בשתיים בלילה הרגשתי לפתע נגיעה זהירה בכתפי. קולו הקרוב של אבי שלף אותי מתוך החלום המתוק. הוא אמר בשקט, "קום, […]
גברת לוין, מה חדש בחנות?
שנת 1928 שבה נולד אבי התברכה בשלל אירועים אופטימיים. ב־27 באוגוסט חתמו שישים מדינות על הסכם קלוג־בריאן, שקבע כי המלחמה איננה חוקית. ב־18 בנובמבר הציג וולט דיסני את סרט האנימציה הראשון שבו הקול והתמונה מתואמים. אירועים חשובים לא פסחו גם על ישראל. באותה התקופה שלט בה המנדט הבריטי, אך היישוב היהודי החל להתארגן לקראת מדינה עצמאית ולהקים מוסדות; ב־1928 נוסדה כנסת ישראל, וכעבור שנה הוקמה הסוכנות היהודית שעזרה ליהודים מהגולה לעלות לישראל.
עוד לפני שנולד אבי הורשו יהודים בני המעמד הבינוני ממזרח אירופה לעלות לארץ ישראל. עם יהודים אלה נמנו אשר ושלמה, האחים הבוגרים של רוזקה, שעלו מבלרוס. רוזקה, ילדה בת שתים־עשרה, שמעה רבות על ישראל וחלמה להצטרף לאחיה הבוגרים. פרקים מסיפורה שזורים אף הם בין דפי הספר. בדמיוני, לו כתב אבי בעצמו את זיכרונותיו שסיפר לי במרוצת השנים, הוא היה מתחיל כך.
***
נולדתי בריגה, בירת לטביה, בסתיו 1928. בעונה הזו ריגה טבולה באפור. רוח קרה מניעה עננים כבדים, שגשם טורדני מאיים לפרוץ מתוכם בכל רגע. בתי אבן צרים מצטופפים לאורך הרחובות, משתלבים בנוף הקודר, גגותיהם מחודדים וחלונותיהם צרים. הפסלים על קירות הבתים מביטים זה בזה בעיני אבן. אנשים במעילי גשם ארוכים נושאים מטריות רחבות והולכים על המדרכה במהירות כדי להגיע ליעדם לפני בוא המבול. הגברים, חבושים בכובעים רחבי שוליים, אוחזים בהם היטב, שלא תישא אותם הרוח. בשדרה הראשית, שדרת העצמאות, עצי ערמון עתיקים משילים את עליהם האחרונים. העלים נוחתים לאיטם על המדרכה, על הגגות, על העוברים ושבים.
אחד הבתים, שניצב בפינה המרכזית בעיר, היה נמוך ורחב משכניו. זה היה בית דו־קומתי ישן ששופץ לאחרונה, ובו חנות הרהיטים של פרץ אלפר, אבי. אבי היה מוכר היטב בריגה כאיש עסקים מוכשר, אופטימי וסבלני. רכב שחור מדגם ביואיק עצר ליד הכניסה לחנות. פרץ, איש שמנמן ונמוך קומה, יצא מן הדלת הקדמית של מכוניתו, מטרייה ענקית בידו. הוא סימן לנהג שלו לנסוע ונכנס לבניין בצעדים גדולים.
את החנות הראשונה פתח פרץ עוד לפני שנולדתי. את החנות השנייה, הגדולה יותר, קנה כשכבר הייתי בן חמש.
אימא שלי, אסתר, חיכתה לו בחנות. היא ניגשה לבעלה בצעדים מהירים, נעליה נוקשות על רצפת העץ, ועזרה לו לפשוט את מעילו המסורבל. “פרץ, תראה מה קורה בחוץ. הגשם לא תפס אותך?” נימת דאגה נשמעה בקולה הנמוך.
“לא הלכתי ברגל, סְטֶרָה,” פנה אליה פרץ בשם החיבה המשפחתי. “ואני לא עשוי מסוכר. את סתם דואגת,” הוסיף ביידיש.
