מיטש ראפ הוא מכונת הרג משומנת, מתנקש בודד גורם לטרוריסטים מכל קצוות תבל לנדודי שינה, לבחון כל צל וכל תנועה […]
פרלוד
האיש הונף באוויר בסיוע אחד מהמגויסים האחרים. מפעילת הסי־איי־אֵי איירין קנדי צפתה מתוך הבית בעניין שטחי כשהוא לא הצליח להתקפל ולהתגלגל. האיש השתטח על הקרקע בעוצמה — מסוג החבטות שסביר מאוד להניח שדחקו מריאותיו את האוויר, ואולי אפילו הסבו נזק לצלעות. קנדי חשקה שפתיה וחישבה את סיכוייו לשרוד את שמונת השבועות שנותרו בתוכנית האימונים. היא ראתה כל כך הרבה מועמדים שהתקבלו והודחו, שהיא יכלה לדרג אותם כמו סוכן הימורים בלאס וגאס. לזה האחרון היא נתנה סיכוי של פחות מעשרה אחוזים.
אבל למעשה, מחשבותיה של קנדי לא היו נתונות לקבוצת המגויסים הזאת. היא היתה מוטרדת יותר בנוגע לגבר מסוים שעבר את תוכנית האימונים המפרכת בצעדי מחול, לפני קצת יותר משנה. מיטש ראפּ היה הטירון שלה, ובמהלך השנה שעברה מאז שהם שיסו אותו בספקי הטרור, הוא הותיר אחריו שובל עקבי של גופות, מז’נבה לאיסטנבול, לביירות והלאה. הרקורד שלו היה מושלם, וגם זה בדרכו הוסיף למתח של קנדי. אף אחד אינו מושלם. במוקדם או במאוחר גם החזקים כושלים, ולא משנה בכמה כישרון ניחנו. כמו על מנת לסבך את הסיכויים, קנדי לחצה שיניחו לו לפעול בעצמו. ללא גיבוי. רק צוות חישה שיאסוף מידע לפניו, ואז הוא נכנס לבדו לעשות את העבודה השחורה בעצמו ומקרוב. ללא חברי צוות שיחלצו אותו אם משהו משתבש. ראפ טען שחתימה נמוכה משמעה פחות סיכויים להיתפס.
באופן אינסטינקטיבי, קנדי אהבה את הפשטות הזאת. היא ראתה די והותר מבצעים שנעשו כל כך מגושמים מבחינת כוח אדם וקנה מידה עד שלא הצליחו לצאת אל הפועל. ראפ טען בהצלחה שאם הוא ייכשל, הוא רק גבר אחד עם דרכון זר שלעולם לא יהיה ניתן לקשר אותו אל מטה הסי־איי־אֵי בלנגלי. הֶרְלִי, המרגל והמאמן הקשוח, ציין שהמשחק הקטן הזה שלו יעבוד רק אם הוא ימות. אם ישבו אותו בחיים הוא ידבר, בדיוק כמו שכולם מדברים, ואז החשיפה שלהם תהיה נוראית. עם זאת, העסק שלהם ממילא אינו נטול סיכונים, ובסופו של דבר תומס סטנספילד היה מוכן להמר על ראפ. הסוכן הצעיר הוכיח את עצמו כבעל תושייה רבה, וסטנספילד היה צריך למחוק עוד שמות מרשימת הטרוריסטים המבוקשים ביותר.
עם זאת, המשימה הנוכחית היתה שונה. ההימור היה גבוה באופן ניכר. זאת לא היתה מדינת עולם שלישי, שראפ הפעיל בה את המיומנויות שלו, אלא פעולה לא חוקית ולא מאושרת, במדינה שבה הוא לא יוכל להרשות לעצמו את הקטנה בטעויות.
הריכוז של קנדי היה כל כך יוקד שהיא לא שמעה את השאלה שהפנה אליה האיש שישב מאחורי השולחן. היא הסיטה קווצת שיער באורך הכתפיים אל מאחורי אוזנה ואמרה, “סליחה?”
