לעיתים נדמה לנו שלעולם לא נהיה חזקים מספיק כדי להגיד "לא" כאשר יעבירו לנו את הג'וינט. בזמן שאנחנו עושים אין־ספור […]
לא מזמן, מרגיש כאילו זה קרה אתמול, החלטתי שאני לא מעשן יותר.
כשגל ההתפכחות הראשון הגיע שמתי לב עד כמה הדירה שלי הייתה מוזנחת.
את האנרגיה ניצלתי כדי לסדר ולנקות. ארבע שעות של טראנס עד שלבסוף הכול היה מבריק וריחני.
זה היה כל כך נעים והביא איתו תחושה של שינוי, ולרגע אחד קטן הרגשתי מאושר.
התיישבתי על הספה עם כוס קפה כשתחושת הניצחון עוטפת אותי, והדבר הראשון שרציתי היה ג׳וינט.
הסברתי להתמכרות שלי שזה לא יקרה, שזה נגמר בינינו, שהגיע הזמן להמשיך הלאה ולסדר את החיים האלו.
והיא בתגובה צחקה לי בפנים וזלזלה בכל מה שהרגע עשיתי. “נראה לך שארבע שעות של סֵדר בדירה זה לסַדר לעצמך את החיים? מה אתה חי בסרט? תסתכל מסביב, שום דבר פה לא שלך… הדירה בשכירות, את הספות קנו לך, השולחן מיד שנייה, אין פה כלום בעל ערך, שום דבר שהשגת ושום דבר שתוכל להשיג. אתה הרי יודע שזה זמני, הכול יילקח ממך, גג עוד שנה אתה חוזר להורים.״
ואני האמנתי, נתקפתי בכעס, וכל מה שרציתי לעשות זה לפוצץ את כוס הקפה על הרצפה ולשרוף הכול.
חוסר היכולת ליהנות ממה שהשגתי היה הופך אותי לאומלל, והדרך היחידה שעמדה לרשותי להפסיק את המעגל האכזרי הזה הייתה לעשן ג׳וינט (או עשרה). רק אז יכולתי להתרווח על הספה וליהנות מהניקיון.
בערך יומיים לקח לניקיון להיעלם, כי גם אני נעלמתי ולא היה מי שיסדר יותר.
הייתי חנוק, בלי תקווה, בלי דרך החוצה, כלום.
נעים להכיר,
שמי קובי צ׳אוסקי, ובמשך 11 שנים הייתי תלוי בקנאביס.
היו לנו רגעים מדהימים יחד, ואחריהם הגיעו רגעים פחות מדהימים עד שלבסוף כל הימים שלי נראו בערך אותו הדבר, או לפחות הרגישו כך.
סיפרתי לעצמי שהכול אצלי תקין כי התפקוד שלי גבוה. מעבר לכך שעבדתי הייתי גם מוקף חברים ולא היו סימנים חיצוניים שיעידו שמשהו איתי לא בסדר. הרבה פעמים חשדתי בכך שמשהו לא בסדר, עלתה בי התחושה שהמוח שלי עייף מאוד, שאני נוטה לדחות הרבה דברים ושאין לי יכולת לדלג על ימים של עישון ולהגיד, “וואללה… היום אני לא מעשן.״
אבל בכל פעם שחשד כזה עלה העפתי אותו מהר, וזה היה די פשוט בזכות התפקוד הגבוה שלי.
כשהגעתי לגיל 30 החיים שלי נראו כמו בלגן אחד גדול — וזה בכלל לא היה קשור לקנאביס. סבלתי מחרדות, לא יכולתי לשאת תחושה של חוסר ודאות, התעסקתי בלהשוות את עצמי לסביבה באופן קבוע, ובעיקר לבקר את עצמי ולראות את החסרונות שלי כאילו שרק הם שם. הקנאביס עזר לי לסחוב את כל אלו בלי לקרוס. ככה גם הצלחתי להמשיך לתפקד — אבל זה לא היה פתרון אמיתי, רק משכך כאבים.
כשהכאב הפך גדול מדי מכדי שאוכל לשאת אותו, התחלתי טיפול אצל פסיכותרפיסטית, או שיותר נכון לומר, החלטתי להתחיל טיפול אבל לא באמת עשיתי את זה. לקח לי חצי שנה להרים טלפון כי הנחתי שיש אפשרות שאצליח להתמודד לבד. סביבי היו אנשים שהצליחו ולא ראיתי סיבה שאני לא.
חצי שנה לאחר מכן נכנעתי וקבעתי פגישה. חשוב לי לציין שזה לא היה טיפול ממוקד התמכרות וגם לא פניתי בגלל עישון הקנאביס, פניתי בגלל… המון דברים, הקנאביס היה רק אחד מהם.
במבט לאחור, זו הייתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי.
זמן-מה לתוך הטיפול חוויתי שלוות נפש לראשונה בחיי. באופן אירוני שמתי לב לזה בעקבות מערכת היחסים שלי עם הקנאביס. אני זוכר שחזרתי מהעבודה והתיישבתי לראות פרק באיזו סדרה. כמובן, לפני שהפעלתי את הפרק דאגתי לגלגל לי ג׳וינט. כאשר סיימתי את הפרק רציתי לצפות באחד נוסף, אז ניגשתי לגלגל לי ג׳וינט נוסף — הושטתי את הידיים אל עבר ערכת הסטלה שלי והייתי בהלם כשגיליתי ששכחתי להדליק את הג׳וינט שכבר גלגלתי. והנה הוא, הג׳וינט החמוד שלי, שוכב שם על השולחן בין המצית למאפרה.
היו הרבה דברים שהייתי יכול לשכוח לעשות באותה התקופה — לעשן לא היה אחד מהם.
אני, קובי צ׳אוסקי, ראיתי פרק של סדרה בלי לעשן.
לא רק ראיתי… אלא הייתי שקוע בו לחלוטין כאילו שום דבר לא מטריד אותי. הראש לא טחן מחשבות, לא הרגשתי שאני מבזבז את הזמן על דברים לא חשובים, ולא הרגשתי אשם מעצם זה שאני לא מצדיק את הקיום שלי בעולם.
באותו הרגע, למשך פרק אחד, הוויד לא היה נחוץ לי בכלל, והסיבה שהוא לא היה נחוץ היא מכיוון שלא היה לו תפקיד למלא, הוא לא היה צריך להגן עליי מדברים שהכאיבו לי. לרגע אחד חייתי עם עצמי בשלום בלי קשר למצב הכלכלי, לסטטוס שלי בחיים ולרמת ההישגים שלי.
שם גם הבנתי את הקשר העמוק בין ההתמכרות לקנאביס ובין המצב הנפשי שלי.
לימים הפכתי למטפל בעצמי, וכיום אני מטפל במכורים לקנאביס, כותב, מנחה סדנאות ועושה כל מה שניתן כדי לאפשר לאנשים למצוא את הדרך לחיות עם עצמם בשלום. הלוואי שיומן זה ילווה אותך במסע המורכב העומד לפניך, שנקרא חיים.
אין עדיין תגובות