ולא כפי שפורסם

1.

'יש עוד זמן,' אומר יחיאל.

'ואני אומר שאתה מאחר,' פוסק האב.

יחיאל בן יותר משישים, ואילו אבא שלו רק בן עשרים וחמש. ראשו של יחיאל כמעט נוגע בגג הפז'ו הקטנה שלו. כהרגלו, הוא לובש טי־שירט רחבה מדי, מכנסיים מרובי כיסים, חפים מצבע ונועל סנדלי שורש. יחיאל במושב הנהג, ואבא יושב לצידו, לבוש חליפה שמבגרת אותו מעט. יחיאל מעולם לא ראה אותו בלעדיה. 'חבל לנסוע, לא תספיק,' אומר אבא של יחיאל בשביעות רצון.

הבית במושב, שקירותיו עוד זוכרים את ילדותו של יחיאל, שווה קרוב למיליון. או נכון יותר לומר, השטח שווה קרוב למיליון, כי את הבית יהרסו. יחיאל חשב שיקבל יותר ממיליון, אבל התבדה. הבית סמוך למפעל, והמפעל מוריד את הערך.

'אמא שלך לא היתה מוכרת,' אמרה לו צילה בּוּנְט, שלא היה לה כסף לקנות את הבית. וכיוון שכך משפחתה, ששכרה את הבית בעשור האחרון, נאלצה לפנות אותו. 'על גופתה היתה מוכרת. הרי אבא שלך בנה את הבית במו ידיו!' יחיאל לא התרגש. רוצים להישאר? שישלמו. הבונטים דווקא רצו לשלם, אבל המפעל הציע יותר. אחרי המכירה יביאו בולדוזר, ופועלים בקסדות לבנות יטחנו לאבק את הבית ואת החיים שהיו בו, וגם את החיים שהיו יכולים להיות בו, ולא היו. בשטח שיתפנה ייבנה מחסן גדול, ומי שירצה יוכל לדמיין שבתוך קוביית האלומיניום הגדולה עוד עומד הבית הישן על תלו, מאוחסן.

'באמת בנית אותו במו ידיך?' שואל יחיאל, שמלאכת יד אמנם אינה זרה לו, אבל דבר מורכב כמו בית — עם קירות וחלונות, עם פרוזדורים וצנרת — הוא לא בנה. כמה מחשבה ודאי השקיע בכך אבא שלו. כמה זיעה ודם ודאי עלה לו הבית הזה, שעומד עד היום, מבוגר במעט מיחיאל. 'לא אכחיש,' אומר האב וקורץ ליחיאל. 'האמת, חבל על המרפסת,' אומר יחיאל ומזגזג בין הנתיבים. רק עכשיו כשהוא משרטט את הבית בדמיונו, מבין יחיאל שהבית סבל מסלון קטן רק כדי לאפשר את המרפסת הרחבה הזאת, עם השולחן הגדול מעץ אלון שאביו בנה. כשהיה ילד, לא שאל את עצמו מדוע צריכים הוא ואימו שולחן גדול כל כך. 'את השולחן הגדול הרי בניתי עבור משפחה גדולה,' מסביר האב. אם רק היתה המשפחה הזאת קיימת, היא היתה יכולה לאכול ולבלות סביב השולחן הזה. אמנם משפחה גדולה נהנתה שם לבסוף — משפחת בונט — אבל בזה יחיאל לא מוצא נחמה. להפך, זה עושה אותו מריר. אפילו שתמיד שילמו את השכירות בזמן, יחיאל ראה בהם גזלנים. הוא שמח שהם הסתלקו, הבונטים.

התנועה מאטה. 'אולי תתקשר לבטל?' מציע האב. הפגישה נקבעה לחמש, ובאמת כבר אין סיכוי שהוא יספיק. אבל הוא לא מתקשר. שיחכה הקבלן. ביום רגיל יחיאל לא אוהב לאחר, זה גורם לו להזיע, אבל לא היום. היום הוא מקבל את האיחור בברכה, כמו שמקבלים סוף שבוע. יחיאל מצטרף לטור מכוניות עומדות שממשיך עד לעיקול בגבעה, ואין לדעת מה יש מעבר לו. נצח של מכוניות. הנהגים יוצאים, מעשנים, מחטטים בבגאז'. גם יחיאל יוצא ומתמתח. במרחק עפות חסידות ונדמה שאינן מתקדמות. כמו חסידת העץ התלויה מהתקרה בדירתו, המנפנפת בכנפיה במשיכת חוט, ועפה, אך נותרת במקומה. הנשים נשארות במכוניות. אותן לא יתפסו לא מוכנות כשהתנועה תחזור. הגברים לעומתן מתנהלים בעצלתיים, כאילו שפקק התנועה הוא היעד עצמו. 'הבית הזה לא רוצה להימכר, יחיאל,' אומר אבא שלו בחמש ועשרה, 'אולי תעשה פניית פרסה?' אבל הנה, בגאז'ים נטרקים בזריזות וסיגריות בוערות נזרקות על האספלט. טור המכוניות מתקדם. נוסעים! בהמשך הדרך גווייה טרייה של מכונית עומדת לבדה בשוליים.

ברבע לשש יחיאל מחנה ליד הבית בו גדל, ומביט החוצה מהמכונית. הבית עומד שומם, ובחצר מתנועעים ברוח ענפיו העירומים של עץ השסק. 'את העץ הזה נטעתי כשנולדת,' אומר האב, 'אתם בני אותו הגיל.' גם את העץ יסלקו, מבין פתאום יחיאל, שעוד זוכר את עסיס השסק נוטף על סנטרו. אבל את הקן הזה צריך לפרק בשביל לבנות קן חדש. 'אתה מבין, אבא? זה לטובת הנכדה שלך.' 'אתה תעשה מה שאתה צריך,' אומר האב ומפנה את עורפו, 'אותי כבר לא שואלים שום דבר.'

פרצוף מחייך מופיע בחלון הרכב. גם הקבלן הגיע רק עכשיו והוא מתנצל על האיחור במילים רבות מהנחוץ. הם נכנסים פנימה, אבל הבית ריק. אין אפילו כיסא לשבת עליו. 'יכולנו להיפגש במשרד,' אומר הקבלן. 'קרא לי סנטימנטלי,' אומר יחיאל ולא מסביר. גם ככה הוא מרגיש כמי שמוסר כלב בריא להרדמה. הקבלן מוציא את המסמכים מתיק־מזוודה ומניח אותם על מחיצת הגבס שבין המטבח למה שהיה הסלון. 'הנה, נסתדר,' הוא אומר ושולף עט מכיס פנימי בחליפתו. 'ישרא־כרום את עוֹבַדיה עיבוד שבבי' מודפס עליו מקצה לקצה. 'בבקשה,' הוא מגיש את העט ליחיאל. אבל יחיאל לא לוקח. 'אני עובד עם ציפורים,' הוא אומר, ורואה איך החיוך של הקבלן שוקע אט־אט. 'אתה יודע איך לוכדים ציפור דרור בשביל לסמן אותה?' הקבלן לא יודע. 'מותחים רשת ומחכים. ומחכים. ומחכים,' אומר יחיאל. 'לפעמים זה לוקח שעות עד שהיא נתפסת.' הקבלן מניח את העט על המסמכים.

יחיאל עומד בפתח החדר שהיה חדרו. אז עוד לא היו סורגים בחלון. כאן עמדה המיטה וכאן השולחן, עם מגירה. כאן היתה מראה נטולת מסגרת, וכאן ארון בגדים עם דלת שתמיד קצת על הצד. כאן מדדה אמא את גובהו, וכאן היה תלוי ההדפס של קאובוי על סוס. לעתים בלילות, לפני שנרדם, היה מדמיין שאביו הגיע רק ללילה אחד, ושהוא עומד בדלת חדרו, היכן שהוא עומד כעת, ומסתכל עליו במיטתו. כדי ליהנות מן הספק היה יחיאל הילד שומר על עיניים עצומות ומעמיד פני ישן. כשהיה מציץ בעין אחת, אבא כבר לא היה שם. לעתים היה ישן עם התמונה של אביו — היחידה שהיתה לו — מתחת לכרית, ובבוקר מחזיר אותה לתחתית מגירת השולחן. כלום לא נשאר, חושב יחיאל אל מול החדר הריק.