דוקטור לואיס בחן אותה בדקות האחרונות. קנדי היתה מקצוענית מורכבת, בטוחה בעצמה וזהירה באופן קיצוני. עבור לואיס, הניסיון להבין מה מניע אותה הפך לאובססיה מקצועית. “את מודאגת בגללו.”
פניה של איירין קנדי נותרו חתומות, למרות שיכולתו של העמית שלה לקרוא את מחשבותיה עיצבנה אותה. “בגלל מי?”
“את יודעת בגלל מי,” אמר דוקטור לואיס, כשמבע עיניו הכחולות והרגישות משדל אותה.
קנדי משכה בכתפיה כאילו זה עניין פעוט. “אני מודאגת בכל מבצע שאני ממונה עליו.”
“נראה שאת יותר מודאגת מאלה שהוא מעורב בהם.”
קנדי הירהרה בטיפוס הייחודי שהיא מצאה במרכז מדינת ניו יורק. עד כמה שהיתה רוצה להכחיש זאת, לואיס צדק בהערכתו. קנדי לא יכלה להחליט אם דאגתה קשורה באיש עצמו, או באופיים של המבצעים שהוקצו לו, שרף הסכנה בהם עלה שוב ושוב. בכל מקרה, היא לא רצתה לדון בעניין עם לואיס.
“גיליתי,” אמר לואיס בנימה נטולת דאגה, “שלו אני חושש פחות. זה תמיד היה ככה, נדמה לי.”
קנדי הירהרה בדבר. היא יכלה בקלות להתייחס אל האמירה בשני אופנים — אולי אפילו יותר. “זה הרבה יותר קל כשאתה יושב בצד הזה של השולחן.” קנדי חייכה אליו חיוך נדיר. “אני המפעילה שלו. אני מציבה אותו במצבים האלה, ואני אשת הקשר היחידה אם משהו משתבש. נראה לי שמבחינה קלינית” — היא הרימה גבה בחיקוי אחת מהבעות הפנים שלואיס נוהג לעטות בתדירות גבוהה מדי — “אפילו אתה תבין את זה.”
הפסיכולוג שיחק באצבעו בשפה התחתונה ואמר, “לדאוג למישהו, או למשהו, יכול להיות תופעה נורמלית… ואפילו בריאה, אבל אם חורגים מהמקובל…” לואיס נד בראשו והחמיץ פנים. “בהחלט לא טוב.”
הנה זה מתחיל, חשבה קנדי לעצמה. זאת לא היתה שיחה מקרית. לואיס תיכנן זאת משך זמן־מה, וזמם את קו החקירה שלו. קנדי ידעה שניסיון להימלט מהשיחה רק יחמיר את המצב. לואיס היה סבלני ועיקש, וסגן מנהל המבצעים העניק לדוחות שלו משקל רציני. הדוקטור היה מתביית על בעיה ומתיז עלייך שאלות עד שבא על סיפוקו. קנדי החליטה להחזיר את הכדור אל חצי המגרש שלו. “אז אתה חושב שאני דואגת יותר מדי.”
“לא אמרתי את זה,” אמר הדוקטור בנימה קלילה ובניד עדין של הראש.
“אבל רמזת את זה,” אמרה קנדי.
“זאת היתה שאלה בסך הכול.”
“שאלה ששאלת מפני שנדמה לך שהבחנת במשהו, ואתה מודאג. ובגלל שאתה התחלת, אני אשמח אם תסביר את עצמך במקום להתייחס לזה כאל אחת מהפגישות הטיפוליות שלך.”
לואיס נאנח. הוא כבר ראה את קנדי נוהגת ככה, אבל מעולם לא איתו. בדרך כלל זה היה עם סטן הרלי, שניחן בכישרון יוצא דופן להיכנס לאנשים לוורידים. היא תמיד היתה רגועה ואנליטית בקשר שלה עם לואיס, ולכן העובדה שמיהרה לכעוס כעת היתה הוכחה שהחששות שלו מבוססים. “אני חושב שכשזה נוגע לסוכן מסוים… את דואגת יותר מדי.”
“ראפ?” שאלה קנדי.
“בדיוק.”
“בבקשה, אל תתחיל עם איזה קשקוש פסיכולוגי בגרוש שאני מאוהבת בו.” קנדי נדה בראשה כאילו משהו כל כך משעמם הוא מתחת לכבודה. “אתה יודע שאני לא הטיפוס.”
לואיס ביטל את הרעיון בנפנוף גב ידו. “אני מסכים. לא זאת הדאגה שלי.”
“אז מה היא?”
“שאת לא נותנת לאיש את הקרדיט המגיע לו.”
“קרדיט? קרדיט על מה?”
“בואי נתחיל מהעובדה שהוא הגיע לפה לפני קצת יותר משנה, בלי שום ניסיון צבאי, והתעלה על כל אחד שהצבנו מולו, כולל דוד סטן שלך. יכולת הלמידה שלו, בקצב מהיר באופן לא ייאמן, לא דומה לשום דבר שראיתי בעברי.” לואיס הרים את קולו. “והוא עושה את זה בכל תחום ומגמה.”
“לא בכל תחום ומגמה. הציונים שלו בגיאופוליטיקה ובדיפלומטיה פשוט עלובים.”
“זה בגלל שהוא חושב שהתחומים האלה הם בזבוז מוחלט של הזמן שלו, ויכול להיות שאני מסכים איתו.”
“חשבתי שאנחנו רוצים שמהמקום הזה יצאו אנשי אשכולות.”
לואיס משך בכתפיו. “יציבות נפשית חשובה לי יותר מאשכולות. אחרי הכול, אנחנו לא מבקשים ממנו לנסח אמנה בינלאומית.”
“לא, אבל אנחנו צריכים שיהיה מודע לתמונה הגדולה.”
“התמונה הגדולה.” לואיס קימט את מצחו. “אני חושב שמיטש יטען שהוא היחיד פה שמתמקד בתמונה הגדולה.”
קנדי היתה אישה בעולם אולטימטיבי של גברים, והיא הסתייגה עמוקות מכך שעמיתיה למקצוע מתנהגים כאילו צריך להסביר לה הכול. “באמת,” היא אמרה בחוסר כנות מתחסד.
“לאיש שלך יש כישרון מסוים. יכולת מסוימת שמועצמת על ידי העובדה שהוא לא מניח לעובדות חיצוניות להפריע לו.”
קנדי נאנחה. לרוב היא לא מניחה לתסכול שלה להיראות, אבל היא היתה עייפה. “אני יודעת שאתה חושב שאני מסוגלת לקרוא מחשבות, אבל נראה שהיום המיומנות הזאת נטשה אותי. אתה מוכן להגיע לפואנטה?”
“את נראית יותר עייפה מכרגיל.”
“באמת, תודה רבה. ונראה שאתה הוספת כמה קילו.”
לואיס חייך. “אין סיבה לפגוע בי רק כי את דואגת לו.”
“אתה אלוף בהסטת הנושא.”
“העבודה שלי היא להתבונן.” הוא סובב את כיסאו והביט בשמונת הגברים ובשני המדריכים שהדגימו להם את יסודות קרב המגע. “להתבונן בכולכם. לוודא שאף אחד לא חוטף התמוטטות עצבים ולא עובר את הגבול.”
“ומי משגיח עליך?”
לואיס חייך. “אני לא מצוי באותה מידה של לחץ,” אמר הדוקטור כשהסתובב ופניו אל קנדי. “כפי שאמרת, הוא באחריות שלך.”
