים הזה שאני נמצא בו עכשיו. הירוק מול העיניים, האוויר, הפסגה הזאת שהמכללה נמצאת בראשה הביאה אותי למחשבה שבאמת הגעתי לפסגה ושמפה הכול קטן עליי. הכניסה ללימודים שימשה ליתד שלי בעולם החינוך והבטחתי לעצמי שאני אשאר שם שנים. הכרזתי בפני חבריי שאני הולך לשנות את פני החינוך, שאני הולך לגדל דור אחר של ילדים שלא ישגו בחינוך שלהם כמו ששגו איתי, בחינוך שלי. הייתי נחוש שאני הולך לשפר הרבה מאוד דברים.
אני זוכר בבירור את היום הראשון. נכנסתי לכיתה וניסיתי לחשוב אם זו כיתה כפי שאני זוכר ואם כן אז מדוע? ניסיתי לעמוד על ההבדלים, אבל משהו בתחושה ובאווירה גרם לי להרגיש שאני נמצא במקום אחר לגמרי. היה לי חשוב בימים הראשונים להגיע בין הראשונים לכיתה כדי לעודד את עצמי שזה המקום שלי. הדמיון היחידי לבית הספר היה בישיבה הפרונטלית מול המרצה. לא אהבתי את זה וניסיתי להסביר למרצים שקשה לי ככה. היו כמה שהקשיבו לי ושינו את המבנה של הכיתה בזמן השיעורים.
באופן כללי אני מציע לכולם תמיד לפתוח את כל מה שיש לנו על הלב. אנחנו אף פעם לא יודעים מי יכול לעזור לנו. לפעמים העזרה תגיע ממישהו רחוק ושאין לו שום קשר רגשי אלינו, אבל הוא עדיין יכול לעזור לנו. ככה נהגתי לעשות בזמן הלימודים שלי במכללה. ניסיתי לפתור דברים בצורה נעימה. לפעמים זה עבד, אבל לפעמים זה לא עבד לי ואז יצא ממני הילד התיכוניסט שאם הוא לא קיבל את מה שהוא רצה הוא פוצץ את הכול.
עכשיו התחיל שלב הגישושים החברתי. התחברתי בצורה מאוד טובה לחבר אחד ולעוד ארבע בנות. היינו ממש קרובים עד שנה ג, אבל אז קרה משהו וזה התפרק. היה לי ממש קשה עם מה שקרה, אפילו שלא הראיתי את זה כלפי חוץ. מבפנים הלב שלי נקרע, אבל בתור דמות גברית בעולם של נשים לא יכולתי להראות את זה. למרות כל הקשיים והחששות שהיו לי לגבי ההצלחה שלי בלימודים, החברים שלי כל הזמן חיזקו אותי. הם דאגו לומר לי כל הזמן כמה אני חזק וכמה אני טוב, ושאני סטודנט מצוין ושאני בטוח אצליח. הם כל הזמן חיזקו אותי.
החברות והחבר שלי היו באמת חברים אמיתיים, ואני מי שאני היום הרבה מאוד בזכותם. תמיד תהיה לי עבורם פינה חמה בלב. את החבר הטוב שלי פגשתי ביום הראשון ללימודים, וכבר באותו הרגע הרגשתי שמצאתי אח. לחצנו ידיים והרגשתי שבלחיצה הזו שנינו חותמים על חוזה חברות שלפיו אנו מתחייבים לעזור אחד לשני בכל נפילה או צרה. לצערי, רוב הזמן אני הייתי שם בשבילו, אבל מצד שני הוא תמיד דאג שנחווה יחד חוויות. היו לו עוצמות אדירות. הוא היה אדם עם המון חברים והוא היה מקושר מאוד. לי לעומת זאת, היו רק כמה חברים בודדים.