'ככה זה,' אומר הקבלן, שיחיאל מגלה מעבר לכתפו, 'קשה להרפות. אני עזבתי חיים שלמים בארגנטינה. צריך לוותר על משהו בשביל להרוויח משהו.' אבל יחיאל כבר לא בטוח שהוא רוצה להרפות. עוד יש חיים בבית הזה, הוא רק צריך שיפוץ קל. ארבעה חדרים, המטבח ממש חדש, מרפסת משקיפה לחצר. הוא יכול לדמיין ילדים רצים בחצר הזאת. עם קצת השקעה אפשר להפריח שוב את הגינה הזאת. אז למה למכור? מה הדחיפות? שיסלח לו רגע הקבלן. הוא יוצא אל החצר ומתקשר אל הבת שלו. צליל החיוג עושה לו קשרים בבטן. הוא אף פעם לא יודע באיזה מצב רוח הוא יתפוס אותה.

'היה לי רעיון סמדר, אולי בכל זאת נשמור לך את הבית במושב? עוד כמה שנים, עם משפחה, זה בית נהדר לגדל בו ילדים.'

'דיברת עם אמא?'

'עם אמא שלך? קרה משהו?'

'אני לא צריכה את הבית הזה, יחיאל, דיברנו על זה כבר.'

'מתי בכלל ראית אותו לאחרונה? את תופתעי. הבית נראה מדהים. גדול, מרווח. אני עכשיו פה בחצר, קוטף שסקים מהעץ. בתל אביב יהיה לך דבר כזה?'

'למה אתה מציק?'

אילו רק שלט במוטוריקה העדינה של אי־ההצקה לסמדר. מה שלא יגיד ייזקף לרעתו, כאילו הוא בעל חוב. לכן על פי רוב הוא בוחר בהימנעות. אם פשוט לא יתקשר — לא יוכל להציק לה. רק כשהנסיבות מחייבות, כמו עכשיו, יחיאל עוטה שריון ומעז להתקשר אליה. כשהיתה ילדה עוד נתנה בו אמון. הם היו אוכלים יחד צהריים והיא היתה מתארת לו באריכות אירועים מהיום־יום שלה, ושואלת אותו על דברים שהעסיקו אותה: האם יש מכשפות אמיתיות? האם אפשר להיות רופאה וגם ציירת? מה יקרה אחרי שכל בני האדם ימותו? מה עושה מי שלא מתחתן? כשניסה לעודד אותה לחשוב על התשובות בעצמה, היתה קצרת רוח. 'נו, תענה לי ודי.' אבל הוא לא חושב שזו היתה הסיבה שהיא הפסיקה לשאול אותו. הוא תוהה באיזה שלב הוא קוטלג אצלה כגורם עוין.

'למי עוד אני אציק אם לא לך? פשוט עכשיו כשאני כאן, מה אני אגיד לך, כואב לי הלב. הקבלן פה עוד רגע מציע לי ממחטה. אבל בסדר, סמדר, אם את רוצה שאני אמכור, אני אמכור.'

'יחיאל אם אתה לא רוצה למכור, אל תמכור. בבקשה אל תפיל את זה עלי. אני לא מכריחה אותך.'

היא לא מכריחה אותו. בטח שלא, זה הרי הבית שלו. הוא זה שגדל בו והוא זה שיחליט. מה זה הטירוף החדש הזה שכל אחד חייב דירה בתל אביב? ולמה עכשיו, כשהיא בקושי יודעת מה יהיה איתה בשנה הבאה. אפילו לא סיימה את התואר. זה בכלל היה רעיון של אמא שלה, אז שתקנה לה בעצמה. לו יש מושג אחר של הורות טובה. יחיאל רואה את אבא שלו נכנס למכונית, חסר סבלנות. 'בוא יחיאל, נלך. הבית לא רוצה להימכר.' לו רצה אביו שהבית שבנה בעמל רב ייהרס, היה בונה מגדל קלפים.

'רוצה אחת?' שואל הקבלן שיוצא אל המרפסת, מעשן.

'לא תודה.'

'הכול בסדר?'

'כן, תן לי עוד רגע. הבת שלי פתאום מתלבטת. היא רוצה את הבית לעצמה. תמיד נזכרים בדקה התשעים.'

הוא עושה לה טובה, הוא חושב. עוד כמה שנים היא תודה לו על זה. עכשיו הוא רק צריך למצוא דיירים חדשים. צילה בונט תתפלץ כשהיא תשמע על זה. כשהטלפון של יחיאל מצלצל, הוא חושב לרגע שסמדר התחרטה, אבל זאת יסמין.

'יחיאל, בלי שטויות. חשבתי שהסכמנו.'

'היי יסמין, למה את כועסת?'

'אנחנו הסכמנו שנשים חצי־חצי. עכשיו סמדר מתקשרת אלי ואומרת שאתה לא רוצה למכור.'

'אני לא אמרתי דבר כזה. רק רציתי לוודא איתה שזה מה שהיא רוצה.'

'אז אתה מוכר?'

'בוודאי, אני כבר עם העט ביד לחתום על החוזה. אם לא היית מתקשרת זה כבר היה נגמר,' אומר יחיאל וקורץ לקבלן.

'בבקשה יחיאל, תעשה מה שאמרת, אני גם ככה עסוקה מעל הראש.'

הקבלן מכבה את הסיגריה על מעקה המרפסת. הם חוזרים אל פנים הבית המיועד להריסה, ויחיאל חותם על המסמכים. 'אתה יכול לשמור את העט,' מחייך הקבלן. הוא נותן ליחיאל צ'ק, ויחיאל נותן לו צרור מפתחות קטן לבית שבו גדל.

2.

שמורת החולה חושפת את עצמה בהדרגה בפני השמש העולה. הציפורים מנקרות מתחת לכנפיהן, והנוטריות יוצאות לשכשוך ראשון במי האגמון. מלבדן נמצא כבר בשמורה פקח אחד של רשות שמורות הטבע והגנים. זה יחיאל. על ראשו שיח תלתלים שחור עדיין, עם צדעיים מכסיפים, והוא מפטרל בטרקטורון באתר ההצפה של השמורה. כמו הענק בגנו, הוא אינו זקוק למבקרים. מצידו שינעלו את השער. עדשות המשקפיים שלו מתכהות מעצמן באור השמש. אחדים מן העופות קולניים במיוחד בשעה הזאת, ויחיאל מזהה כל עוף על פי קולו בלבד. בזה הוא ידוע. הנה ציוץ נשמע מבין ענפיו של עץ צפצפה סמוך. אדם שיחיאל ממציא לצורך העניין אומר, 'שמע את העפרונים האלה,' אבל יחיאל מתקן את האיש ואומר, 'לא, תקשיב לשירה הצלולה, לטון הגבוה. אלה לא עפרונים, אלא חִמְרִיוֹת חלודות־זנב.' השיחה המדומיינת מעניקה לו הנאה רבה. יחיאל מדומם את מנוע הטרקטורון ונושם פנימה את כל הטבע הזה. כפקח, הטבע הוא לפעמים באמת רק שלך. הכול נשטף באור זהוב שהצלמים מכנים 'שעת קסם', אך יחיאל אינו מצלם. הוא מרשה לעצמו לעצום עיניים ולהתמלא באור הזה, להיות בעצמו חלק מהקסם, כמה דקות לפני שיצטרך לחלוק את פיסת האדמה והמים הזאת. הוא מרפה מעט את עפעפיו, מביט בעיניו הקטנות בקרני השמש המשתחלות מבעד למסך הריסים. לרגע הוא מאפשר לעצמו תעתוע: על כר עשב לצד שורת אקליפטוסים, משקיף על הגומא, עומד בית ילדותו.

