תשעה שיעורים בהתפתחות התינוק

הקדמה

שנים של התבוננות בהתפתחות של ילדים ושל טיפול בילדים הובילו אותי לחשוב שיש מקום להסתכלות חדשה ורעננה על בריאות של תינוקות ושל ילדים, על גדילתם ועל ההתפתחות שלהם.

אני זוכרת שכאשר הייתי ילדה, היה לי רופא, ד’ר יוסף שמו. הוא היה רופא צעיר, איש חם וחייכן שהכיר אותי ואת כל משפחתי. אני זוכרת את הקליניקה שלו מבחוץ ומבפנים, ושנים אחר כך, בכל פעם שאני עוברת באזור, ליבי מתמלא בחום. הוא היה רופא ילדים, אבל היה אפשר לחשוב בקלות שיש לו עוד כמה תארים בחינוך, בתקשורת ובענייני ילדים בכלל. כל הילדים אהבו אותו, והיה נדמה שתמיד היה לו זמן לכולם. במהלך השנים הוא טיפל בי ובאחיי וכמובן, הכיר לעומק את הוריי. כאשר באנו אליו לביקור, הייתה לנו תחושה של בית. לא היה צורך להסביר הרבה. המערך המשפחתי היה ידוע ומוכר לו והיה נדמה שהוא לא צריך שנדבר כלל. היה לו ברור מתי צריך להתערב ומתי לא, מתי צריך טיפול ומתי צריך חיבוק, מתי נכון ללכת להיבדק ומתי נכון פשוט ללכת הביתה ולנוח. בסופו של דבר הוא נפטר צעיר, אבל הזיכרונות ממנו עדיין ממלאים את ליבי.

במהלך השנים התפתחה הרפואה ויצרה תחומי התמחות ותת התמחות רבים. כך מרופא המשפחה עברנו לרופא הילדים, מרופא כללי לרופא מומחה וממומחיות כללית — למיומנויות הקשורות באיברים מסוימים, למשל, ממומחיות באורטופדיה בכלל להתמחות באורטופדיה של כף היד. בשל כל אלה הרפואה התפתחה מחד גיסא, אך מאידך גיסא אבדה בה היכולת לראות את התמונה הרחבה. כך שכחנו שבתוך תמונת הסימפטומים מסתתר ילד שחווה, שמרגיש, שחושב, שגדל, ובתוך הילד הזה פועלים ופועמים כוחות שונים, היבטים רבים, אבל כולם חלק מאותו שלם.

נקודת המבט הזאת הובילה אותי לחקור ולנסות להבין מהו המכנה המשותף לכל התפקודים. לטובת העניין רתמתי את כל הידע המקצועי שרכשתי בלימודיי, ובמהלך השנים והניסיון בשטח נוצרה בתוכי ההבנה ההוליסטית.

השאלה העיקרית ששאלתי הייתה: על סמך מה נקבעת בריאותו של הילד? גנטיקה? תורשה? אורח חיים? אולי גם וגם וגם? סביר להניח כי לכל אלה יש קשר לבריאותו של הילד, אולם אני מאמינה כי בריאותו של הילד נקבעת בראש ובראשונה על פי שני סוגי גורמים עיקריים: גורמים שאין לנו השפעה עליהם וגורמים שיש לנו השפעה עליהם. עם הגורמים שאין לנו השפעה עליהם נמנים גנטיקה, פגיעות במהלך לידה, תאונות ועוד. לעומתם, עם הגורמים שיש לנו השפעה עליהם נמנים אורח חיים, סביבה, הרגלים, תזונה, שינה ועוד. את כל אלה אני מכנה ‘חמש התשתיות העיקריות’.

לעיתים נדמה לנו כי כוחם של הגורמים שאין לנו השפעה עליהם הוא הגדול ביותר. זהו כוח הפועל מעבר ליכולת ההשפעה שלנו, הוא מכתיב לנו את גורלנו ולא אחת אנחנו נכנעים לו באנחה: ‘נו טוב, ברור שתהיה לו אסטמה, הוא ירש את זה ממני’; ‘אני כל כך מבינה את הקושי שלו, גם אני הייתי בדיוק ככה ועד היום אני סובלת מזה’; ‘זה גנטי, אין מה לעשות…’ אך כאן עולה השאלה: האם הגנטיקה היא היחידה שמשפיעה? כלומר, האם גורלנו נגזר מתמונת הגנים שלנו?

