מחברת רבי המכר של ניו יורק טיימס ו-USA Today, מיה שרידן, בהמשך המרגש, שרבות כל כך ציפו לו, ל"קולו של […]
פרק 1:
טראוויס
האגם נצץ מעבר לעצים כשפתחתי את השער לביתו של אחי, חריקת הצירים החלודים הפרה את השקט של ערב הקיץ השלו. לרעש זה התווספה במהרה הדלת הקדמית שנפתחה בסערה והאחיינים שלי — וכמה כלבים — יצאו ורצו במעלה החצר המשופעת כדי לקבל את פניי.
‘דוד טראוויס! דוד טראוויס!’ הבנים צעקו יחדיו, רגליהם הקצרות נושאות אותם במהירות במעלה הגבעה, הכלבים נובחים ומקפצים סביב, זנבות מכשכשים בצורה שתאפשר לכל שודד חמוש בסכין או רוצח סדרתי שנכנס לבית לדעת שהם יותר ממוזמנים להצטרף למשפחה.
צחקתי כשקונור וצ’רלי הגיעו אליי, והתכופפתי להרים אותם, אחד בכל יד. ‘יש לי שתי קיבות!’ קונור הכריז. ‘אבא שלי אמר.’
‘זו תכונה של הייל,’ הסברתי. ‘ככה אנחנו גדלים ו —’
‘לי בטח יש שלוש קיבות!’ צ’רלי העיר, כדי לא לתת לתאום שלו להתעלות עליו.
הבטתי מטה בסקרנות על בטנו, ודגדגתי אותו עם אצבעותיי בצד גופו. צ’רלי צווח מצחוק. הכלבים הסתובבו לי בין הרגליים, והתחמקתי מהכלב החום שתמיד נראה מחייך. לא סמכתי עליו. כל מה שחייך ככה כל הזמן היה ללא ספק מטורף.
‘ראית פעם פיל, דוד טרב?’ צ’רלי שאל.
‘לא פנים מול פנים —’
‘מה עם דוב?’ קונור שאל.
‘יותר מדי ל —’
‘פילים שוקלים יותר ממכוניות!’
‘דובים ישנים כל החורף! זה נקרא תרדמת חוטף.’
‘תרדמת חוטף? מה זה חוטף?’ שאלתי.
קונור רכן לעברי, חופן את ידו על פיו כשלחש בקול, ‘זה בטח התחת השעיר שלו!’
ואז שני הבנים התפקעו מצחוק, והגופים הקטנים שלהם רעדו מהצחוק. גם אני צחקתי, כי אם אתה בחור, המונח תחת שעיר מצחיק אותך, בין אם היית בן חמש או מעל שלושים. או מאה חמישים, נראה לי.
‘בנים,’ ברי קראה ויצאה החוצה, אייברי בת החצי שנה בזרועותיה. ‘תנו לדוד שלכם לנשום רגע.’ היא חייכה. ‘היי טראוויס.’
‘ברי.’ הורדתי את הבנים, והצלחתי לקלוט את ההנהון הקליל של צ’רלי לעבר קונור לפני שצ’רלי מעד. הושטתי ידיים ותפסתי אותו לפני שהוא פגע ברצפת העץ של המרפסת.
‘אהה!’ קונור צעק בניצחון לידי, והרים לאוויר את חבילת המסטיק שפילח מהכיס שלי בזמן שהצלתי את אחיו מהנפילה המדומה שלו.
‘אלוהים, אתם ממש נינג’ות,’ אמרתי, גאה בהתגנבות שלהם, כשנתתי לשניהם כיף.
הם צחקו וברי הסתכלה עליהם במבט מסויג, מניחה את ידה הפנויה על מותנה. ‘תפסיקו לכייס, שניכם.’ היא הביטה אליי. ‘חשבתי שאתה אמור להיות נציג החוק.’
‘מי אמר?’
‘התושבים של פליון, מתברר.’
