ורד הכלב

רוז, בשנות השישים לחייה, מוצאת את עצמה מחוץ למעגל העבודה וגרושה. בעל כורחה היא עוברת לגור לבדה בכפר בבית מוקף חצר מוזנחת. קשריה החברתיים דלים ובתה מחרימה אותה. אך בזכות חברה טובה אחת היא מתחילה לטפח גינה, להכיר את שכניה ולהבין מהי חברות אמת ומהי אהבה הגורמת לאושר. הגינה והצמחים מחוללים שינוי בחייה והיא צומחת עימם ולומדת להיות שלמה עם עצמה.

מקט: 978-965-565-292-5

רוז, בשנות השישים לחייה, מוצאת את עצמה מחוץ למעגל העבודה וגרושה. בעל כורחה היא עוברת לגור לבדה בכפר בבית מוקף […]

---

פרק ראשון

הארייט שו ויבר, פעילה פוליטית ופמיניסטית בריטית, נולדה ב־1 בספטמבר 1786. אחותה מוד אמרה עליה שלא היה לה עניין בבני המין השני אלא רק בבני האדם, ושמעולם לא היה בה ולו ניצוץ של פלירטוט עם איש. לא לחינם כונתה “הנזירה היפה”.

“לנישואין היו יתרונות מסחריים מסוימים. הגבר מבטיח בהם את זכותו הבלעדית על גופה של האישה, והאישה מחייבת את הגבר לתמוך בה לשאר ימי חייה… מעולם לא נחתמה עסקה מחפירה יותר.”

~~~

“וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה”. משלי כ”ד, ל’

לפי רוב המפרשים, העצלות בעבודת האדמה היא משל לעצלות בעבודת הנפש.

משך חיי הכרתי לא מעט אנשים – בהם חברים קרובים – שבגדו בבני זוגם. חלקם התגברו על המשבר; אחרים קיבלו זאת בלית ברירה כדרך התנהלות זוגית. בין כך ובין כך, כולם המשיכו בדרכם גם אם התגרשו מעילה זאת. יש מי שטרח להעניש, כמו חברה קרובה שלא סלחה לבעלה, אך נשארה עימו כדי שיסבול אותה ואת כעסה – עונש כבד שנמשך עד היום.

ישבתי על מדרגות המרפסת עם כוס קפה חזק בידי וידעתי בדיוק באיזו קטגוריה אני נופלת. בהיתי בגינה שאפשרתי לה להפוך לשממת קוצים ועשבים לאחר שפיטרתי את הגנן, אולי כדי שתתאים לי ולחוסר המעש שהייתי שרויה בו. תהיתי איך אגדיר את הטעות (וטלנובלה היא מחמאה למה שקרה) ששינתה את חיי, וחייכתי לרגע. המילה “סטוץ” נשמעת זולה. מסתבר ש”סטוץ” באה משיבוש ביידיש “עס טוט זי”, כלומר, משהו קורה, משהו לא ברור. מה לזה ולסקס מזדמן? עברתי לאנגלית שאולי יכולה לבטא טוב יותר את הפרשייה. אולי “Affair”? לא. רומן חולף או פרשת אהבים היו לשון יפה ורצינית מדי למה שהתרחש. חזרתי להתחבט בסוגיית השפה ובהתרחשות הסקסית. “One night stand”? לא – לא פעם אחת, ובוודאי שלא בלילה. “Fling” נשמעה לי מתאימה, מילה המתנדנדת בין רצינות לקלילות. לגמתי מהקפה ונשמתי לרווחה כשהגעתי לפתרון שסיבר את אוזני, תוך שאני חושבת לעצמי שאני עוסקת בזוטות של החיים במקום לחיות אותם, ומה זה אומר עליי.

