'אנחנו בהיריון'. צמד המילים הזה לא יוצא לי מהראש כבר עשרה ימים. מאז הגילוי המטלטל אני מתנהלת כמו זומבי, חיה- […]
פרק 1
‘אנחנו בהיריון’. צמד המילים הזה לא יוצא לי מהראש כבר עשרה ימים. מאז הגילוי המטלטל אני מתנהלת כמו זומבי, חיה – מתה, לומדת לחיות מחדש עם הכאב הבלתי פוסק. בכל בוקר מגרדת את עצמי מהמיטה, מארגנת את הבנות לבית הספר, הולכת לעבודה ובערב נזרקת במיטה. אני מתקיימת על סיגריות ועל קפה, לומדת לחיות את חיי בצל הכאב. שכחתי איך ללעוס, איך לחייך, איך לצחוק. האוויר הוא המצרך הנדיר מכול: כואב לי לנשום, כואב לי לחשוב, כואב לי לחיות. כואב לי.
היום, יום שלישי, נקבע למיכה ולי דיון ברבנות. אני מגיעה לרבנות מלווה באיה, שתומכת בי. אנחנו פוגשות את מיכה מחוץ לאולם הדיונים. גם מיכה נראה גמור, בדיוק כמוני. נראה שגם הוא לא ישן בלילות האחרונים, אם כי אני בטוחה שלא מאותה הסיבה שבגללה אני לא הצלחתי לישון. הוא מנשק את איה על לחיה ומחבק אותי.
“את בטוחה שאת עדיין רוצה להתגרש?” הוא מוודא.
“כן,” אני אומרת בקול חלש. הוא אוחז בידי בעדינות ולא משחרר עד שקוראים לנו להיכנס. אנו יוצאים מהדיון עם גט ביד.
“אני תמיד אדאג לך,” מיכה תופס בידי כשאנו יוצאים מהדיון, עיניו עצובות.
“אני יודעת, גם אני תמיד אדאג לך, ותודה שלא נלחמת בי שם בפנים.”
“אני לא רוצה להילחם בך. אני מקווה שטוב לך אם כי זה לא נראה כך.”
אנחנו נפרדים בחיבוק ארוך.
איה, שחיכתה לי בחוץ בזמן הדיון, מתקדמת לעברי אחרי שמיכה הלך.
“בואי נלך לשתות קפה.” היא מובילה ואני משתרכת אחריה לבית קפה קטן על המדרכה לא הרחק מבניין הרבנות.
“מזל טוב?” היא שואלת.
“מותרת,” אני מחייכת אליה בעצב, “אני מותרת לכל אדם.”
“יעל, את חייבת להתחיל לדאוג לעצמך, את לא יכולה להמשיך כך, את נראית כמו זומבי.”
אני מעבירה את אצבעותיי בשערי, מנסה להפיח קצת חיים בתלתלים שלי אבל יודעת שהצדק עמה. “אני בסדר,” אני אומרת בחיוך עייף, אבל אני לא בסדר ואני לא בטוחה שאהיה בסדר. כולם סביבי נראים מאושרים ומלאי חיים ואילו אני שבר כלי.
“אני יכולה לעזור לך במשהו?”
“את יודעת להחזיר את הזמן לאחור?”
היא בוחנת אותי בעצב ומניעה בראשה לשלילה.
“אז את לא יכולה לעזור לי,” אני מסכמת, מסיימת את הקפה ומציצה בשעוני. “חייבת לזוז, תודה שבאת אתי.” אנו נפרדות על המדרכה ואני ממהרת לחזור למשרד.
בערב מיכה מחזיר את הבנות לאחר שבילה אתן במשך כל שעות אחר הצהריים. “אפשר להיכנס?” הוא שואל אחרי שהבנות נפרדות ממנו בכניסה וממהרות לחדריהן. אני פותחת עבורו את הדלת ומסמנת לו להיכנס.
אנו מתיישבים במרפסת והוא אוחז בידי. “את רוצה לדבר?”
“לא.”
“אני כאן.” הוא מניח את ידו השנייה על רגלי ומלטף אותה ברכות. הדמעות מתחילות לזלוג. מיכה לא שואל אותי שאלות או חוקר, הוא פשוט כאן עבורי. כשאנו נפרדים הוא מושך אותי לחיבוק חזק, לוחש באוזני “אני פה,” ויוצא.