'הזקן כבר כאן?' נשמע קול במכשיר הקשר.

'חיובי,' עונה יחיאל במכשיר שלו.

'אין לך בית, קשישא?' שואל הקול.

'אני כמו צב. הבית על הגב,' אומר יחיאל.

'זוכר שיש לך אורח היום? הוא הגיע.'

'שיחפש אותי בסיבוב.'

'טוב, אני אביא אותו אליך. אל תתרחק.'

נגמרה הפרטיות. את היום יחיאל צריך להעביר בהדרכה של סטודנט לביולוגיה מחיפה. אבנר, אחראי האספקה של השמורה, מביא את הסטודנט בטרקטורון נוסף. 'הנה הזקן יושב על הקלנועית שלו,' אומר אבנר לסטודנט, על אף שאבנר צעיר מיחיאל רק בשנה אחת. הסטודנט, בכובע מצחייה ושאריות של קרם הגנה על הסנטר, יורד מהטרקטורון. אוגדן חום בהיר תחת זרועו, ועט נעוץ בכיס חולצתו. יחיאל ואבנר מחליפים מבט משועשע.

'אני דביר,' מציג את עצמו הצעיר, ומושיט יד ללחיצה.

'אתה מבין משהו בעופות, דביר?' שואל יחיאל. זו שאלה מכשילה, כי השואל לא יסכים לקבל תשובה חיובית מבחור צעיר כל כך.

'אולי בסוף היום אני אבין יותר,' מתחמק הצעיר מהמלכודת. הוא קיבל תדרוך מאבנר.

'יש לקוות,' אומר יחיאל.

'תתנהג יפה, יחיאל,' אומר אבנר, שמסתובב עם הטרקטורון ומאגף את יחיאל. 'תזכור שהבחור הזה מבלה את ימיו עם סטודנטיות נמרצות, ולא רגיל לאשמאים זקנים כמוך.'

'זה נכון?' שואל יחיאל את הסטודנט בפנים חמורות סבר. דביר מחוויר ומסתכל על אבנר כדי שירמוז לו מה התשובה הנכונה.

'בהצלחה רבותיי.' אומר לבסוף אבנר, שמשאיר שק יוטה על גב הטרקטורון של יחיאל, ונוסע משם.

'אז מה נעשה איתך?' שואל יחיאל.

'נתנו לי טבלה למעקב אחרי שקנאים,' מנפנף דביר באוגדן.

הפקח הוותיק והסטודנט הצעיר נוסעים בטרקטורון מסביב לאגמון. בדרך יחיאל מסביר את מסלול הנדידה של השקנאים, ואת ההבדל בין אלה שחולפים ובין אלה שחורפים. דביר הסטודנט מביט סביב, ומאנפף מדי פעם בתגובה לדברי יחיאל.

'אתה מקשיב או שאני מדבר לעצמי?' שואל יחיאל.

'אני מקשיב, אני פשוט…'

'ביולוג צריך לדעת להקשיב.'

'אני פשוט חשבתי על זה שגם דגים נודדים.'

'איזה דגים בראש שלך? אני מדבר איתך על שקנאים.'

'אני יודע, אבל ההכשרה שלי היא ביולוגיה ימית. תמיד חלמתי לצאת לשטח, לאסוף דגימות. אתה יודע שרוב כדור הארץ מכוסה במים? זה כמו עולם אחר. זה כמו החלל. בימינו אם אתה רוצה לגלות טריטוריה חדשה, זה רק מתחת למים. רציתי בכלל להיות מין קולומבוס כזה של מעמקי האוקיינוס. הטרגדיה היא שאני לא יכול לצלול, בגלל האסטמה.'

'לבי יוצא אליך,' אומר יחיאל, שמעולם לא שאף להיות קולומבוס. אולי, בעצם, שאף להיות אמריקה. הוא חיכה שמישהו יגלה אותו. לבסוף הם עוצרים לגדות האגם. שקנאים רבים רובצים במים בצפיפות, ואחדים מטיילים על הגדה.

'אתה יודע איך לוכדים שקנאי?' שואל יחיאל.

'עם חץ הרדמה?' מנסה הצעיר.

'אוי ואבוי!' קורא יחיאל.

'עם רשת?' מנסה שוב הבחור, ויחיאל קובר את ראשו בידיו.

'הדרך לגיהנום רצופה בניחושים,' אומר יחיאל. 'ננסה שוב: אתה יודע איך לוכדים שקנאי?'

'לא,' אומר דביר.

'יופי קולומבוס, אז שב פה ותלמד.'

יחיאל יורד מהטרקטורון. מתוך שק היוטה שהשאיר לו אבנר הוא מוציא דג שמן, שלם, ומנפנף בו מול הסטודנט. 'רצית דגים?' יחיאל מתקרב אל השקנאים שעל הגדה, והשקנאים מתרחקים ממנו רק מעט. הוא משתופף, ושולח את ידו עם הדג קדימה. אחד השקנאים מביע עניין ומתקרב בזהירות. 'בוא חביבי, ארוחה חינם,' אומר יחיאל. השקנאי חושש, אבל ממשיך להתקרב, שולח את מקורו קדימה בניסיונות תפיסה קצרים. יחיאל מושך מעט את הדג, והשקנאי מתקדם עוד צעד. זה הרגע המכריע. כשהשקנאי מתקרב למרחק אפס ומכניס את הדג לפה, יחיאל תופס אותו במקורו בתנועה אחת זריזה. דביר מביט המום. לרגע קצר השקנאי מנפנף בכנפיו ועף במקום, כאילו שיחיאל מפריח עפיפון־שקנאי. הוא מושך את השקנאי, מחבק את כנפו הרחוקה בידו השנייה, ומקפל אותו לחיקו. השקנאים האחרים שומרים על מרחק בטוח אבל לא בורחים.

'בוא לפה, דביר,' אומר יחיאל, והסטודנט מזנק מהטרקטורון. 'יש לו כבר טיבוע, קח את המספר.' דביר ניגש ובוחן את הטבעת על רגלו של השקנאי, בזמן שיחיאל מלטף את צווארו של בן הערובה, ולוחש לו מילות נחמה.

בשיטה הזאת הם מצליחים לתפוס עוד ארבעה שקנאים. גם הסטודנט הצעיר תופס שקנאי אחד, עם קצת עזרה מיחיאל, והם מטָבּעים אותו. אחר כך הם מסתכלים במאגר העולמי, מזינים נתונים, ומגלים איזה מרחק עשו השקנאים, ובכמה זמן. את השקנאי שתפס הסטודנט, מכניס יחיאל למאגר תחת השם 'דביר'. דביר מתרגש מהמחווה. את יחיאל, ואת היום הזה, שבו החליט להיות גם הוא חוקר עופות (הרי השמים מקיפים את העולם כולו), הוא לא ישכח אף פעם. יחיאל מצידו, כבר לא זוכר לכמה ציפורים הוא קרא על שם סטודנטים לביולוגיה.

3.