לפני חצי שנה, חודש לפני שפרשתי לגמלאות, הרגשתי משועממת משיחות בטלות, מעבודה, משגרה של שנים. קובי בעלי עמד לסיים את עבודתו כרופא, ומשמעות הדבר הייתה שנעבור לכפר, לבית שהוא ירש מדודיו. נחרדתי מעצם המחשבה שרגע אחר רגע אצטרך לחוות את חיי הנישואים הריקניים שלנו, חנוקה בשממה הנידחת, בלי המוצא של בריחות לפגישות בתי קפה ולקניות עם חברות. הוא לא היה אדם חברותי – חוץ מקשרים של עבודה, ואילו אני לא יכולתי לחיות בלי אנשים סביבי. אני נוהגת לקרוא – לא הרבה, ורק ביוגרפיות של נשים באנגלית, תוך כדי שתיית קפה ושמיעת מוזיקת רקע – הרגל שהפריע לו מאוד ולכן הייתי קוראת רק כששהיתי לבד בבית, כי היה בלתי אפשרי לשבת איתו בסלון – היה חלל פתוח בין המטבח, הסלון ופינת המחשב – כשהוא רובץ בכורסת הטלוויזיה הקדושה שלו וצופה בתוכניות, מפהק מדי פעם ונרדם. התחביב היחיד שלו היה משחק שחמט אינטרנטי עם זרים: היה יושב מול המחשב ומדבר לעצמו; לפעמים היה מרים את קולו כשחשב שיש מהלך שגוי מצד יריבו. המחשבה על ההנאה מהקריאה ומזמן האיכות לעצמי שייגרעו ממני כשנעבור להררי החושך החרידה אותי, ואפילו הידיעה שהוא מתכנן ביקורים לעיתים קרובות אצל בתנו המתגוררת בארצות הברית לא ניחמה אותי. משום מה העדיף שאצטרף אליו לכל נסיעה, בין פרטית ובין מקצועית.

המנהל שלי חש בחוסר המנוחה ובחוסר הסיפוק שלי מחיי האישיים ופיתה אותי. בעצם, אין זה הוגן להטיל עליו את האחריות. מדי פעם היה רומז על רצונו שנעמיק את היכרותנו, ולא נעניתי: כמו הארייט שו ויבר לא פלירטתי איתו, אף לא עם גבר אחר. אך בניגוד לה, לא היה לי שום עניין בהקשבה לאחרים, אך היה לי עניין בבני המין השני. השתטיתי ונכנעתי בשמחה. הוא היה גבר מושך, גבה קומה, שערו המאפיר הוסיף לו חן, ועיניו הכהות נראו כאילו בוחנות את כל סביבתו. הוא לא היה מרוחק מעובדיו, תמיד הקשיב לזולת, תמיד במצב רוח טוב, והשנים שהכרתי אותו היטיבו עימו ועם חוש ההומור שלו. בעלי, גבוה כמוהו, גם הוא היה יפה תואר בימי צעירותו, לא שמר על כושר אפילו שהיה רופא, ולא הקפיד על תזונתו – וכשבישל לא אכלתי את האוכל עתיר השומן והפחמימות שהכין – ונראה רופס לגילו: זקן במקצת.

אחרי אחד מהמופלאים והמהנים באותם אחר צוהריימים שהיו לי, התחילו המפגשים לחזור על עצמם. נהנינו מהסקס ומהשיחות בינינו, והרומן החל לצאת משליטה, והפך להיות מסוכן. התקשינו להסתיר את רגשותינו במקום העבודה, בעיקר בגלל זחיחות דעתי: שמחתי שמישהו התאהב בי בגילי, ומצאתי פינה של אושר פרטי. כמו מתבגרת הייתי מקבלת ממנו מסרונים, ועונה לו אפילו כשישבתי מול הטלוויזיה לצד הכורסה שבעלי רבץ עליה. הוא היה כותב לי איך הוא רואה את חיינו המשותפים בעתיד, ואני הייתי מפנטזת על התענוג להזדקן עם אדם נבון, משעשע ורגיש כמוהו ועונה בטקסטים מלהיבים, מבלי להיות כנה איתו: בלי להרחיק לכת עד כדי תכנון גירושים. נהניתי מההרפתקה הסודית, ולמה צריך לסבך אותה?

כשהתקרב מועד הפרישה שלי, אמר בהקלה – תוך שאנו מתגפפים ומתנשפים – שהיא מתוזמנת להפליא; בכל ההיסטוריה הארוכה שלו כמנהל, לא נוצרו קשרים בינו ובין כפיפה לו, עוד מעט נוכל להיפגש בלי שיהיו לו ייסורי מצפון. ומה עם אשתך – אין לך רגשות אשם? רציתי לשאול אך שתקתי. למה לקלקל את הקסם? הרהור שנצנץ בירכתי מוחי רמז לי שגם אני צריכה להרגיש בוגדת, אשמה, רמאית, אבל מִייד כיביתי אותו.

