האישה שבמראה

חבייר יצא מהאוטו. אנה נותרה לשבת במושב האחורי ודמעות זולגות מעיניה. לפתע יצאה מהאוטו. "חבייר אהובי!" צעקה ורצה לקראתו.

הוא הסתובב אליה. היא קפצה עליו בחיבוק חזק, גופה מנסה לזכור את האיש. היא הריחה את צווארו, ריח סבון זול עלה באפה. זיפי זקנו הארוך דגדגו את לחייה. היא המשיכה לחבק אותו, הגוף לא זכר את האיש הזה שהיה פעם אהבת חייה.

אנה הוציאה מכיס מעילה אקדח וכיוונה אותו לעבר חבייר. "שלום אהובי," אמרה בקול.

הקליע פילח את מצחו והוא התמוטט כמו בובת סמרטוטים, מכתים את האדמה.

 

ספרו של בני בביוף מגולל את סיפורה של אנה, דמות כריזמטית ובעלת יופי יוצא דופן, שבעלה היה מנהיגה הנערץ של המחתרת הבסקית. זהו סיפור על אהבה ועל בגידה, על כבוד התא המשפחתי ועל נאמנות. העלילה הסוחפת עוברת תפניות בלתי צפויות על רקע התרבות הבסקית העשירה שבספרד, שמתוארת במיומנות ובאותנטיות.

 

בני בביוף נולד בישראל בשנת 1952. בנסיעותיו הרבות במסגרת עבודתו ברחבי העולם ספג תרבויות ומנהגים, ואלה משתקפים בכתיבתו.

האישה שבמראה הוא ספרו השישי של הסופר. קדמו לו דוביינקה של משה שיצא בהוצאה פרטית, וסודות, פרחים של אהבה, אבלין בפריז וציפור שבורת כנף שיצאו בהוצאת ספרי ניב.

 

מקט: 4-1272-2893

חבייר יצא מהאוטו. אנה נותרה לשבת במושב האחורי ודמעות זולגות מעיניה. לפתע יצאה מהאוטו. "חבייר אהובי!" צעקה ורצה לקראתו. הוא […]

---

הקדמה

 

אן מארי רונייז דה־ארנסו, המכונה אנה, אישה גבוהה, שיער אדמוני, בטן שטוחה וחזה שופע, חיכתה ברחוב למונית. אנה לבשה מקטורן אדום ותחתיו חולצה לבנה מכופתרת, שלושה כפתורים פתוחים, כדי לאוורר את החריץ שבין שדיה, חצאית קצרה בצבע אדום וגרביונים שחורים. לרגליה נעלה נעלי עקב שחורות מבריקות. שפתיה היו צבועות בשפתון חום, על זרועה נשאה תיק שחור מעור מבריק תואם לנעליים. היא נראתה סקסית.

כל העיניים של הזקנים בבר של מייטה הביטו באישה היפה העומדת ברחוב ומחכה למונית, והערות סקסיסטיות עפו בחלל הבר הקטן. הם ישבו על הבר, אכלו טאפסים בליווי יין אדום שמילא את הכוסות. הן אף פעם לא נותרו ריקות, מייטה דאגה למלא את הכוסות ורשמה כמה כוסות כל אחד לגם.

מייטה, צנומה שחומת עור ממוצא בלתי ידוע, כולם קראו לה “הצוענייה“, כמו ששר בשירו הידוע הזמר חוליו איגלסיאס – יש בה מהלבן, יש בה מהשחור ויש בה מהאינדיאני, יופי מעורב של כל הארץ הזו. רקדי שחרחורת רקדי.

והיא רקדה.

פעם בשעה עגולה הבר נסגר ואז היא עלתה על הבמה הקטנה ונתנה דוגמית למה שרקדנית פלמנקו יכולה לתת. באותם רגעים הבעות פניה סיפרו את כל הסיפור. היו אלה כמה דקות של חסד ונדיבות, שמלתה התנופפה ורגליה רקעו בקצב מטורף.

לרגע הנשמה הייתה מתחברת לאישה הצנומה הזו. ניתן היה לשקוע בתוך עיניה השחורות, היה רצון לרוץ ולחבק אותה. אי אפשר היה שלא להתלהב מהאישה הזו.

לא היה ידוע מאין היין הגיע, אבל הוא היה מעולה וזול ונמזג מתוך קנקן גדול וצלול. רק סוג אחד של משקה ניתן היה לקבל בבר של מייטה, יין אדום, אבל סוגי הטאפסים וטעמם האפילו על הברים המפורסמים של ויטוריה גאסטייס, עיר הבירה של ארץ הבסקים.