המילים שסמדר מקלידה נערמות, רבות כל כך, חסרות משקל. היא לא נותנת להן להכביד עליה. אלה צלילים ותו לא, שהיא מתרגמת מעיצורים ומתנועות לתווים במסמך. אלה לא המילים שלה. היא רק צינור. מדי פעם היא שוקעת עמוק כל כך לתוך מחשבותיה, עד שהיא נדרשת לעצור את הסרט שעל צג הטלוויזיה, להחזיר אותו לאחור, לבדוק שאכן תימללה נכון את שצף הדברים שניסח מומחה זה או אחר. לא פעם סמדר מגלה בחרדה שאל הטקסט השתרבבו בטעות מילים מתוך הראש שלה. האצבעות שלה עבדו במרץ ולא תמיד הבחינו בין הצלילים החיצוניים לבין הקולות הפנימיים שמתחרים בהם. הפרופסורית בסרט אמרה, 'מבקשים רישיון,' ואילו סמדר כתבה, 'מבקשים לישון'. במקום 'רשימה שחורה' — 'נשימה שחורה'. במקום 'יש' — 'אין'. במקום 'נושאי הלפיד של תרבות הולכת ונעלמת, שמנסים לדחות את הקץ שהמיתו עליה שיקולים קרים של קברניטי המדינה המתפתחת' — 'תולעת בבטן'. בבהלה, היא מוחקת את הטעויות, או אפילו את כל הפסקה, רק ליתר ביטחון, ומקלידה מחדש. היא מנסה לשמור על קשב לאורך זמן, אבל מתחילה להרהר בפליטות המקלדת שלה, במילים שלה, שלה לגמרי, שמחפשות דרך אל הטקסט. ואז שוב המילים של הדוברים בסרט הופכות לצלילים חסרי פשר, והאצבעות שלה עובדות מבלי שהיא תפקח עליהן.

אמא שלה סידרה לה את העבודה הזאת. בן הזוג שלה ברונו הוא איש קולנוע, וכבר שנים הוא אוסף חומרים לסרט תיעודי על הפרוטוקולים של זקני ציון. הוא נפגש עם לא פחות מחמישים מרואיינים (שלושה מתוכם כבר מתו בינתיים), מומחים לנושא ומומחים לנושאים אחרים, קשורים פחות או יותר, ואסף מאות שעות של חומרי גלם. כדי להקל על מלאכת העריכה, הוא חיפש מישהו שיתמלל את הראיונות האלה. 'זאת עבודה מושלמת בשבילך,' אמרה אמא שלה. בטח, חשבה סמדר, כיוון שהיא לא מצריכה לעבוד עם אנשים אחרים. 'את הרי מקלידה מהר,' ענתה אמה להרהורי הלב שלה, 'כל השעות בהן הקלדת בשבילי בתור נערה ישתלמו לך עכשיו.' סמדר זוכרת את התפקיד. היא היתה הסייעת החרוצה של אמא יסמין, שהושיבה אותה ליד המחשב, והכתיבה לה מאמרים והרצאות מתוך דפי שורה עמוסים בטיעונים מורכבים, הנשענים זה על גבי זה. לפעמים סמדר היתה מאתגרת את אחד הטיעונים האלה, מקשה ושואלת, ויסמין היתה מסבירה לה, אבל רק עד גבול מסוים, כי תאריך היעד לעבודות האלה תמיד היה מחר. הן ישבו כך לתוך הלילה. אמא שלה קראה לזה 'זמן איכות'. אמא יסמין תמיד העדיפה זמן איכות ממוזג. בדיוק הפוך מאבא יחיאל, שלקח אותה לכתת רגליים בשמורות הטבע, באמתלה של טיול, אבל לא פעם כדי לטפל בעניינים הקשורים בעבודתו. 'וחוץ מזה,' הוסיפה אמא שלה, 'מרואיינים שם הרבה אנשים חשובים מתחום מדעי המדינה, אז זה בטח יעניין אותך, וזה גם יועיל לסרט שמי שיתמלל את החומרים מכיר קצת את המושגים, ולא סתם קוף שמקליד בלי להבין בכלל מה נאמר.'

בתחתית המסך מקודד שעון דיגיטלי, וסמדר התבקשה לציין מדי כמה דקות מה התזמון של הטקסט בקלטת, כדי שיהיה קל יותר לאתר את הקטעים המבוקשים. השעון מציג לא רק שעות, דקות ושניות, אלא גם שברירי שניות, שרצים מהר מכדי שהעין תספיק לקרוא אותם, עשרים וארבעה פריימים בשנייה. סמדר בוהה בשעון הזה, הצרוב בחומרים, יותר מאשר בפיהם של הדוברים. המצלמה לכדה רגע בזמן, ועכשיו לכל הרף עין בזמן הזה יש מספר. כשהסרט עוצר, עוצר השעון. כל מצמוץ ניתן לתיאור בשלושה מספרים עוקבים. גם בה צרוב שעון. מאז שלקחה את העבודה הזו, הוא מלווה אותה ומפרק כל שנייה שלה לעשרים וארבע פעימות זריזות. גם כשאינה עובדת; כשהיא בשירותים, באוטובוס, בלימודים, או כשהיא במיטה, מביטה בעמי גולש בטלפון, השעון מונה כל רגע, מצמיד לו מספרים עוקבים.

כשעמי נכנס לגור בדירה השכורה שלה, היא עלתה במדרגות לפני המוביל, שהזיע מתחת לארגז גדול. 'זה בטוח ספרים,' אמר המוביל, 'כי זה הכי כבד.' 'הכי כבד, אבל בסך הכול מילים,' אמרה סמדר, והמוביל צחק. היא דוחפת את התמונה הזו מעליה. עכשיו צריך להתרכז. להאזין לתשובות ארוכות ומלומדות, להקלידן בדיוק, להשקיט את המחשבות, לחסום את המילים המתגנבות שלה. כשהיא מצליחה לפנות קצת מקום למילים הנאמרות, לתוכן שלהן, היא מגלה שיש בהן טעם. הן מעניינות, מרחיבות אופקים. אך יש בהן גם טעם לוואי. הן מכאיבות לה. הן כל כך לא שלה. מילים שהיא לא היתה מסוגלת להגיד בשטף כזה, ברהיטות כזו. מאיפה הביטחון להתנסח ככה? כבר עדיף לא להקשיב ממש. לתת לאצבעות לרוץ.

4.

אישה וגבר עומדים בחצר ביתם, מחייכים, מסונוורים מהשמש. היא בשמלת קיץ פרחונית והוא בחליפה כהה. הגבר אוחז תינוק. התינוק מוחזק מעל מותניו, פניו למצלמה, מוצג לראווה. התינוק הוא יחיאל, והתמונה הזו היא הנכס היקר ביותר שלו. זה מה שהוא יציל אם הדירה שלו בקצרין תעלה פתאום בלהבות. זו ההוכחה המוחשית היחידה לכך שגם לו היתה משפחה, שגם לו היה אבא, עם פנים וגוף.

בילדותו בילה יחיאל שעות מול התמונה. שוב ושוב היה בוחן את תווי הפנים של אביו בה, כלומר את מה שלא מחק מהם בוהק השמש. בכל פעם שהרגיש יחיאל שגדל קצת, היה חוזר ונעמד מול המראה נטולת המסגרת בחדרו, משווה שוב ומותח קווי דמיון בין פני הגבר בתמונה ובין פניו שלו. כשהתחיל ללמוד בכיתה א', הסתכל בתמונה וראה שהאף ממש דומה. כשהיה בר מצווה, ראה שעצמות הלחיים נעשו בולטות, כמו אצל אבא. קשה לראות בתמונה, אבל אימו אמרה שלאביו יש עיניים גדולות. ליחיאל אין עיניים גדולות. אפשר למצוא דמיון בארובות העיניים. גומה בסנטר — אין לו. אולי כשיגדל, קיווה. אולי אם יקדיש כמה דקות ביום לצביטת הסנטר בין שתי אצבעות. הוא ניסה ונבהל, דאג שמא הקמט האדום העקום שנוצר יישאר שם לנצח. יחיאל שב ובחן, שב וחיפש, ונאלץ בכל פעם להודות שהוא דומה בעיקר לאמא שלו.