בעבודה ערכו לי מסיבת פרידה, ולהפתעתי גם קובי בעלי הוזמן. משך עשרות השנים שעבדתי שם מעולם לא התלווה אליי לאירועים שלנו, ומעולם זה לא הפריע לי. התקיימה בינינו הפרדה ברורה: אני האישה הייצוגית בעבודתו החשובה, והוא לא מתערב בשלי. הוא נענה להזמנה, אולי כי חישב שעליו לנכוח בנקודת הסיום של חלק זה של חיי שלא העריך – תמיד נתן לי להרגיש שיש משהו פסול בעבודה כמהנדסת במכון טיהור שפכים.

הצגתי בפניו כמה אנשים מאותם אלה לדעתי היכולים להיראות חשובים דיים בעיניו, ובעודו מלהג עימם, ניצלתי את ההזדמנות שלא כולם הגיעו עדיין וניגשתי לשירותים. כשיצאתי משם המתין לי מי שלא יהיה המנהל שלי מיום המחרת. התחמקנו לפינה חשוכה והתגפפנו בתשוקה רבה כאילו היינו בני עשרה. לפתע נדלק האור במסדרון, ואשתו – שעד היום אין לי מושג מה עשתה שם – החלה לצרוח ולבכות, וכולם, גם בעלי, הגיעו בריצה. המכות שהיכתה אותו, את המאהב המופלא, היו אירוע שלא יישכח לעולם. הוא התכופף והגן על פניו כשסטרה לו ובעטה בו. הוא התחנן על נפשו, והיה נדמה לי שזה קורה אצלם כדבר של שגרה. כולם עמדו סביבנו מוכי הלם; איש לא הגיב. אך כשעזבה אותו, והחלה להכות אותי, התעוררתי לפעולה. אני לא מוכנה שמישהו ירים עלי יד. צעקתי לה שתפסיק, אך היא המשיכה בשלה. הכיתי אותה חזרה. קובי עמד בצד מזועזע עד שנטש את המקום כשהוא לוחש בארסיות: “לא סתם עבדת בביבים”. המסיבה שלי הסתיימה בתחנת המשטרה עוד לפני שהתחילה. נאלצתי להגיש נגדה תלונה על הכאה ברגע שהבנתי שהיא הזעיקה שוטרים לבניין באשמה שאני תקפתי אותה. לא היה סיכוי שבעלה־מאהבי יצא נגדה. כל זה נגמר בלא כלום, וכשיצאתי מהתחנה שמעתי את אחד השוטרים מתלוצץ: “סרט טורקי, בחיי, רק שהשחקנים זקנים…” התחלתי לצחוק בלי יכולת להפסיק, דבר שריכך את מילותיו של קובי שאותן סינן כשטלפן אליי אחרי שנעלם: “גירושין, ומייד. הסיוט שלך רק מתחיל. עוד תראי ותשמעי מעורכי הדין שלי.”

סיימתי את הקפה ואת הרהורי הנפש כשנשמע קולו של דורי: “היי, דודה רוז!”

מייד חזרתי למציאות. הוא הצעיר בארבעת ילדיה של איריס, אחותי התאומה, הנשואה באושר ועושר. אין בי ציניות או קנאה כשאני מציינת את העובדה הזאת. היא המוצלחת משתינו, אולי כי אימנו חובבת הפרחים אהבה יותר איריסים מוורדים. איריסים וּורדים היו האהובים עליה מכל הפרחים, ואחרי שאחותי הגדולה ממני בשתי שניות זכתה בשם איריס – איריס ולא אירוס, מילה שנראתה לה תמוהה ובלתי אפשרית – החליטה לקרוא לי רוז. הסיבה הייתה, כך הסבירה לי בילדותי, טעות שלה. נראה היה לה שפרח הוורד נקרא בעברית שושנה, דבר שגרם לה חלחלה. היא עברה לצרפתית, שפת התרבות בעיניה, ואני נולדתי רוז. בכיתה אל”ף ניסתה המחנכת שלי נואשות לשכנע את אימי לעברת את שמי לוורד, ללא הצלחה כמובן. אחותי טענה שאימי העריצה את ז’אק ברל ואהבה את שירו “רוזָה”, שבו הוא מטה את המילה “ורד” בלטינית. ככה זה עם מיתולוגיות משפחתיות שמתעלמות מהעובדות – ז’אק ברל שר אותו רק ב־1962, אך זה לא הפריע לאיריס לשיר לי כשהייתי צעירה: “רוזָה רוזָה רוזַם, רוזֶה רוזֶה רוזָה, רוזֶה רוזֶה רוזַס, רוזַרוּם רוזיס רוזיס.”

