תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה

מבוא

א. הרקע לחיבור הספר ‘תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה’

ספר זה הוא אסופת מחקרים שעל בסיס חומריו נכתב הספר שבכתובים ‘התנועה הלאומית הפלסטינית (1920) – ממשלת כל פלסטין (1948)’. ‘תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה’ והמשכו שבכתובים מבוססים על נושאי המאמר שפרסמתי באתר שלי ‘ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות’ ב-2013: ‘התנועה הלאומית הפלסטינית (1920) – ממשלת כל פלסטין (1948)’. בשנים האחרונות עיינתי במקורות ראשוניים, בספרים מחקריים ובמאמרים אקדמיים העוסקים בנושאי מחקריי. ככל שהעמקתי בלימוד הנושא העליתי בחכתי מיתוסים הנפוצים מאוד ברשתות שנדלו מעבודותיהם של כמה אנשי מחקר שהסתמכו על שמועות שנפוצו בעיתונות והתגלגלו לספרות מחקרית. הואיל וגם אני התבססתי בתום לב במאמרי ההוא על מקורות בלתי אמינים, השתרבבו לתוכו מידעים כוזבים. כמו בספריי האחרונים כן בספרי זה ובמחקריי העתידיים, יזכו ענייני המאמרים שבאתרי לעיון מחודש, להרחבה ולבחינה דקדקנית וקפדנית.

ב. גישת המחקר

הגישה ‘התהליכית-רדיקלית’ נקוטה בספר זה. בהתאם לגישתה, עד עליית הנאצים לשלטון חיו רוב הערבים בשלום עם היהודים ורק מיעוט קיצוני שולי נטל חלק בכל המהומות. מלבד זאת, הגישה ‘התהליכית-רדיקלית’ מראה שהרקע לפרעות תרפ’ט היה דתי אסלאמי קיצוני ולא לאומי, שכן ההתנפלות על יהודים אירעה בעקבות הפצת השמועה שהיהודים מנסים להרוס את מסגד אל-אקצא ולא מחשש שהיהודים עלולים להשתלט על כל ארץ ישראל. באותה עת, ערבים רבים הצילו יהודים. יחסית למספר האוכלוסייה הערבית בארץ, כל מעשי הזוועה ביהודים נעשו בידי קבוצה קיצונית קטנה. בעקבות העיון במקורות הראשוניים, אני דוחה על הסף את הגישה ‘הריאקציונית’ (התגובתית), שאימצתי בעבר במאמר שפרסמתי ב’ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות’ (ראו לעיל). הגישה הזו הקובעת שהסכסוך עם ערביי ארץ ישראל החל בין השנים 1920-1917 – כלומר בתקופה שמעצמות ההסכמה החליטו ליישם את הצהרת בלפור, שתמכה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל ובהמשך מדינה יהודית – מופרכת מיסודה. כלל ההפרכות המתייחסות לעמדת הרוב הערבי בארץ ישראל כלפי הציונים, נתמכות במחקרים ישנים שהושתתו על עדויות מהמאה ה-19 ועד ראשית תקופת המנדט.

ג. פרסומים קודמים הרלוונטיים לספר זה ונושאיהם

הנאציזם וערביי ארץ ישראל – אקדים את המאוחר ואציין שכבר בספריי הקודמים (רייני 2017; 2020) תיארתי את התפשטות הנאציזם בקרב ערביי ארץ ישראל, וטענתי שלנאציזם היה חלק מרכזי ביותר בהמצאת התודעה הפלסטינית בקרב ערביי ארץ ישראל. באחרונה מצאתי חיזוק להנחה שלי בדיווחו של הקצין הבריטי ג’ון באגוט גלאב (גלאב פאשה) מ-1938. ציטוט מדבריו ראו בפרק ט.