במשך עשרת הימים האחרונים יריב שולח אליי הודעות ללא הרף. בהתחלה היו אלו הודעות של אהבה ושל געגוע שהפכו לאטן מלאות במסרים של דאגה וחרדה שהתחלפו במילים של כעס ותסכול, ואילו אני מתנהלת בעשרת הימים האלה כמו זומבי.
פרק מספר 2
לאחר שהציף אותי בהודעות בימים האחרונים, כבר יותר מעשר שעות שלא קיבלתי שום הודעה, ולכן אני מניחה שיריב כבר על טיסה בדרך חזרה לארץ.
אני מגרדת את עצמי מהמיטה בחוסר חשק משווע משום שאני צריכה להעיר את הבנות. מיכה יגיע בקרוב לאסוף אותן.
“ביי, נסיכות שלי.” אני נפרדת מהן בנשיקה לאחר שעה קלה וחוזרת למיטה, משם אני שולחת הודעה לשלמה הבוס שלי: ‘בוקר טוב, אני ממש מרגישה לא טוב, לא אגיע למשרד היום’. כך או אחרת, בימי חמישי נוכחותי לא ממש נחוצה במשרד. כולם נמצאים במשרדים המרכזיים, כך שלא חשבתי שמישהו יחוש בחסרוני. ‘תרגישי טוב’, הוא סימס לי בתשובה, ‘נתראה ביום ראשון’.
אני מכוונת את שעוני שיצלצל בשעה תשע וחצי, גוערת בעצמי בקול: ריחמת על עצמך מספיק, הגיע הזמן לחזור למציאות. אני טומנת את הנייד מתחת לכרית ונרדמת.
אני מתעוררת לצלילי השעון המעורר בכוחות מחודשים, כאילו ההתרחשויות של הימים האחרונים לא קרו כלל. לאחר שאני יוצאת מהמקלחת אני מבטיחה לעצמי שלא אבכה יותר בגללו. אני מדליקה מוזיקה, מגבירה את עוצמת השמע עד לשיא ומתחילה לקרצף את הבית, משתלטת על ערימות הכביסה שהצטברה ותוך כדי הניקיונות אני מתקשרת למיכה שעונה בצלצול הראשון ושואלת אותו האם הבנות יוכלו להישאר אתו בשבת כי אני חשה צורך לנסוע ולנקות את הראש.
“למה שלא ניסע כולנו יחד?” הוא מציע.
“אני צריכה את השקט שלי.”
“אין בעיה, סעי. הבנות יהיו אצלי.”
“להכין להן תיקים?”
“אין צורך,” הוא מרגיע אותי. “יש לי מפתח לדירה, אנחנו נסתדר.”
“תודה.”
לאחר שאנו מסיימים את השיחה אני מדליקה את המחשב ומחפשת לעצמי צימר לא מרוחק מדי ממקום מגוריי כדי שהנסיעה אליו לא תארך לי זמן רב. לאחר חיפוש קצר אני מחליטה להזמין לי חדר ב’חאן במדבר’. אני מארגנת לי תיק קטן, נועלת את הבית ויוצאת לדרכי. בדרך אני עוצרת אצל ההורים שלי, מניחה שקרוב לוודאי שאמי דואגת לי. מאז הגט לא שוחחנו. אמי מקבלת את פניי בחיבוק מנחם. “איך את, ילדה שלי? את לא נראית טוב. את אוכלת?” אני מנסה להרגיע אותה שהכל אתי בסדר אך לא מצליחה להתחמק מארוחת צהריים. “הבנות ישהו בסוף השבוע עם מיכה, אני נוסעת לחברה.” אני מחליטה לא לשתף את אימא שלי בכל מה שקרה עם יריב לפני שהוא נסע.
“תיהני ותשמרי על עצמך,” היא מנשקת אותי ואני יוצאת לדרך.
המוזיקה ברדיו מנעימה את נסיעתי. הנסיעה אומנם קצרה אבל מאפשרת לי שקט לשקוע במחשבותיי. כשאני מגיעה ל’חאן במדבר’ אני יוצאת מהרכב ונושמת לקרבי את האוויר הנקי של המדבר. בעלת הצימר מקבלת את פניי בנועם.
“הכנתי לך חדר והתחשבתי בכל הבקשות שלך. מבודד עם נוף למדבר.”
אני מחייכת אליה וצועדת בעקבותיה עד לחדר. לפני שהיא מותירה אותי לבדי היא שואלת אם ארצה שארוחת הערב תוגש לחדרי או שאגיע לאכול בחדר האוכל המשותף.
“אשמח לאכול הערב בחדר, תודה.” אני מודה לה והיא יוצאת, סוגרת את הדלת אחריה.
