כשדיברתי איתו, הוא פיהק בקול, שאל אותי בלעג אם אני רוצה להמית אותו משיעמום, וציווה עליי לשנות מייד את הסוף. […]
פרק 1
צרפת, 1785.
בטרם יכסו את ארץ זו ענני השנאה והשטנה שיובילו למהפכה שנודעה לימים כַּ”מהפכה הצרפתית”. לפני שגיליוטינות יערפו ראשים שהתקשטו בפאות נוכריות נישאות ומהודרות. כשהאצולה עוד התעלמה מהתסיסה שצפה פה ושם, התנשאה מעם והתענגה על חיי הבטלה בארמונות ורסאי עטופי הגנים המוריקים – ערכה לה “אצולה” שונה בתכלית חגיגה משלה.
בפאתי פריז, בקצה כפר הנקרא “בלוויל”18 בין הצריפונים המטים לבתי האבן הקודרים, נתכנסו ובאו עם שקיעת החמה של יום א’, השלושה באפריל 1785 קבצני פריז, גנביה ותלייניה.
הייתה זו חגיגת העולם התחתון.
לואי פורנייה, מלך עולם הפשע, “המלך לואי ה־17”, כך נקרא בפי נתיניו — והציניים שבהם אף העזו לכנותו “הדוֹפֶן”19 או “היורש” — הוא אשר הנהיג חגיגה זו.
ביום א’ הראשון של חודש אפריל, מדי שנה, הקפיד לואי לערוך חגיגה לבוא האביב ולמען כל החלכאים והנדכאים של סמטאות העיר הזוהרת. לואי ישב על כורסא שהוצבה על במת עץ גדולה ושנבנתה במיוחד לארוע, מוקף בכתריסר ברוני פשע, אלה הנחשבים לבכירים בעולם התחתון, אלה שאזורים שלמים נועדו להם לפורענויות, גניבות וחטיפות. אלה שהרוצחים רצחו בפקודתם, שהבריונים פעלו בהוראתם, שהזונות זנו בציווים.
סביב הבמה הסתופף ההמון הפשוט: העניים, הדכים, פושטי הידיים ופושקות הרגליים, הכייסים, גנבי השווקים הקטנים ושודדי הדרכים הגדולים, הפרוצות הנושאות שלל מחלות ומסוות את זוהמת בשרן ברבדים של איפור, הרוצחים אפורי הפנים והמכונסים שרק כאשר נזקקו לשירותיהם היו מסבירים להם פנים, הסרסורים הסוחרים בגורלותיהם של אחרים, בעלות בתי הבושת ברחבי פריז ופרבריה שכל אותו ערב לא הסירו עיניהן מבנות חסותן שמא חלילה וחס תיתנה חסדיהן ללא תמורה, וזונות לשעבר — זקנות יגעות ונכאות — שעיקר פרנסתן התמקדה בערב זה במכירת נערות לכל המעוניין.
לצד אחת הזקנות הללו, Madame Belle,20 נקראה לזכר ימיה היפים, ישבה צעירה אשר הייתה עטופה בגלימה שחורה ורחבה, ראשה כוסה בברדס, שחור אף הוא, ופניה הוסתרו ברעלה כמנהג המוסלמיות. מאדאם בל עשתה כל מאמץ להסוות את הצעירה, ורק עיניה הגלויות הסגירו למי שטרח להתבונן בה עיני תום גדולות ותכולות בגוון אגם רוגע טרם ידע סערה מימיו. עיניים רכות שזו להן הפעם הראשונה לחזות במחזה מסוג זה. עיניה שיקפו דריכות וסקרנות.
תחילה הסכיתה לדיאלוג בין שני גברים שישבו לימינה, דיאלוג שנסוב על שיטות רצח. ברצותם להרשים את העלמה היושבת לידם, התרברבו ולא חסכו בתיאורים דוחים שופעי פרטים לביצועיהם, מתבלים את דבריהם בתנועות ידיים ובהרמת קול.
עד מהרה סלדה הצעירה משיחתם והפנתה את תשומת לבה לישובים על הבמה. האיש שישב במרכז על הכורסא היה מבוגר. פניו הקמוטות היו נינוחות וחיוכיו שופעי טוב לב. הוא ישב זקוף וסקר את הקהל בחיבה ועיניו כמו ליטפו את הקרואים שהסבו למרגלות הבמה.
