"מדי פעם נשמעו באוויר ביטויים שאת רובם לא הבנתי, למשל: לא גומרים את החודש , אוֹבֶרְדְרַפְט, מַשְכַּנְתָה חונקת, הלוואות, חובות, […]
פרק שישי:
המשבר הכלכלי במשפחה שלי
טוב, המצב בבית באמת לא היה רגיל. ככה אבא הִסביר לי אחרי שנרגעתי, ואחרי שאימא נתנה לי לשתות מעט מיץ פטל שאני אוהב.
האמת שהוא לא הִסביר רק לי, אלא לכל המשפחה. רק הדס הקטנה הלכה לישון צוהריים, ואימא הִבטיחה שהיא כבר תדאג לעדכן אותה, כמו תמיד אצלנו, כי כולם שותפים.
אבא כינס באותו יום “אסֵיפת חֵירוּם משפחתית” שבה השתתפנו כולנו סְביב השולחן אחרי ארוחת הצוהריים של יום שישי.
– משפחה יקרה, אבא הִתחיל בדבריו:
– המשפחה שלנו נִקְלְעָה לִקְשָיִים כלכליים. זה קורה במשפחות הכי טובות, אבל יחד, במאמץ משותף, ועם עזרה מקצועית, אנחנו נִתגבר, אני מבטיח!
סיון, הבכורה, שאלה:
– אבל מה קרה? ולמה אימא בכתה? אימא, אני כל כך מצטערת…
אימא ענתה בחיוך:
– זה בסדר, סיון. מותר ורצוי להביע רגשות של שׂמחה וגם של עצב וגם של דאגה לפעמים. אבא יסביר.
אבא המשיך:
– בזמן האחרון ראינו שאנחנו לא מצליחים להתגבר על החובות שצברנו. יש לנו גם מַשְכַּנְתָה גדולה על הבית היפה שלנו…
– אבא, מה זה “מַשְכַּנְיָה”? התפרצתי לדבריו ושאלתי.
אבא ואימא צחקו על זה שאמרתי את המילה לא ממש נכון.
– מַשְ-כַּנְ-תָה, הדגישה אימא, מלשון לִשְכּוֹן, לגור.
אבא הוסיף והִסביר שמשכנתה זו הלוואה לִטְוָוח ארוך שלוקחים מהבנק לִרכישת דירה או בית וּמחזירים מדי חודש סכום קטן יחסית כדי לפרושׂ את תשלומי הרכישה על פני שנים רבות. ואז המשיך:
– …וגם הלוואות שלקחנו בשביל הרהיטים וּבשביל כל מיני קניות שעשינו, כמו שתי המכוניות שלנו, של אימא ושלי, וטיפולים לרכב והחוגים שלכם… בקיצור, אנחנו חייבים הרבה כסף לבנקים, וַאנחנו לא יודעים איך להחזיר הכול בצורה מוּשְׂכֶּלֶת, הרִיבּיוֹת גבוהות. אתם יודעים, כשלוקחים הלוואה מהבנק, משלמים ריבּית, המחיר תמורת ההלוואה, זאת אומרת שמחזירים יותר ממה שלוקחים, וזה טופח וטופח, ממש כמו בצק השמרים של אימא… ואם זה לא מספיק, קיצצו לאימא במִשְׂרָה שלה בעבודה, ומעכשיו היא תעבוד רק חֲצי מִשְׂרָה, כלומר בִּמקום תשע שעות רק ארבע שעות וחצי, שזה כמעט מחצית המשׂכורת. זה אומנם טוב, כי היא תהיה איתכם יותר בבית ואני שמח, אבל זה פחות כסף. בשורה תחתונה, יש יותר חובות להחזיר וּפחות כסף. הבנתם?
ואז שאלתי את השאלה שניקרה במוחי כמו נַקָר המנקר בגזע עץ:
– ומה זה הפתק האדום על הדלת?
אבא ענה, תוך שהוא נאנח, אבל עם הרבה סבלנות:
– כשאתה לא יכול לשלם או להחזיר חוב לגוף כלשהו, כמו לשלם חשבון חשמל או להחזיר הלוואה, אז אותו גוף שאתה חייב לו כסף שולח לך מכתב רָשוּם להזהיר אותך לפני שהוא פונה להוצאה לַפּוֹעַל. אם אחרי פנייה רשמית אנחנו עדיין לא משלמים את החובות, הגוף שאנחנו חייבים לו כסף יבקש מההוצאה לַפּוֹעַל לבוא ולִגְבּוֹת ממך את הכסף או לקחת ממך רכוש שְוֵוה עֵרֶךְ כמו ריהוט או מכשירי חשמל. הכול, כמובן, על פי צו בית משפט ועל פי חוקי המדינה.
הִנהנתי בהבנה, כמעט. לא יכולתי להעלות על הדעת שייקחו את הסלון שאימא כל כך אוהבת.
– אבא, אימא, בגלל זה מדי פעם יש לנו טלפונים עם התראות בטלפון: “אם לא תשלמו את החשמל / את המים תוך 14 יום, ננתק אתכם מאַסְפַּקַת החשמל / המים?” שאל גלעד.
אימא הִנהנה והפעם קמה ממקומה, רצה לכיוון האמבטיה, ואבא רץ אחריה.
* * *
– טוב, הישיבה נגמרה. נתראה בארוחת הערב. הכול יהיה בסדר, מבטיח! אמר אבא והלך להרגיע את אימא הנסערת.
אין עדיין תגובות