טווה הרשתות: כרך ב

הקדמה

כדי לעקוף דיון ארוך על סוגות של ביוגרפיות אפתח בהכרעה להציע לקורא מה שניתן לכנות ‘ביוגרפיה מבצעית’. להתמקד בעיקר בסיפור פעילותו של גיבורה ופחות בסיפורו האישי והמשפחתי. לצמצם ככל האפשר את ההידרשות להיבטים האישיים של חייו, רקעו המשפחתי, יחסיו עם בני משפחתו, ולנסות לחצוב מתוך פעילותו הענפה במעגלי חייו המקצועיים את דמותו כמנהיג, מנהל ואדם. החלטה זאת נפלה ככל שהתקדמתי בקריאת התיעוד שעמד לפני, ממנו עלה, שכמנהיגים רבים גם הוא שִעֲבֵֵּד את עצמו למען המטרות אותן שרת, התגלם בתוך התפקיד אותו מילא ובו התמלא.

החלטה זאת לא ייתרה את ההתלבטות הקבועה על המינון ‘הנכון’ בין הסיפור האישי ובין ההקשר בתוכו פועל גיבור הסיפור. בלעדי הסיפור האישי אין ביוגרפיה. בלעדי הצגת ההקשר בתוכו חי ופעל, ייתקשה הקורא להכיר ולהבין את האתגרים שעמדו לפניו, את עמידתו בהם או קריסתו אל תוכם. לְאַכּן ולהעריך את תרומתו הייחודית, ככל שהייתה כזאת, לעיצובו של אותו הקשר. לתהות באיזו מידה הסביבה, התהליכים הכלליים, ‘הווקטורים’ העיקריים, הם סוכני השינויים ומחולליהם העיקריים והגיבור מִטַלטֵל בהם כבובה על חוט. או, שמא הגיבור מצליח לאתרם, לאַגמָם, למַשטֵרַם, לאחוז בקרניהם, ולהפוך גם את הסותרים שבהם לכוח מרכזי אחד ומבקיע. שעד כדי כך גדולה הייתה השפעתו של הגיבור על סביבתו, שהביוגרפיה שלו היא בעצם גם ההיסטוריה של חברתו, סביבתו, ארגונו.

שוורץ פעל כ־11 שנים בג’וינט (JDC = Joint Distribution Committee) את מרביתן כמנהל המערך האירופאי (1950-1939), כחמש שנים במגבית היהודית המאוחדת (1955-1951) וכ-15 שנים במפעל אגרות החוב (הבונדס; 1970-1955), 31 שלושים שנה בסך הכל. תקופתו בג’וינט עֵרבַה אותו בכל הפעולות של סיוע והצלה במלחמת העולם השנייה. הגלויות והסמויות, ה”חוקיות’ וה’בלתי חוקיות’ כאחד. תחת הנהגתו, יחד עם צוותו ובגיבוי מעין ‘קבינט חרום’ ארגן את הגירתם של אלפי יהודים שהצליחו להבקיע אל צרפת וממנה — בסיועו של ארגונו — אל ספרד ופורטוגל ומשם אל כל ארץ שפתחה שעריה בפני פליטים. כך היה לגורם מרכזי גם בטיפול במחנות העקורים ובשוהים בהם, ובמאבק המדיני שניהלה התנועה הציונית כנגד רעיון הרפטריאציה (החזרת כל הפליטים לארצות הולדתם) מבית מדרשם של קלמנט אטלי, ראש ממשלת בריטניה ושר החוץ שלו, ארנסט בווין. בתוך כך שימש כמלווהו של ארל האריסון בביקור שלאחר המלחמה במחנות העקורים, היה גם מנסחה של הטיוטה העיקרית של הדו’ח שנכתב בעקבות הסיור ופורסם תחת שמו של האריסון והופיע כציוני גמור בוועדות הבינלאומיות שמונו לאחר המלחמה בשאלת ארץ ישראל. שוורץ וארגונו — כחלק מליבת השליחות שעמסו על עצמם — מילאו תפקיד מכריע גם בשיקום הקהילות היהודיות וסיוע ליהודים שבחרו להשאר בארצות הולדתם באירופה, ברית המועצות ובכל מקום אחר בו פעלו. לשוורץ היה תפקיד מכריע גם בניתוב הג’וינט להשתתפות פעילה בהעפלה וב’הבריחה’ על כל היבטיהן גם זאת משלהי המלחמה ובמוצאיה. השתתף השתתפות פעילה בארגון מבצעי העלייה הגלויים והסמויים מכל ארצות אירופה, ארצות המזרח התיכון, צפון אפריקה, תימן, איראן, עיראק ועוד. כך עשה עם אנשיו בפעולות הקליטה בישראל, השיכון, מפעלי הבריאות ובראשם הקמת המערך הרפואי והסיעודי מלב’ן ובנותיו, מוסדות חינוך, תרבות ודת — גם זאת עוד בתקופתו בג’וינט. פעילות בה גם ניסה, כמיטב יכולתו והשפעתו, לתרום לעיצובן של אותן מערכות ולבססן על תפיסות מקצועיות וניהוליות מן הקו הראשון בארצות-הברית. פעולות שהגדירו אותו ואת אנשיו גם כסוג של מח’ל1 אזרחי באותן שנים. מהלכים שעימתו אותו ואת אנשיו, על אף שניסו לחמוק מכך, עם מסורות מנהליות, מקצועיות ואחרות ועם מנעד של התנגדויות פוליטיות מצדם של גורמים שונים תחילה בתקופת היישוב ואחר כך בישראל הצעירה.