‘אה, נכון. עכשיו אני נזכר. אימא שלכם צודקת. כייסות תוביל אתכם לכלא.’
קונור נראה מסוקרן קלות, הבעה שהפכה לתמימות כשהסתובב לעבר אימו. ‘אנחנו יכולים מסטיק?’ הוא שאל ברצינות גמורה, והרים את הראיות לפשיעתו.
עווית חלפה בשפתה של ברי. ‘אפשר,’ היא תיקנה. ‘אחד לכל אחד,’ היא אמרה ופניהם של הבנים נדלקו בחיוכים תואמים. קונור חילק במהירות את המסטיקים ואז כשאימם נדה בראשה, שניהם נכנסו פנימה, וצעקו לאחור, ‘תודה, דוד טראוויס.’ הם פטפטו בהתלהבות על מה שנשמע כמו ארמון לגו. שני אלה פיצו בגדול על השתיקה של אחי למחצה.
התינוקת הסתכלה עליי בחשש, מניחה את ראשה על כתפה של ברי, ידה השמנמנה אחזה בחולצה של אימה כאילו ראתה בעיניי שהתכוונתי לחטוף אותה בכל רגע. נעלבתי קלות. אני הייתי זה שהוביל את פעולת החילוץ כשהילדה החליטה להיוולד באחת מסופות השלג הגרועות ביותר מזה שנים, ואילצה את הוריה ליילד אותה בעצמם. נדמה היה שהיא כבר שכחה מזה.
‘אתה מחפש את ארצ’ר?’ ברי שאלה.
‘כן. הבאתי את המידע שהוא ביקש מתחנת המשטרה,’ אמרתי, והוצאתי מהכיס האחורי במכנסיי את התדפיסים המקופלים. ארצ’ר ביקש שאעביר לו נתוני פשיעה לפגישה השנתית של העיירה ביולי הקרוב.
ברי הנהנה. ‘שכב.’ היא אמרה לכלבים שהמשיכו להסתובב בין רגליי.
‘זה לא רעיון טוב, ברי. את נשואה לאחי ואני בקשר עם מישהי. את באמת צריכה להתגבר עליי אחת ולתמיד.’
היא גלגלה עיניים. ‘מצחיק.’
היא התמקדה בכלבים — עם מבט האימא הרציני שלה — וחייכתי כשהם נשכבו על המרפסת, הכלב השחור הגדול יותר והלבן הקטן עם הפרווה המסולסלת נשכבו על הצד, והכלב החום המשיך לחייך מעלה אליי כמו איזה ליצן פרוותי מופרע. נעצתי בו מבט, כדי שיֵדע שעדיף לו לשמור את ענייני הליצן הפרוותי המופרע שלו למישהו שלא ידע להתמודד עם זה. החיוך שלו נמתח, התרחב. אלוהים. עקפתי אותו משאיר בינינו מרחב בטוח כשברי נכנסה לתוך הבית וסימנה לי לבוא אחריה. ‘ארצ’ר שלח הודעה לפני כמה דקות. הוא מאחר אבל אמור להגיע הביתה בקרוב.’
הבית היה קטן אבל ביתי וחמים. עם ריח של וניל ומשהו טעים שהתבשל במטבח. הבנים התווכחו תוך כדי משחק, והקולות הנלהבים שלהם עלו וירדו כששיחקו בחדרם בקצה הבית. החלונות היו פתוחים לרווחה והווילונות התנופפו ברוח שנשבה מהאגם. רצפת העץ חרקה תחת רגליה היחפות של ברי כשהלכה למטבח, עם התינוקת השמנמנה על מותנה. זה יהיה כל כך גרוע? בית כזה? חיים כאלה?
‘אתה מוזמן להישאר לארוחת ערב,’ ברי אמרה. בקולה היה רמז קטנטן של היסוס, כאילו היא לא בטוחה במאה אחוז שהתכוונה למה שאמרה. כנראה שזה ייקח זמן — אולי לנצח.