בכל יום היה מדבר עם התמונה. מספר לאבא הכול, מלבד כמה דברים רעים, שלא להדאיג אותו. הרי לאבא יש ללא ספק די דאגות משלו. יחיאל הילד היה מוכן להישבע שהבעת הפנים בתמונה השתנתה בהתאם למה שהיה מספר לאביו. אבא שמע אותו, ולפעמים גם היה עונה. 'קח את זה בקלות יחיאל, תהיה גיבור, כמו אבא,' היה מייעץ. 'אמא לא תמיד מבינה הכול,' היה מאשר. לפעמים היה נוזף ביחיאל, אבל תמיד עם קריצה. בהעדר אב בשר ודם, הפנים בתמונה שימשו לו צלמית־אב. לא דמות מעורפלת כמו אלוהים, אלא דמות נראית ומוגדרת. איקונין. 'אבא אמר ש…' נפלט ליחיאל פעם בארוחת צהריים עם אמא, והוא מיד עצר את עצמו וחייך במבוכה.

כעת, בגיל שישים וחמש, הסכים יחיאל לחלוק את התמונה הזאת עם העולם. עכשיו אולי יזכה אבא שלו למעט מהכבוד שנגזל ממנו. בעיתון התפרסמה כתבה על מרגלים ישראלים בימיה הראשונים של המדינה. גם אביו של יחיאל הוזכר. בהתחלה לא היתה כוונה להזכיר אותו, אבל גרושתו של יחיאל, יסמין, שהתראיינה לכתבה כמומחית לקשרי חוץ, העלתה את שמו בפני הכתבת.

עם חלוף השנים הותר לפרסום חלק מהמידע בנוגע לאנשים ואירועים שהיו חסויים זמן רב. בסוף השבוע יושב יחיאל בדירתו לקרוא את הכתבה שהתפרסמה סוף סוף. הטענה המרכזית בכתבה היא שהמרגלים והמסתערבים שהתנדבו למשימות בשנים סביב קום המדינה, היו אנשים שמצפונם ביקש דווקא לקרב בין העמים, יותר מאשר לזהות נקודות תורפה אצל האויב: 'היכרותם את התרבות הערבית והקירבה שחשו כלפיה, הובילה לכך שיצאו למשימותיהם מתוך שאיפה להשגת רגיעה, לא פחות מאשר הגנה על הקהילה היהודית והובלתה לניצחונות. הם האמינו ששלום־שכנים הוא אפשרי'. מיד כשקנה את העיתון, דיפדף יחיאל קודם כול עד שמצא את התמונה. התמונה הופיעה במלואה, ומתחת לה הסבר עבור הקוראים שאינם יחיאל: אדיב מגד עם אשתו רבקה והבן יחיאל, מחוץ לביתם במושב גפנים. במקום אחר הופיע רק תקריב פניו של אדיב מתוך התמונה. כחודש לפני כן, כשהעיתונאית התקשרה ליחיאל לשאול עוד כמה שאלות, וביקשה 'תמונה של אבא', יחיאל היסס. לבסוף הגיע בעצמו למערכת העיתון עם התמונה, כדי שיסרקו אותה.

יחיאל קורא בכתבה דברים שאמר לעיתונאית, מובאים בשם אומרם, אך שומע מבעד למילותיו את הדברים שסיפרה לו אימו בילדותו. אביו של יחיאל, אדיב מגד, נולד בצפת ב־1926. כשהיה אדיב בן שלוש, נרצח אביו, יחיאל משה מגד, במהלך מאורעות תרפ'ט. אדיב נאלץ לעזור בפרנסת אימו ואחותו מגיל צעיר, ככל הנראה בעבודות שונות שהיה מוצא מדי יום ברחוב. על פי עדותו במכתב קצר שכתב בגיל עשרים לעיתון 'דבר', שום עבודה לא היתה שחורה מדי עבורו: 'לעתים נתבקשתי לנקות מחראות, ולעתים שכרוני לסחוב מיני חפצים כבדים. כאשר היו המשאות קשים מנשוא, לא הייתי מתייאש או בוכה, כי אם שר בקול: יָהּ חַי לִי, לִי הָהּ עֲמָלִי! ובכך משכיח את הכאב, וכל עוברי הרחוב שמעוני ונשאו חיוכם אלי. כך עשיתי לי שם, והכול הכירו את הילד־השר, שעובד חרוץ הוא.' כיוון שבילה את ימיו בעבודה ברחוב, התקרב גם לתושביה הערבים של צפת, דיבר איתם ערבית, למד את אורחות חייהם, וסחר עמם. הקשרים נשמרו כשהיה לנער והתבגר, ואדיב אף נודע בעיר כמגשר בסכסוכים בין יושביה הערבים והיהודים.

כשהיה בן שש־עשרה עבר טלטלה. אחותו נפטרה מפוליו, וזמן קצר לאחר מכן מתה אמו, והוא נותר לבד. שכניו, משפחה מוסלמית שהכיר מילדות, לקחו אותו תחת חסותם. הוא גר בביתם כמה שנים, ועבד כשוליה של אב המשפחה, שהיה נגר. יחיאל ידע לספר גם על האכזבה המרה שציפתה לאדיב בבגרותו. ככל שההכרעה לקראת הקמת המדינה התקרבה, הורעו היחסים בין התושבים משני העמים, וכנראה שהדבר השפיע גם על יחסיו עם משפחתו המאמצת. כשפרצה מלחמת השחרור, הגיעו הקרבות גם לצפת. מגד, אז בן עשרים ושתיים, הצטרף להגנה והשתתף בקרבות להצלת האחיזה היהודית בעיר מפני המתקפה הערבית בפיקודו של הקולונל הסורי אדיבּ שישכלי. המתקפה הערבית נבלמה, הכוח היהודי כבש את העיר והקהילה הערבית נמלטה. מפקדי ההגנה והפלמ'ח התגאו בשחרור העיר, אך עבור מגד היה זה משבר כבד. המשפחות היהודיות ספגו אבדות קשות, רבים מידידיו הערבים נהרגו או ברחו, ואדיב לא ראה עוד טעם לגור בעיר שפניה השתנו. הוא החל לנוד בארץ בחיפוש אחר עבודה. לעתים עבד כחקלאי, לעתים כפועל, אך תמיד מהיד לפה.

פעם אחת עבד במושב גפנים בהנחת רעפים. ממול לבית שעל גגו עבד, ניצב בקומת הקרקע חדרה של רבקה שולמן, צעירה שברחה מגרמניה ועלתה לא מכבר לארץ. רבקה הביטה באדיב עובד, תחילה מבעד לחלונה, ואחר כך מפתח דלתה. בצהריים הביאה לו מים וכריך. 'תמיד מעניין לראות אדם בשעת עבודה,' אמרה לו. 'תמיד מעניין לעבוד כשיש קהל,' ענה לה. השניים נישאו, וקיבלו חלקת אדמה במושב. הגג הבא שאדיב הניח את רעפיו היה של ביתם. בהמשך קיבל אדיב עבודה בייבוש אגם החולה, הסמוך למושב. ב־1950 נולד לשניים בן, והוא נקרא יחיאל, על שם אביו של אדיב שנרצח בצפת. היה זה ככל הנראה אחד ממהנדסי מפעל הייבוש, שגייס את אדיב למפעל ציוני אחר. אשתו רבקה ידעה רק שבעלה נשלח לרגל בסוריה, אך במהרה נותק עמו הקשר, ומעולם לא חודש.

מעולם לא נחשפו מסמכים המעידים על טיב הפעולה שאדיב מגד יצא לבצע, כשהיה רק בן עשרים וחמש. המדינה אף לא הודתה באופן רשמי שהיתה פעולה כזאת, ועל כן גם סירבה להעניק למשפחתו כל פיצוי. יחיאל העיד על תסכולה של אימו, שבמשך שנים רבות ניסתה לקבל מידע כלשהו מהמדינה, ותמיד נמסר לה שהמידע חסוי. עם זאת, בכתבה אליה התראיין יחיאל, התפרסמו לראשונה עדויות למאמצים דיפלומטיים שנעשו כדי להשיב את אדיב מסוריה. שר החוץ דאז משה שרת, שהיה דיפלומט מיומן, ניסח את מסריו אל מקביליו הסורים כבקשות מידע זהירות, ולא כדרישות או איומים. הוא ריפד את בקשותיו בדברי שבח על שמירתם של הסורים על הסכמי שביתת הנשק. בפועל הסורים הפרו אותם על בסיס קבוע באמצעות צלפים שירו אל מעבר לגבול, אך שרת ביקש להדגיש בכך את העלמת העין הישראלית. הוא כתב: 'אילו הגיע ביד המקרה, או בטיפשות, אזרח ישראלי כבן עשרים וחמש לתחומי סוריה, אולי אף הרחיק עד דמשק, נעריך זאת מאוד לו יימסר לנו מקום הימצאו ומצב בריאותו, ונכיר טובה על האפשרות לדון בתנאי השבתו למדינתו'. שרת כמובן נמנע מלהזכיר את שמו ומלהודות שמדובר במרגל, והציג את מגד כתימהוני.