שוורץ פעל כשני עשורים גם במגבית וגם במפעל אגרות החוב של ישראל — הבונדס — להבטחת הנדרש לישראל בשנות בניית תשתיתה הכלכלית וחוסנה החברתי. עשרים שנים שגם הן לא חסרו דרמות אישיות וארגוניות. מעורבותו, פעילותו והשפעתו בכל התחומים הללו סימנה, במידה רבה, גם את ה’חתך הגאולוגי’ של המעורבות של יהודי ארצות-הברית ביישוב ובמדינת ישראל בעשוריה הראשונים, את קווי המתאר הגאוגרפיים, היסטוריים ופוליטיים שלה, את הסימנים ההדדיים שחרצו אלה באלה, ואת רישומם העמוק בזמן ובמרחב.

מתוך אותה השקפה בדבר חשיבות אותו הקשר היסטורי רחב של זמן ומרחב בתוכו הוא פעל, תקופה עמוסה ודחוסת אירועים, חלקם משברים ואתגרים חסרי תקדים, אפשר שהקורא יהא סובלני, אולי גם סלחני לְצלִילוֹת המיקרו אל תוך הַהֵקשֶרים. צלילוֹת שמבלעדיהן, כך סברתי, גם אי-אפשר יהיה לראות ולהבין את תמונת המַקרו, ובעיקר את תרומתו של הגיבור בסיפור. את מקומו של שוורץ בהיסטוריה, את מקומו של שוורץ בהיסטוריה של ארגונו, את ההיסטוריה של ארגונו. אם יסבור הקורא שהפרזתי בתיאור ההקשר האחריות ו’האשמה’ כולן עלי.

בחירת הסוגה הזאת של ביוגרפיה נגזרה גם מתוך סוג התיעוד העומד לחוקריו של שוורץ. להבדיל ממנהיגים מֵתַעֲדים שוורץ כמעט לא הותיר תיעוד משלו היכול לסייע לחוקר ‘להיכנס’ לעולמו הפנימי. כּֽמֵעַט מן המנהיגים במעמדו הותיר את מלאכת הסיפור לחוקרים לעתיד לבוא. לבד משורה של ראיונות שערכו עמו חוקרים עוד בימי חייו, אשר גם בהם כמעט ולא נגע בעולמו האישי, הפרטי, ומעט מברקים ששיגר לרעייתו ובנו, לא הותיר, או לפחות לא הצלחנו להגיע, לתיעוד משלו על חייו הפרטיים. לעומת זה, ארכיון הג’וינט על כל שלוחותיו באירופה, מרכזיו בניו יורק ובירושלים, מכיל תיעוד עצום על הפעולות השונות בהן היה מעורב. עם מעבר הארכיון לסביבה דיגיטלית הוא גם מאפשר דליית מידע רב ובפשטות יחסית. קשה להגזים בחשיבותו של תהליך זה. תיעוד המאפשר לחוקר ללמוד ולשים את הדגש לא רק על מה אמר גיבור הסיפור אלא, ובעיקר, על מה עשה אותו גיבור. ברור שבכל מקרה בו גיבור הביוגרפיה הוא בראש וראשונה מנהיג ומנהל, מבחנו הוא בהתגלמות יישום חזונו, מחשבותיו, תפיסותיו במהלכים שהוא מחולל, מוביל, במציאות בה הוא פועל.