קנדי הירהרה בכך לשנייה. היא נאלצה להסכים, ולכן שתקה. בנוסף, הרופא הטוב הצטיין בהפרדה ובהבדלה בין סוגי הקשיים השונים של המבצע החשאי שלהם.
“אני משגיח עלייך,” אמר לואיס בקול המטפל המבין שלו. “החיים הכפולים האלה שאת מנהלת אינם בריאים. המאמץ הנפשי הוא משהו שאת חושבת שתוכלי להסתדר איתו, וגם אני חשבתי כך, אבל לאחרונה התחילו לצוץ אצלי ספקות.”
קנדי הרגישה את בטנה מתכווצת. “וחלקת את הספקות האלה עם מישהו?” היא חשבה באופן ספציפי על תומס סטנספילד.
“עדיין לא, אבל בשלב מסוים אהיה מחויב להעביר את החששות שלי הלאה.”
קנדי חשה הקלה, גם אם זאת היתה רק דחייה זמנית. היא ידעה שהדרך היחידה להימנע מדיווח שלילי למחלקת כוח אדם היא להרגיע את חששותיו של לואיס. והדרך היחידה לעשות את זה היא לדבר עליהם. “הכישרון הזה שאתה אומר שהוא ניחן בו, אתה מעוניין לחלוק איתי את התובנה?”
לואיס היסס כאילו הוא מנסה למצוא את הדרך העדינה ביותר להגיד משהו לא עדין באופן קיצוני. תוך גלגול הראש הוא אמר, “ניסיתי להיכנס לתוך הראש של ראפ, ויש ימים שאני נשבע שהוא גלוי לב בצורה כל כך מרעננת שאני חושב שאני מבין מה מניע אותו, ואז…” קולו של לואיס נקטע.
“ומה אז?”
“יש ימים אחרים שבהם אני לא מסוגל לחדור מבעד לעיניים הכהות הארורות האלה שלו, והחיוך העקמומי שבעזרתו הוא מנטרל כל מי שמנסה לחטט לו בעניינים.”
“זה הכישרון שגורם לך להרגיש בנוח? החיוך העקמומי שלו?”
“לא,” נחר לואיס בלעג. “זה הרבה יותר רציני מהיכולת שלו להיות גלוי ברגע אחד ובלתי חדיר שנייה אחר כך, למרות שאולי יש לזה חלק באופן שבו הוא מתמודד עם הכול. אני מדבר על עצם העניין. למה אנחנו כאן? למה ניתבנו באופן חשאי יותר מחמישים מיליון דולר למבצע הזה? אני מדבר על העובדה שהוא מכונת השמדה של איש אחד. שבאופן שיטתי, תוך פחות משנה, הוא השיג יותר ממה שהשגנו בעשור האחרון. ובואי נהיה כנים עד כאב אחד עם השני.” לואיס הרים אצבע. “ה’מה’ שאנחנו מדברים עליו הוא העובדה הפשוטה שהוא טוב בצורה חריגה בציד ובחיסול של בני אדם.”
קנדי לא הביטה בלואיס, אבל הינהנה. כולם הגיעו לאותה תובנה כבר לפני חודשים. זאת הסיבה שהם שיחררו אותו והניחו לו לעבוד לבדו.
“אני כאן,” המשיך לואיס, “כדי להתבונן ולוודא שיש לנו את האנשים הנכונים ושהמוחות שלהם יכולים להתמודד עם הלחץ הייחודי שכרוך בעבודה הזאת. אני בלחץ, את בלחץ, אבל אני בספק אם הלחץ שלנו ניתן להשוואה ללחץ שנובע מפעולה לבד, לעתים קרובות מאחורי קווי אויב, של ציד אנשים וחיסולם.”
“אז אתה דואג שהוא יישבר לנו.”
“לא כרגע. למעשה, אני חושב שהוא התמודד טוב בצורה יוצאת דופן עם תלאות העבודה החדשה שלו. השגחתי עליו מקרוב. כשהוא חוזר לפה, הוא ישן כמו תינוק. דקה אחרי שהוא שם את הראש על הכרית, הוא כבר ישן את כל הלילה.”
גם קנדי תהתה לגבי העניין הזה. לא כל סוכן התמודד עם הריגה בכזאת קלות. “אז איך הוא מתמודד עם זה… עם הדם שיש לו על הידיים?” היא שאלה.
“הוא יצור ליניארי, מה שאומר שהוא לא מניח להרבה נושאים משניים להעכיר את מי המצפון שלו. האנשים האלה… אלה שאנחנו מסמנים כמטרה… החליטו כולם מרצונם החופשי להיות מעורבים במזימות לרצוח אזרחים חפים מפשע. לדעתו של ראפ — וזה לא ניחוש שלי, הוא מבהיר את זה היטב — יש להעניש את האנשים האלה.”
קנדי נעה בכיסאה. “נקמה פשוטה.”
“הוא קורא לזה תגמול. ההבדל זעום, אבל אני מבין את הנקודה שלו.”
“בהתחשב באובדן החבֵרה שלו, אני לא חושבת שזה מטריד במיוחד. אחרי הכול, זאת עבודה שמצריכה מניע ייחודי.”
“נכון, אבל המניע שלו מצוי במעמקים. הוא סבור שאם האנשים האלה יחמקו מעונש, זה רק יעודד אותם להרוג עוד אנשים. לדפוק חיים של אנשים נוספים,” ענה לואיס.
“אני לא אתווכח על זה. וגם לא הבוס שלנו, לצורך העניין.”
לואיס חייך. “יש עוד משהו, שמוסיף איזה טוויסט קטן.”
“וזה מה?”
“הוא רוצה שהם ידעו שהוא בדרך אליהם.”
“באופן תיאורטי או מעשי?”
“קצת מזה וקצת מזה. הוא יודע שהוא יכול לגרום להם להיות מתוחים. לגרום להם נדודי שינה מתוך פחד שהוא יופיע. הוא רוצה שהם יפחדו מהקיום שלו.”
“הוא אמר לך את זה?” שאלה קנדי, שהיתה מופתעת במידה לא מועטה.
“חלקים מזה. את השאר גיליתי לבד,” אמר לואיס בהנהון.
“ולמה לא סיפרת לי?”
“אני מספר לך עכשיו.”
קנדי נעה לקצה הכיסא שלה. “אני מתכוונת, למה לא סיפרת לי כשרק גילית את זה?”
“סיפרתי לתומס,” אמר לואיס כדי להגן על עצמו.
“ומה הוא אמר?”
“הוא חשב על זה רגע, ואז אמר שזה דווקא רעיון לגמרי לא רע שהחבר’ה האלה יאבדו כמה שעות שינה.”
“נו באמת,” קנדי הצמידה את כף ידה למצחה. “בתור המפעילה שלו, לא נראה לך שאתה אמור ליידע אותי על דברים כאלה?”
“אני לא בטוח שאני מבין את החשש שלך. אני חושב שהוא בסדר, וכך גם תומס.”
קנדי צבטה את גשר אפה במאמץ להרחיק את כאב הראש שהרגישה מתקדם. “זאת לא היאבקות. אנחנו לא מתגרים ומעליבים את הצד השני כדי לערער אותם. האנשים שלי צריכים להתנהג כמו רוחות רפאים. הם צריכים להתגנב לתוך מדינה, לעשות את העבודה שלהם בשקט, ואז להיעלם.”
“איירין, נראה לי שאת מגזימה בדאגות שלך. האויב יודע שמשהו עומד להתרחש. גופות נערמות בקצב לא רגיל, ואם הפחד שראפ מייצר גורם לחלק מהאנשים האלה להיות מעט מתוחים” — לואיס משך בכתפיו — “לא נורא.”
“אז מה לכל הרוחות אתה מנסה להגיד לי… שאתה בסדר עם ראפ, אבל דואג בנוגע אלי?” שאלה קנדי, והחשד בקולה היה ניכר.
“אני בסדר עם שניכם, אבל אני כן חושב שאת דואגת יותר מדי.”
“אני דואגת לו מפני שהוא עומד להרוג פקיד בכיר בבירה של אחת מבעלות הברית הכי קרובות שלנו, ואם הוא יפשל, ההשלכות יכולות להיות כל כך גרועות שכל אחד ואחד מאיתנו ימצא את עצמו מול ועדה בגבעת הקפיטול, יורשע ויגמור בכלא.” קנדי נדה בראשה. “אני לא יודעת מה ספרי הפסיכולוגיה שלך אומרים על כל זה, אבל נראה לי שהפחד להיכנס לכלא הוא דבר בריא.”
“הנקודה שלי, איירין, היא שראפ טוב. אולי הכי טוב שראיתי מעודי, והיעד שלו הוא ביורוקרט עצלן ושבע. הכול יהיה בסדר הלילה. לא בגלל זה אני מודאג.”
קנדי היתה כל כך ממוקדת בפריז שהיא כמעט פיספסה את החלק האחרון. “אז בגלל מה בדיוק אתה מודאג?”
“מר ראפ הוא יוצא דופן. הוא כבר הוכיח את החיבה שלו לעצמאות. הוא עושה שרירים כשמנסים לשלוט בו, ועד כה תומס היה מוכן להתעלם מכל ההפרות הקטנות האלה של הכללים, מפני שהאיש כל כך טוב במה שהוא עושה.”
“אבל?”
“למדינה שלנו, כמו גם למעסיק המהולל שלנו, יש עבר מפואר של זריקת האנשים האלה לכלבים, אם נקרא לזה ככה, כשהמצב נעשה קשה. אם הם יעשו את זה לאדם כמו ראפ…” לואיס עיווה פניו לנוכח המחשבה.
“המדינה שלנו והמעסיק שלנו אפילו לא יודעים שהוא קיים.”
“אני יודע את זה, איירין. אני מביט קדימה ואומר לך שיש סכנה שבשלב כלשהו אנחנו כבר לא נוכל לשלוט בו.”
קנדי נחרה בלעג לנוכח הרעיון. “לא ראיתי דבר אחד שעשוי להוביל אותך למסקנה הזאת.”
“איירין,” אמר לואיס בנימה הרבה יותר רצינית, “כשמפשטים את העניינים, מה שיש לנו זה בנאדם שלומד להרוג. להרוג אנשים שפגעו באזרחים תמימים או איימו על הביטחון הלאומי של המדינה הזאת. כרגע, המשימה שלו ממוקדת וברורה. הוא יוצא להרוג חבר’ה רעים שגרים בארצות ניכר. מה יקרה אם יום אחד הוא יתעורר ויבין שחלק מהחבר’ה הרעים נמצאים ממש פה? חיים באמריקה, עובדים בשביל הסי־איי־אֵי, עובדים בגבעת הקפיטול?”
“אתה לא רציני,” אמרה קנדי, המומה מהתיאוריה.
לואיס קיפל את ידיו מתחת לסנטר ונשען לאחור בכיסאו. “הצדק הוא עיוור, ואם את מאמנת בנאדם להפוך להיות שופט, חבר מושבעים ותליין… טוב, אז אל תופתעי אם יום אחד הוא יתקשה לראות את ההבדל בין טרוריסט לבין ביורוקרט מושחת שעושה לביתו.”
קנדי חשבה על זה רגע ואז אמרה, “אני לא בטוחה שאני קונה את זה.”
לואיס משך בכתפיו. “לגבי זה עוד נראה, אבל בדבר אחד אני בטוח. אם יגיע הזמן לנטרל אותו, כדאי מאוד שלא תפשלי. מפני שאם הוא ישרוד, הוא יהרוג את כולנו.”
אין עדיין תגובות