על שאר המרגלים בכתבה, קורא יחיאל ברפרוף. מחשבותיו נתונות בעיקר למה שלא מופיע בכתבה: לא היתה גופה, לא קבר, לא תעודת פטירה. אדיב מגד נעלם. יחיאל בן השנה גדל בצל אב נעדר, ואימו סירבה להכיר באפשרות הסבירה ביותר. לבן שגידלה לבדה סיפרה רבקה שאבא יצא למשימה, וכשיסיים אותה — יחזור. ואולי לא הבטיחה שיחזור, אבל מעולם לא אמרה שלא יחזור. בעיני הילד היה אביו גיבור, שדמותו התערבבה בכל גיבורי הספרות שלו. סוכן חשאי שמסתובב בעולם, ומבצע משימות למען ביטחון המולדת. כל ידיעה חדשותית שהיו בה פאר או מסתורין, פירש הבן כפעולה של אביו. ב־1956 כבש אביו בעצמו לפחות חצי מחצי האי סיני, וב־1960 היה זה כמובן אביו שלכד את אדולף אייכמן במו ידיו. ואחרי כל פרשה כזאת היה יחיאל הילד משוכנע, שכעת יתאפשר לאבא שלו לחזור סוף־סוף הביתה.

'למה לא אומרים את אבא שלך ביום הזיכרון?' שומע יחיאל את שאלתו של אחד הילדים במושב. 'כי אבא שלי לא מת,' עונה יחיאל. הילד השני, אוריה, אומר שאמא שלו אמרה שאבא של יחיאל מת. 'אז אמא שלך מטומטמת.' אוריה חוזר הביתה כשחולצתו הלבנה קרועה, ויחיאל חוזר עם חתך בשפה. אפילו שאבא שלו לא מת, יחיאל חושב עליו ביום הזיכרון. אבל ליחיאל אין זיכרון מאבא שלו, למרות שהוא גידל אותו במשך שנה. לכן יחיאל מכנה את היום הזה, 'יום הזיכרון והדמיון'. ליחיאל יש הרבה דמיונות מאבא שלו: איך שיחק איתו כשהיה תינוק, איך האכיל אותו ושר לו שירים, וגם דמיונות מהתקופה שכבר לא היה תינוק. הרי כל יום הם הולכים יחד, מדברים, מצביעים על דבר זה או אחר שמושך את העין או את האוזן. לעתים הם מרחיקים עד קצה המושב בשתיקה ומביטים בשדות.

הפצע בשפה לא משנה לו. יותר כואב לחשוב למה אבא לא שולח לו מכתב. קשה להירדם ביום הזיכרון כשאין לך מכתב מאבא. יחיאל מושך את שמיכת הפיקה מעל ראשו עם דף ריק שתלש ממחברת. 'יחיאל היקר שלי', כותב לו אבא במכתב דמיוני. 'אני מצטער שלא כתבתי לך עד עכשיו. זה פשוט היה מסוכן מדי'. מבעד לשמיכה חודר ריח חריף. 'עכשיו מתאפשר לי לכתוב לך, בני האהוב, כי סיימתי את המשימה שלי בהצלחה, ובקרוב אחזור הביתה'. יחיאל מציץ מתחת לשמיכה ופוקח נחיריים. 'כשאחזור, נצא יחד לטיול, ואז אספר לך קצת על המשימה הסודית שלי — אם תבטיח לא לספר לאיש'. משהו נשרף. שום דבר לא הריח כך בעבר. 'אני מקבל כל הזמן מידע מודיעיני אז אני יודע כל מה שקורה אצלך. אני יודע שאתה תלמיד טוב, ושאתה יודע לטפס הכי מהר על חבלים, ומכיר את שמות כל הצמחים, ושאתה מתנהג יפה לאמא שלך'. יחיאל קם מהמיטה, מרחרח את דרכו אל דלת הכניסה. אמא רבקה יושבת בסלון הקטן וקוראת ספר. היא לא שואלת למה הוא לא ישן. גם היא תוהה לפשר הריח. יחיאל פותח את דלת הבית במושב, ורואה אותן מסתחררות באלפיהן כמו מכשפות. נמלים מעופפות. משהו התקלקל בהן: הן עפות לכל כיוון, מתרסקות אל קיר הבית. חלקן מתקבצות בגושים. רבות מהן נמשכות לנורת הלהט התלויה במרפסת, שם עולות כנפיהן בלהבות. 'זוזי,' אומרת נמלה מעופפת אחת לחברתה, 'עכשיו תורי להישמד.' בזו אחר זו הן נצמדות אל הזכוכית המבהיקה, בוערות לרגע, ונושרות אל הרצפה עם שובל עשן־נמלים. מרפסת הכניסה מנוקדת נמלים מתות. אור המנורה לוהט ברשתית העין של יחיאל. ריח הנמלים השרופות נצרב באפו ונדבק בעומק הגרון.

'הן מקנאות,' אומרת אמא רבק'לה, ומבארת שזה ליל הכלולות של הנמלה המלכה. 'ואל תקשיב למי שאומר לך שאני מת', כותב לו אבא בסוף המכתב, 'אמא של אוריה היא סתם טיפשה מטומטמת והיא עוד תתנצל על מה שאמרה, כשאני אחזור. להתראות בקרוב יחיאל היקר שלי. אוהב, אבא'.

יחיאל מקפל את העיתון עם הכתבה על אביו. ריח הנמלים השרופות צורב בנחיריו.

5.

פעם בכמה שנים מחליט יחיאל שהוא חייב לרוץ. לא לשם ההנאה שבדבר, אלא מתוך פחד. במיוחד עכשיו, כשהוא קרוב לפנסיה, הוא רוצה לשמור על כושר מינימלי. אבנר אולי נהנה לצחוק עליו שהוא זקן, אבל ליחיאל לא דחוף להזדקק להליכון. מה זה בשבילו לרוץ כמה קילומטרים פעמיים־שלוש בשבוע? הרי בגיל התיכון היה אצן מצטיין. הוא שוכח שבשנים האחרונות כבר ניסה ונכשל להתמיד בריצה. פעם ניסה לרוץ בבלוק שלו בקצרין, אבל רבים מדי הכירו אותו שם, והוא לא רצה לפגוש בהם בזמן ריצה, כשהוא מזיע וסמוק. בהזדמנות אחרת ניצל את המסלול המעגלי באתר ההצפה של שמורת החולה, אבל השמורה היא מקום להירגע בו, לא לעשות קילומטרז'. כעת הגיע תורו של חוף הים. שם הוא מדמיין שיוכל לקנח את הריצה בשחייה, ולהתרענן. הוא נוסע לחיפה, ובוחר לרוץ על קו החוף, כפי שעשה בימי הצבא, ולא על הטיילת. אבל יחיאל מגלה במהרה שהוא אוהב לרוץ על חול כפי שעכבר אוהב לרוץ על מלכודת דבק. הוא תיכנן לרוץ הלוך וחזור בין שני שוברי גלים, ומגלה שהתעייף כבר אחרי מאה המטרים הראשונים. על אף הסבל, הוא ממשיך בקצב מהיר, רק מכוח הדימוי שהיה לו בראש, שכך יעשה. יחיאל נחוש לרוץ לפחות פעם אחת את הדרך במלואה, בשני הכיוונים. הוא חישב שזה בערך קילומטר. גם ככה החפצים שלו נשארו ליד שובר הגלים הראשון, ואם ירוץ, יגיע מהר יותר אל המשאף שלו. הוא מגייס עוד כמה הטלות רגליים מאומצות בחול. החולשה מפתיעה אותו. זכורות לו התפוצצויות אנרגיה בשיעורי התעמלות, וריצות מעצימות עם אלונקה על הכתף בשירות הצבאי. זכורה לו תשישות מלאת סיפוק, ולא התבוסה הזאת של הגוף. הוא שונא לרוץ.

בערך באמצע הדרך חזרה, חולפת על פניו אישה מוכרת, ומשכיחה לרגע את האומללות. מוכרת מאיפה? אה כן, חושב יחיאל, הוא ראה אותה רק לפני כמה רגעים, בדרך הלוך. קודם היא היתה כתם בהמון, דמות אחת מיני רבות אחרות. והנה עכשיו הוא כבר מזהה אותה, וניכר שגם היא מבחינה בו. חיוך דק של שותפות מופיע על פניה של האישה הנאה הזאת, שבעצמה רצה על חוף הים במאמץ. האישה חולפת במהרה משדה ראייתו, אך לא משדה מחשבותיו. הוא שואל את עצמו איך הוא נראה בעיניה, מנסה לשער עד כמה האומללות היתה ניכרת בפניו. ואולי התרשמה דווקא מהתלתלים השחרחרים שלו, אביזר ביולוגי נחשק לגברים בני גילו. ואולי התעכבה דווקא על בגד־הים שלו — לא יותר מתחתונים אלסטיים — ועל הרגליים השעירות. בלי נשימה כמעט, יחיאל מגיע אל בסיס־האם שלו והמשאף מבצע בו החייאה. הוא שותה מבקבוק המים, ושופך מים על הראש כדי להתרענן, תוך כדי שהוא תוהה כיצד יראה אותה שוב. נדמה שגם היא רצה לבדה הלוך וחזור על אותה רצועת חוף. אם יאסוף כוחות על־אנושיים ויפתח שוב בריצה, הוא עשוי לפגוש בה רצה בכיוון ההפוך, כפי שהוכיח ניסיון העבר כבר פעמיים. האפשרות השנייה, הנוחה יותר לריאותיו ולכל שריר בגופו, היא להישאר במקום. אם הגברת רצה הלוך ושוב, היא תגיע אליו כנראה מבלי שיצטרך להתאמץ. אבל אז הוא עלול להתגלות בחולשתו. היא, מלאת המרץ, תראה אותו נייח. עד כמה שזכור לו מתורת היחסות של איינשטיין, גורם שנמצא בתנועה מתקיים בזמן נפרד מגורם שאינו נמצא בתנועה, מה שמאוד מקטין את הסבירות להעמקת ההיכרות בינו ובינה. את כל זה חושב יחיאל בשנייה שהמים המינרליים צונחים מהבקבוק על הראש שלו. אבל הם לא מרעננים, אלא רק מתווספים למפל הזיעה שעל פרצופו, והוא מתחרט על הבזבוז. אם לא תחזור לרוץ, יחיאל חושב לעצמו, עדיף שכבר תחפור לעצמך קבר כאן בחול.

כנגד הטבע יחיאל חוזר לריצה, משתדל להתעלם מהכאב בצד. ואז, מהר מכפי שהרשה לעצמו להאמין, הוא רואה שוב את האישה הנמרצת, שעכשיו כבר אפשר להעמיק בפרטיה: שיער בהיר שהוחלק בכפייה, גופיה שחורה צמודה מתחת לגופייה ורודה רחבה יותר, טייטס שחורים עד הברכיים, שוקיים שריריות חשופות. 'עוד פעם אתה?' היא שואלת תוך כדי ריצה, והמחווה הנדיבה שלה מיישרת לו ברגע אחד את הגב, ומנביטה בלבו פרח קטנטן של שרמנטיות. הכאב בצד מתעמעם. אבל אין לו תשובה, והרי שאלתה מחייבת מענה. הופס, הם כבר מיישרים קו, והופס היא כבר מאחוריו. אז יחיאל נזכר גבורה מה היא, ומסתובב מיד אחורה כמו כדור שנהדף ממטקה. הוא מפתיע את האישה מצדה השני. 'והנה אני שוב,' הוא אומר, ומוסיף לרוץ לצדה, הפעם באותו כיוון. 'אוי, תודה לאל,' היא אומרת, ועוברת בהדרגה להליכה. 'כבר חשבתי ששוב אצטרך לרוץ לצד השני.'

השניים צועדים עד המקום של יחיאל בחוף, אוספים את נשימותיהם. הם מתיישבים על החול במרחק בטוח מהים, ובמרחק לא בטוח אחד מהשני. יחיאל מביט באישה הנאה, ומתפלא על הטבעיות שבה הצטרפה אליו. לחייה מלאות בנמשי קיץ, והקמטים הדקים בזויות עיניה מוסיפים לה סקס־אפיל. רק מי שמרבה לחייך ולצחוק זוכה לקמטים כאלה. ידיה מונחות על החול מאחוריה, והיא מנענעת את שרירי ירכיה לאחר מאמץ.

'נראה שאת בכושר,' אומר יחיאל.

'אין ברירה. אחרת הם לא יפחדו,' היא אומרת, ויחיאל מזהה צל של מבטא.

'מי?'

'החלאות הקטנות שאני עובדת איתם.'

'תני לי לנחש — את גננת,' אומר יחיאל, והאישה צוחקת צחוק קצר וחד.

'קרוב — מנהלת משאבי אנוש. אבל Nice try.'

'אני יחיאל,' הוא אומר.

'יחיאל?' היא מעקמת פרצוף, 'נו טוב, זאת לא אשמתך.' וכבר שמה לו יד מנחמת על הכתף.

'נחמד מצדך,' הוא אומר.

'אני אֶבּיגֶייל' היא אומרת בתורה.

'אמריקאית?'

'קנדית דארלינג, אבל אני פה כבר… אולי עדיף שלא אגיד.'

'עשרים שנה?' מנסה יחיאל.

'כשהגעתי להתנדב בקיבוץ זה היה לחודשיים־שלושה, אתה יודע, אבל בינתיים עברו יותר משלושים שנים,' היא מודה.

'וכל הזמן הזה לא החלפת את השם לאֲבִיגַיִל?'

'I can't be tamed, חביבי,' אומרת אביגייל. מוכר ארטיקים עובר ויחיאל קורא לו. הוא שואל את אביגייל איזה טעם היא רוצה וקונה להם שני קרטיב מנטה.

'אז את נוסעת לקנדה לפעמים?' הוא שואל.

'כן, פעם בשנה. עוד יש שם שני אנשים שזוכרים אותי,' היא אומרת בחיוך.

'אני בטוח שיותר משניים.'

'אתה חמוד. היית פעם בקנדה?'

'לא. אני לא טס. זה נגד העקרונות שלי.'

'בקטע אקולוגי?'

'בקטע של כוח המשיכה. אני לא אוהב להתרחק מהאדמה.'

'אה, אז אתה בטח תשתגע על המרפסת במשרד שלי, בקומה עשרים וארבע.'

'עם מרפסות אני דווקא בסדר, כל עוד הבניין מחובר לקרקע.'

יחיאל אוכל את הקרטיב שלו בביסים קטנים, ואביגייל מוצצת את הצבע משלה.

'אז עם איזה חלאות צריכה לעבוד מנהלת משאבי אנוש?'

'אנחנו חמישה שותפים בצוות הניהול. הארבעה האחרים נלחמים בי נון־סטופ כי אני היחידה עם ואגינה. לפעמים נדמה לי שאני גם היחידה עם שכל.' היא צוחקת הפעם צחוק גרוני מתמשך. 'ומה איתך?' היא שואלת.