אני מניחה את התיק על השולחן הקטן, יוצאת לגינה הקטנטנה הצמודה, בוחנת את הנוף ומודה לאל על הפרטיות שקיבלתי, אין איש שיפריע לי בזמן שהותי במקום. הערסל התלוי בין שני עצי תמר גבוהי צמרת קורץ לי. בפינת הגינה יש ג’קוזי. אני מרימה את הכיסוי ובודקת את חום המים, שעומד בדיוק על הטמפרטורה המתאימה. אני משיבה את הכיסוי למקומו ומבטיחה לעצמי שבערב אבדוק אותו בגופי. אני מתיישבת על מיטת השיזוף, נושמת את האוויר הקר והנקי של המדבר, מתענגת על השקט סביבי ושמחה על ההחלטה לבוא לכאן. השקט הזה הוא בדיוק מה שאני צריכה.
אני נכנסת לחדר רק לרגע כדי להכין לעצמי כוס קפה ויוצאת שוב לגינה, שם אני נשכבת על הערסל והדמעות מתחילות לזלוג מעצמן, לחלוטין לא מתחשבות בהבטחה שהבטחתי לעצמי הבוקר. ‘חתיכת אידיוט’, אני מסננת לעצמי ומדליקה סיגריה. מאחורי, בחדר, הטלפון שלי מצלצל אך אני מחליטה להתעלם ופותחת את הספר שהבאתי עמי, נשאבת אל תוך הסיפור עד שמתחיל להחשיך.
כשאני נכנסת לחדר ומוציאה את הטלפון מהתיק השעה כבר רבע לשבע. פספסתי ארבע שיחות מיריב, כך שאני מניחה שהוא הגיע. הטלפון שוב מצלצל. יריב, די, אני מתחננת ביני לבין עצמי ומניחה את הנייד על הספה. אינני מסוגלת להתמודד אתו עכשיו. אני צריכה לפחות יום אחד נוסף של שקט.
צליל של הודעה נכנסת מקפיץ אותי. ‘תעני לי, בבקשה’. דפיקה בדלת מנערת אותי מתוך מחשבותיי.
“ארוחת הערב שלך!” נשמעת קריאה מבעד לדלת. אני פותחת אותה. בחור צעיר נכנס לחדר, נושא עמו מגש ענקי, מניח אותו על שולחן האוכל העגול, מסדר את הצלחות. כשהוא מסיים אני מודה לו, ממהרת לשלוף שטר של כסף מארנקי ולהגיש לו, אך הוא מסרב בנימוס וסוגר אחריו את הדלת, לא לפני שהוא מאחל לי בחיוך ‘בתיאבון’.
אני מתיישבת ליד השולחן, בוחנת את שפע המנות המונחות לפניי, בטני המקרקרת מזכירה לי עד כמה אני רעבה. אני טועמת מהמנות, מצליחה לאכול ואפילו ליהנות ואז הטלפון שלי שוב מצלצל. הפעם זה מיכה.
“היי,” אני עונה.
“אימוש!” נוי צוהלת מעברו השני של הקו, “מדוע לא אמרת לנו שאת נוסעת? כיף לך?”
היא מעדכנת אותי בכל הדברים שהתרחשו בבית הספר היום ולאחר שהיא מסיימת היא מעבירה את הטלפון לנועם. לאחר שנועם ואני מסיימות לשוחח היא מעדכנת אותי שמיכה מבקש לשוחח אתי. היא מעבירה לו את הטלפון.
“שנייה,” הוא מבקש ואני שומעת לפי הקולות המעומעמים שהוא מתרחק מהן. “איך את?” הוא שואל, דאגה מסתננת לקולו.
“אני בסדר, מנקה קצת את הראש.” אני עונה בחיוך מהול בעצב.
“את רוצה שאבוא? אני ממש דואג לך.”
“אל תדאג, עוד יום אחד של שקט הוא כל מה שאני צריכה כדי לחזור לעצמי.”
“אולי בכל זאת אבוא? אני מתגעגע.”
“מיכה…” אני משתתקת, לא יודעת מה להגיד. ” בכל מקרה השעה מאוחרת מדי עכשיו. תן לי לישון על זה ונדבר מחר בבוקר.”
“לילה טוב, אני אוהב אותך.”
“לילה טוב.” אני עונה ומסיימת את השיחה. אני מסיימת לאכול, מפנה את הכלים לכיור, נכנסת לחדר השינה, נשכבת על המיטה ונרדמת.
אין עדיין תגובות