משני עבריו ישבו גברים על כיסאות. הם היו בני גילים שונים. חלקם לבושים בהידור וחלקם ברישול. ישיבתם הייתה דרוכה, כמו כל רגע היו נכונים לזנק. פניהם נוקשות ועיניהם פקחיות. חלקם שוחחו זה עם זה, חלקם שתקו בקדרות.
מבטה של הצעירה השתהה על אחד מהם, גבר בשנות השלושים לחייו שישב לצידו של “המלך” וחזותו שידרה ביטחון ומלכותיות. בניגוד לרעיו הישובים זקופים ומתוחים, השתרע הוא בקצה המושב והשעין את גבו בזחיחות לאחור על המסעד בתנוחה של חצי שכיבה. רגליו הארוכות, הנעולות במגפי רכיבה גבוהים מעור, פשוטות קדימה ופשוקות. עקביו נעוצים ברצפת העץ של הבמה, חולצתו הלבנה פתוחה בחלקה העליון מגלה שיער חזה כהה. זרועותיו משורגות השרירים בלטו מבעד לבד הדק של שרוולי החולצה התפוחים והיו שלובות זו בזו. תנוחת ישיבתו הביעה שאננות ויתרה מכך, יהירות ושחצנות מתנשאת.
על אף צורת הישיבה שלו ניכר היה שגבוה הוא. גופו רזה, שרירי ומוצק. כתפיו הרחבות נשאו צוואר חסון ומבעד לחתימת הזקן בן היום בלטה גומה בקצה סנטרו התקיף. שפתו התחתונה והרבועה רחבה משפתו העליונה, וביחד עם החריצים שעברו לאורך לחייו יצרו באיש הבעה חושנית שהתעצמה לנוכח אפו הצר והישר. מבטה עלה וטיפס לעבר עצמות לחייו שצולקו לרוחבן בשתי צלקות ושיוו לו מבע אכזרי. עיניו, מלוכסנות קמעה וצרות, הוצרו עוד בשל עפעפיו הסגורים למחצה, ומבען העז והנוקב הודגש בגבות שהתנשאו מעליהן כמוטת כנפי הבז. מצחו הרחב ופניו הכהות מוסגרו בשיער שחור כשחור נוצות העורב, ארוך וחלק, שנאסף והודק לקוקו בתסרוקת Queue 21. בלוריתו האסופה הסתירה חלקית את פאות לחייו.
האיש הזה שוחח מדי פעם עם לואי. קלילות שיחתם ניכרה בשל החיוכים המשועשעים שהחליפו ביניהם. כשחייך, החריצים בלחייו העמיקו והעניקו לפניו מראה מושך שהיה מנוגד למה ששידרה דמותו התקיפה: אדם אכזר, חסר פשרות, איש שעל פיו יישק דבר.
ישוב היה לשמאלו של המלך וכשלא שוחח עימו התבונן בקהל במבע מתנשא, מרוחק מהם ואין לו ולוּ חלק בפסטיבל הזה שארגן לואי.
גוון עורו, שערו השחור, החלק ועיניו המלוכסנות הזכירו לה את ילידי העולם החדש שהיו מצוירים בקונטרס שהגיע לידי אביה מספרד. “אינדיאנים” נקראו האנשים בציור. ילידי היבשת החדשה, אמריקה.
תחושת דז’ה־וו חלפה בה והרעידה את גופה, ועיניה רותקו אליו בלא יכולת להינתק, להסב מבט. הוא סקר, ועיניו עצומות למחצה, את הקהל הנע למרגלותיו. מבטו נעצר והוא נד בראשו בתנועה כמעט בלתי מורגשת. מקרב הקהל קם איש גבוה כבן חמישים ששערו אסוף אף הוא בתסרוקת “קה”. המבוגר פילס דרכו בין החוגגים לעבר הבמה, עלה וניגש אל הגבר הנאה.
הוא נרכן לעברו והשניים החליפו מספר משפטים, ואז הלך המבוגר, מותיר את שחור השיער על הבמה, זרועותיו עדיין שלובות ועיניו סוקרות את הקהל מבלי לפסוח על איש.