“אתה קורא לי דודה ואתה עף מפה. תתחיל מחדש,” איימתי כעת על בן אחותי. הוא ויותם בני נולדו באותו תאריך, ומגיל צעיר הכריזו על עצמם שהם בני דודים תאומים. הם דמו מאוד זה לזה: תמירים ונאים בעלי שיער בלונדיני ועיני תכלת, וזכו למנה גבוהה של אינטליגנציה. שניהם גדלו וצמחו יחד, בחרו במסלול מחשבים באותה אוניברסיטה והיו חברי נפש. אך בעוד שדורי היה פלרטטן וחברותי, יותם היה מופנם יותר ומסור למשפחתו.

תאומתי גנבה לי את השם דורי, שמו של החתיך מהתיכון שהיינו מאוהבות בו, שלא העיף מבט בי, שנחשבתי יפה, ולא בה, החכמה, אלא התאהב באחת עכברית, והוא חי עימה עד היום. לא נותר לי אלא לקרוא לבני יותם, על שמו של מושא האהבה השנייה שלנו בזמן הצבא שיצא איתי ובמקביל גם איתה, וגרם לנו לא לדבר חודש זו עם זו. “מה אתן רוצות?” התפלא אז. “אני רוצה את שתיכן, כי אתן משלימות אחת את השנייה לאישה מושלמת.”

“צפרא טבא, רוזי תאומתה של אימא. מחשבות עמוקות?” הפריע לי דורי.

לא שיתפתי אותו בהרהורים המשפחתיים, והחלטתי לא להעיר לו על הביטויים הארכאיים שלדעתו אנשים בגילי משתמשים בהם. הוא העתיק את התכונה הזאת מאימו, שהצטיינה בספרות ובתנ”ך, ובשעות משבר נהגה לשלב אותם בשפת הדיבור. “היופי שלך היה לך לרועץ”, היה אחד הביטויים השגורים על פִּיהָ מתוך ניסיון לשנות את התנהגותי.

“עדיף שתקרא לי ורד,” ויתרתי, והוא חייך את חיוכו המקסים.

הוא התיישב לידי וסיפרתי לו על המילים שעסקתי בהן ועל נפתוליהן. מאז שעברתי לכאן היה מגיע לעיתים תכופות, כך שהתקרבנו יותר מתמיד. בשיחות שלנו הרגשתי לעיתים שדורי ואני בהיפוך תפקידים – הוא הבוגר הרגיש, הקשוב והמבין ובעל היכולת המדהימה לניתוח מצבים, ואני משתפת אותו בהתלבטויותיי ומתבכיינת.

“עברו הרבה מים בירדן מאז, ואת ממשיכה לטחון,” צחק. “אז אולי במקום זה תטחני קפה, כדי שמשהו חיובי יצא מזה?”

קמתי באנחה. “בשבילך כמעט הכול ובטח קפה. עוגיות?”

“אפית?” כשעניתי שקניתי את האפוי ויתר. הכנתי את הקפה וקליתי לו פרוסות לחם – טוסט מרוח בחמאה ובריבת תפוזים היה המאכל האהוב עליו מאז שהיה ילד. תמיד היה קל לרצותו.

הגשתי לו את המגש. “מה עכשיו?” שאל כשראה את הבעת פניי.

“נזכרתי במשטרה שהגיעה למסיבת הסיום שלי.”

הוא החל לצחוק. “נתת לחברים ולמשפחה משהו לדבר עליו. שנים יזכרו את זה.”

“כן, אלא שההיא סלחה לו, ובעלי ברח.”

“תפסיקי. ההוא רכרוכי, חתיך וחכם שעושה את עצמו גבר וזהו. ראיתי צילומים. ממילא לא היית מסתדרת איתו. ובעלך? תעשי לי טובה, כבר שנים שאין לך יחסים איתו. אימא אמרה לי.”

“עדיף שאחותי תשמור לעצמה את השיחות ביני ובינה.”

“היא בסך הכול ניסתה להצדיק אותך, אל תהיי רעה. את יודעת שאת האחות האהובה עליה…”

“והיחידה. מה עוד היא ריכלה עליי?”

“הדברים הרגילים.” דורי לא היסס כשדיבר איתי. הוא לא ניסה להיות מתוחכם אלא ישיר וגלוי כפי שהיה מאז ילדותו. “כמו למשל, ששנים ניסתה להגיד לך שחיי הנישואים שלך לא היו טובים.”

“לא מדויק. היא ניסתה לשכנע אותי לשפר אותם.”