ממצאים ארכיוניים רשמיים שפרשׂתי בספרי ‘הזכות על ארצנו’ (2017) ובספר הנוכחי מוכיחים שבעשור השלישי של המאה ה-20 היו רוב ערביי ארץ ישראל פרו ציוניים. עד עליית הנאצים לשלטון, כ-70% מתושבי הארץ הערבים תמכו ביישוב היהודי ובעלייה הציונית עקב תרומתם לשיפור איכות החיים, לשגשוג כלכלי ולהגשמה של חיים משותפים. בעיניהם, הציונות הייתה גורם בעל ערך נעלה ביותר לקידום אורח החיים של הערבים בארץ. בתקופת העליות הראשונות, רוב מכריע של ערביי הארץ לא חשו מאוימים על ידי ההתיישבות היהודית, מאחר שהיו נטולי זהות לאומית ארצישראלית. נאמנותם הייתה נתונה לחמולה שלהם ולמקום מושבם. בו בזמן שהיה ליהודים הרצון להקים מדינה יהודית, היה רצון הערבים השבטיים להישאר בתוך הכפר ובחמולה. הם חשו זרות כלפי כל חמולה ערבית אחרת, שלמעשה, הייתה מעין ‘לאום’ בפני עצמה וכל כפר היה מעין ארץ הלאום. נאמנות הערבים לא חרגה מגבולות הכפר או בכלל ממקום מושבם באשר הוא. ערביי הארץ התנגדו בחריפות למיעוטים הקיצוניים שביססו את האידיאולוגיה שלהם בעיקר על קיצוניות דתית אסלאמית, שמטרתה המוצהרת הייתה לגרש כל גורם אירופאי שאיננו מוסלמי ולסלק את היהודים שבעיניהם היו חלק מהפלישה הקולוניאליסטית של ארצות המערב.

יודגש שמיעוט ערבי פרע ביהודי הארץ עד שנות ה-30. המצב הלך והידרדר לאחר שהעניק המנדט לאותו מיעוט דומיננטי את השלטון על כלל תושבי הארץ הערבים. אז נבטו וצמחו זרעי הסכסוכים הראשונים בין היהודים לערבים. עליית הנאצים לשלטון הייתה הגל המשמעותי הראשון שהוביל ליריבות חסרת פשרות בין מרבית הערבים בארץ ליהודים. אפילו יהודי עיראק שחיו בשלום עם שכניהם המוסלמים חוו על בשרם פרעות קשות. גם בארצות ערב האחרות החלו המקומיים לפגוע ביהודים ואף סייעו לנאצים לכלוא אותם במחנות ריכוז בארצות צפון אפריקה. חלק הארי מקרב הערבים שוחרי השלום הפכו למיעוט, אך לרוב – קולם או מחאותיהם, לא נשמעו או לא זכו לעניין בקרב שלטונות המנדט בארץ.

הנאציזם ויחסו לדת האסלאם ולגזע הערבי – בספרי ‘שואה, נאציזם ואסלאם קיצוני: דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם’ (2019) עסקתי לראשונה ביחסי העולם המוסלמי והנאצים בתקופת השואה. בחלקו הראשון הצגתי שלל מסמכים והראיתי אילו מתוכם אמינים ואילו מזויפים. למצער, המסמכים המזויפים צוטטו רבות בקרב חוקרים בעלי שם, כגון: פרופ’ דוד מוטדל, יגאל כרמון, ג’ני לבל, ועוד. מלבד זאת, בספר זה הפרכתי את מסקנותיהם של חוקרים שונים בדבר הצבתו של היטלר את הערבים ואת היהודים באותה קטגוריה של גזעים נחותים. לתכלית זו הבאתי ציטוטים מאמירותיהם של היטלר ועוזריו בענייני דת, גזע והעולם המוסלמי. כמו כן ערכתי השוואה בין המסמכים המזויפים הנפוצים בספרות המחקרית למסמכים המקוריים. אלה האחרונים תרמו להבנת עניין הנאציזם והעולם המוסלמי בימי השלטון הנאצי.