הצעירה, שפתע הבינה שהיא לוטשת בו עיניה, הסמיקה והשפילה ראשה.
וכשנשאה מבטה לעברו בשנית, הצטלבו עיניה בעיניים אפלות, מעמיקות חדור הנעוצות בה כמו ממסמרות אותה למקומה. פניו היו חיוורות ושפתיו, פס דק קפוץ בזעם. מבלי משים נרתע גופה לאחור וידה הרועדת ניתרה אל גרונה. דמה געש בגופה. עיניו סקרו אותה לאיטן, מקודקוד ראש ועד כף רגל, לא פוסחות על אף נקודה בגופה כמו הייתה חשופה לעיניו. מבטו הנוקב כמו ערטל כל שהוסתר בקפידה.
היא השפילה פניה בביישנות והורידה זרוע רועדת, ידה נתמכת באדמה שעליה ישבה, אך שינוי התנוחה לא הרגיע את נפשה הסוערת, וכל שאוותה היה להיחלץ ממבטו הבוחן.
‘מדוע הוא מביט בי כך?’ הרהרה במתח. היא הרימה ידה השנייה אל חזה ואחזה, מבעד למעטה הגלימה בצלב התלוי בשרשרת דקה סביב צווארה כמבקשת ניחומים. בנסותה למצוא מעט סעד לרוחה הנסערת, חזרה והסכיתה לשיח הרוצחים שישבו לימינה. אחד מהם אמר בלעג: “השטן נועץ עיניים חושקות בסחורה של בל.”
צחקוק ענה לו בתשובה, ושוב עבר הרעד בגופה.
היא הרימה ראשה והגניבה לעברו מבט, מייחלת שבינתיים איבד בה עניין, אך נתקלה בעיניו החודרות. מבע פניו העביר בגופה צמרמורת. העוויה של לגלוג חלפה על שפתיו הרבועות, מבליטה את החריצים המשועשעים בלחייו, ואז הפכה ההמולה שסביב לרעש מרוחק מתגמד בעוצמתו.
העולם נמוג. רק היא ו”השטן” נותרו.
היא התבוננה בו ובלבה שלחה תפילה לישו, ‘סלח לו, בן האל. יש בו אור. אני חשה באור…’
תפילת לבה נבלמה במחיצת פניו המרצינות שמבע מאיים עלה בהן. גל קור הרעיד את גופה הדק.
מרפק היכה במותנה וכמעט והפילה על זוג הרוצחים שלימינה.
“שמעת מה אמרתי?” לחשה מאדאם בל, ובשאלתה היה מתח שנמזג בו קורטוב של התרגשות, “זו ההזדמנות היחידה שלך לכסות את חובך. את חייבת לי ולאלה שהצלתי אותך מידיהם ארבעים ליברות22 ואם תזכרי כל מה שלימדתי אותך, תשיבי לנו הלילה את כספנו ותקבלי את שטר החוב שאת חתומה עליו, ולא, נרדוף אותך ואת אחיך. הבנת?”
הצעירה הנהנה בראשה והסמיקה. היא שלחה מבט קצר לעבר הגבר שחור השיער אשר שוחח באותו הרגע עם לואי. המלך נסוב לעברו והסכית, מקשיב לו רוב קשב, בעוד הוא כמעט ולא שינה את תנוחת ישיבתו. הוא דיבר ולואי הנהן בראשו.
מאדאם בל המשיכה בקול לוחש.
“אל תעשי לי בושות. תרקדי היטב, כפי שלימדתי אותך.אני בטוחה שלואי יחשוק בך. הוא אוהב נשים צעירות, יפות ובתולות, והוא איש חביב ונדיב. יהיה לך טוב אצלו, ואם לא תרצי בו, ישחרר אותך. תשתדלי לרקוד סמוך לו ולתפוס את תשומת לבו…”
היא עצרה את שטף דבריה ואמרה בחרדה, מבטה שלוח לעבר הבמה, “ישמור האל. השטן מגלה בך עניין.”
“השטן?” תהתה הצעירה לכינוי ששמעה קודם.