מכיוון שפעילותו של גיבור הביוגרפיה הייתה כרוכה, כך או אחרת, במדינות רבות, ארגונים בינלאומיים, ארגונים יהודים, תנועות פוליטיות שונות, מוסדות, תרנו אחר תיעוד גם בשורה ארוכה של ארכיונים אחרים. כך למשל הסתייענו בארכיונים הלאומיים של ארצות-הברית, בריטניה, פורטוגל, רומניה, ישראל, ועוד מספר מדינות באירופה. ארכיון יד ושם בישראל וארכיון מוזיאון השואה בוושינגטון ועוד רבים אשר את רשימתם המלאה יוכל לראות הקורא ברשימת המקורות בסוף הספר. למותר לציין שאי-אפשר היה להגיע לחלק ניכר מן התיעוד ללא סיועם המסור של עשרות מנהלי ועובדי ארכיונים להם אני אסיר תודה.

כדי לאפשר לקורא לראות את אינספור נסיעותיו של שוורץ אל כל קצות העולם, ככל שנדרש היה ליִיזוּם, ניהול, בדיקה ובקרה, תיאום ועידוד הפעולות השונות בהן השתתף או יזם, צרפנו גם נספח של לוח המסעות שלו ממסעו הראשון לאירופה בקיץ 1940 ועד לביקורו האחרון בה ב־1974, שנה לפני מותו.2

כמו בכל מחקר נדרש המחבר לעבודותיהם של חוקרים אחרים אשר חרשו, זרעו וקצרו באותם שדות מחקר. בלבו של מחקר זה, כביוגרפיה של מי שהיה לדמות מרכזית בג’וינט, עשיתי שימוש רב בשלושת כרכי ספרו של מורי הפרופסור יהודה באואר על הג’וינט,3 מפעל מחקרי חשוב וענֵף שנכתב בשלהי שנות השבעים מהלך שנות השמונים של האלף הקודם. מספר המקומות בהם מוזכרים מחקריו בספר הם ביטוי דל לחשיבות עבודותיו בתחום. מסעי הוביל אותי גם לעבודותיהם של הרברט אגר, רות בקי-קולודני וטד זולץ.4 תודתי גם להם.

מפגשי הראשון עם שוורץ היה במהלך כתיבתו של ספרי חץ בערפל5, שהוקדש לדוד בן-גוריון בתקופת השואה. אז משכו אותי ארבע פרשיות אשר מובאות גם בביוגרפיה שלפנינו, אך חלק מעוד רבות אחרות. ההסכם החשאי שכרת שוורץ עם הסוכנות היהודית בקיץ 1943 למימון פעולות ההצלה באירופה; פגישה חשאית מרובעת שנערכה בקהיר ביוני 1944 בין משה שרת, אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אירה הירשמן איש ‘הוועד לפליטי מלחמה’ האמריקני ושליח הנשיא רוזוולט למשימות הצלה מיוחדות ופינקניי טאק, הממונה על האינטרסים של ארצות-הברית בקהיר, ושוורץ. פגישה שהתקיימה בעיצומה של שליחות יואל ברנד. השלישית: ההצעה שהופנתה לשוורץ לפגישה עם סוכנים נאצים במדריד או בליסבון. הרביעית: משא ומתן שנערך בשווייץ עם סוכנים נאצים, גם זאת על רקע המאמצים להצלת יהודים בקיץ 1944. כולן פגישות חשאיות, כולן סתרו את מדיניות המלחמה של בעלות הברית שאסרה על מגע כל שהוא עם היטלר, שריו הבכירים ושליחיהם. כולן מעלות את השאלה הכיצד אזרח יהודי אמריקני, דמות מרכזית בארגון סעד אמריקני, שדימויו אינו מלמד על נכונות לעסוק בעניינים מן הסוג הזה היה מעורב בהם. השאלה הזאת העסיקה אותי כבר אז ועל הניסיון לתת תשובות למעורבות שוורץ בפרשיות הנזכרות, ובפרשות רבות אחרות הדומות להן במהותן, נסוב הספר שלפניכם. מטבע הדברים, בכל נקודות הממשק בין גיבור הביוגרפיה ובין ראשי היישוב בזמן מלחמת העולם השנייה נשענתי על עבודותי הקודמות בתחום, בהן: ספרי חץ בערפל המתמקד במלחמת העולם השנייה, והאסופה בעריכתי ביקורים בגיא ההרגה,6 בחלק הנוגע לתקופה של מוצאי המלחמה ואחריה והעוסק במאמצי בן-גוריון ושותפיו בתנועה הציונית ובארגונים יהודים אחרים לסייע לעקורים ולגייסם לשמש חלק מן המאבק המדיני והצבאי לסיכול תוכנית הרפטריאציה בה ראה בן-גוריון רעיון עיוועים. התקופה בה הגיעו מפעלי ההעפלה, ‘הבריחה’ ומבצעי העלייה המיוחדים לשיא. מבצעים מרומניה ומדינות אחרות באירופה שאט-אט נכנסו תחת מסך ברזל, מבצעי העלייה מצפון אפריקה, וממדינות המזרח התיכון: תימן, איראן ועיראק. מבצעים בהם היו שוורץ ואנשיו אנשי מפתח, שהתהלכו עם שותפיהם מארגונים וסוכנויות שונות כדמויות הגולשות מתוך סרטי עלילה אל תוך המציאות.

