אתה נוחת לבדך במדינה זרה בשעות הקטנות של הלילה. מכאן ואילך שום דבר כבר אינו תלוי בך. לא תוכל לקבוע […]
תקנה כרטיס טיסה בהחלטה נמהרת, ותעלה על מונית לשדה התעופה. זה לא משנה לאן תפנה, ולא חשוב עם מי. דרך אגב ,הכי טוב לבד.
תנחת בארץ זרה בשעות הקטנות של הלילה, ותתחקה אחר הוראותיו של גבר צולע שיוביל אותך לבית המלון הזוועתי שבבעלותו, ובו תישן בחדר קטן עם עוד עשרה תיירים שמרגישים בדיוק כמוך, כל אחד בשפה אחרת. תקבל בברכה כל הצעה שהמקומיים יציעו לך, ועל אף העובדה הברורה שחלקם ינסו לעקוץ אותך, רק כך תצליח לחוות אותנטיות אמיתית. חוץ מזה, השלמת שירות של שלוש שנים בצבא, וברור לך מתי מנסים לעקוץ אותך. אתה לא תייר אמריקאי בן שמונה-עשרה שזה עתה סיים לימודים בהיי-סקול וכתוב לו על המצח “תעקצו אותי”.
תלמד לנגן על גיטרה, או על כלי נגינה מקומי שמעולם לא שמעת עליו. תשב לצד אישה מבוגרת מאחורי דוכן אוכל מתנדנד ברחוב סואן ותקשיב לסיפור חייה, למרות שהיא בקושי מצליחה להשלים משפט בשפה האנגלית. תהנהן בהסכמה ותנסה להבין כל מילה שיוצאת מפיה, כי חרף העובדה שהיא מרוויחה מאה רוִּפִּי מסכנים ליום, החיוך לא נעלם מפניה לשבריר שנייה.
תיזכר לרגע שלאחר השחרור הרווחת שבעים שקלים לשעה כמלצר במסעדת פירות ים תל אביבית, ולא הפסקת להתלונן .תנסה להסביר זאת לאישה המבוגרת, למרות שהיא לא תבין מילה מדבריך.
תעלה על האוטובוס הראשון צפונה, כי אין כמו הצפון. תחמוק מגשמי המוְֹנְסוּן ותמצא חדר בסיסי ללילות הקרובים. אתה לא צריך הרבה, רק מיטה נוחה לשים עליה את הראש, ואם יש מרפסת שמשקיפה על הנוף הירוק אז בכלל שיחקת אותה.
תאכל רק בדוכני רחוב, אבל אל תספר על כך לאמא שלך. זה הסיוט הגדול ביותר שלה.
ותדע, שכאשר תשב על מרפסת קטנה בדירה שכורה בתל אביב ,לא תזכור את הפיצה שאכלת במסעדת תיירים, או את הבחורה מהרצליה שפגשת במקרה בכפר נידח בין הרי ההימלאיה, וגילית שלקחתם שיעורי אנגלית אצל אותה מורה פרטית.
אתה תזכור רק את פניו של הגבר הצולע שהוביל אותך לבית המלון הזוועתי שבבעלותו, ואת חיוכה של האישה שישבה מאחורי הדוכן המתנדנד.
כשהיית ילד רצית להיות כמו כולם, ועם השנים למדת שכולם רוצים להיות שונים. אז אם אתה מרגיש שזה לא הזמן הנכון עבורך לפרוש כנפיים ולהיות שונה, אל תשתנה.
תן לאחרים להשתנות, תן להם להמריא לבד, ותניח להם להיות מי שהם צריכים להיות. תרגיש שלם לא להיות שלם. ובסוף הדרך, אתה תראה שכולם ילכו באותו מסלול, אבל רק אתה תהיה עצמך, מי שזה לא יהיה.
אז איפה היינו?
בוב דילן טען פעם שאדם הוא סיפור הצלחה אם הוא מתעורר בכל בוקר והולך לישון מדי ערב, ובין לבין עושה רק את אשר הוא אוהב לעשות. קשה להתייחס למסע שעברתי ברחבי הודו כהנאה צרופה מדי יום מזריחה ועד שקיעה, ובכל זאת, אני גאה להכריז ששרדתי את הודו.
שרדתי עוני, ריחות, צבעים, מקדשים, את אומת המתמקחים ,אומת הקבצנים, אומת הנהגים הגרועים בעולם, עשרים וארבע-שבע, בכל רגע ובכל קצה רחוב.
שרדתי את נשק יום הדין ההודי – האוכל החריף, וגם את תבליני המָסָאלָה העוצמתיים. שרדתי חציית צמתים סואנים בין ריקשות מזגזגות ובין פרות קדושות, כמו גם את החוויה הצפופה בנסיעה ברכבת ההודית ואת אינתיפאדת הקופים המתחוללת בכל עבר.
אם היה עליי לתאר את הודו במילה אחת, המילה הייתה “כאוס”, אך בשתי מילים – “כאוס מופתי”. כל הדרכים מסורבלות, ובאותה עת כל אדם יודע במדויק לאן פניו מועדות.
יותר מכול, שרדתי את עצמי בהודו. וזו מעולם לא הייתה משימה פשוטה.
אין עדיין תגובות