תיבו, נושא כלים של אביר צלבני בארץ ישראל יוצא בשנת 1187 למסע למען טיהור שמו וניקוי מצפונו מחטאים רבים. הוא מוצא עצמו בלב מאבק בין אצילים וצבאות כבירים, גדולים מכל שידעה הארץ מעולם. לצידו פוסעים נער מוסלמי, פרח נזירים וכלב. מולו נמצא הר הגעש קרני חיטין ועל פסגתו הולך ומתממש הקרב המכריע בין המוסלמים לבין הנוצרים. מזימות, קשרים ותחבולות חורצים את גורלם של רבבות בשעה שתיבו מנסה להבין מה מקומו שלו ומה תפקידו בעת הזו.
על ברק אטקין
ברק אטקין הוא כתב צבאי בעברו. כיום מחזאי, שחקן, סופר ומרצה וותיק לחינוך. ברק אטקין מלווה את הקריירה הארוכה שלו כמחנך ביצירה בלתי פוסקת. ספרו "למד אותנו בונפרט", אותו כתב יחד עם שישה מתלמידיו, נבחר בשנת 1996 על ידי אקו"ם ... עוד >>
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
42.00 ₪
מקט: 978-965-571-455-5
מסת"ב: 978-965-571-455-5
תיבו, נושא כלים של אביר צלבני בארץ ישראל יוצא בשנת 1187 למסע למען טיהור שמו וניקוי מצפונו מחטאים רבים. הוא […]
ביום ההוא זינק האביר אדמר מעל חומת העיר טבריה וקטל את אויב הנסיך כפי שקוטלים נחש. ותיבו? הגם שנבהל עד עמקי נשמתו, לא הופתע כלל מכך שאדמר מסוגל למעשה כזה.
זמן מה קודם לכן פסע תיבו, נושא כליו של הברון אונפרואה דה בארבו, גיבור מערכות מצרים, במורד הרחוב המוביל מהמבצר אל השער הצפוני של העיר. השעה הייתה שעת לפנות צהריים והרחובות סאנו. סוחרים שבאו מחוץ לעיר הציעו את מרכולתם על דוכנים משני צדי הרחוב. בעלי עסק עמדו בפתחי חנויותיהם בפיות פעורים, כמו הדגים הרטובים שלפניהם, בין מגשי שקדים, משמשים מיובשים, זיתים, תמרים, תאנים, זרעים וגרעינים מכל סוג וכל פרי וירק שגידלה ארץ האדון המושיע בנדיבות כה רבה למען מאמיניו. ציפורים חמקו בין הצללים, ממתינות להזדמנות לנקר משהו לפני שהנערים יניפו לעברן אבן. כלבים נחו בקרן זווית, מעמידים פנים שכל זה אינו מעניינם, אך אוזן אחת זקורה גילתה את האמת. וריח ים טבריה עטף הכול כבושם אישה, שצעיפיה הכחולים מתנופפים מול ההרים.
מוכר באחת החנויות נופף לתיבו לשלום. תיבו קנה שם לעתים כלי יין עבור אדונו או עבור ידידו הכומר ז'ראר. תיבו חמק מצרור ירקות נרקב שהושלך בדרכו. נשים נוצריות ומוסלמיות חלפו לעיניו עמוסות סלים. ילדים התרוצצו הלוך ושוב. עגלות משא נעו לכל עבר, חלקן עמוסות לעייפה, אחרות ריקות. קולות חריקה וצעקות, הוראות ובקשות, הנחיות וקרקורים, נחירות ונזיפות. כמה תרנגולות שנמלטו התרוצצו כמטורפות. מוכר וקונה התרוצצו אף הם, מעלים לא פחות סאון. חמור מחה על כל המהומה בנעירות מצוקה, שהרטיטו את האוויר עד לנמל שתחתיהם ובחזרה.
תיבו אהב את העיר בשעה הזאת. כשהרחובות גדושים אנשים ובעלי חיים אין שמים לב במיוחד לאדם היחיד העובר בהם. ללא קושי ניתן להיטמע בין הגופים והקולות והמראות והריחות. הוא התעכב מעט בפינת הרחוב. אילו היו הימים כסדרם היה פונה כאן במורד סמטת יוחנן ופוסע לעבר המרפאה של ההוספיטאלרים, הסמוכה אל הנמל. שם היה נכנס ומפתיע את ידידו הכומר ז'ראר בקנקן יין קטן וזול, שהיה רוכש בפרוטה באחת החנויות הסמוכות. אך הימים לא היו כסדרם ותיבו לא ביקר שם כבר זמן רב, וידידו בעצם כבר לא היה ידידו. הוא המשיך ללכת בקו ישר לעבר השער, שעוד מעט יתגלה לעיניו. אדונו כנראה לא יזדקק לו עד לשעת הצהריים, כך שהיה לו כעת זמן מה לעשות בעיר, בלי שאיש יחפש אחריו. האפשרויות לא היו רבות. אם לא ז'ראר במרפאה, כי אז אדמר על החומה. אלה היו שני חבריו הטובים בעיר. מהם נותר לו אחד.
