והמלך לא ידעה

בעיצומו של הסתיו, בעת בציר הענבים בכרמים, ירד החורף על חייה. בעוד ציפורי השיר משמיעות את מנגינותיהן, נדם השיר בלבה. בבוקר הייתה בטוחה שחייה יתנהלו על מי מנוחות. בערב ידעה שיעברו עליה טלטלות קשות שסופן מי ישורנו.

המפולת לא התרחשה באשמתה, בזאת הייתה בטוחה. שניהם גם יחד לא היו מושלמים בכול. הוא היה שחום עור ושחור עיניים ובעיניה היה יפה מראה, אך אם קרה דבר־מה שלא נשא חן בעיניו היה ממהר לכעוס. ועל פי תוכחות אמה יולדתה, ידעה כי היא עצמה אינה נוהגת תמיד בענווה הראויה, ולעתים היא אף מפגינה עזות מצח שאינה יאה לנערה צעירה. אבל מגרעותיהם לא מנעו מהם לאהוב זה את זה ולתכנן את חייהם ביחד.

לא עלה בדעתה שהוא ינטוש אותה לפתע רק כדי לצבור כסף, והיא תישאר עזובה וגלמודה. ואולי גמר אומר לאחוז ביד המושטת לו ולנסוע לירושלים מפני שהחיים בעיר הגדולה והשוקקת קוסמים לו יותר מהחיים המנומנמים בכפר שונם, שבו כל הימים דומים זה לזה כמו חלוקי נחל.

לאחר מכן לא זכרה אם הזילה דמעות או לא, ורק זכרה כמה אומללה הייתה לנוכח נטישתו הצפויה. היא, שהכול כינו אותה ״היפה בבנות״, הרגישה כמכוערת שביניהן. בזאת שהסכים לחבור לצבא המלך החונה בירושלים הפגין לעיני כול שמוכן הוא להשליך אותה מאחורי גוו ככלי אין חפץ בו, כדי שייטב לו.

הן גם לה הוצע לנסוע לעיר המלוכה ולהיות מוקפת במותרות ובכל טוב. היא סירבה להיפרד מעליו ומאמה וממשפחתה, ולהמיר את כל אלה בעתיד הלוטה בערפל. ולעומתה היה הוא מוכן להינתק ממנה בלא ייסורי מצפון.

אבל אותו זקן קירח, השליח מטעם המלך, היה עיקש, והוסיף לשבת בביתה ולדבר על לבה הדואב. והבזיק בה הרעיון שאולי יהיה הוא מקור הישועה, זה שיקומם את הריסות חייה. ואולי להפך, האיש בא כדי להחריב אותם אף יותר?

הייתכן כי הפרי חסר השם שהניף מול עיניה, שלדבריו טעמו מתוק כדבש, בתוך־תוכו הנו מר כלענה? היא כבר יכלה לחוש בפיה את טעמה המר של הפרידה מאמה ומכל היקר לה, הפרי שאותו תאכל אם תלך עמו. ומי יודע מה הועיד לה המלך, והאם לא יתנכלו לה נשיו ובניו בבואה שמה או לאחר מותו הבלתי נמנע? הפיתוי והחרדה מהלא נודע נאבקו זה בזה בקרבה, והיא לא ידעה מי מהם יצא כמנצח.