הקדמה

מאת סידני אופיט

בזמן שקראתי את קובץ הסיפורים הקצרים המוקדמים של קורט וונגוט שטרם פורסמו, נזכרתי בפנים הסותרים שהתגלו באישיותו. במרוצת ההיסטוריה של הספרות, רק סופרים מעטים הצליחו למזג ביצירתם את הקומדיה האנושית עם הטרגדיות של האווילוּת האנושית. מעטים אף יותר, אני סבור, ניחנו בגדלות הדרושה כדי להכיר בגילוי לב אף בגילוייהן של אלה באישיותם שלהם עצמם.

במהלך שנות ידידותנו, ואף שהייתי מודע לכך שייתכן שהוא סובל ממצוקה אישית, קורט השתחרר מהשדים שלו בחיוניות מתפרצת כששיחקנו טניס או פינג־פונג, חמקנו לסרטי אחר הצהריים ושוטטנו בעיר, חגגנו בסטייקיות ובמסעדות צרפתיות, צפינו במשחקי פוטבול בטלוויזיה, ופעמיים עודדנו את הניקס מתוך תא פרטי ביציע של המדיסון סקוור גארדן.

באצילות טיפוסית מהולה בשנינות עוקצנית, קורט נטל חלק באירועים משפחתיים, בכינוסים של ארגוני סופרים ובמפגשי פטפוט וצחוק עם מוֹרלי סֵייפר ודון פרבר, ג’ורג’ פלימפטון ודן וֵייקפילד, וולטר מילר וטרומן קפוטה, קווין באקלי ובטי פרידן. לא יהיה מוגזם לומר שכמו יתר חבריו של קורט, הרגשתי שבילוי זמן בחברתו הוא מתנה יקרת ערך, ואחת היא כמה קלילה היתה שיחתנו. לעתים קרובות מצאנו את עצמנו מחקים את האיפוק המשועשע שנקט ביחס לחולשותיו שלו ולחולשותיו של העולם.

לצד החביבות והתמיכה החמה שהפגין בנדיבות כה רבה ביחס לחבריו, קורט וונגוט הזמין אותי להציץ מקרוב במסַפֵּר אמן, שהערותיו האירוניות והמחרידות לא פעם באשר לטיבם של בני האדם הדגישו את מורכבותם המוסרית של החיים. צעדנו יחד לכיוון צפון העיר לאחר טקס זיכרון לסופרת ערירית שהקדישה את חייה לביקורת ספרות, כשקורט אמר לי, ‘בלי ילדים, בלי ספרים, חברים מעטים.’ קולו ביטא הזדהות עם כאבה. ואז הוסיף, ‘נראה שהיא ידעה מה היא עושה.’

במסיבה לכבוד יום הולדתו השמונים של קורט, ג’ון לנרד, לשעבר עורך ה’ניו יורק טיימס בּוּק ריוויוּ’, תיאר את חוויית ההיכרות עם קורט והקריאה בספריו כך: ‘וונגוט, כמו אייב לינקולן ומארק טוויין, תמיד מצחיק כשהוא לא בדיכאון,’ העיר לנרד. ‘הוא לוחם ג’יו־ג’יטסו מוזר, שמבלבל ומפתיע אותנו.’

הלוליינות הוונגוטית באה לידי ביטוי מוצלח מיד עם פתיחת מפגש זה של טוב ורע, דמיון ומציאות, דמעות וצחוק. הסיפור הפותח, ‘סוֹדיקוֹ’, מציג מכשיר פלאי המספק לנפשות בודדות שירותי שיחה, ייעוץ ותרפיה זמינים. אבל — וכאן מתחוללת התפנית — סודיקו, קורא המחשבות הגאוני, חושף בלהיטות בפני מאזיניו את חוסר הסיפוק העמוק ביותר שלהם ומוליך אותם לתחושת אי־נוחות מצערת כלפי החיים. סיפור זה מצביע לא רק על הסכנות הגלומות בטיפול פסיכיאטרי, שהמטופל או המטופלת עלולים להכיר בו את עצמם טוב מדי, אלא גם על ההשלכות הנפשיות הקיצוניות הנובעות מאכילתו של פרי עץ הדעת.

