"אני רואה אותך בחלומות שלי. אתה כאן כמו שהיית אז. כאן כמו רוח רפאים. ואיך שאני קמה בבוקר, מוצפת, התמונה […]
אם אני בסדר. איזו שאלה יפה. זה כמו לשאול אם איש פלאי יכול להרים את כדור הארץ. מנוסח יפה, כוונה טובה, תשובה מדויקת בתיאוריה. אבל זה אינו מצב קיים שאפשר לשאול עליו באמת. אף פעם.
חשבתי שכשאנשים לא יכולים להכיל את עצמם, אז יש ניתוק. קיוויתי לזה. אבל אין. וההרגשה פשוט נוראית. הלכתי כבר קילומטרים רבים בחושך מאז שעברתי את הגבול של הרחמים העצמיים. אני במקום הרבה יותר עמוק עכשיו. מקום שידעתי (איפשהו) שקיים, אבל לא חשבתי שאני יכולה להגיע אליו אי פעם. חשבתי שהחוט ייפרם הרבה לפני.
אבל הוא לא – ואני כאן. נמצאת בתקופה שהיא בסדר (מצחיק), אבל בסבל כל כך גדול. גדול. איזו מילה. אני שונאת את המילה הזאת בכל רמ"ח איבריי. כשאומרים על משהו מצחיק שהוא "גדול", כמו שאמא אומרת, זה ישר מעיף אותי.
זה דוחה ברמה שאני לא מצליחה להתחבר אליה דרך חתיכת המתכת הזאת שאני כותבת בה.
והסבל גדול. רחב, עמוק, עצום. עמוק אולי זאת המילה הכי מדויקת – והיא עדיין לא מדויקת. זה מֵעֵבֶר לעמוק. מעבר. זאת המילה שמתאימה כאן. גם המילה "קרקעית" צפה ועולה במוחי. העניין הוא שאני סובלת בכזאת אדישות, שאני עצמי כבר לא יכולה להכיל. וכבר איבדתי מזמן (אבל לא כל כך מזמן) את האמונה שמישהו אחר יוכל להכיל. במיוחד אם זה מישהו שאני אשב איתו בים או בבית קפה פתוח ואדבר על החיים, ולא מישהו שיושב איתי בחדר ממוזג ומקבל צ'ק פעם בחודשיים.
פעם כעסתי על עצמי (ברמה יותר אידיאולוגית מאשר כפייתית – וזה יותר גרוע) על כל הנייר שאני מבזבזת. ועכשיו, כשאני כותבת כאן – איזה תירוץ יש לי להפסיק לשפוך שטויות ולחזור לרגע למציאות…?
אין עדיין תגובות