“כן, יש לו כינויים רבים ולא מחמיאים, אך שמו הוא ד’ארסו. מסייה ארמנד ד’ארסו. היזהרי לבל תיפלי לידיו, ילדה יפה שלי. את ראויה ליותר. את ראויה ללואי ה־17.”
הצעירה שתקה והתבוננה ב”מלך” מתעלמת במכוון מהגבר הגבוה ויפה התואר היושב לצידו. היא לא הבינה במה הכעיסה אותו והייתה נחושה לא ליפול בשבי עיניו הממגנטות.
“המלך” — לואי ה-17 — הרים זרועו וההמולה שככה. כשהורידה, חגיגת הפרברים החלה.
בקבוקי יין חולקו על ידי אנשיו ליושבים על הבמה ומסביבה. נערות חשופות חזה פילסו דרך בין הרובצים סביב לבמה ופיתלו את גופן, מנענעות ירכיהן לקצב המוזיקה הצורמנית. ברנשים שעיניהם ריקות ונפשותיהם שבויות בעסקי הרווחים הקלים לא פסקו להמר במשחקי הקוביות והקלפים, וכל המתרחש לא נגע בהם כהוא זה. פרוצות הושכבו על האדמה, ותוך צעקות וצחקוקים הזדווגו עם החושקים בהן בהצגה מעורטלת מבושה.
לואי הורה ובקבוקי יין נוספים חולקו, ובפעם הזאת לזקנים ולנכים שבקהל, אך אלה נגזלו מהם חיש קל על ידי בני בליעל. מנורות שנתלו על כלונסאות נופצו. האפלה התעבתה ומרגע לרגע נעשתה ההמולה יצרית וגועשת כמו ריקוד פראי הסוחף את קהל החוגגים בשיכרון חושים חסר מעצורים.
רק ברוני הפשע הישובים על הבמה התבוננו בכל הנעשה למרגלותיהם בשתיקה כמו למטה מכבודם להשתתף בהמולת האספסוף.
לעומתם, לואי עליז היה, הוא גמע יין וחייך אל כולם, שוחח עם אלה שקרבו לבמה לברך אותו והתבונן בהם בחיבה. הוא הכיר כל אחד מהם, ומילא נאמנה את תפקידו.
הצעירה תכולת העין התבוננה במתרחש סביבה בחרדה. אנשים מוזרים שטרם ראתה מימיה הקיפו אותה, ולבה שלח תפילה לאל שיסלח להם. ואז הסבה מבטה לעבר האיש שגזל את מנוחתה, שכינויו “השטן”. מבטו היה נעוץ בה ועל פניו פשה חיוך מלגלג, ופתע היכתה בה ההבנה כי ראתה בעיניו הבטחה וידעה:
נגזר גורלה.
“Le temps est venu,”23 אמרה מאדאם בל וקולה נחרץ. היא התרוממה באיטיות וקמה על רגליה, נעזרת בצעירה אשר בפנים מושפלות וברגליים כושלות נגררה בעקבות אדוניתה המדדה לעבר רחבה קטנה וריקה למרגלות הבמה.
“הזקנה קמה שוב!” נשמעה קריאה, ומאדאם בל העיפה מבט נרגז לעבר המקניט והרעימה בקולה הצרוד, “יש לי כאן פלא בשבילכם. הנערה היפה בעולם…!”
“הו, הו…” קטעו אותה כמה קולות מלגלגים, ואחד צעק בקול שעלה על היתר, “בל, אם טרחת כל כך להסתיר את הפלא שלך בגלימה וברדס, את בטח מנסה למכור לנו עוד חתול בשק,” ואמירתו גררה צחוקים.
הצעירה נרעדה בפחד והשפילה ראשה.
מאדאם בל התעלמה מקריאות הביניים והמשיכה בקול חזק ובוטח.
“…ושמה הוא אִיסְמֶרַלְדָה!”
צחוק עבר בשורות והנערה התכווצה. אפילו ברוני הפשע מתחו שפתותיהם בחיוך מרומז.
“כן, כן,” המשיכה הזקנה בקול רם והצביעה על הצעירה מושפלת הראש, “אני נשבעת לכם שזהו שמה, ומעולם לא שיקרתי!”
מישהו קרא בקול, “אבל עד היום מכרת לנו רק שקרים, בל!”