אסתר אימי הייתה אישה פשוטה ומעשית, שעזרה לאבא בחנות וניהלה את ענייני הבית בתבונה. אני, אבא, אחותי הגדולה מירה ובני משפחה קרובים קראנו לה סְטֶרָה. היא הייתה אישה חמה ולבבית אך גם קשוחה בעת הצורך.
הזיכרונות עולים בראשי. אני, מוניה אלפר, בן חמש. הקומה הראשונה בביתנו הדו־קומתי עמוסה בריהוט עתיק כבד. ארון שצבעו חום כהה ממלא את חדר הכניסה. הוא מיועד לאחסון מעילים ונעליים של אורחים המגיעים מבחוץ. החדר הגדול שאחריו מוקף בספריות המכוסות על ידי חלונות זכוכית. כלי אוכל מפורצלן מציצים מהם, מתפארים בהדרם. במרכז החדר עומד שולחן עץ עגול, מכוסה מפת תחרה.
בסוף יום העבודה נכנס אבי הביתה וחלץ את נעליו בכניסה. “שלום, דְווינְסְקֶר דוּךְ,” פנתה אליו אשתו. לשמע הכינוי פרצתי בצחוק. “זה לא מצחיק, מוניה,” נזפה בי אימי, פניה רציניות, “אבא נולד בדווינסק, זו העיר השנייה בגודלה בלטביה.” גאווה נשמעה בקולה.
התשובה לא סיפקה אותי. פסעתי אחרי אבא, שכבר נעל לרגליו נעלי בית חמות שהגישה לו המשרתת. “אבא, איפה זה דווינסק? למה עברתם משם לריגה?”
אבא התיישב בכבדות על הכורסה הירוקה הגדולה. “מקורו של השם דווינסק הוא נהר הדווינה, שעל גדותיו הוקמה העיר. הוריי עברו לריגה כי היא עיר גדולה יותר. באותה התקופה, סוף המאה התשע־עשרה, סוחרים יהודים רבים עברו לריגה הבירה כדי להצליח בעסקים.”
“וכאן, בריגה, יש הרבה יהודים עכשיו?” שאלתי, מתיישב לידו בקצה הכורסה.
“כן, מוני, הקהילה גדלה, ולכן יש לנו בית כנסת גדול. גם בית ספר עברי הוקם כאן.”
הכרתי את בית הכנסת הגדול והיפה שבריגה. בחגים לבשנו אבא ואני חולצות לבנות, שהמגהצת מריה הכינה עבורנו במיוחד. בראש השנה בית הכנסת המה אדם. החולצות המבריקות והטליתות הארוכות השרו אווירה חגיגית. התרגשתי. רבי חיים זאב חרש הקריא פסוקים מהתורה ושר אותם בקול צלול. אבא, שעמד לידי, התכופף ולחש על אוזני, “הרבי ששר הוא תלמידו של ר’ מאיר שמחה מדווינסק, זה שכתב את ‘חזון איש’, ספר מפורסם מאוד.”
שמעתי על הספר “חזון איש” בבית הספר. המורה הסביר לנו שזהו ספר חשוב וחכם מאוד. הבטתי שוב ברבי חרש ונמלאתי גאווה לחגוג לצידו.
לרוב לא ידעו הוריי לספק את סקרנותי הילדותית האין־סופית. הם התחמקו מהשאלות הרבות ששאלתי, לעיתים מפני שלא ידעו את התשובות ולעיתים משום שפשוט לא הייתה להם סבלנות לענות לי. זה הפריע לי מאוד. כאשר לימים הקמתי משפחה משלי, השתדלתי תמיד לענות לילדיי על כל שאלותיהם בהרחבה ככל שיכולתי. זה לא תמיד היה רעיון טוב. לפעמים הגזמתי ולא הייתה לילדיי סבלנות להקשיב עד הסוף לנאומיי הארוכים.