אף שאני זוכר כי קורט החזיק טובה להרפתקה הקצרה שהיתה לו עם הפסיכותרפיה, חששותיו לנוכח העיסוק בפסיכיאטריה הם מוטיב חוזר באסופה זו. בראשית ‘תראה, ציפור’ יושב המספר בבר ומדבר על אדם שהוא שונא. ‘תרשה לי לעזור לך לחשוב על זה בבהירות,’ אומר לו האיש בחליפה שחורה מצמר אנגורה ועניבת פסים שחורה. ‘מה שאתה צריך, בעצם, הוא להיעזר בשירותיו השקולים והנבונים של יועץ לענייני רצח…’

המעשייה הביזארית הזאת זוכה לסיום מפתיע ברוח סיפור ישן של או הנרי, הדורש מהקורא להשהות את ספקנותו. אך מי מסוגל לעמוד בפני קסמו של מספר בעל אישיות מופרעת האומר לנו שפרנואיד הוא ‘אדם שמשתגע בדרך הכי אינטליגנטית ומודעת שקיימת בעולם’? זה כבר מעבר לג’יו־ג’יטסו, זאת אמנות לחימה.

הסיפורים זרועים מרגליות נוספות פרי שנינותו של קורט, ולצדן משחקי מילים והערות קודרות אך כמעט תמיד הומוריסטיות. ‘דפוק ללא תקנה’ — שמו של סיפור, כמו גם המוטיב המרכזי בו, מוגדר עבור הקורא בידי המספר הנדהם והמלגלג לפרקים כ’ביטוי מעניין ושימושי במיוחד בתיאור מזל רע שניחת עליך לא עקב כוונת זדון, אלא בשל תקלות אדמיניסטרטיביות בארגון גדול ומורכב’.

במחי משפט קצר מתואר בחיות יתרה מזג האוויר באינדיאנפוליס, עיר הולדתו של קורט, המשמשת זירת התרחשותו של הסיפור ‘אולם המראות’. אף שפתיחת המשפט מכוונת אותנו לצפות לטיול נעים בחיק הטבע, בדמותו הסופית הוא מאפשר לקורא לראות, להרגיש ולשמוע את הצינה הקודרת. ‘רוחות סתוויות שהשתעשעו ברעיון שעכשיו חורף קשה סיחררו פיח ונייר והעלו קולות פרררררררררררררררררררררררררררר בעוברן דרך שַׁבשֶׁבת הפלסטיק שמעל מגרש המכוניות המשומשות.’ עשרים ושמונה ריש’ים, לפי מנייני. איך זה נשמע לכם בתור אפקט קולי ספרותי הנושא רוב משמעות, באדיבותו של קורט וונגוט!

אחד הסיפורים שאינם מסתיימים בסוף טוב, ‘אנשים זעירים מתוקים’, מניח לקוראים לחזות ברמז לקסמו העתידי של קורט ככותב רומנים. אנו נחשפים להיפוך הדימוי הרווח של חוצנים כגדולים מן החיים: במעשייה של קורט, מחלקה של יצורים זעירים ומתוקים, דמויי חרקים, נוחתת בחללית בגודל ובצורה של סכין מכתבים. הם מתגלים כברנשים מפוחדים אשר לוֹאל סוויפט, איש מכירות של לינוליאום, מתיידד איתם. אל תיתפסו לא מוכנים! התפקיד שממלאים החוצנים במוצא מסבך נישואיו המתפוררים של סוויפט מטריד במידה שהוא בלתי צפוי. בלתי צפוי! אה. הייתי צריך לחשוד בכך! במיוחד עם דמות ראשית בשם סוויפט ועם ניצב סכין מכתבים חלול המאוכלס ביצורים ליליפוטים רגישים מאוד.