היינו מדברים המון על ההבדלים בין נשים לגברים, על הלימודים ועל ההשתלבות בלימודים ובמערכת החינוך עצמה. הוא היה מרגיע אותי ומעודד אותי מהזווית הגברית. אני זוכר שיצאנו פעם לטיול כולל לילה מטעם הלימודים. אני והוא נכנסנו לחדר ופשוט השתוללנו כמו מטורפים במין התפרקות טוטאלית, עד שכמה בנות נכנסו ואמרו לנו שאנחנו מתנהגים בצורה מבישה ושממש לא ראוי שנהיה מחנכים. הן פשוט לא התביישו וקטלו את שנינו. הוא נתן לי המון אור בתוך החושך ההתחלתי. היינו יושבים כל הזמן אחד ליד השני. דאגנו גם שנהיה יחד באותו הגן. בילינו יחד אחר הצוהריים והיינו שנינו כמו קהילה קטנה שדואגת לעצמה בכל המישורים.
לשנינו הייתה המון ביקורת על מערכת החינוך שלנו, ושאר התלמידים לא הבינו מה אנחנו עושים בתחום החינוך אם כל הזמן אנחנו מתלוננים. אני מקווה שאותן בנות שלא הבינו אותנו אז מבינות היום שזה היה המניע שלנו להיכנס לחינוך. החינוך היה לא טוב בעינינו ורצינו לשנות את המערכת. רצינו שלילדים תהיה חוויה טובה יותר. לא באנו לחינוך בגלל החופשים שבמקצוע, אלא רק בשביל לשפר את המציאות. כמעט אף אחת מהבנות שסביבנו לא הבינה את זה והן כל הזמן לעגו לנו. אני והחבר שלי לא הקשבנו להן. המשכנו להקשיב רק לעצמנו.
ככל שהשנה התקדמה נשאבנו למבחנים מעיקים ולעבודות מתישות, ואני שמתי לב שמשהו עובר על חברי הטוב. הרגשתי שיש איזה קריסה אצלו. כשראיתי שהוא לא מגיע ללימודים חיפשתי אותו בכל מיני מקומות והגעתי אליו. הוא אהב לשבת על חוף הים, ואני באתי כדי לשאול אותו למה הוא לא מגיע ללימודים. ראיתי שהוא מתחיל להוריד הילוך ושמתחיל להישבר לו. ניסיתי בכל כוחי, אבל ההסבר שלו היה מאוד מפורט ובאיזשהו מקום גם הבנתי אותו. הוא אמר שהוא מיצה את עניין הלימודים. אומנם הוא מאוד רצה לגרום לשינוי בחינוך, אבל השנה הראשונה התישה אותו מאוד ובעיקר התישה אותו ההתמודדות עם רוב של בנות בלימודים.
לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום. אני הרגשתי שקיבלתי סכין לתוך הבטן. זה גמר אותי, ובפעם הראשונה שקלתי גם אני לעזוב את הלימודים. היה לי מאוד קשה להכיל את זה. הוא היה ממש חבר טוב שלי, ואני רק דאגתי איך אני הולך לשרוד את כל הלימודים הארוכים האלה כשאני בעצם הגבר היחידי במסלול. החלטתי עם עצמי ששום דבר לא ישבור אותי, גם לא חבר שעזב. אמרתי לעצמי שאני כבר לא ילד שהולך אחרי העדר או אחרי דעות כאלו ואחרות של חברים. עכשיו אני רק עם עצמי. אני מייצג את עצמי וזהו. אני לא אתן לענייני כסף לעצור אותי, אני לא אתן למשבר בלימודים להשפיע עליי, וכמובן שאני לא אתן לנשים להוציא אותי מהמסלול. החלטתי שאני הולך לחזק את הקשר עם ארבע החברות שלי וזהו. לא מעניין אותי כלום, אני אסיים את הלימודים האלה.
1. רוז פיזם הייתה בת 4.5 כשנרצחה על ידי אימה וסבה בשנת 2008.