בספרי ‘הצד הנסתר של השואה והנאציזם’ (2020) הגשתי לקורא תיאור מקיף של קשרי העולם המוסלמי והרייך השלישי במהלך מלחמת העולם השנייה מתוך עיניהם של שישה נאצים שמילאו תפקידים מרכזיים: אדולף היטלר, היינריך הימלר, פרופ’ ד’ר וולטר גרוס, אדולף אייכמן, ד’ר פריץ גרובה והמופתי חאג’ אמין אל-חוסייני. מהחומרים שנחשפו בספר זה הסתבר שכלל ועיקר לא תכננו הנאצים לפגוע לרעה בגזע הערבי. בחוקי הגזע של נירנברג נאסר השימוש במונח ‘אנטישמי’ ובמקומו השתמשו במונח ‘אנטי יהודי’ בלבד. הנאצים הסבירו שתורת הגזע מבחינה בין הגזע השמי הכללי, כגון הערבים, לבין היהודים. הגרמנים ניסו להוכיח שדם הערבים מהול בדם ארי, כדי שיהיו ראויים להענקת התואר ‘אריים לשם כבוד’. מיד לאחר כתיבת חוקי הגזע הובהר במפורש שבניגוד ליהודים, מותר לערבים להתחתן עם אריים וחוקי הגזע לא יחולו על ילדיהם.

הממצאים שהעליתי בשני ספריי המוזכרים לעיל בצירוף מסמכים ראשוניים שמצאתי לאחר פרסומם, עמדו ביסודו של חיבור פרק ח ‘יחסם של היטלר והימלר לעמי האסלאם ולדת מוחמד’, בספר הנוכחי. חזונם של היטלר והימלר היה שבני דת האסלאם (קיצוני) ישתלטו על אירופה. לפי ראות עיניהם, מן הראוי שתונחל לבני הגזע הארי דת האסלאם הגברית וההולמת את אופי הגרמני יותר מהנצרות. את משאת נפשם זאת הראיתי דרך התרעמותם של היטלר והימלר על כישלון הערבים (בשנת 732) ועל כישלון הטורקים (בשנת 1683) לכבוש את אירופה. לדבריהם, אלמלא כן היו הגרמנים מתאסלמים ומתפטרים מהנצרות ‘הרכרוכית’. לגישתם של היטלר והימלר, הנצרות הביאה לכישלון הגזע הארי לשלוט בעולם, בעוד דת מוחמד הייתה עשויה לספק את צורכי בני הגזע הארי.

פעילות המופתי בתקופת השואה – מיתוסים שונים המתייחסים להשפעת המופתי על ‘הפתרון הסופי’ (1942) שהצגתי באתר שלי ‘ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות’ (2013), הופרכו בפרק ז ‘ידיעות כוזבות על המופתי ודרכי הפצתן’. מניתי עשרה מיתוסים שמקורותיהם שונים תוך מתן הסברים, כיצד כל אחד מהם התגלגל לאוזניהם של החוקרים המוזכרים בפרק. את המיתוסים הפרכתי באמצעות מקורות ראשוניים.

תיקונים נוספים נערכו גם בנושא פעילות המופתי בשואה. כרבים שהסתמכו על כתבי החוקר והעיתונאי, חביב כנען, גם אני נשענתי עליהם במאמריי ב’ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות’ (2013). משהסתבר לי שמיתוסים אחדים נשזרו בכתבי כנען וחלחלו בנדיבות רבה לספרות מחקרית אקדמית, מאמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת ואילך, ראיתי לנכון לבחון מחדש את פרסומיו. מצד אחד, חיזקתי את המידע האותנטי שמסר כנען; מצד שני, הפרכתי כל מידע חסר שחר שהתגלגל מעבודותיו לפרסומים שונים (ראו פרק ו ‘תיעודיו של חביב כנען’).

הרקע לפניית מנהיג לח’י לגורמים נאציים בהשוואה לשיתוף הפעולה של ערביי ארץ ישראל עימם – המאמר שדנתי בו במגעי יאיר שטרן עם הנאצים בראשית שנות מלחמת העולם השנייה (2014), תוקן והורחב בספר זה (פרק יג) בהסתמך על מקורות ראשוניים שנפלו לידיי.