כששאלתי את קורט מה לדעתו ההיבט החשוב ביותר באמנות הסיפור שלימד את תלמידיו בשנותיו בפקולטה לספרות של אוניברסיטת איווה, כמו גם בקולומביה והרווארד, הוא השיב, ‘התפתחות. כל סצנה וכל דיאלוג צריכים לקדם את העלילה, ואז, במידת האפשר, לסיים בסוף מפתיע.’ גורם ההפתעה מבטא אף הוא את נקודת המבט הפרדוקסלית של קורט. לאחר שהכול נאמר ונכתב, הפתרון המפתיע מהפך את הסיפור ומעניק לו את משמעותו.

‘שטרם פורסמו’ אינו מושג שאנו מזהים עם סיפוריו הקצרים של קורט וונגוט. ייתכן שסיפורים אלה לא הופיעו בדפוס כיוון שלא הניחו את דעתו של קורט, מטעם זה או אחר. הוא שיכתב ושיכתב, כפי שמעידים בנו מארק, סוכניו הספרותיים ועורכיו. סגנונו של קורט אמנם נדמה אגבי וספונטני, אך הוא היה רב־אומן אשר דרש מעצמו שלמות בכל סיפור, משפט ומילה. אני זוכר את כדורי הנייר המקומטים שנערמו בסל האשפה בחדרי עבודתו בברידג’האמפטון וברחוב 48 מזרח.

הביטוי הקרוב ביותר לווידוי מצד קורט באשר למטרתו הנכספת בכתיבה היה כשציטט באוזני אחד מכלליו לכתיבה ספרותית: ‘נצל את זמנו של אדם זר לך בדרך כזאת שהוא או היא לא יחושו שביזבזת אותו.’

עבור קורט וונגוט כתיבה היתה מעין שליחות רוחנית, ובסיפורים אלה, על אף ההומור הגלום בהם, ניכרת לרוב השראת עמדותיו המוסריות והפוליטיות הנון־קונפורמיסטיות. הם גם עדות חיה לקול הדמיון המדהים של קורט, כישרון שאיפשר לו, לאחר מלחמת העולם השנייה ובמהלך שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, לתמוך בפרנסת משפחתו המתרחבת באמצעות כתיבת סיפורים קצרים לחוברות קומיקס פופולריות.

החתימה ‘קורט וונגוט הבן’ הופיעה תדיר ב’סטרדיי איבנינג פוסט’, ב’קולייר’ס’, ב’קוסמופוליטן’ וב’ארגוסי’. לימים, בהקדמה ל’קופסת הטבק מבּגומבו’, יזכיר לקוראיו את הסיפוק ששאב מהשתייכות לחבורת כותבים מכובדת: ‘הייתי בחברה כה טובה… המינגוויי כתב עבור ‘אסקוויר’, פ’ סקוט פיצג’רלד עבור ‘סטרדיי איבנינג פוסט’, ויליאם פוקנר עבור ‘קולייר’ס’, ג’ון סטיינבק עבור ‘דה וומנ’ס הום קומפניין’!’

המינגוויי! פיצג’רלד! פוקנר! סטיינבק! וונגוט! מורשתם הספרותית שרדה את דעיכתם של מגזינים כה רבים שתיגמלו אותם בנדיבות לפי המילה או השורה, וחשפו את יצירתם לעיני מאות אלפי קוראים, אם לא מיליונים.

סיפוריו של קורט אשר לוקטו בקובץ זה הם תזכורת לשעשוע של תקופה זו — כה קלים לקריאה, כה ישירים, עד כי טכניקת הסיפר שלהם נראית פשטנית כמעט, וכך עד שפונה הקורא לחשוב על מה מדבר הסופר. הם ביטוי לפנס הקסם המילולי של קורט, הסודיקו המשקף בלא רחמים את הגחמות והמסתורין של ההתנהגות האנושית, אך במידה של הומור וסלחנות.

גילוי מבחר זה מיצירתו של וונגוט נותן תוקף לנגישות המפורסמת של סגנונו ולכישרונותיו שלא נס ליחם, מתנה לכולנו — חברים וקוראים החוגגים את ההארה של קורט וונגוט, את חדוות פעלוליו ואת אמנותו.