שואה ותקומה מחד, וגבורה אישית ולאומית מאידך, חוברים לסיפור חיים עוצמתי ובלתי שגרתי, שבו באים לידי ביטוי אהבה, מחויבות ואומץ, […]
– מרדכי –
בחרות ומחויבות
אשריי, בר מזל אני!
זכיתי להתקבל לישיבת פרסבורג, משאת נפשו הכמוסה ולעיתים הגלויה של כל בוגר בעיירה שלנו – פזינוק, שבמערב סלובקיה.
בבוקר יציאתי לישיבה נפרדתי מאימי אסתר ומשבעת אחיי ואחיותיי, ושמנו פעמינו, אני ואבי, לברטיסלבה, מקום משכנה של הישיבה.
“זכות גדולה נפלה בחלקי,” פתח אבי, ובכך שב על דבריו מן העת האחרונה והוסיף, “זכות גדולה שבני מרדכי ילמד בישיבה שהוקמה על ידי החת”ם סופר, מגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים.”
“לא אבא,” השבתי לו, “הזכות, שלי היא!” ובכווני את דבריי נכוחה לעת הזו אמרתי, “זכות גדולה ללמוד בישיבה שזכתה להכרה כמוסד להשכלה גבוהה, ואשר העומד בראשה הוא נשיא הרבנים האורתודוכסים בצ’כוסלובקיה.”
אבי הישיר מבטו לעברי ואמר, “אני גאה בך, בני בכורי – מרדכי.” ואז, כמו ביקש לחזק את דבריו מן ההיבט המעשי, הוסיף, “בזכות שקדנותך ויכולותיך התקבלת לישיבה.”
באותם רגעים חשתי קרבה יתרה לאבי, אך ידעתי שלמרות יכולותיי הגבוהות, רק בזכות הצלחתו העסקית של אבי התאפשרו לימודיי בברטיסלבה. הוריי, אסתר ולזר שטרן, היו בעלים של קונפקציה לאופנה מודרנית לגברים ונשים.
***
כבר מן היום הראשון בישיבה הוכנסנו למשטר למידה קפדני ורב-שעות. שיטת הלימוד התבססה על בקיאות בחלקים גדולים מן הש”ס, מתוך תפיסה שיש להתעמק בלימוד הפשט. לצד התלמוד התקיים גם לימוד מעמיק של התורה ומפרשיה, עיון בחידושי הראשונים, שולחן ערוך בערבים ופרשת השבוע עם ביאור רש”י ורמב”ן בכל ערב שבת. על פי דרכו של החת”ם סופר, שהתווה את הדרך הרעיונית של הישיבה, הלמידה נועדה כדי להגיע למסקנות הלכתיות ולא לשם לימוד השקלא והטריא התלמודי כשלעצמו, תהליך שרָווח בישיבות במזרח אירופה. הלימוד בישיבה כלל גם מעט לימודי חול: הכרה של מקורות מקבילים למקורות היהודיים בהיסטוריה, פילוסופיה, פילולוגיה וכדומה.
לצד הלימוד רב-השעות שדרש השקעה ותעצומות נפש, החלו נרקמות חברויות בין התלמידים. קשר מיוחד החל נרקם ביני לבין אברהם, חברי לחברותא מספסל הלימודים, ואט-אט גלשה הלמידה המשותפת לחברות אישית שהלכה והתהדקה במהלך שהותנו בישיבה.
משעה ששיתפתי את הוריי בקשריי העמוקים עם אברהם, ביקשו הוריי להכירו. וכך הגענו יחד באחת החופשות מן הישיבה לביתי.
“אברהם קוויט מנובה זמקי,” מיהר אברהם להציג עצמו בפני הוריי בשעה שנכנסנו הביתה.
“לזר ואסתר שטרן,” הציגו עצמם הוריי.
“אז אתה מנובה זמקי,” פתח אבי, “מקום מעניין. שמעתי שנציגים יהודים מכהנים במוסדות העיירה שלכם.”
“אכן כן,” השיב אברהם, “יתר על כן, יהודי נבחר להיות סגן ראש העיירה.”
“אנחנו רחוקים ממעמד שכזה כאן בפזינוק,” השיב אבי, “בנובה זמקי ישנה גם קהילה ניאולוגית, נכון?”
“אכן,” השיב אברהם, ומתוך רצון להפגין בקיאות הוסיף, “זהו הליך שקרה כתוצאה מקרע ביהדות בין האורתודוכסים שביקשו לשמר לבין המחדשים ששאפו להשתלב בחברה הכללית.”
“ומהי נטיית ליבך?” ביקש אבי לבחון את אברהם.
אברהם מיהר להשיב, “אנחנו חלק מהקהילה האורתודוכסית,” ובהבינו את עומק השאלה הוסיף, “כאדם בוגר, אני בוחר ללכת בדרכו של החת”ם סופר.”
אימי הֵפרה את השיחה כשהזמינה את כולנו לארוחת צוהריים. במהלך הארוחה גלשה השיחה לעניינים משפחתיים. לאחר שהצגתי את אחיי ואחיותיי החל אברהם מספר על אודות משפחתו.
“יש לי חמישה אחים ואחות אחת.”
“וממה מתפרנסת משפחתך?” שאל אבי.
“בבעלות משפחתי ישנו בית מסחר לכלי פורצלן,” השיב אברהם.
“כלי אוכל?” ביקש אבי למקד את התחום.
“לא רק,” השיב אברהם, “גם חפצי נוי, אך בעיקר כלי אוכל.”
משתמה הארוחה, ולאחר שהודה אברהם לאימי על המטעמים, יצאנו מן הבית. הימים היו ימי קיץ נעימים, ואני הובלתי את אברהם לפינת ישיבה בחצר ביתנו, וכתוספת לחברותא הזמנתי את אחי רודולף שיֵשב עימנו. השיחה קלחה וגלשה לפרצי צחוק על מלמד זה או אחר ועל אירועים שחווינו בעת האחרונה. האווירה הייתה נעימה, ולא שמנו דעתנו לכך שחלף הזמן ומועד הפרידה קרב.
“בחופשה הבאה אצלי,” הודיע אברהם לפני שנפרדנו.
“עליך לבקש את הסכמתם של הוריך,” הזכרתי לו.
“מרדכי, טעות בידך,” פנה לעברי, “קיבלתי את הסכמתם בטרם בואי אליך.”
“הכול מתוכנן אצלך,” סיכמתי, עובדה הידועה לי מהיכרותנו הממושכת.
“לא הכול,” השיב לי, “אך ביקורך אצלנו בנובה זמקי, מוסכם!”
נפרדנו בלחיצת יד חמה ובטפיחות על השכם.
***
ציפיתי בכיליון עיניים לחופשה הבאה ולביקורי הקרב בביתו של אברהם. גם הפעם הגענו ביחד מן הישיבה. ביתו של אברהם היה רחב-מידות וניכרו בו סממני קדמה ורווחה. קל היה להבחין שמצבם הכלכלי של הוריו טוב משלנו, אך לא היה בכל זאת כדי להשפיע על החברות בינינו.
לאחר מפגש קצר עם הוריו התיישבנו לארוחה משפחתית שבה הציג אברהם את אחיו ואחותו, ממש כפי שעשיתי אני בביקורו של אברהם בפזינוק.
משהציג את אחותו ברטה אורו עיניי, ורעד שלא הכרתי מעולם חלף בכל חלקי גופי. ברטה אומנם הרכינה את ראשה בשעה שהוצגה בפניי, אך במבט חטוף הצלחתי לצרוב בזיכרוני כל תו ממראה פניה. שיער בהיר וגלי גלש אל כתפיה, עיניה ברקו וגון פניה הבהיר הדגיש את אודם שפתיה.
נעתי במבוכה על כיסאי, משתדל להסתיר את שהתרחש בי פנימה.
מששבנו לחדרו, שאל אברהם, “משהו קרה במהלך הארוחה?” משלא השבתי לשאלתו פסק, “אינך כתמיד!” לאחר שנרגעתי מעט ויכולתי לשלוט בקולי, לא חשפתי את מלוא האמת, אך הודיתי, “התרגשתי מן המפגש עם אחֶיך.”
הביקור בנובה זמקי הסתיים, לא לפני שנפרדתי מהוריו של אברהם והצלחתי להגניב מבט חטוף לכיוונה של ברטה.
***
בשנה האחרונה ללימודים הלכו ותכפו ביקורינו זה אצל זה. השתדלתי ככל יכולתי להנעים את שהותו של אברהם בביתי בפזינוק, אך מחשבותיי היו נתונות לברטה. בכל מפגש אצלי ציפיתי בכיליון עיניים להזמנה שתבוא מאברהם או מאביו שמאוד עודד את החברות בינינו בשמעו על הצטיינותי בלימודים. כל מפגש בנובה זמקי הסתיים במשפט קבוע של אביו, “מרדכי, אתה מוזמן לבקר בביתנו בכל עת.”
אט-אט מבטיי העורגים לעבר ברטה נשאו פרי. המבטים המבוישים והנסתרים בינינו הלכו ותכפו והתחלפו אט-אט בחיוכים גלויים. מן הביקורים הרבים בביתם זכרה ברטה את המאכלים שאהבתי, על כן דאגה לקרב את הקערה עם המאכל האהוב אל מקום מושבי, כך שיקל עליי לטעום מהם. משלא יכולתי להכיל את גודש הרגשות הפך אברהם להיות איש סודי. אברהם אִפשר לי להיפגש עם ברטה בנוכחותו, ועקב כך הלכה ההיכרות בינינו והעמיקה עד כי בחרנו באברהם שיהיה מליץ יושר עבורנו בפני הוריו.
כפי שסיכמנו בינינו, מששבתי לביתי פתח אברהם בשיחה עם הוריו. “אימא ואבא,” אמר, “אני רוצה לשתף אתכם בעובדה משמחת עבורי.” לאחר אתנחתא קצרה הוסיף, “ובטוחני שתהא כזו גם עבורכם.”