אבי סיפר לי איך התחתן עם אימי אסתר. הייתה לה לאסתר אחות בוגרת יותר, וכידוע אין משיאים את הבת הצעירה לפני אחותה הבוגרת. אבי שם עין על אימי וביקר תכופות בביתם. מכיוון שלא רצה להודות בסיבה האמיתית לביקורו, הוא מצא תירוצים שונים. אט־אט התיידד עם אימה של אסתר ולמד על תחביבה לקרוא ירחונים מקומיים צבעוניים. בהגיעו לביתם, כשהוא עדיין עומד בפתח, לעיתים הכריז, “יש לי הפתעה בשבילך, גברת לוין.” היא חייכה בשעה שהוציא מתיקו גיליון חדש של הירחון האהוב עליה. פניה אורו וסומק קל כיסה את לחייה. תמיד הייתה לבושה למופת; שמלה פשוטה, שמחמיאה לגזרתה, שערה האפור אסוף לאחור, משווה לה ארשת אצילית. “תודה, פרץ. כמה יפה מצידך.”
לגברת לוין הייתה חנות לרהיטים ישנים. הפועלים שיפצו את הרהיטים מעט, והם נמכרו במחירים גבוהים יותר. גם כאן הביע אבי עניין, “איך העסקים, גברת לוין? מה חדש בחנות? אולי את צריכה עזרה?” בהדרגה הפך אבי לבן בית עבור משפחת לוין. הוא הרגיש חופשי לבוא לעיתים קרובות יותר ולשחק דמקה עם אברשה, אחיה הצעיר של אימי. אברשה הצעיר והנמרץ העריץ את אבי עד מאוד, “אתה יריב דמקה ראוי, פרץ. בוא שוב בהקדם. תענוג לשחק איתך.” באסתר אהובתו נועץ פרץ בנושאי יום־יום שונים, מתאמץ להיראות ענייני. גברת לוין נהגה לחייך לעברם ברוך. היא הבינה שיש כאן חתן לעתיד והרעיון קסם לה. הבחור הזה, הסבלני והנעים, מצא חן בעיניה מאוד.
הסבלנות השתלמה, והאחות הגדולה התחתנה לבסוף. משעבר פרק הזמן המקובל ממועד חתונתה של האחות הגיע תורה של אסתר, ואבי הזדרז לבקש את ידה מגברת לוין. “באמת, פרץ? אתה רוצה את אסתר’קה הקטנה שלנו? התפלאתי מדוע הגעת אלינו כה הדור ומעומלן. לא העליתי על דעתי.” לבסוף נשברה וקרצה לו, ושניהם פרצו בצחוק.
לכל בת שהתחתנה במשפחת לוין הקצתה האם חלק מערך החנות בתור נדוניה. זה היה הנוהג של המשפחה, ולאחר החתונה קיבלו פרץ ואסתר את חלקם. אבי העדיף לנהל את העניינים ללא שותפים. “אינני מאמין בשותפים,” אמר, “אחר כך יש איתם רק צרות.” הוא רכב על אופניו בכל העיר לאסוף “אלטע זאכן”, רהיטים ישנים, בדק היטב שלא חסרים חלקים משמעותיים, כגון רגליים לשולחנות ולכיסאות, וקנה רק את הרהיטים שניתנים לתיקון. בעזרת כמה פועלים שיפץ את הרהיטים, ריפד אותם מחדש ומכר אותם כחדשים. בכישרונו המיוחד קלט במהירות את רזי המקצוע ולמד מהשטח את תורת המכירות. כאשר קנה את הרהיטים לא נתן לאנשים יותר מדי זמן לחשוב ולהתלבט, אלא סיכם מהר ככל האפשר את העסקה, גם אם היה צורך להעלות מעט את המחיר, הזמין עגלון ולקח את הרהיטים במקום, לפני שהלקוח יתחרט.