הנחתי את המסמכים ונשענתי על הדלפק כשצפיתי בה מתמרנת עם אייברי בזמן שבדקה משהו בתנור ואז ערבבה את מה שנראה כמו פסטה על הגז. ‘אני לא יכול. לקחתי חופש הערב כדי שאוכל להפתיע את פיבי ולקחת אותה לארוחת ערב.’
ברי פלטה צחוק קטן, שדעך במהירות. ‘מצטערת. הלוואי שלחברה שלך לא היה אותו שם כמו לכלבה שלי. זה… מטריד.’
‘אז תשני את השם שלה.’
היא הסתובבה אליי במהירות, ונראתה מתקוממת. ‘אי אפשר פשוט —’ היא נדה בראשה כאילו מה שעמדה להגיד לא היה שווה את הזמן שלה. ‘בכל אופן, אני בטוחה שהיא תשמח שלקחת חופש.’ היא הסתכלה עליי מהצד. ‘איך הולך איתה? אתה איתה כבר כמה? שנה בערך?’
הנהנתי, וחום התפשט בחזי כשחיוכה של פיבי עלה בראשי, נזכר איך היא עדיין נאנחה ונראתה מוקסמת כשקרצתי אליה. ‘עשרה חודשים. היא בסדר. היא מעולה.’ היא סוגדת לי.
ברי חזרה לערבב אבל עצרה והניחה את הכף על הדלפק. היא הזיזה את אייברי כך שהחזיקה אותה בשתי ידיים ונשענה על הדלפק, עם סנטרה מונח על ראשה של התינוקת היא הסתכלה עליי במבט מהורהר. ‘טראוויס הייל. מי היה מאמין שהיום הזה יגיע. אתה באמת רציני לגבי מישהי, נכון?’
‘מקנאה?’ חייכתי אבל היא נשארה רצינית. החיוך שלי דעך.
‘לא. שמחה. טוב לראות שאתה מוצא אושר.’
שתיקה ארוכה ומכבידה השתררה בינינו, הרגשתי לחוץ. לא ידעתי מה לומר. בכל הכנות, לברי הייתה זכות מלאה לאחל לי אומללות לשארית ימי חיי אף שארצ’ר ואני יישרנו את ההדורים, ועשיתי מאמצים עילאיים להיות דוד טוב לאחיינים שלי — מה שלא היה קשה, כי האמת היא, שנהניתי מהם מאוד — ויום אחד, אם אצליח לכבוש את ליבה, האחיינית שלי עדיין הסתכלה עליי בחשדנות. התנהגותי אל ברי כשהגיעה לראשונה לפליון… הדברים שעשיתי לאחי כל חיינו, כל אלו יעמדו בינינו לנצח. שנים חלפו, חגים עברו, ואהבתי לחשוב שהתבגרתי, ולמרות זאת, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לשנות את האופן שבו פגעתי בהם בעבר. הדברים שעלולים היו מעשיי להוביל.
‘היא האחת, הא?’ ברי שאלה, והבחנתי ברמז קל ביותר של… אי־נוחות? דאגה? לא הייתי בטוח, ומה שחלף על פניה היה שם ונעלם כהרף עין. היא הרכינה את ראשה ונשמה את שערה החום והרך של אייברי, נאנחת בעדינות.
ברי פגשה את פיבי פעמים רבות. היא מעולם לא אמרה עליה משהו לא נחמד, אבל הייתה לי תחושה שהן אולי לעולם לא יהיו החברות הכי טובות. וזה היה בסדר גמור מצידי. ברי הייתה בקטע של אפייה וקריאה וטיולים בין הסלעים עם הילדים והכלבים שלה. בילויים שווים ביותר כשאת אימא. אבל פיבי לא הייתה אימא. עדיין. היא הייתה בקטע של… טוב, חוץ ממני, היא הייתה בקטע של… מה פיבי אהבה לעשות?
היא אהבה לעשות קניות, את זה ידעתי. ולהשתזף. היא הייתה טובה מאוד בשניהם.
‘טוב, כשאתה יודע, אתה יודע,’ ברי אמרה, וחייכה בעדינות כשפגשה את מבטי וננעלה עליו במשך כמה שניות.
כשאתה יודע, אתה יודע.
התרחקתי מהדלפק בדיוק כשרעש דלת הכניסה הנפתחת הגיע לאוזניי. הדלת נסגרה בשקט וארצ’ר נכנס למטבח, לא נראה מופתע לראות אותי. הוא כנראה הבחין בטנדר שלי חונה מקדימה. היי, הוא סימן.
היי, סימנתי חזרה כשארצ’ר צעד ישירות לברי ולבתו, ופניו אורו באושר גלוי כל כך שכמעט הסטתי את עיניי, כאילו התפרצתי לרגע אינטימי ולא הייתי אמור להיות שם בכלל.
התינוקת בעטה ברגליה השמנמנות וחייכה, ושתי שיניים לבנות מבריקות הופיעו על החניכיים התחתונות שלה. אייברי הושיטה ידיים לאביה, וארצ’ר לקח אותה מברי, מנשק את אשתו על השפתיים, נשיקה ארוכה.
‘טוב,’ אמרתי בקול וטפחתי על הניירות שעל הדלפק. ‘הנה המידע שרצית. שלחתי לך את זה גם במייל, אבל הייתי בסביבה, אז חשבתי להביא לך את התדפיסים. תגיד לבנים שאמרתי שלום. אאסוף אותם ביום ראשון.’ היה לנו דייט גלידה קבוע אחרי ארוחת הערב שבו האכלתי אותם ביותר מדי סוכר, ואז שלחתי אותם הביתה כדי שההורים שלהם יתמודדו עם ההשלכות.
ארצ’ר הסתכל על ברי, ידיו מלאות מכדי לדבר, וכאילו קראה את המחשבות שלו, היא אמרה, ‘טראוויס לא יכול להצטרף אלינו לארוחת ערב. יש לו תוכניות עם פיבי.’
אה, ארצ’ר אמר ללא קול, חייך והנהן אליי.
‘טוב לראות אותך,’ אמרתי. ‘ברי.’ חייכתי לאייברי שעיניה הצטמצמו קלות. היא נצמדה לארצ’ר, והאגרוף הקטנטן שלה נאחז בחולצתו כמו שנאחזה באימה. ‘טוב. נתראה אחר כך.’ ובכך, הסתובבתי ויצאתי מהבית הקטן על האגם שהריח מבית ואהבה ומשפחה.
***
לבריזה היה ריח של אפרסקים. נשמתי עמוק את האוויר שנכנס דרך החלון הפתוח כשעצרתי את הטנדר שלי על דרך העפר שהסתיימה בקצה השטח שלי. שלווה שטפה אותי. תקווה לעתיד. השמש בדיוק החלה לשקוע מאחורי אסם ישן, והאור היה מעורפל וזהוב. לצערי, אצטרך להרוס את המבנה. הוא עמד בדיוק בנקודה שבה תכננתי לבנות את הבית שלי. אבל אולי אוכל איכשהו להשתמש בעצים. קורות… או רצפה, משהו כדי לחלוק כבוד למה שפעם היה אך איננו עוד.
אבי קנה את חלקת האדמה הזו בקצה של פליון, אף שמבחינה טכנית היא הייתה בעיירה קליופה, האזור המתויר יותר בעברו השני של האגם. האדמה לא הייתה ענקית, אך זה היה שטח משובח עם נוף לאגם. פעם זה היה מטע, וחלק מעצי הפרי נותרו: תפוחים, דובדבנים, אפרסקים ושזיפים.
האגם היה שלו ורגוע כשהבטתי לעבר המקום שבו הייתי לפני רגע — הבית של אחי, שהיה רחוק מכדי לראותו מהמרחק הזה. העיירה פליון הייתה שייכת לארצ’ר ונוהלה על ידו, אבל לי היה את זה. בנוסף לעיירה, שבסופו של דבר — ובצדק — עברה לארצ’ר לפני שנים, אימא שלי ירשה את חלקת האדמה הזו מאבי. זה לא היה חלק מפליון, ולכן יכלה להחזיק בה. רכשתי אותה מאימי בעזרת כל חסכונותיי. קיבלתי משהו שהיה חשוב לי — משהו שהיה אך ורק שלי — ונתתי לה כמות יפה של מזומנים שהיא הייתה זקוקה לה נואשות מכיוון שכל דבר אחר — שוב, בצדק — נלקח ממנה. ארצ’ר אולי קיבל את החלק הארי מירושת הייל, ותמיד היה ברור שהוא קיבל גם את החלק הארי מליבו של אבינו כי אימו הייתה אהבת חייו, בזמן שאימא שלי הייתה אישה תככנית וערמומית שעבדה עליו כדי להיכנס להיריון ממנו, אבל חלקת האדמה הזו הייתה שייכת לי ולא לאף אחד אחר. פה, לא הייתי עדיפות שנייה של אף אחד.
עדיין לא יכולתי להרשות לעצמי לבנות עליה, אבל כמעט הגעתי לשם. יום אחד… יום אחד אקים משפחה על האדמה הזו. יום אחד אחיה את החיים שאבא שלנו רצה לעצמו. הוא אהב את פליון, והוא היה מפקד המשטרה כמוני, אבל הוא רצה את המרחק מהאחים שלו, ולמען האמת, על אף שלי היה רק אח אחד, גם אני רציתי. היה גבול לכמה קדושה, וכמה רגעים של תראו־איזו־משפחה־מושלמת־אנחנו יכולתי לסבול.
ישבתי שם לרגע בשלווה השקטה של הערב, הקשבתי למים מלחכים את החוף ונשמתי את הניחוח המתוק של הפירות הקיציים.
יכולתי לראות את פיבי על האדמה הזו? בהיריון? יוצאת אל הדק המשקיף אל המים? בית עם מרפסת הזורחת באור השמש העולה מעל העצים מאחוריה?
מצמצתי, התרכזתי חזק כל כך שנרתעתי, כשניסיתי לדמיין את זה ולא הצלחתי. דמותה המטושטשת של אישה התערערה, התפוגגה ונעלמה. שפשפתי את הרקה. פיבי בכלל רוצה ילדים? לא דיברנו על כך. אולי הייתי צריך לשאול. ברור שאם אתחיל לדבר על הנושא, זה יהיה צעד קדימה בפני עצמו. לפתע הרגשתי שאני נחנק ומשכתי את חגורת הבטיחות שהייתה עדיין צמודה לגופי כאילו שאיכשהו, באופן בלתי מוסבר, היא התהדקה סביבי.
כשאתה יודע, אתה יודע.
מילותיה של ברי עלו בראשי. אבל מה כבר ידעתי אי פעם? האמת היא, שעדיין לא הייתי בטוח שאוכל לסמוך על מה שידעתי. הדברים שחשבתי שאני בטוח לגביהם היו שקרים, שאת רובם סיפרתי לעצמי. בסופו של דבר, לא באמת ידעתי כלום. אז אולי אנשים אחרים ידעו, אבל אני? במובנים מסוימים עדיין פעלתי על פי האינסטינקטים שלי כשהיה מדובר בלהיות האדם שאחרים אולי יתגאו להכיר.
השמש שקעה במרחק, צבעה את השמיים בכתום, והדשא הגבוה התנופף בעצלתיים ברוח. חייכתי, השלווה במקום הזה, הגאווה שהוא שלי, שקעו בתוכי ועזרו להפיג את הכיוון השלילי של מחשבותיי. סגרתי את החלון והגברתי את המזגן כשסובבתי את הטנדר ונסעתי לעבר ביתה של פיבי.
אין עדיין תגובות