“משמחת?” שאלה אימו בתדהמה, “ספר מיד, ואל תשתהה בדבריך.”
“ההיכרות בין מרדכי וברטה הולכת ומתהדקת,” אמר בזהירות רבה, וללא שהיות הוסיף, “אני חושב שעליכם לתת את ברכתכם.”
“מתי כל זה קרה?” ביקשה רוזליה אימו לברר.
“ואני קיוויתי שכך יקרה,” התפרץ דוד אביו לדבריה.
“ברטה,” הרים האב את קולו, “בואי לכאן.”
ברטה ידעה שבדקות אלה ממש שוטח אחיה את סיפור האהבה בינה ובין מרדכי בפני הוריהם, על כן קרבה אליהם בהיסוס. חיבוקה של אימהּ הבהיר לה כי המהלך טוב ומקובל עליהם. במהלך חמש שנות לימודינו המשותפים הפך כל אחד מאיתנו להיות חלק מן המשפחה של חברו. כל צד ידע פרטים רבים וחשובים על אודות המשפחה השנייה, וכך הפך מפגש ההורים – רוזליה ודוד קוויט ואסתר ולזר שטרן – לכזה שחשיבותו כרוכה בסגירת התנאים לנישואין ולא מעבר לכך. שתי המשפחות היו שבעות רצון מן השידוך, והתנאים סוכמו בתחושה שהחתן והכלה ראויים זה לזה.
***
שנות לימודיי בברטיסלבה פקחו את עיניי להבין שיש חיים מעבר לפזינוק. הקהילה היהודית בנובה זמקי שבדרום מערב סלובקיה הייתה גדולה ומגוונת. לצד שתי הקהילות, האורתודוכסית והניאולוגית, התקיימה בעיירה פעילות ערה של המפלגה היהודית המקומית ושל נציגי התנועה הציונית: השומר הצעיר, אגודת ישראל ובני עקיבא. יתר על כן, הקהילה היהודית בנובה זמקי הייתה חלק מוסכם מן ההנהגה המקומית בעוד שבפזינוק התרחשו אירועים אנטישמיים מדי פעם. כל זאת, לצד האפשרויות הכלכליות הגלומות בעיירה, גרמו לי ולברטה לקבוע את ביתנו בנובה זמקי, סמוך לבית הוריה.
בהיותי מצוי ברזי ענף הטקסטיל, שאותם “ינקתי” משחר ילדותי, ובעזרת הנדוניה שקיבלנו מהוריה של ברטה, פתחתי מתפרה קטנה. שיווקתי בגדים שנתפרו ונמכרו בעיקר לחנויות בנובה זמקי. אבי סייע לי לפתח קשרי מסחר עם משווקי בדים מברטיסלבה וסביבתה. תמיכתו ועצותיו המקצועיות, כמו גם ביקוריו התכופים, תרמו להרחבת המתפרה ולשיפור די מהיר במצבנו הכלכלי. שמרנו על קשרי משפחה הדוקים עם בני משפחתי בפזינוק באמצעות ביקורים שהלכו ותכפו בעיקר לאחר הולדת בננו הראשון, מרטין, ולאחר הולדת בננו השני, אווגן, שנה לאחר מכן.
הקשרים המשפחתיים עם משפחת קוויט, שגרו בסמיכות אלינו, היו הדוקים מלכתחילה, אך הלכו והתהדקו בעקבות הולדת שני בנינו. המפגשים היום-יומיים איתם נסובו בעיקר סביב תמיכה בגידולם של השניים. עליי להודות שתמיכתם הייתה משענת משמעותית עבור ברטה, שעליה נפל עיקר נטל גידולם.
אברהם לא נישא, וקשריי החבריים עימו העמיקו לאחר נישואיי לברטה אחותו. לצד המפגשים שהתקיימו בינינו בסעודות שבת, עת נפגשנו בבית הוריו, הרבה אברהם להגיע אלינו כדי לעקוב בסקרנות ובאהבה אחר התפתחותם של שני ילדינו. בינקותם נהג אברהם לחבקם ולנשקם בשעה שנשא אותם בין זרועותיו, ומשגדלו מעט החל משתובב איתם ומרעיף עליהם אהבה ומתנות.
“אני אוהב אותם בכל נפשי ומאודי,” נהג לומר בכל מפגש בינינו.
“בעזרת השם, במהרה תזכה בילדים משלך,” השיבה לו ברטה.
אני בחרתי להחריש. די היה לי במבט חטוף על מנת להבין לרגשותיו של גיסי, על כן הסתפקתי בטפיחה על השכם שתבטא את אהבתי אליו ואת הקשר העמוק בינינו.
אט-אט נכנסו חיינו לכדי שגרה נעימה. חברות עמוקה לצד אהבה גדולה צמחה והתקיימה בין ברטה לביני, ובהיותנו רגישים לסובב אותנו ידענו להוקיר את הקיים ולהבין שאין הדברים מובנים מאליהם.
אין עדיין תגובות