ככל ביוגרפיה, גם ביוגרפיה זאת מנסה למצוא תשובה לחידת אישיותם המיוחדת, מקומם המיוחד, תרומתם הייחודית של גיבורי סיפורם בהיסטוריה. רמז דק כְּפִיל מוצע לקורא בשם הספר: ‘טוֹוֵה הרשַתוֹת’.

דברי תודה:

ספר זה נתמך בתרומתם הנדיבה של קבוצת שוחרי אוניברסיטת בן-גוריון מארצות-הברית, ובהם

Lolita E. Goldstein; Margery and Sheldon London; Roberta and Ernest Scheller Jr.; Alan Gill, The Joint Distribution Committee; James Blum; Harry & Jeanette Weinberg Foundation; Janet and Doron Krakow; Joanne Moore; Manuel Dupkin II; The Associated: Jewish Community Federation of Baltimore; Bonnie Hampton; Kolker-Saxon Hallock Family Foundation; Margit Meissner.

בתוך קבוצה נדיבה זאת בלטה הגב’ לוליטה גולדשטיין, שעמדה על ערש המחקר וליוותה אותו בעניין, חום וחברות. הגב’ גולדשטיין הלכה לעולמה צעירת נצח בעשור התשיעי לחייה ולדאבוני לא הספיקה לחבוק את שרצתה כה לקרוא. הליכתנו שלובי זרוע ברחובותיה של ליסבון, מבקשים לראות את המַטֵה ממנו פעל שוורץ, המלון בו גר, בתי הקפה בהם נפגש עם כל אנשי הארגונים האחרים שפעלו בה אז, ליוותה אותי לכל משך הכתיבה. ספר זה מוקדש בחום, הערכה ותודה לה ולאִישָהּ, מלווין עליו השלום.

דורון קרקוב, אז סגן הנשיא של שוחרי האוניברסיטה בארצות-הברית, היה מראשוני ומחשובי השושבינים של המחקר, ואני מודה לו על תמיכתו וידידותו.

אני מודה גם לחברי פרופסור אילון אדר, ראש מכון המים על שם צוקרברג במכונים לחקר המדבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פרופסור אדר תרם תרומה חשובה להקמת הקשר עם לוליטה גולדשטיין וקבוצתה.

תודה מיוחדת שמורה למנהלת מערך הארכיונים של הג’וינט, הגב’ לינדה לוי. יחד עמה ולצדה פועל צוות חשוב בשלוחת הארכיון בניו יורק בה הושטה לי עזרה רבה על ידי מר מישה מיטסל ושלי הלפנד. גם צוות ירושלים לא חסך כל מאמץ כדי לסייע. אני אסיר תודה לד’ר ענת קוטנר, מנהלת הארכיון ולמר אוּרי קראוסהר, היסטוריון.

נעים לי להודות גם למר אמיר שביב, סגן נשיא הג’וינט לתפקידים מיוחדים. אמיר שביב היה שותף לגלגוליו של המחקר הזה מראשיתו ואף היה מראשוני הקוראים של חלק ניכר של הפרקים.

אשר אסטרין ליווה גם הוא בעניין את התקדמות המחקר. יחד אתו גם הספקתי לפגוש את רלף גולדמן, גם הוא מאנשי הג’וינט. אף שפעל בתקופות אחרות — עדיין יכול היה לספר לי על רוח הארגון כפי שעוצבה על ידי שוורץ.

אני מודה גם לאבא פוליאקוף, אחיינו של שוורץ, אשר ארח אותי בביתו בבולטימור, הטעים אותי משהו מאווירתה של משפחה חרדית, נצר לרבנים חשובים, ומזיכרונותיו על דודו רב הפעלים והמעשים.

סיוע חשוב הועמד לי על ידי ד’ר עדי פורטוגז ראש מערך המידע בארכיון בן-גוריון, הגב’ לאנה פלדמן והגב’ מיכל לניאדו. מר יפים מגריל, מנהל הספרייה במכון בן-גוריון המשיך, כדרכו, להציב רף גבוה של מקצועיות, אדיבות, נדיבות ומופת של שרות מאיר פנים.

תודה אני חב גם לד’ר דניאלה אוסצקי, לשעבר, מנהלת הארכיון מורשת בגבעת חביבה. לגב’ אולגה גכמן מארכיון מכון ז’בוטינסקי בתל אביב. לד’ר שרון ליבנה מנהלת המדור לתיעוד בעל פה, ולגב’ וונדי לוטרמן ארכיונאית בו, שתיהן מהמכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים. עוד אני מודה גם לגב’ אניטה קלארי (Anita Clary) ממדור הארכיונים והאוספים המיוחד באוניברסיטה של קנט (Kent State University).

את הספר, במלואו או בחלקו, קראו באדיבותם ונדיבותם שורה של עמיתים ועמיתות ובהם: ג’ודי באומל־שוורץ, דני גוטווין, שני דורון, רפי ואגו, מרקוס זילבר, אביבה חלמיש, אסתר מאיר, דן מיכמן, חיים סעדון, דינה פורת, זהר שגב, אניטה שפירא, דניס שרביט, גלי תיבון.

אני מודה על ההערות והארות החשובות והמועילות שהעלו בפני. למותר לציין, שאחרי הכל וכתמיד, האחריות על הדברים אשר בספר היא שלי ורק שלי.

במסע הארוך והמורכב הזה הלכו עמי גם עוזרות המחקר עדי פרנקל, ענבר אלפסי, עומר בז’ה ושני דורון. כולן תלמידותי לשעבר. זכות גדולה היא למורה שתלמידיו אינם מתרחקים ממנו אחרי תום לימודיהם ואף מתלווים למסעותיו.

גם בספר זה, כמו ברוב מחקרי עד כה, ליוותה אותי עוזרת המחקר הוותיקה שלי הדס בלום. כמו בקודמים הייתה הדס מופת של מקצועיות, חריצות, דיוק, מהימנות ונאמנות. אני אסיר תודה על כברת הדרך הארוכה בה ליוותה אותי בכל אותן שנים ועל מאור פניה מאז ועד היום. קשה לי להעלות על הדעת מסע כזה בלעדיה.

שישה חודשים בשנה האחרונה לכתיבת הספר עשיתי ב־PIAST (Polish Institute of Advanced Studies) בוורשה. אני מודה לראש המכון הפרופ’ אורבנצ’יק (Przemysław Urbańczyk) ולגב’ ולנטה (Marta Walenta) על האכסניה המכבדת, מרחיבת הדעת והנעימה שהעמידו לי.

אני מודה גם לד’ר יואל רפל על ידידותו החמה.

רעייתי היקרה, דינה, בתי הבכורה, שני בניי, בנות זוגם ונכדיי עומרי, מעיין ויונתן ונכדותיי ענבר ועומר האהובות והאהובים, הם מבוע בלתי נדלה של כוח שהוא בחינת סיוע הכרחי לכל מסע מן הסוג הזה.

ניר משה, כסלו תשפ’א, דצמבר 2020