הוא לגם מהקפה וטרף את הטוסט. שמחתי שהכנתי שניים מכל דבר. “רואה? זה בדיוק העניין. היה צריך לשפר כי אין לאן לרדת כשנמצאים בתחתית החבית. היא אמרה שהרומן שהיה לך הוא רק קדימון לבאים…”

כזאת היא איריס. היא לא משוחחת על הנושאים האלה עם שאר ילדיה. הם לא מעוניינים בשיחות נפש כאלה, גם לא על עצמם. לא היה לי ספק שדורי גרר אותה לשיחה עליי. אמרתי לו פעם שהוא דמות היאכנע הקלאסית, והוא מִייד בדק מה הפירוש באינטרנט והגיב שהוא מעדיף לחשוב על עצמו כסקרן ואוהב דעת, ושאין בו רשעות רכילאית.

“לאן אתה נוסע?” דורי היה הייטקיסט, כמו יותם שהתגורר בלונדון. “עובדי מכרות מודרניים” קראתי להם.

“איך את יודעת שאני טס?”

“לא קשה לנחש. וזו טיסה לפחות לחודש, כי אתה תמיד בא לביקור לפני היעדרות ממושכת מהארץ.” לרגע חשבתי על החיובי שצמח מהלבד שלי: ראיתי כעת את דורי ואת איריס יותר מבכל השנים האחרונות.

“נכון. אני נוסע לחודש, אבל יש לי הפתעה. את באה איתי. אני משאיר אותך אצל יותם לשבועיים ואז אני חוזר מאמריקה, ונסתובב שבוע באנגליה. אני זקוק לחופש, למרחבים. וגם את. אנגליה תמיד יפה, וצריך לברוח מהחום של הקיץ שלנו, כך שנהנה.”

“תודה, אבל אין סיכוי.”

“למה? מישהו שאני לא יודע עליו מחכה לך? הבת שלך ואבא שלה בניו־יורק, תודה לאל, וכל המשפחה של יותם מתה עלייך.”

“הייתי שם לא מזמן. שבועיים? אצא מדעתי. וחוץ מזה אם ארצה אסע לבד. אני לא כזאת מסכנה שצריך לדאוג לה.”

“את האחרונה שארחם עליה. בחייך, יש לי כרטיס חינם, ואני לא נותן אותו לאקסית שלי. שתיחנק. הכרטיס מתבזבז, את מתבזבזת. קדימה, תגידי שכן. יותם דיבר עם החברה שלך בלונדון שהייתה מאושרת לשמוע שתגיעי.”

זו הצרה כשהמשפחה מעורבת ויודעת עליי יותר מדי. נאנחתי חצי אנחה. כוונתו הייתה טובה. ליותם היה חדר שינה עם שירותים צמודים בנפרד משאר חלקי הבית, ושם נהגתי לשהות כשהייתי מבקרת בלי להרגיש שאני חודרת לפרטיות שלהם ועם זאת זוכה לשקט שלי. עם איימי, חברתי מאז הצבא, אהבתי להיפגש ולדבר בכל מקום וזמן ואוכל להתמקם אצלה במשך חצי מזמן החופשה, בלי שיותם ויעלה ייעלבו. שמה האמיתי של איימי היה עמליה, אך ברגע שעברה לגור בלונדון עם הבריטי שנישאה לו החלה להתכנות איימי, כאילו זה קיצור שמה.

למה אני מהססת? דורי צדק. איש לא המתין לי, ואיש לא שאל לשלומי; אין לי התחייבויות לאיש ובטח לא לקוצים בגינה ולעשבי הבר שלה. הפנסיה נכנסת לבנק בתחילת כל חודש בלי שאצטרך להתאמץ עבורה. עבדתי מספיק כנראה עד כה, אמרתי לעצמי. מייד הרגשתי נקיפות מצפון, כאלה שגורמות לי להרגיש קצת בחילה מעצמי. הייתי עצלנית בעבודה – עשיתי את הנדרש ממני ולא יותר, והייתי עסוקה יותר ביחסים חברתיים. התעשתּי. לא מתאים לי לעשות חשבון נפש.

“טוב.”

“את רצינית?! את מסכימה?! הרווחתי מאה דולר.”

“התערבת עם יותם? אתה שפוי?!” הבן שלי דמה לי. שנינו לא יכולנו לעמוד בפני התערבות.

הוא נשק על לחיי ואמר שאני הדודה הכי שווה בעולם ושאתחיל לארוז.