אחד הסיפורים שליוו אותי והשפיעו עלי כילדה היה ‘אורה הכפולה’ מאת אריך קסטנר. זהו סיפור על שתי ילדות תאומות בנות תשע שהופרדו בהיותן תינוקות בשל גירושי הוריהן. האחת גרה אצל אביה המוזיקאי, איש בוהמה עשיר, אמן מפוזר וחסר שגרה קבועה, ואילו השנייה גרה אצל אמה הענייה, עיתונאית במקצועה, מסודרת, ביתית ובשלנית טובה. במראה הן דומות זו לזו כשתי טיפות מים, וההורים עצמם לא מסוגלים לזהותן כשהן מתחלפות, אבל באופי הן שונות לחלוטין — האחת שקטה, עדינה, חרוצה ושקדנית ואילו השנייה שובבה, פרועה, חצופה ואנרגטית. עוד כילדה העסיקה אותי המחשבה על מקור השוני בהתנהגותן. כיצד ייתכן שהן תאומות זהות, אך כל כך שונות זו מזו? בדיעבד, אפשר לומר שאת כל חיי המקצועיים השקעתי במציאת התשובה לשאלה זו.

המחשבה שהגנטיקה היא הדבר העיקרי המשפיע עלינו הותירה אותי ללא נשימה. ומה עם הבחירות? ומה עם הרצון האישי? ומה עם המאמץ? לכל אלה אין השפעה? הרי אם רק הגנטיקה משפיעה כל כך, כיצד ייתכן שאנו מוקפים באנשים שניצחו אותה? בכאלה ששינו את גורלם מהקצה אל הקצה? ואיך ייתכן שאני, ילדה שכל חייה עשתה מאמצים להימנע מפעילות גופנית בתואנה של בעיות נשימה (שאותן, אגב, ירשתי מאמי…) רצה כיום חצאי מרתונים ועוסקת בפעילות גופנית עצימה ללא כל עדות לקושי נשימתי כזה או אחר?

ככל שעברו השנים וצברתי ניסיון מקצועי וחוכמת חיים, הבנתי כי השפעתנו על בריאותו ועל תפקודו של הילד לא מסתיימת במה שהורשנו לו, אלא רק מתחילה בזאת, ומשם היא תלויה באופן שבו אנו מטפחים אותו.

שנים של עבודה הוכיחו לי מעל לכל ספק כי נתוני הפתיחה שלנו, כשמם כן הם, הם יריית הפתיחה לתפקודינו בחיים. בתור כאלה הם, ללא ספק, בעלי השפעה, אולם לאופן שבו נגדל את ילדינו תהיה השפעה רבה הרבה יותר. כיום כבר קיימת הסכמה רבה בנוגע להערכה כי הגנטיקה אחראית ב-30 אחוזים להשפעה על תפקודינו ואילו ל-70 האחוזים הנותרים אחראית הסביבה. 70 אחוזים של הזדמנויות, של עתיד, של תקוות ושל אפשרויות.

מתוך הסתכלות זו צמחה ההבחנה בין קשיים ועיכובים בעלי אופי פתולוגי (מחלות, אבחנות על הרצף התקשורתי, צרכים מיוחדים) לבין קשיים על הרצף התפקודי, שבהם מתמקד ספר זה. אלו הם קשיים ‘שקופים’, שלרוב אינם מאובחנים ואינם מוגדרים בכותרת פתולוגית ועל כן אינם זוכים למענה טיפולי. למרות זאת, הם משפיעים על תפקודו היומיומי של הילד ומקשים עליו לתפקד על פי המצופה מגילו, משמע, תפקוד המאפשר לו להשתלב היטב בקבוצת גילו, כדי שיוכל לבטא את עצמו ולהרגיש שייך. ספר זה מוקדש להוכיח לכם עד כמה אנו מסוגלים להשפיע על תפקודו של הילד, ואם בסיום קריאתו גם אתם תחושו כך, יד ביד נוכל להציע לילדינו עתיד טוב יותר.