עיסוקיי בהתפתחותה של הישות הפלסטינית חשפה אותי לצורך להשלים את הנתונים החסרים דרך יציקת חומרים היסטוריים אותנטיים ובעלי ערך מחקרי.

ד. מטרת הספר

בספר ‘תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה’ שמתי לי למטרה לעקור מיתוסים שחדרו לספרי מחקר אקדמיים ולמאמרי דעה, שהתפרסמו במקורות שונים: העיתונות האיכותית הכתובה או המקוונת, טורי דעה, רשתות חברתיות, ועוד. בספר זה ובמחקריי הבאים תיבחן עמדתם של מרבית ערביי ארץ ישראל כלפי זהותם דרך האירועים ההיסטוריים, שהובילו להמצאת התודעה הפלסטינאית בקרבם. מלבד זאת, תורחב היריעה בנושא: דמותו ופועלו של המופתי חאג’ אמין אל-חוסייני משנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמות, דרך מלחמת העולם השנייה ועד הקמת מדינת ישראל. הפרק האחרון יפריך את הטענה שרוב ערביי ארץ ישראל פעלו לצד הבריטים, בעוד מנהיג הלח’י, יאיר שטרן, ניהל מגעים עם הנאצים.

למעשה, ספר זה הוא אסופת מאמרים המהווים תשתית לספר שבכתובים ‘התנועה הלאומית הפלסטינית (1920) – ממשלת כל פלסטין (1948)’. בשיטה זו נקטתי בספרי ‘שואה, נאציזם, ואסלאם קיצוני’ (2019) המהווה בסיס לחיבור ‘הצד הנסתר של השואה והנאציזם’ (2020).

ה. מקורות המידע, תרומתם למחקר ועיקרי הנושאים הנדונים

התיעודים הארכיוניים הם האבן השואבת ואבן הבוחן במחקרי זה שתכליתו לנפץ מיתוסים. בספר שפע מקורות ראשוניים התורמים להרחבת תיאור התהליכים, שהשפיעו על מרקם החיים החברתיים בארץ בין יהודים לערבים מפרעות תרפ’א (1920) ועד לקום המדינה (1948). ברשימת המקורות יוחד להם הסעיף ‘תעודות ומסמכים’. בעיקרם, המקורות המשניים הם ספרי מחקר ומאמרים של היסטוריונים בעלי שם שהקדישו שנות חיים לחקר הנושאים המועלים בספר.

ההפניות למקורות המשניים מופיעים בגוף הספר, ופרטיהם המלאים ברשימת המקורות בעברית, בסעיף ‘ספרים ומאמרים’ וברשימת המקורות באנגלית, בסעיף ‘ספרים ומאמרים’.

בשער הראשון של הספר מובאים מחקרים, מסמכים ועדויות אישיות של חוקרים בעלי שם. מהמאה ה-19 ועד ראשית תקופת המנדט. מטרתם היא לתמוך בגישה ‘התהליכית-רדיקלית’ החדשה ולהפריך את הגישה ‘הריאקציונית’ הישנה שננקטה בידי חוקרים עד ראשית המאה ה-21. התיעודים הללו תורמים לחיזוק טענתי המרכזית, שהמגעים בין ערביי ארץ ישראל לשכניהם הטמפלרים הנאציים היו הגורם מכריע להתהוות התודעה הלאומית הפלסטינית בקרבם בשנות ה-30. עד אז רוב הערבים בארץ היו נטולי תודעה לאומית ארצישראלית כלשהי.

בשער השני מובאים מסמכים ועדויות משנות ה-30 ועד תום מלחמת העולם השנייה.

בשער השלישי, פרק העוסק בפרשת אברהם ‘יאיר’ שטרן. פרק זה הוא הרחבה ותיקון המאמר שפרסמתי באתר שלי ‘ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות’ (2014). במסגרת ההשוואה בין שיתוף הפעולה של ערביי ארץ ישראל עם הנאצים לפניית שטרן לגורמים נאציים, הופרך הטיעון שהרוב הערבי עמד בארץ לצד הבריטים במלחמתם בנאצים.