בתוך שלוש וחצי שנים התבסס וקנה בית בן שתי קומות. בני המשפחה, אימא, אבא, אחותי ואני, גרנו בקומות העליונות, וחנות הרהיטים הוצבה במרתף. זו הייתה חנות הרהיטים הראשונה. בזכות פרץ החרוץ והנבון פרחו העסקים. כעבור שמונה שנים קנה אבי בניין ישן בפינת הרחובות המרכזיים של ריגה וביקש אישור מהעירייה לשפץ אותו. פקידי העירייה סירבו בטענה שנדרשת לשם כך “סיבה מוצדקת”. אבי לא ויתר וביקש “רק לחזק קצת את המרתף המוזנח שמעמיד את הבניין בסכנת קריסה.” לאחר שהגיש את חוות הדעת של מהנדס ששכר, קיבל לבסוף אישור, שיפץ את המרתף באופן יסודי והקים בו את המחסן לרהיטים. בשלב הבא שכנע אבי את העירייה, בעזרת אותם מהנדסים ששכר, שגם הבניין שמעל המרתף רעוע כולו וזקוק לשיפוץ דחוף. כך נבנה בניין גדול ומרווח בן שלוש קומות, ואבי פתח בו חנות רהיטים גדולה שהייתה מוכרת לא רק בריגה, אלא בלטביה כולה.
ההשקעה השתלמה והעסקים המשיכו לפרוח. לאבי היו רעיונות רבים לקידום המכירות ולמשיכת לקוחות לחנות. במהרה הופיע בחזית החנות שלט: “קנה היום ושלם ב־24 תשלומים”. זה לא היה פשוט. המתחרים המעטים בסביבה, ששרדו את התחרות מול אבי, התלוננו בעירייה, ולאחר זמן־מה הוא נאלץ להסיר את השלט. מכיוון שהשמועה כבר עברה מפה לאוזן, אבי לא היה מודאג, ובצדק. מספר הלקוחות אכן הלך וגדל. אימי, אישה מלאה, לבושה בשמלה התואמת לגופה המוצק וכובע נאה לראשה, תמיד נכנסה לחנות בראש מורם ובביטחון, גאה מאוד בניהול העסקים המוצלח של בעלה.
תנאי התשלום הנוחים אומנם משכו לקוחות רבים, אולם גם עוררו בעיות. היו אנשים שבשלב זה או אחר פשוט הפסיקו לשלם. על פי החוזה שנחתם בזמן הקנייה, במקרים כאלה היה צריך להחרים ללקוחות את הרהיטים. אחיה של אימי, אברשה, בחור צעיר ומוכשר, שימש עורך דינו של אבי וניהל את המשפטים אל מול הקונים ה”סוררים”. כך שמר אבי על עקרונותיו שעל פיהם העדיף לעבוד עם בני משפחה.
הרהיטים המוחרמים היו לעיתים משומשים מאוד. למראה הרהיטים המרוטים הורמו גבותיה השחורות של אימי בפליאה, “פרץ, מהיכן אלה?”
“הם נלקחו על פי חוזה מלקוח שסירב לשלם,” ענה.
קמט פליאה הופיע על מצחה של אסתר, “מדוע אתה לוקח אותם? מה תעשה בגרוטאות הללו?”
אבי הביט בה במבט רציני והשיב, “מצב הרהיטים לא חשוב, יקירתי. צריך ללמד את האנשים לקח, למען יראו וייראו וילמדו לעמוד בתשלומים.”
מחזור המכירות של פרץ אלפר המשיך לעלות. הוא לא מכר רהיטים מפוארים ויקרים שהביקוש להם קטן יותר, אלא רהיטים פשוטים שמחירם נמוך יחסית ושהביקוש להם רב. אבא שכר פועלים נוספים שיעזרו לו בעבודת שיפוץ הרהיטים והובלתם. שירות ההובלה ניתן בחינם, לכל רחבי לטביה.
אבי פרץ אלפר לא היה איש משכיל, אולם הוא רחש כבוד להשכלה ותמיד עודד אותי ללמוד. גם בזמנים קשים שלאחר המלחמה, בגלות, עמד אבי על כך שאלמד באוניברסיטה. “מוניה,” אמר לי תמיד, “לי לא התאפשר ללמוד, לצערי. הלוואי שיכולתי לרכוש השכלה. ההשכלה והידע הם חשובים מכול. אותם אי אפשר לגנוב או להפסיד בקלפים. כל החיים לפניך, עוד תהיה לך הזדמנות לעבוד.” אבי התמיד בהשקפת העולם הזו, יהיו הנסיבות אשר יהיו.