שחור הוא הצבע המתאים ביותר לאבני חומה. מי ירצה לתקוף חומה שחורה? תיבו ראה בחייו גם חומות אחרות, כמו חומת עכו, שהיא גבוהה יותר ואבניה בהירות וגדולות, אך החומה השחורה של טבריה נראתה נחושה יותר, מסוגלת להרתיע כל אויב שינסה לתקוף אותה, כמו מפלצת מעוקלת, שטיפסה ועלתה מן הים והשתרעה סביב טבריה ותנגוס בתוקף ללא היסוס בשיניה המשוננות ותשליכו מדמם לאחור, אל פסגות הגליל או אל מי הים הכחולים, טרף לאחיותיה מפלצות המעמקים.
מדרום לעיר התעקלה החומה בתוואי ארוך, שכלל את כל בתי העיר וגם את המחסנים. אך כאן, בצפון, הייתה החומה ישרה וקצרה, לכן קל היה להגן עליה דווקא מצפון. ובכל זאת כאן שהה אדמר, אביר חומות העיר. השער הזה היה חדש יותר ובית השער היה גדול ומרווח. מלבד זאת, כפי שאדמר הסביר לו, השער הצפוני קרוב יותר אל השטן, סולטן הכופרים צלאח א־דין שנוא האל. כי מצפון תיפתח הרעה, ואם כך, טוב למפקד השומרים להמתין דווקא כאן. אך כל אלה היו דיבורי סרק. מי יעז לתקוף את בירת הגליל? מי יחרף נפשו וירחיק עד לכאן, לחוף ים טבריה, עמוק כל כך בתוך ארצות הנוצרים, ובלב הנסיכוּת הגדולה ביותר בכל ממלכות הנוצרים, נסיכוּת הגליל?
כאן שהה ידידו לעתים קרובות עם חבורת שחקני לוח התחנות, ששיחרו לחברתו. אדמר, למרות מעמדו האצילי, היה מוכן לשבת בכל עת למשחק עם סוחר או עם בעל מלאכה מובטל. אדמר היה אציל ללא גינוני אצילים. הוא לא ניסה להעמיד פנים כי הוא טרוד בכל עת מעל ומעבר באיזו שליחות מטעם הנסיך, או הנסיכה, או האל, או באחד מענייני הממלכה הגורליים, שרק הם הבינו בהם.
'האם ראיתם את אדמר?' שאל תיבו את השחקנים.
איש לא השיב, כה שקועים היו בתחרות. ואולי דיבר בקול נמוך מדי. ואז שמע תיבו קריאת תרנגול עזה. הוא זיהה את התרנגול הזה! במהירות נשא עיניו אל ראש החומה וראה את מבוקשו: על קצה החומה, מעל השער ממש, ישב האביר הארוך והשחום, ידיו למותניו וחיוך גדול קורן על פניו. זה התרנגול שחיפש!
'קו־קו־ריקו ובוקר טוב לאדון תיבו! אני מקווה שאכלת מספיק גרעינים הבוקר. אתה נראה רעב.'
'אכלתי היטב, אינני רעב.' השיב תיבו וצחק.
איש מתושבי העיר לא יכול היה לטעות ולחשוב כי תיבו הוא אכן אדון. וגם אם אין זה ראוי לפנות אל נושא כלים כאדון, אדמר היה מן האנשים שיכלו להגיד ולעשות ככל העולה על רוחם. מי ידרוש ממנו דין וחשבון?
'תיבו, נדמה כי מידותיך התכווצו.'
'אתה גבוה על החומה ולכן רואה אותי קטן יותר…' החל תיבו להסביר, אך האביר, כדרכו, לא הקשיב.
'אם תתכווץ עוד אך מעט תיעלם כבר לחלוטין. וזה יצער אותי מאוד, ללא ספק. עלה לכאן, נתלה אותך מן החומה ונמתח אותך, עד שרגליך יגיעו אל הרצפה.'
תיבו היה הגבר הנמוך בכל העיר. אולי אף הנמוך בכל הממלכה. אם כל אדם אחר היה מדבר כך על גובהו היה נעלב.
'רד אתה למטה.'
מדוע היה אדמר כך? מדוע לא נתן לתיבו מעולם להרגיש כי קיים איזה הבדל של ממש ביניהם? האם בגלל צבע עורו או בשל מוצאו של אדמר? כל המביט בו ידע מיד כי דמו אינו דם פרנקי טהור. או אולי היה זה משום שאדמר היה הצעיר מכולם? רק שנתיים קודם לכן הגיע לטבריה. בתקופה זאת, שבה כבר לא הגיעו אבירים מעבר לים, היה הוא החדש ביותר. אפשר ששתי התשובות היו נכונות. תיבו לא ידע.
'אבל אני עסוק כאן למעלה.' השיב אדמר.
'במה אתה עסוק?'
'עוד לא החלטתי…'
תיבו הצל על עיניו ובחן את קומתו של אדמר הבולטת על רקע השמיים, כמו נשר ממריא מעל החומה.
'נוּח לך, אדמר.'
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תיבו”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות