תמונות יפואיות היא סדרת ספרים בהוצאת ספריית מעריב, על פי טור קבוע שכתב מנחם תלמי במוסף ״מעריב״. לטורים נלוו איורים של שמואל כץ. שמות הספרים: "תמונות יפואיות" (1979), "תמונות יפואיות: סיבוב שני" (1982), "יפו סבאבה: תמונות יפואיות: סיבוב שלישי" (1983).
כל ספר מורכב מכ-20 סיפורים קצרים, לרוב בעלי פואנטה, הכתובים בסגנון דיבורי ועושים שימוש עתיר בסלנג ובז'רגון העברייני של "ג'מעת יפו". מסופר בהם על חייהם ומקומות הבילוי שבהם היו "הג'מעה" נוהגים לשבת, לאכול, לשתות, לדבר ולהשקיף על בחורות, ביניהם "הקפה של היווני", "המדרכה של ג'מילי", מסעדת הדגים של עזרא ועוד. כמעט לכל דמות ישנו כינוי – "הקפיץ", "הטורקי", "הדוחף", "הזורק החוצה", וכדומה. שמות דמויות נוספות הם סלומון הגדול, חזוקה, חצ'ורה הזקנה, שלמה הרומני, שמעון הסורי ארמנדו היפה ועוד.
הסיפורים עוסקים בהווי החיים ה"תחתיים" ביפו, בעיקר של גברים אשר לדידם פשיעה וישיבה בכלא אינם חריגים למציאות. בספר ניתן למצוא שלל ביטויים ודימויים רבים.
קטגוריות: ארץ ישראל, המלצת הצוות, סיפורת עברית
54.00 ₪
מקט: 978-965-571-580-4
חיים הזורק החוצה
הוא כזה גדול, חזק. יש לו חזה עצום וזרועות כמו מלפתיים של עגורן. יש לו חיוך של שמחת־חיים עם שן זהב צוחקת וגם שפם שחור, סמל הגבריות החוגגת. לפני שהוא נשען על קיר כלשהו, הוא בודק אינסטינקטיבית את חוסנו, מפני שפעם האחרונה כשנשען ולא בחן — התמוטט הקיר והמיבנה כולו יצא מכלל שימוש. הייתם צריכים לראות איך הוא מתיישב על כורסה — לאט לאט ובחוסר אמון. מפני שישיבה מהירה ובטוחה שלו – והכורסה מתפרקת תחתיו לגורמים. לפני שנה, שעה שטייל להנאתו על הטיילת, פגע בו קטנוע שנסע על המדרכה. הוא לא עשה מזה ענין. רק משך את הקטנוע מתחת לרוכב, הניף את כלי הרכב המטרטר אל על והטילו אל הים.
בקרב יודעיו הוא מכונה "חיים אכספורט" והמדקדקים יותר בעברית קוראים לו "חיים היצואן". מפני שאחת ממלאכותיו היא "ליצא" טיפוסים בלתי רצויים מבארים, מועדוני־לילה וכיוצא באלה. הללו שלשון האידיש שגורה בפיהם קוראים לו ״חיים ארויס־ווארפער״ — חיים הזורק החוצה.
☆
הוא זורק החוצה את עושי הצרות, המבקשים בכל מקום תשומת לב מוגזמת; כאלה שלבם נחמץ בקרבם כאשר קהל האורחים רתוק כולו לעיכוזיה של לילי אספרנסה, המתנועעת על הבמה כמו נחש מיוחם, משילה מעל עצמה בגד ועוד בגד — ואילו הם עצמם נשארים נשכחים ואלמונים להכאיב, איש אינו מבחין בקיומם, בישותם. ואז הם מתחילים להפריח אל חלל הערגה הדחוסה קריאות שחץ והערות מקצועיות לגבי מיבלטים ומישקעים טופוגראפיים מסויימים בגופה של הגברת אספרנסה, מלכת הסטריפטיז של יפו; או משגרים לעברה, בטונים גבוהים מאוד, הצעות אלסטיות בתחום הגימנסטיקה השימושית. ברגע שמתחילה הנאת האורחים להתקפח ושידוליו הנלחשים של בעל הבית אינם מועילים, נכנס לפעולה חיים היצואן. בלא להקים שאון מיותר הוא נדחק בין המושבים וללא מאמץ ניכר הוא שולף מתוך קהל הצופים את נותן העצות וקורא הקריאות, מניף אותו כמו עולל חסר ישע מעל לראשי האורחים, לוחש לו כמה מלים רחימאיות לאוזן ובהזדמנות זו לוחץ לו על האוזן, עד שזו נראית כמו פלח שטוח של סלק. אם הנ״ל מתרצה ומבטיח לחזור בתשובה, מניח
לו חיים היצואן לשוב בשקט אל מקומו והתקרית נשכחת. אבל אם הלה נותר במריו וטוען לכבודו שנפגע ומתחיל להגיד כמה מלים מגונות על מקום הסתר ממנו החליק ויצא גיבורנו לאויר העולם, מוסיף חיים היצואן להניפו באויר ופונה עמו אל עבר הפתח.
במקרים כאלה ממהרים כמה ברנשים זריזים לערוך התערבויות בזק לאיזה מרחק יצליח היצואן להטיל את הסחורה המפרפרת שבידיו — אם עד לצדו השני של הכביש ואם מעבר לכביש ומעבר לגדר הבית הסמוך. בעלי לשון רעה טוענים כי בין המתערבים מצוי לרוב אחד ממקורביו של חיים היצואן, הנימנה תמיד עם מחנה המיעוט שבקרב המתערבים; והוא עוד מספיק ללחוש לחיים היצואן ולדווח לו במהירות גדולה מה מצב ההתערבויות. ובהתאם לדיווחים האלה מבוצעת הזריקה.
☆
אחד הסיפורים החביבים ביותר על מספרי אגדות יפו הלילית קשור במה שאירע לפני כמה שנים, כאשר על במת הסטריפטיז הנודעת של יפו הופיעה זו שכונתה "הפצצה מארגנטינה". ברנש אחד בן שחץ הקים ערב אחד מהומה בלתי נסבלת משום ש״הפצצה מארגנטינה" היתה נותרת בסוף המופע כשעלה תאנה על מבושיה ואילו הלקוח טען שבהתאם למובטח במודעות היא חייבת להיוותר "ערומה נטו". לא הועילו ההסברים כי כך דורשת המשטרה, לא עזרו גם השידולים — הברנש צעק וגידף ולא וויתר. אז נקרא חיים היצואן להכנס לתמונה. עוד בטרם הספיק ה״באר־מאן" להגיד "ג׳וני־ווקר", כבר היה הברנש המרעיש מתעופף באויר ונוחת בקול חבטה עמומה בחצר השכנה. אלא שהנ״ל היה עקשן ובעל עקרונות. לא עברו דקותיים והוא שב והופיע בפתח, זועק ומגדף ותובע "לראות הכל״. כאן כבר פקעה סבלנותו של חיים היצואן — ממשיכים מספרי אגדות יפו – והוא נטל את הברנש ודחקו לקיר עד שנעתקה נשימה מאפו ואז שאל אותו: תגיד מותק איפה אתה גר?
ברחוב טרומפלדור… — חירחר הקליאנט הנחנק.
מצויין! — צהל חיים הזורק וניגש עם הקליאנט הלחוץ תחת זרועו אל מרכז הכביש, התכופף, שלף את מכסה הברזל הכבד הסוגר על פתח הביוב, הטיל פנימה את הברנש ושלח אחריו ברכת דרך צלחה.
