פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא המשיח. כמה עמודים לאחר מכן, דמות מתוך ספר מואסת בחייה ויוצאת לחפש את מי […]
אז מה עכשיו
על שפת התהום שבסוף העולם ישב לו דן שחורי, הביט אל הלא כלום, וחייך מאוזן לאוזן.
הוא שכב עם הנשים המושלמות בתבל.
שלוש הראשונות היו הלנה היפה מטרויה, מלכת שבא ואפרודיטי, אותן הוא לא ישכח לעולם. אחריהן באו מרלין מונרו, בריז'יט בארדו וסופיה לורן.
אחרי זה הגיע תורן של ברוק שילדס, בו דרק וסמנתה פוקס. ואז התחילה תקופת הקלאודיות. קלאודיה קרדינלה, קלאודיה שיפר וכל מי שקראו לה קלאודיה.
את תקופת ההיפ הופ חגג ברומנים טריים עם נעמי קמפבל וטיירה בנקס וקינח בדסטיני'ז צ'יילד. הוא גמר את התקופה מבסוט אבל מותש. ואז חזר בגעגועים לתקופת הווינטג' ויצא עם לורן ביקול, סיד צ'ריס ובטי דייוויס.
תקופת מארוול הרגישה לו כמו השיא של חייו. הוא היה עם וונדר וומן, סופר גירל והאלמנה השחורה. הוא הגשים את כל הפנטזיות שלו. הוא היה בטוח שטוב יותר מזה לא יכול להיות, אבל הוא טעה בענק. השיא האמיתי של חייו, שיא כל השיאים, היה עוד לפניו. רומן חסר מעצורים עם ג'סיקה ראביט, האחת והיחידה. אחרי זה הוא הפסיק לצאת עם נשים.
אבל זיונים זה לא הכל.
הוא גם טיפס לפסגת האוורסט, מצא את אוצר הטמפלרים, וטבל במעיין הנעורים.
הוא היה בהופעה חיה של ג'ימי הנדריקס ועשה שאכטות עם צ'יץ' וצ'ונג, ג'ים מוריסון ובוב מארלי .
הוא פתר תעלומות עם קולומבו, צד ערפדים ביחד עם באפי ונלחם בווייאטקונג לצידו של צ'אק נוריס.
הוא קיפצץ על הירח עם ניל ארמסטרונג, נתן לדון ברזיני הצעה שאי אפשר לסרב לה, ואולי הקטע הכי מרגש – הוא אכל נעל מבושלת עם צ'ארלי צ'אפלין!
ועכשיו, עשר שנים לאחר שהתחיל במשחק, הוא הגיע לסוף הדרך. קצה העולם. מקום שכף רגל אדם, אנושית או וירטואלית, לא דרכה בו מעולם.
אז מה עכשיו?
מה לעזאזל עושה בן אדם שראה הכל, עשה הכל והגשים כל חלום?
במחשבה ראשונה נראה שהבעיה לא פתירה, אבל זה רק משום שהשאלה הייתה כללית מדי. במקרה שלו התשובה הייתה ברורה ופשוטה. הוא חייב להיגמל מהעולם הווירטואלי שדפק לו את המוח, ו'למצוא לעצמו חיים', כמו שאומרים בסרטים.
זה היה ברור כשמש, מובן מאליו ואפילו מחויב המציאות.
רק שזה לא יקרה לעולם.
רומן עם ג'סיקה ראביט זו נקודת אל חזור, והמבין יבין.
האמת? הוא חשב, אם החיים שלי יסתיימו כאן ועכשיו, אין לי טענות.
יותר טוב מזה לא יכול להיות, ולא צריך שיהיה. הגשמתי את כל הפנטזיות שלי, ועוד הרבה יותר, אפשר בכיף לסיים את זה כאן ועכשיו.
גם אין מה לפחד, אף אחד לא באמת מת כאן, הוא גיחך. בעולם הזה אפשר גם להתאבד ולצאת מזה בחיים. יאללה קפוץ.
