החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על ניר דונת

ניר דונת – יליד חיפה, 1946 בוגר ביה"ס 'חוגים' במגמה ריאליסטית. שירות צבאי – סדיר ומילואים – ביחידות סיור בחיל השריון. שחרור ממילואים בדרגת רס"ן. לימודים: טכניון – B.Sc. בהנדסת מכונות (1971) אונ' תל אביב – M.Sc. בחקר ביצועים, מביה"ס ... עוד >>

וזה עונשי…

מאת:
הוצאה: | 2023 | 412 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

"כאשר יהיו לנו גנב יהודי, זונה יהודייה ורוצח יהודי, נדע שיש לנו מדינה…" כך אמר בזמנו דוד בן גוריון, ולא ידע עד כמה אותה המדינה תרחיק לכת במימוש 'חזונו.'

'וזה עונשי…' הוא סיפור מתח הסב סביב שלושה חברי ילדות תל-אביביים שמתחבטים, משחר נעוריהם, בשאלת הגורמים לאלימות הגואה בחברה הישראלית. יונתן מאמין שהגורם העיקרי הוא הכיבוש. שרון גורסת שהכול נובע מחינוך לקוי שבני נוער מקבלים בבתיהם ובבתי הספר. רועי משוכנע שחולשתן של מערכות האכיפה וההרתעה, היא זו המזמינה אלימות.

כמה שנים לאחר תום שירותם הצבאי, שלושתם מוצאים עצמם נלחמים באלימות בדרכים התואמות את כישוריהם. שרון, ד"ר לפסיכולוגיה וחינוך, פונה להוראה בבית ספר בדרום תל אביב. יונתן, עו"ד מוסמך, מתמנה כחוקר בימ"ר תל אביב ורודף פושעים על פשעיהם. רועי, שוויתר על השכלה גבוהה, עובד בספארי ברמת גן – ובמקביל, בדרך מקורית, מאתגרת ומסוכנת משלו, מעניש פושעים ש'המערכת' טיפלה בהם ביד רכה מדיי לטעמו.

מהר מאד השלושה מוצאים את עצמם בתוך סבך של חשדות ושקרים, המעמידים במבחן את חברותם ומעמתים אותה חזיתית עם החוק ומשמעויותיו. האם לגיטימי לפגוע באדם כעונש על פגיעתו באדם אחר? מי חזקה יותר – הנאמנות לחבר, או המחויבות לחוק ולתפקיד? האם מותר ללחץ למצוא אשם, לגבור על החובה לעשות צדק? אלה הן רק חלק מהשאלות העולות מן הספר ומלוות את הקורא.ת עד לסיומו המפתיע.

זהו הרומן השלישי פרי עטו של ניר דונת, אחרי 'אם תרצו זו אגדה' ו'אם רק הכוכבים יסתדרו'. הפעם, לדבריו, בחר בסוגת ספרי המתח שלא התנסה בה בעבר, ונשאב אליה משום האפשרות שנתנה לו לשלב פעם נוספת בין דמיון ומציאות, בין הרהוריו ומאווייו, לבין הווייתה של ארצנו הקטנטונת – בתקווה שהשילוב יספק מתח ועניין גם לקוראים.

מקט: 978-965-571-648-1
"כאשר יהיו לנו גנב יהודי, זונה יהודייה ורוצח יהודי, נדע שיש לנו מדינה…" כך אמר בזמנו דוד בן גוריון, ולא […]

1

בסביבות השעה אחת עשרה בלילה, אלימלך היה בדרכו לדירת החדר בבית המשותף בדרום תל אביב. הוא התגורר בדירה השכורה מאז שהשתחרר מתקופת המאסר הקצרה, יחסית, שנגזרה עליו כחלק מעסקת טיעון בפרשת התעללות שבה נאשם. אחד מתנאי שחרורו היה הרחקתו מסביבתה של אשתו, קורבן ההתעללות.