מניה־וביה — מוסיפה לספר האגדה – נערכה במקום התערבות רבתי: יגיע הברנש הביתה או לא. כמה מן המתערבים נדחסו למונית וציוו על הנהג להובילם אל שפת הים, עד למוצא הביוב שברחוב טרומפלדור. עשרים דקות לאחר שהגיעו נפלט שם כל עוד רוחו בו בן השחץ המצחין ושאל: איפה אני? הגעת הביתה — בישרו לו — פה למעלה זה רחוב טרומפלדור. ומיד מיהרו לחזור למועדון כדי לעשות את החשבונות, לספור את הכסף ולקחת את שללם מקופת ההתערבות.
חיים היצואן הוא אזרח נאמן לעמו ומולדתו. הוא שרת בצה״ל וממשיך לשרת במילואים. קצין בעל תושיה וחד עין, שהבחין בכישוריו המיוחדים,
עשה עם חיים היצואן הסכם: כל אימת שנקראת היחידה אל הדגל יוצא חיים היצואן להביא את מעט הנפקדים הכרוניים, שהם מכת היחידה — אותם טיפוסים הנעלמים מן הנוף ברגע שמגיע לביתם צו הקריאה.
חיים היצואן יוצא לדרכו ללא שוטרים צבאיים ושאר גינונים. מפקידים בידו צווי־הבאה חתומים כחוק והוא, בדרכיו שלו, מאתר את הברנשים שנמוגו, אחרי שהחליטו באורח חד־צדדי לנתק מגע עם צה״ל. חיים יודע שברנש אינו נעלם סתם כך בלי להשאיר עקבות. תמיד נמצא מישהו שיודע היכן מצוי המתנדף ותמיד מצוי מישהו היודע על המישהו הזה. ואת המישהו הזה יודע חיים איך לדובב. לחיצה בצלע, מעיכה של מה בכך על הבוהן, חיבוק רפרפני סביב הצוואר — ובעל המידע מתחיל לזמר כתובות אפשריות.
במוקדם או במאוחר, לרוב במוקדם, מגיע חיים היצואן אל הדלת הנכונה, דופק בנימוס. כשבעל הדירה פותח את הדלת, תוקע חיים נעל מספר ארבעים ושמונה במירווח, לבל תיסגר עליו הדלת. אחר כך שולח את ידו קדימה ומציג עצמו. בעל הדירה אינו יכול להתעלם מן היד המושטת ומגיש את ידו שלו. לחיצת היד של חיים היא בבחינת מכתב המלצה משכנע מאוד ובעל הבית מוציא מראשו כל תכנית לגלות התנגדות.
בהתחלה הוא אומר, בעינים שלי, אין אצלי אף אחד, — מגחך חיים היצואן ושן הזהב שלו צוחקת בעליצות — ואז אני אומר לו: תראה יא נפסי, אולי בזמן שאתה לא היית בבית נכנס המספר ההוא והתחבא במיטה שלך, אולי בארון. וכמו שאגי אומר לו את זה, אני ניגש למיטה, נותן סחיבה לשמיכה ואת מי אני מוצא שם, אם לא את החרא הנפקד, עושה את עצמו שלא יודע מה רוצים מהחיים שלו. כמו שאני מראה לו את צו ההבאה ואומר לו עכשיו תקום ותבוא אתי, הוא נותן זינוק לחלון. אבל איך שהוא באויר אני כבר תופש אותו עורפית, נותן לו קימוט קטן, שיהיה לו רמז. אחרי זה הוא כבר הולך אתי ולא מנסה לברוח. אני מביא אותו לבסיס. אומר לקצין התורן הבאתי לך נפקד אחד במצב טוב, מחר נביא עוד אחד, אם ירצה השם. ככה אני מביא להם שנים־שלושה נפקדים וגומר את המילואים שלי עד הפעם הבאה.
אחר כך, בערב הוא הולך לבאר, או למועדון הלילה, יושב בצד עם כוסית וסיגריה, מבלה בניחותא, עד שמגיע תורו הבלתי נמנע של ברנש כלשהו להתעופף החוצה. לפעמים עד הכביש, לפעמים רחוק יותר — לחצר השנייה שמעבר לגדר. תלוי בהתערבויות.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תמונות יפואיות”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות