הייתי קרוב לבימה. רבין נראה לא מרוצה ממשהו. נדמה היה כאילו נזף בשמעון פרס. אבל פרס שר בהתלהבות, מביט לתוך […]
עיר ספָר
(מרוסית: דינה מרקון)
הוא המשיך לעמוד כך כל הלילה, נצמד אל החלון, ועל פניו שעטו, ניצתים תחת אורם של חלונות הקרון, השיחים שלצד הדרך, עמודי החשמל, תחנות הביניים. לפעמים דהרה על פניהם רכבת שבאה ממול וחיי זרים שעטו חזרה וחייו שלו, עוד יותר מהר, הלאה משם, ואז ליבו קפא, כאילו צנח אל התהום בחלומו, או כמו אז, בדֶרבֶּנט, כשהקרקע נשמטה פתאום תחת רגליו… זה היה מסעם המשותף הראשון ורעידת האדמה הראשונה שחווה בימי חייו. סאשה משך אותו אל מערבולת הדרכים, אל ההיטלטלות מעיר לעיר, אל המרדף המטורף אחרי הריסות של מנזרים, ארמונות, מבצרים. הריסות היו השיגעון לדבר של סאשה. "צעקתכם נשמעה", היה אומר, מלטף את אבניה של ציוויליזציה אבודה כלשהי, שכרסמו שיני הזמן. ועוד הוא אהב סיפורים על חייהם של אנשים אחרים והלוויות. ובכל מקום היו לו חברים, רֵעים לבקבוק, מספרי סיפורים, אנשים שחיו בשוליים בבדידות, חיים קבועים על מוסדותיהם. במין חוש ריח לבדידות שחוֹנַן בו, מצא סאשה בכל מקום פורשים ומתבודדות שנתנו מחסה בלא לבקש שכר והעתירו רוך בלתי נדלה בליווי קיהיון שיניים קל. וסיפורים, סיפורים, סיפורים, סיפורים אין־סופיים על חיים שהסתבכו, נהרסו, לא עלו יפה…
והוא הלך בעקבותיו של סאשה לכל מקום ובכל דבר. חיישני מדי והססן, איש של ספר שחש את עיוורונו לחיים, מצא לו סוף סוף מורה דרך. מבויש ונתקף התרגשות, הוא קרא לסאשה את ניסיונותיו הספרותיים הראשונים וזכה באישור מתרצה, היה מאוהב ונאמן לו בזכות האפשרות להכיר כל כך הרבה מקומות ואנשים חדשים, שעשתה אותו מאושר. אך כעבור זמן מה החלו להיראות לו מוזרים חוסר השקט, חוסר המנוחה התמידיים של סאשה, כשאחרי המסע המי יודע כמה אפשר היה עוד זמן רב לשקוע בהרהורים ובזיכרונות, אבל סאשה כבר היה גדוש לעייפה תוכניות חדשות, כתובות חדשות ומסלולים חדשים. הוא ראה כיצד תוגת הנדודים הלא מרפה מושכת את סאשה יותר ויותר רחוק, ובזמן האחרון הם התווכחו ביניהם לעיתים קרובות, עד כדי מריבות, שהרי היה גבול שהוא לא מסוגל היה לחצותו אפילו במחשבה, שמעבר לו לא ראה טעם…
כך הוא המשיך לעמוד כל הלילה במסדרון הריק והמתנדנד של קרון הרכבת, מצמיד את מצחו אל הזגוגית, וראה את צילו מתעופף על פני המדרון, וסאשה ישן בְּתָאָם ללא דאגה וחייך בשנתו; עמד והביט אל תוך הלילה הנסוג במרחק שלפניו. במקום שבו השמיים התבהרו ונאחזו חרדה, עבר הגבול בין העולמות שהם מיהרו אליו, האחד ישַׁן כמו צדיק והשני התייסר כחוטא.
בגלל ליל הנדודים היום בבְּרֶסְט נעטף ערפל. זמן רב הם סבבו בתחנת הרכבת, בשתיקה וללא מטרה. נשואי פנים, התהלכו אנשי המכס; נרגשים מהציפייה המשמחת לתשרים מטורפים, התרוצצו הסבלים, ואגב כך פנו מפעם בפעם בצעקות סחבקיות של אנשים השקועים בעבודתם אל המהגרים, שעמדו כמוכי שיתוק או התרוצצו כאחוזי קדחת. מַרְיָה סְטֶפַּנוֹבְנָה, שכבר קנתה לה שם בכל קצוות תבל, מקליפורניה ועד ניו זילנד, עמדה כבּוּדהה באמצע האולם, מקבלת שטרות של עשרים וחמישה רובל וקובעת את התור להעמסת מטענים. ההיסטוריה בהתגלמותה חצתה במהלכה את ימי החול של תחנת המכס.
הם עזבו את ריגה, מינסק, בוכרה, טביליסי, דֶרבֶּנט, צֶ'ליאַבּינְסְק. זו הייתה יציאת מצרים של מעמקי הפרובינציה, עם צרורות, גיגיות, מזוודות וארגזי חפצים ישנים, עם תינוקות וזקנים, בחמולות וביחידוּת. כולם נצמדו אל אלה שאיתם באו, כמעט אף אחד לא התוודע אל אף אחד, אף על פי שדרך אחת הייתה לכולם; פחד ועילפון נשקפו מעיניהם. יהודי זקן מדרבּנט, דומה לאביו, דבר שהפחיד אותו קצת ועשה לו הרגשה מוזרה, הניע את שפתיו ללא קול בראש מושפל; אישה עם גוף מפואר ורעמת שיער אדמונית כאש היניקה את ילדהּ, ולידה התרוצץ, כעס ופטפט משהו בלי הפסקה בעלה, שהיה כפי הנראה נרגז מזה שכולם הביטו בשָׁדָהּ מחוסר מעש.
הותרה הכניסה אל אולם המכס, והגיע גם ערב רב של פולנים שעמדו לעלות אל אותה רכבת, עם שטיחים, מצלמות וידאו, במטפחות, נשים כפריות, הכפר בהתגלמותו, והם נדחפו בלי תור, בלבלו את הסדר הטקסי אבל לא יכלו להיכנס לריב קולני בגלל מחסום השפה, ולטשו עיניים בתהלוכת האבלים, שואלים לפשר הדבר את מלוויהם, ואלה הסבירו להם שמדובר ביהודים. אפשר היה לשמוע את ה"ז'ידי, ז'ידי" הפולני…
סאשה עבר ראשון מפני שהיה בלי מטען, עם תיק בלבד, והוא עצמו הקיף את תחנת הרכבת, כפי שיעצו לו אנשים למודי ניסיון, וראה מאחורי כלונסאות הגדר השחורות הגבוהות, כיצד סאשה מבקש אש מכרטיסן ייצוגי וגבה קומה, ראה באיזו סקרנות שוקקת הם מציצים זה אל זה, כאילו סאשה מזמן לא ראה כרטיסנים והכרטיסן – נוסעים, ואיך סאשה פולט עשן מהסיגריה שלו ופוסע לאורך הקרון. וכשהרכבת התחילה לנסוע, סאשה קפץ כהרגלו אחרון אל מדרגת הקרון, השליך את בדל הסיגריה אל מתחת לגלגלים בהקשת אצבע, ולאחר שתר במבטו את תחנת הרכבת ראה אותו מעבר לגדר, חייך בשמחה ונופף בידו…
הוא עוד שוטט מעט בתחנה, בלי שידע מה יעשה עכשיו. סבלי המכס מנו שוב ושוב את העשיריות המקומטות בחדרי השירותים; בתורים לקופות עמדו חיילים, מתהדרים במעילים גרמניים וצ'כיים כדי להרבות קנאה אצל בני ארצם – הם חזרו אל כפריהם מצוידים בהעוויות של תיירים זרים ובמילים גרמניות; חבורה של טייסים שיכורים, לגמרי נערים עדיין, עם נשים עטורות תלתלים צבועים מוקפדים ומעילי פרווה קצרים צמריריים בכל צבעי הקשת, שתתה לכבוד שובו של חבר במסעדה שהוא נכנס אליה לחטוף משהו לאכול. כל הדברים שהוא כל כך הורגל אליהם וקודם לכן עבר לידם בלי משים, התבלטו פתאום בבהירות רבה ונראו מוזרים.
ושוב פילחה הרכבת בנסיעתה את הלילה, אבל עכשיו היא עשתה את דרכה חזרה, מתחפרת אל תוך המרחב, מתרחקת מהגבול, ושוב האור מן הקרונות עקר מתוך החשכה עצים ועמודי חשמל, והוא עוד פעם היטלטל ברכבת הזאת, פוגש את צילו, את עצמו אתמול, כשעמד כך בדיוק ליד החלון, ומתוך הרגל להתפצל לשניים ולשחק תפקידים, דימה את עצמו במקומו של סאשה ונפרד מעצמו בייסורים כה רבים ומרים וללא שוב, כאילו באמת לא את סאשה אלא אותו נשא הגורל לאי שם, ולגמרי לא הבין עוד לאן נוסעת הרכבת ואיפה נמצא עכשיו הוא עצמו… הוא נזכר איך הם נפרדו זה מזה, וסאשה אמר: "נו, ביי. להת'… אני בטוח שבעוד שנה, הכי הרבה שנתיים, אבוא לפגוש אותך שם".
הוא נזכר באיזו עצבנות עישן סאשה ליד הקרון, כשנשאר בארבע עיניים עם הדרך שלו, והרגיש כאב בליבו מפני שבכלל לא היה בטוח בכך.
אין עדיין תגובות