גל צחוק עלה מהקהל, אך מאדאם בל לא שעתה אליו כלל, והמשיכה, “היא הגיעה היישר מפולין הרחוקה. הביטו וראו!”
באחת משכה את הגלימה והברדס ולעיניהם התגלתה נערה דקת גזרה, רגליה דקות וארוכות. יפהפייה שכל לבושה הוא כותונת שהגיעה עד ברכיה ורעלה שהסתירה את פניה. שערה, בצבע הפלטינה, גולגל סביב ראשה ככתר, וככתר זהר ברום קודקודה.
אלם השתרר. הקהל בהה בנערה בהלם. הזקנה הרימה ידה ובמשיכה הסירה את הרעלה. פנים יפהפיות כפני מלאך נגלו לעין כל. בהירות, חלקות ובוהקות כשיש. מצחה מקומר בשלמות. עיניה הגדולות והשקדיות שצבען תכול מבוהלות היו, והתרוצצו בארובותיהן כארנבת בשבייה. אפה קטן וסולד. עצמות לחייה הגבוהות העלו אדמומיות, שפתיה המלאות נרעדו קלות. שערה הארוך שהודק סביב ראשה ככתר, הותר מכבליו וצנח מטה לעבר כתפיה והלאה כאשד, מפלים של בלונד לבן עד קו מותניה, ובגולשו, לווה בקריאות התפעלות, שריקות וצחקוקי תאווה מצד הגברים בקהל.
איסמרלדה השפילה ראשה בשנית ודמעות נקוו בעיניה.
מאדאם בל חשה סיפוק מריתוקו של הקהל. בדמיונה היו ידיה עמוסות ליברות לעייפה, והתלהבותה גברה. היא סובבה את הנערה לעברו של לואי, אחזה בפניה המושפלות, הרימה אותן, והמשיכה בפאתוס, מכוונת דבריה אליו.
“הוד רוממותו יתן לבו לעיני הנערה הגדולות והתכולות. האם ראה מימיו תכול שכזה?”
“הסיין!”24 קרא מאן דהוא בהומור. צחקוקים ענו לו בתשובה.
הזקנה נחרה בתועבה, ירקה הצידה בבוז והכריזה, “אפילו הסיין יקנא בתכול עיניה והשמש תחוויר לזהוב שערה! הביטו! עד המותניים והכול זהב לבן! הביטו בלובן פניה, צחות עורה ושפתיה היפות. מי ירצה לנשק את שפתי הדובדבן האלה?” קראה, ובלחש ציוותה, “רקדי, איסמרלדה.”
היא טפחה על ישבנה של הנערה, וזו החלה נעה ורוקדת את ריקודי הבטן שבל טרחה ללמדה בערבים שבהם התגוררה בצריפה.
קולה של הזקנה נישא בשנית, “מי ירצה בנערת החמד, באיסמרלדה? הביטו בגזרתה החטובה…”
“בת כמה הנערה?” קטע מאן דהוא את דבריה.
“בת שש־עשרה!” השיבה הזקנה והרימה קולה, “ולא רק זאת, היא בתולה, רבותיי! מי ירצה לקטוף את הפרי?”
מלמולי הערכה נשמעו. הזקנה אחזה בזרועה של הנערה בולמת את ריקודה, ושוב עלה קולה כשפנתה ללואי.
“הוד מלכותך, התחפוץ בתכולת העין, באיסמרלדה?”
לואי התלבט. הוא התבונן בנערה ושפשף את סנטרו דקה ארוכה, חוכך בדעתו, אך לבסוף נענע ראשו לשלילה והשיב, “לא.”
הזקנה הייתה המומה ובהתה בו בפה פעור. מבע של אכזבה עלה על פניה והיא פנתה אל הקהל ושאלה ברפיון, “מי ירצה בתכולת העין?”
עיניים אומדות בחנו את הנערה הסמוקה ומושפלת הראש. המולה עלתה בקרב הגברים בקהל. כמה מהם על הבמה ומחוצה לה נעמדו על רגליהם, הניפו זרועותיהם, וצעקותיהם הנלהבות פרחו מפיות לוהטים, גוברים זה על זה, מלאי תאווה למכירה המוצעת בבורסת החי. “חמישים ליברות… שישים ליברות…” זרמו ההצעות לעבר הזקנה הצוהלת.
אך לפתע השתתקו כולם ושבו מוכי אלם למקומותיהם. דממה נשתררה.
מאדאם בל פנתה לעבר הבמה, למקום שמבטי כולם נפנו. האיש המכונה “השטן”, עדיין ישב, באותה תנוחה נינוחה, רגליו פשוטות קדימה, הרים יד אחת והצביע על הצעירה תוך שהוא תולה בה מבט שופע בוז. בקולו העמוק היה זלזול כאשר אמר בטון שקט והחלטי.
“אני קונה אותה בשתי ליברות!”
לחשושי תמיהה נשמעו בקהל. נערות מכוערות ובעולות נמכרו במעמד זה בלא פחות מעשרים ליברות, אך האיש הזה הוא התגלמות השטן וכולם הכירוהו, הכירוהו היטב וידעו — עימו אסור להתעסק, אחרת תטעם שאול, וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הרע לא תדע יותר טעם מהו.
“אך מסייה,” קראה הזקנה בתחנונים, נחרדת להשקעתה היורדת לטימיון, “רק שתי ליברות?”
הוא החל לצחוק צחוק מקפיא וארוך, וכאשר פסק צחוקו, הדממה בקרב הנוכחים הייתה כה עמוקה שקולו השקט והעמוק פילח את האוויר כמדקרת פגיון ונשמע היטב.
“היא לא בתולה, הזונה הזאת. כולה זיוף. מוצאה מביב שופכין, ועל כן אינה שווה יותר משתי ליברות, פשוקת רגליים בָּלָה!” סיים בבוז ועיניו האפלות ננעצו במאדאם בל שרעדה כעלה נידף.
רחש הלום של מחאה עבר בקהל כגל.
איסמרלדה הרימה ידה אל פיה לבל תפרוץ הזעקה ועיניה הפעורות בהו בו באימה. עיניו המשועשעות שבו והתבוננו בה במבט נוקב. שפתיו התעקמו בחיוך אכזרי, והצלקות על עצמות לחייו בלטו כמו לגלגו.
מקרב הקהל התרומם ונעמד על רגליו גבר צעיר בשנות העשרים לחייו. בחור נאה וגבוה בעל רעמת תלתלים כהה שהלמה את פניו הצעירות. לחייו היו סמוקות וגופו מתוח. הוא נעץ מבט ביושב על הבמה בלא מורא.
“קלוד!” נשמעה צווחת אישה.
הצעיר התעלם מהצווחה והמשיך להתבונן באיש בהתגרות.
“מאדאם בל,” קרא בקול, מדגיש כל מילה, “אני קלוד בורווי, קונה את הנערה בארבעים ליברות!”
“ארבעים ליברות…” אנחת רווחה נפלטה מפי מאדאם בל ועיניה אורו.
קלוד לא שמע את הזקנה. כאחוז דיבוק היה. עיניו הביטו כל העת באיש האימתני שמולו והוא אמר בקול רם, “הנערה בתולה. אין בה שמץ זיוף, וכל השקר הוא בך, השטן!” ושלח לעברו אצבע מאשימה.
האיש שעל הבמה גיחך בבוז. גיחוך שבמהרה הפך לצחוק מקפיא המלווה את דברי הצעיר המרוגש שקולו עלה בהתאמה מושלמת להתגרות המחריפה והטון העולב היוצא מפיו.
“אתה השטן לא שווה יריקה של שיכור. אתה בן של זונה. זה ידוע לכול!”
הצחוק נעשה זועם.
“קלוד,” נשמעה שוב יבבה מתחננת שלוותה הפעם בנימה של תבוסה וייאוש.
קולו של קלוד עלה בהיסטריה כשצעק, “כן, בן של זונה. יום אחד תדע ייסורים, וזה יהיה מסכיני! אני מבטיח לך!”
הצחוק השתתק, אך המבט האפל שירה השטן בקלוד הרעיד גם את לבבות הרוצחים.
“מספיק עם זה!” רעם קולו של לואי, “אנו עוסקים עכשיו במכירת הנערה. מה החלטת, מאדאם בל?”
אין עדיין תגובות