הוא קם על רגליו, לקח נשימה עמוקה וזינק למטה אל הלא כלום.
דן ריחף מטה, חסר משקל ודאגות, רוח נעימה מלטפת את פניו ואת גופו.
הוא לא ראה מתחתיו את הקרקע אבל הוא לא מיהר לשום מקום. שום דבר חשוב לא באמת מחכה לו שם בעולם האמיתי.
ומה בכלל עושה את העולם כל כך אמיתי? הדיכאון? המלחמות? זיהום האוויר?
כולם שם חיים בחרדות מהעתיד, נלחמים בקרבות מן העבר, וחוטפים דיכאון מההווה. נראה לו שפסגת השאיפות של האנשים סביבו היא דירה פרטית, מכונית חדשה וטלוויזיה ענקית. לא הרבה מעבר. אולי חופשה בחו'ל מדי פעם וחזרה לדיכאון שרק מתגבר בכל פעם שחוזרים. ולחזור מהעולם הווירטואלי היה עוד יותר גרוע מלחזור מחופשה בהודו או בתאילנד.
בעצם לחזור מחופשה בתאילנד לא היה לו כזה קשה, זה אפילו היה כיף.
עשר שנים קודם הוא היה שם בחופשה 'אמיתית'. זה לא היה כזה להיט.
היו שם המון יתושים, יצורים קטנים ונבזיים שהופכים גן עדן לגיהינום.
והיו שם התרעות צונמי, לחות מטורפת וקדחת דונגי.
היו גם זבובי חול שעשו לאנשים חורים ברגל, שמועות על תנינים אוכלי אדם שצדים בתוך הים, ועדיין הסכנה הגדולה ביותר הייתה מוות מאגוז קוקוס, שזה כבר מגוחך.
שבועיים הוא צפה בים ולא ראה אף דולפין. שום יפיפייה מקומית לא התחילה איתו והיה כמעט בלתי אפשרי למצוא מסעדה צמחונית. רוב הזמן הוא חי על תפוצ'יפס וביסקוויטים מהסֵבן אילֵבן.
לא תודה. אני עם חופשות כאלה גמרתי.
הוא המשיך לרחף מטה באיטיות ולהרהר בעניין.
אז לא חופשה. אבל מה לגבי אישה אמיתית? למה לא בעצם? זה קצת בזבוז שהוא נשאר רווק נצחי.
סך הכל יש לו את כל התכונות הטובות של גבר מודרני. הוא התחיל להכין בראשו את רשימת התכונות הטובות שלו.
קודם כל הוא לעולם לא ירביץ, יתקוף או יטריד. אבל בעצם אלה לא ממש מעלות או תכונות, אלה דברים שאתה לא עושה, ואדם לא נמדד בדברים שהוא לא עושה.
מה שכן, הוא גבר עדין, וזה חשוב היום. ולא רק עדין. הוא גם קשוב, מכיל ושותף לחיים.
אבל זה ממש לא מספיק. אלה באמת תכונות אופי חיוביות בגבר אבל הן לא ממש מעוררות תשוקה, או מדליקות אש. זוגיות עם גבר כזה היא משהו בין סידור נוח לפשרה הוגנת. ואם להודות על האמת, היום הוא עוד הרבה פחות מסידור נוח.
מאז שהתוודע לעולם הווירטואלי הוא נהיה עצלן.
פתאום לא צריך יותר להרשים או לרצות אף אחת, וגם לא צריך להיות דומיננטי, יפה או עשיר. לא צריך לזכור ימי הולדת או שמות של קרובי משפחה. לא צריך לצאת לקניות מתישות ולהתייחס ברצינות לשאלה איזו שמלה או נעליים יותר יפות.
לא צריך לענות לטלפון ולהגיד שאתה עסוק ולא יכול לדבר, אפשר פשוט לא לענות.
לא צריך יותר לעשות כלום או לתת כלום, וזה אולי לב הבעיה.
אז מה באמת יש לו לתת לאישה?
אם זה בעולם הווירטואלי – הכל!
הוא ייקח אותה לחופשה במאדים, הוא יציל אותה מהמאפיה הרוסית, הוא יביא לה את נוצת הזהב מגבו של הגריפין. אבל בעולם האמיתי?
נראה שלא יותר מדי. אולי אפילו כלום.
מצד שני, מה יש להן לתת לו?
הנשים של העולם המודרני הן לא כזה להיט, לפחות לא אלה שיצא לו להכיר.
לכולן היה איזה שהוא סימפטום של נשיות רעילה. הן לרוב שמעו מוזיקה בינונית עד נוראית ונורא נעלבו כשאמרו להן את זה.
הייתה בהן תערובות של נחישות ובלבול שתמיד הובילה לאותו הדיאלוג: אל תגיד לי מה לעשות! טוב מה את רוצה לעשות? לא יודעת.
ובנוסף, כולן סבלו מנטייה לשתלטנות ומצורך כפייתי להפוך אותו למשהו אחר. הוא אף פעם לא הבין לאן הן כיוונו ומה בדיוק השינוי המבוקש. הוא רק ידע די בבטחה שהוא יתעב את ה'אני החדש' הזה עוד יותר משתיעב את הישן, והן עוד הרבה יותר ממנו.
בעצם אולי טוב לשני הצדדים שלא נתערבב.
הנפילה התמשכה והחלה להרגיש אין־סופית.
הקרקע עדיין לא נראתה, ובדן עלתה המחשבה שייתכן מאוד שהתהום בסוף העולם היא תהום ללא תחתית. זה די מתבקש אפילו. ועדיין הוא לא לחץ על כפתור החזרה, וחזר להרהר בסוגיה שהטרידה אותו מההתחלה.
מה עכשיו קיבינימט?
את נפלאות העולם הווירטואלי הוא מיצה עד תום.
בעולם האמיתי הוא לא מצא שום עניין.
איך מתקדמים מכאן?
עם כל רגע שעבר הוא רק השתכנע יותר שלבעיה הזאת הוא לא ימצא פתרון טוב. ה'פתרון' היחיד לבעיה בלתי פתירה מסוג זה הוא להיכנס לצרה גדולה יותר.
משהו כל כך רציני ומערער חיים שכל הקונפליקטים והבעיות האחרות יתאפסו לעומתו, או לפחות יקבלו דחייה.
החדשות הטובות היו שהוא יכול להירגע. צרה כזאת לא צריך לחפש, משהו כזה מוצא אותך בעצמו. כל מה שצריך זה לחכות בסבלנות ומשהו בגוף יקרוס, או משהו בכביש ידרוס, או שאגוז קוקוס תועה יגיח מאיפשהו וישאיר אותך משותק מהצוואר ומטה.
אבק כוכבים צרב את עיניו ומשבי רוח קרים וחמים הקפיאו ושרפו אותו לסירוגין.
הוא לחץ על לחצן המצוקה וביקש שיווסתו קצת את החום והאבק.
איש לא ענה.
טוב הוא מעבר לקצה העולם. ייתכן מאוד שהוא מחוץ לטווח החיישנים, או שבכלל אין חיישנים באזור הזה.
הוא לחץ על כפתור החזרה.
כלום לא קרה.
הוא לחץ על שני הכפתורים יחד, וכל אחד לחוד, עוד פעם ועוד פעם.
שום תגובה.
הוא המשיך ליפול מטה ומטה והביט סביבו, מחפש משהו להיאחז בו.
לא היה שם כלום. לא ענף, לא חבל. אפילו לא גודל קבוע או נקודת התייחסות שייתנו לו איזו שהיא אוריינטציה.
כבר לא היה יותר מעלה ומטה או קדימה ואחורה. רק נפילה שלא נגמרת.
אוקיי, הוא גירד בראש, אז מה עכשיו?
אין עדיין תגובות