'אני אורניתולוג.'

'מה זה? רופא?'

'לא, מומחה לציפורים.'

'מומחה לציפורים שמפחד לטוס?'

'מה לעשות,' הוא עונה.

'אתה גרוש, יחיאל?' היא שואלת, והוא מהנהן.

'ילדים?'

'אחת.'

'אתה מזמין אותי לארוחת צהריים, יחיאל?'

יחיאל יושב במסעדה, ואיתו יושבת האישה שפגש בים. הוא דג והיא המבורגר. הם חולקים צ'יפס. היא צעירה ממנו כמעט בעשר שנים, אבל המילים עוברות ביניהם בקלות. ההפוגות היחידות מגיעות כשהסמארטפון של אביגייל מבקש תשומת לב. הוא מצפצף או מצלצל או רוטט כל חמש דקות בערך, ואביגייל תמיד עונה בזריזות מדהימה, וכשהיא מתקתקת הודעות היא צוחקת לעצמה, או מקללת לעצמה. כשהיא מסיימת היא נזכרת בכל פעם מחדש שיחיאל יושב מולה, ומחייכת חיוך כובש שפירושו, 'כזאת אני'. גם היא גרושה, ואמא לשתיים. יחיאל מוצא חן בעיניה והיא אומרת לו את זה. 'אתה לא לחלוטין משעמם אותי,' היא אומרת, כאילו שמדובר במחמאה ענקית. אביגייל מספרת שהיא כבר יכולה לכתוב ספר על הגבר הישראלי, שאחד מהם שיעמם אותה במשך עשרים שנים תמימות. כבר יש לה טייטל לספר: 'קיבוצניק. סטוצניק. תירוצניק.' היא באמת התכוונה להישאר רק כמה חודשים, you know, לא חשבה לבלות פה את שארית חייה. זה הגבר הישראלי שהחזיק אותה כאן. הגבר הישראלי חייך אליה והחמיא לה, קרץ לה ושרק לה וזרק לה הערה, התחנף אליה, התחצף אליה, התקרב אליה ונדבק כמו זפת.

'גם אני גבר ישראלי,' אומר יחיאל, ולא ברור אם הוא מתנצל או מזהיר.

'כן,' היא עונה, 'אבל הפעם אני זאת שנדבקת אליך. ותגיד, אתה לא מעשן, נכון?'

את הקפה הם מזמינים אל הספה במרפסת של המסעדה, המשקיפה לים. נעים בחוץ, ואביגייל מתיישבת בטבעיות ממש לתוך חיקו של יחיאל. 'לא אכפת לך, נכון?' היא שואלת, ומוסיפה, 'אוי, התפוצצתי.' ודווקא ברגע הזה, כשיחיאל שם יד על כתפה והם יושבים בשקט ונהנים מרוח לפנות ערב, יחיאל מתאר לעצמו שהם לא ייפגשו יותר לעולם. זאת כנראה מין הזיה רגעית. אולי הוא התעלף מריצה על חוף הים, ובקרוב יתעורר עם הפרצוף בתוך החול.

'מה עכשיו?' היא שואלת, כשנגמר הקפה.

'תלוי בך,' הוא אומר.

'אתה בא אלי או אני אליך? יודע מה? אני אבוא אליך.'

'את ממהרת לאנשהו?' שואל יחיאל.

'תראה, אתה מתאים לי. אבל אם הסקס בינינו לא עובד, אז עדיף לגלות את זה מוקדם. אתה לא חושב?'

'את גם תחלקי לי ציון אחרי זה?'

'אוי, מתוק, הלחצתי אותך? אל תדאג, אני גם ככה כבר רטובה מהליטופים שלך על הכתף שלי.'

הם נוסעים אליו בשתי מכוניות. יחיאל בגרוטאה דמוית הברווזן שלו, ואביגייל אחריו בג'יפ עירוני. יחיאל מנחש שהעדיפה לבוא אליו כדי שגם תוכל להסתלק מתי שתרצה. יהיה בסדר, יחיאל, הוא אומר לעצמו. היא הרי כבר ראתה אותו במצב הצבירה הגרוע ביותר שלו, אדום ועייף מריצה, וכמעט עירום. באיזה מצב השאיר את הדירה? יש כלים משומשים על שולחן האוכל בכניסה. לפחות סידר את המיטה בבוקר, הרגל שהטמיעה בו אשתו לשעבר. הוא מרחרח את בית השחי. סרחון בדרגה ארבע, מהסוג שאמור למשוך נשים באופן תת־הכרתי. הכול יהיה בסדר, הוא חוזר וממלמל. הוא בכלל היה תופס איזו תנומה טובה עכשיו, אם זה היה תלוי בו.

'רגע, אני אשים על שקט,' היא אומרת בכניסה לדירה שלו ומשתיקה את הסמארטפון. הוא מציע לה משהו לשתות אבל היא כבר עוטפת אותו ומדביקה לו נשיקה על השפתיים. שינוי בעומק הנשימות שלה מעיד שהסקס כבר התחיל והוא מוביל אותה לחדר השינה. שנים שלא היה עם אישה. נדרשה אחת שתודיע לו שהם הולכים לשכב כדי שזה יקרה. 'אנחנו נמלא את המיטה בחול,' היא אומרת, כשהם נשכבים, חלוצי נעליים. 'ובאש,' הוא אומר בקריצה. אביגייל צוחקת ומצמידה אותו אליה. 'ניקח את זה לאט, בסדר?' היא אומרת. 'בגילי זאת הדרך היחידה,' הוא עונה. 'לא, אל תקטין את עצמך,' היא אומרת ברצינות, כמעט מודאגת. לשמחתו של יחיאל, נראה שהוא עומד בציפיות. אביגייל אמנם אומרת לו בדיוק מה לעשות, מתי איפה וכמה, אבל הביצוע של יחיאל הוא מכל הלב, ומדי כמה תנועות ממושמעות הוא מצליח להשחיל איזה רעיון עצמאי. ברגע השיא היא לוחשת לו, 'התקבלת.'

עכשיו היא שוכבת עם חיוך מונה ליזה ומלטפת באצבע אחת את צג הסמארטפון שלה. היא כבר לא שם. יחיאל חושב על משהו להגיד אבל המוח ריק. כל המילים הובילו לרומא, ועכשיו: שקט. עדיף ככה. הוא מותש מהמאמץ, נזקק לנשימות עמוקות, ולבו דוהר כמו סוס מרוץ. כשהוא נרדם, זה היום האחרון בעולם. הוא ילד בן שש, והוא רוצה להספיק לראות את אבא שלו לפני שהעולם נגמר. אז הוא רץ לגבול הסורי, והוא יודע שגם אבא שלו רץ בסוריה אל הגבול כדי לפגוש אותו. אבל זה יום צהוב. סופת אבק חמסינית. הכול מלא חול. הוא בקושי רואה את ידיו המושטות קדימה. מעבר לגבול נראית צללית של גבר. הוא רוצה לצעוק 'אבא' אבל פוחד שפיו יתמלא בחול. כבר לא ברור אם זו צללית של גבר, או עמוד בגדר הגבול. יחיאל שוקע בחול שנמצא בכל מקום. פעם היו במקום הזה ביצות החולה, אבל הן יובשו. ליד הגבול יש פועלים עם זרנוקי מים. הם מנסים להציף את החולה מחדש. המים הרבים מגיעים גם אל יחיאל שמתחיל לשחות בתעלה הרחבה. בכיוון ההפוך, שוחה אביגייל עם הנוטריות. אתה כבר לא ילד. בין כמה פפירוסים הוא רואה ביצה גדולה של חסידה. ואולי לא של חסידה. ביצה לא מוכרת, מיוחדת במינה. הוא שוחה לעברה, שולח אליה את ידו. עוד מעט ייגע בה.