ביתנו הגדול בריגה היה מלא כל טוב. הועסקו בו משרתים – טבחית, מנקה וכובסת – וגם מטפלת־מחנכת לילדים, שמוצאה גרמני, הייתה שם. בזכות המטפלת הזו הפכתי לילד מסודר ודובר גרמנית. הייתי שמנמן, בלשון המעטה. אף אחד מבני המשפחה לא “סבל” מרזון מלבד אחותי מירה, המבוגרת ממני בארבע שנים, ששמרה על גזרתה בקפדנות כדי להיראות יפה כמו הדוגמניות שהופיעו בחוברות שקראה. אימי, כאימא יהודייה קלסית ממוצא בלרוסי כפרי, התמוגגה מנחת למראה ילדיה אוכלים. שפתיה המלאות נמתחו בחיוך של הנאה. מזון דל־שומן נחשב בעיניה ל”אוכל לעניים”. אדם כבד־בשר נחשב באותם ימים לסמל השפע, וככל שהיה שמן יותר – כך נחשב לבריא יותר. כך, בשוקו שלי מצאתי קצף של שמנת מתוקה, ועל פרוסת הלחם שלי נמרח שומן עוף. בדיעבד, משקלי העודף עזר לי במשך זמן־מה בשנות הגלות הקשות בצפון סיביר. היה קר מאוד, וכולנו היינו רעבים. רזרבות של שומן לא הזיקו.
לטביה לא הייתה נתונה תחת המשטר הסובייטי הנוקשה, והשפה העברית נלמדה לא רק בבתי ספר עבריים, אלא גם בבתי הספר הממלכתיים. אחותי מירה למדה בבית ספר לטבי שבו ניתנו שני שיעורי עברית בשבוע. אותי רשמו לבית ספר עברי. את תקופת לימודיי שם אני זוכר בבירור, ובפרט שני מורים יוצאי דופן: המורה לתנ”ך והמורה לברכות. המורה לתנ”ך, מר פינס, היה אדם משכמו ומעלה. הוא השתדל להמחיש עבורנו את סיפורי התנ”ך בצורה הבהירה ביותר. בייחוד נחרת בזיכרוני סיפור מתן תורה למשה בהר סיני. המורה גילם את התפקידים השונים כמו שחקן תיאטרון אמיתי. קולו, הבעות פניו ותנועות ידיו ריתקו אותי. הוא דיבר בקול עמוק ומסתורי כדי לדמות את קולו של אלוהים. בקולו של משה שילב גמגום קל. הסיפור הדרמטי נגלה לעיניי בכל עוצמתו. כאשר תיאר את הסנה הבוער בערו פניי וליבי הלם בחוזקה. אהבתי מאוד את המורה פינס וזכרתי את שיעוריו כל חיי.
אולי כבר אז, דרך סיפורי התנ”ך, הנצו בי ניצנים של קשר לארץ ישראל, ואלה פרחו אף יותר כאשר רות, מחנכת הכיתה, עמדה לעלות ארצה. היא אספה את כל תלמידיה באולם האירועים של בית הספר ובהתלהבות של פטריוטית ציונית אמיתית אמרה לנו, “שלום, ילדים, אספתי אתכם כאן כדי לומר מילות פרֵדה.” שקט השתרר באולם. המון עיניים סקרניות הביטו במורה. “בקרוב אעזוב את ריגה ואפליג לפלשתינה, ארץ ישראל. זו ארץ נפלאה. ארץ ציון, ארץ שהיא בית ליהודים, ארץ הגאולה. שנים רבות חלמו יהודים לעלות אליה והתפללו ‘לשנה הבאה בירושלים’, בירתה. מספרים שהיא ארץ זבת חלב ודבש.” ליבי, לב ילד תמים, היה נלהב מהנאום של המחנכת. האמנתי לה וראיתי בעיני רוחי ארץ מוצפת שמש, שחלב ודבש זורמים בנהרותיה. נזכרתי בפעם שבה עברה לידי המורה רות בכיתה בזמן ארוחת הבוקר ושמה לב שאני אוכל תפוז. היא התכופפה והביטה מקרוב. “שים לב, מאיר, התפוז הזה הגיע מיפו שבפלשתינה, איזה יופי!” פניה אורו, “לא לחינם הוא נקרא תפוח זהב.”
לאחר עזיבתה של המורה רות ניסיתי לשכנע את אבי לעלות לארץ, “אבא, בוא נעלה לארץ היהודים. המורה שלי סיפרה שזו ארץ יפה ושיהודים חלמו עליה תמיד.”
אבי התיישב לידי על הספה והביט בי בעיניו החכמות. “חם מאוד שם, בפלשתינה,” אמר, “יש שם הרבה ביצות ויתושים ומחלת המלריה.”
“אבל אנחנו יהודים, אבא. שם הבית שלנו. בבקשה!” המשכתי לנסות, אך הוא לא שעה לתחנוניי. עכשיו אני מבין שבתשובתו ביקש להיפטר ממני, שאפסיק לנדנד. הסיבה האמיתית הייתה שמצבו הכלכלי היה מעולה, העסק שלו פרח, ומה היה לו לחפש בפלשתינה של אז, שהיו בה רק בוץ, רעב, מחלות וקשיים? אילו רק ראה את העתיד, אולי היה חושב אחרת, אבל לנו, בני התמותה, לא ניתנה היכולת לחזות את העתיד.
לעומת המורה פינס, את המורה לברכות, מר בריטבורד, אינני זוכר לטובה. להפך. הוא לא היה נחמד בלשון המעטה, אלא היה עצבני ואלים, בייחוד כלפי הילדים העניים. עיניו השחורות הקטנות התרוצצו בחוסר מנוחה, חולצתו הלבנה הייתה תלויה על גופו הרזה כמו על קולב וזקן לבן ודליל הזדקר מסנטרו החד.
זכור לי ילד עני בן גילי, יענק’לה, שאימו הייתה רופאת שיניים לא מוצלחת במיוחד. הוא אף פעם לא הביא פירות לבית הספר, כי הפירות היו יקרים מאוד בלטביה. חלקתי איתו את התפוזים מישראל שאימי שמה עבורי בתיק האוכל. חיבבתי את יענק’לה השקט והחייכן. עיני התכלת הגדולות שלו היו תמיד עצובות, וריחמתי עליו.
מר בריטבורד חייב אותנו ללמוד ברכות בעל פה. כשלא היה מרוצה מהתוצאה הגיב באלימות. באחד הימים, כשיענק’לה לא דקלם את הברכות לשביעות רצונו, הוא כעס מאוד ופניו האדימו. “מתי כבר תלמד בעל־פה כמו שצריך?! טיפש חסר תועלת שכמוך!” צעק עליו בקול רועם ולפתע תפס את הילד באוזניו והרימו באוויר, לעיני התלמידים הנדהמים. זה כנראה הכאיב לחברי המסכן מאוד, שכן הוא השמיע יבבה קורעת לב. דם פרץ מאוזנו והתברר שהיא נקרעה. יענק’לה תפס את אוזנו בידו ויצא מהכיתה. יבבותיו נשמעו היטב, הולכות ומתרחקות. קפאתי במקום. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד רציתי לעזור לחברי, ומצד אחר פחדתי פחד מוות מהמורה הזה. כאשר גודין, הדוד הדתי שלי, אמר שאצטרך ללמוד לבר־מצווה אצל מר בריטבורד, נמלאתי אימה. בדמיוני המפותח כבר ראיתי את עצמי, הילד השמנמן, מורם על ידי המורה האכזר באוזניים משום שלא למדתי את טקסט ההפטרה שלי כראוי, וכאב חד פילח את אוזניי.
אין עדיין תגובות