הרחוב היה חשוך כלועו של דרקון. רובם של פנסי התאורה היו כבויים, אם כתוצאה מתחזוקה לקויה מצד חברת החשמל או העירייה — אלימלך לא ידע מי משתיהן אחראית לנושא — ואם כתוצאה ממעשי ונדליזם של נערים שהתגוררו בסביבה. היו ביניהם כאלה שמצאו את סיפוקם עד לסף אביונה מניפוץ נורות באמצעות אבנים שיידו בהן מתוך שיעמום או תיסכול על שלא הצליחו לתלות נעליהם הקשורות זו לזו על חוטי הטלפון שנמתחו מצד לצד.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שמצא את עצמו באותו הרחוב, סביב אותה השעה, מעט לפניה או אחריה. נסיבות כאלה פקדו אותו מדי לילה בחודשים האחרונים, כשהיה שב לביתו אחרי משמרת שעשה כעובד ניקיון במפעל קטן ששכן באזור תעשייה בקצה אחר של העיר. אוטובוס, ועוד אוטובוס, ואחר כך הליכה ברגל לאורכם של כמה רחובות שלא זכו שהתחבורה הציבורית תגיע אליהם. אף שהיה בעל תואר שני במינהל עסקים, זו הייתה המשרה הטובה ביותר שהצליח לקבל עם שחרורו מבית הסוהר. על בשרו למד שהחברה הישראלית אינה נוטה לפתוח דלתותיה בפני אסירים משוחררים, ושהאמירה ‘כל אחד זכאי להזדמנות שנייה’ נכונה כל עוד לא מדובר ‘בבית ספרנו…’

אלימלך היה מורגל בהליכה ברחוב החשוך, ומטבעו לא היה חששן גדול, אך בכמה הלילות האחרונים ליוותה את הליכתו נורית אדומה ומהבהבת, לא שגרתית. משום מה היה נדמה לו שמישהו עוקב אחריו בסתר. הולך, כשהלך — ועוצר, כשעצר. בכמה הזדמנויות הצליח להגניב מבט חפוז לאחור, וקלט להרף עין צללית של דמות לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש, שחמקה בזריזות אל כניסה לבית או אל מאחורי עמוד זה או אחר. כך לאורך כמה מאות מטרים, עד שבשלב כלשהו הדמות חדלה מן ההליכה בעקבותיו ונמוגה כאֵד אל תוך החשיכה, בהותירה את אלימלך בתחושת אי-נוחות קשה שהלכה עימו עד לביתו, או, נכון יותר, עד שהצליח סופסוף להירדם על מיטתו.

בכל אותם הלילות, המחשבה שאיתה נרדם הייתה על הצללית המסתורית. האם אכן הייתה דמות כזו בפועל, או שהייתה רק פִּרְיָים של דמיונו הקודח ופחדים שקנו להם מקום בבִטנו מאז ימי בית הסוהר? והאם הייתה זו דמות של גבר או של אישה? ובכל מקרה, מה טעם מצאה זו בלעקוב אחריו? ומדוע נטשה את המעקב בטרם הגיע אל ביתו? שאלות כאלה, ואחרות מסוגן, חלפו במוחו מדי לילה, עד שהצליח, במאמצים רבים, לגלוש אל עולם החלומות — הסיוטים, ליתר דיוק — במיטת העץ הישנה עם מזרן הקפיצים שמצא בדירה בעת ששכר אותה מידי בעליה. ובבקרים, מדי בוקר, היה מתעורר כשכולו מכוסה בזיעה קרה ותוהה אם היו או לא היו החזיונות שראה בשנתו הטרופה.

 

אותו הלילה היה שונה מכל קודמיו בעת האחרונה. באותו הלילה אלימלך לא הגיע אל ביתו, ואף לא בילה אותו במיטתו. במרחק של כעשר דקות הליכה מן הבית, ליד האתר שבו התרומם לא מכבר שלדו המאיים של בניין מגורים חדש בִּמקום בית שנהרס במסגרת פרויקט של ‘פינוי בינוי’, חש לפתע צריבה חזקה בצווארו — ואיבד את הכרתו. חלפו דקות ארוכות עד שהתעורר והיה מסוגל לראות, אמנם במעורפל, את הדמות המסתורית שרכנה מעליו.

‘אתה אלימלך הַרטוּב?’ שאלה הדמות בקול עמום.

‘מי אתה?’ השיב אלימלך בשאלה משלו. מן הקול הבין שמדובר בגבר.

‘שאלתי אם אתה אלימלך הַרטוּב. לא שמעתי שענית לי.’

‘כן, אני אלימלך. מה אתה רוצה ממני?’

‘אני לא רוצה ממך כלום. רק שתשכב ותשתוק, עד להודעה חדשה.’ במקביל למילים האלה אלימלך חש במשהו לח שהוצמד לפניו, ונרדם פעם נוספת.

לאחר שניעור, כעבור פרק זמן שלא ידע להגדירו וגם לא זכר מה עבר עליו במהלכו, השלים את דרכו אל ביתו — ושם הבין שחייו השתנו לבלי הכר ולא ישובו עוד להיות כפי שהיו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “וזה עונשי…”