מילים ושתיקות

"את פשוט בורחת," הוא אומר, ואני בולעת את הדמעות. שלא ירגיש, שאני לא ארגיש. התה החם כבר התקרר, ובועז ממשיך: "תוכלי לברוח לאן שתרצי, לכמה זמן שתרצי, אבל מעצמך אף פעם לא תברחי…" "כשאחזור אתקשר," אני ממלמלת, פוחדת שהרסתי עכשיו את כל מה שיכולתי להרוס, בקשר היחידי שהיה משמעותי בחיי, אך גם נמשכת לכוח הזה שלפתע גיליתי בעצמי. מילים ושתיקות הוא רומן המספר את סיפורה של לילי והחיפוש שלה אחר האהבה. בילדותה, היא מחפשת את אהבתו של אביה אך נתקלת בדחייה. היא מוצאת נחמה בדמותה של אימה המוערצת ולומדת לראות את העולם דרך עיניה. כשאביה נפטר, במקביל למלחמת יום הכיפורים ולאווירה הקשה השוררת בארץ, היא בורחת להודו, מקום הכי רחוק שיכלה להעלות על דעתה. היא משאירה מאחור את בועז, החבר שאינו מצליח להבין איך היא יכולה ככה לעזוב אותו ולדחות את אהבתם. היא ממשיכה לחפש אהבה אך נותרת עם יותר שאלות מאשר תשובות. בואו של סאדאת לארץ מבשר על שלום אפשרי, האם גם לילי תצליח להשכין שלום בנפשה ובקשר שלה עם בועז?

זהו ספרה הראשון של אפרת גל, חברת קיבוץ מעין צבי, דרמה־תרפיסטית, מדריכה מטעם האגודה לטיפול באומנויות בישראל, מטפלת זוגית ומשפחתית, ומנחה סדנאות.

מקט: 4-1272-681

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פרינססה

מבטה של לילי עולה ויורד, עוקב אחר החבל המתעגל כלפי מעלה ושוב יורד בקימור. מכה בקול חבטה במשטח האספלט, עולה ויורד. צחוק הילדים והמיית המילים מתערבלים ויוצרים מעין שירה מלאת שמחה. שירה קלילה, לא מאומצת.
‘אם אתאמץ אולי זה יקרה,’ מהרהרת בליבה. מזהה את אחת הבנות, ילדה שלומדת בכיתה של המורה תמר. את יתר הילדים היא לא מכירה. הם נראים כחבורה אחת שלמה. ‘עכשיו אני כבר בכיתה ג’. אני יכולה להפסיק להתבייש. אולי גם אני אהיה חלק מהחבורה.’ מושכת כלפי מטה את חולצת הספורט הצהובה שלובשת, מטה מטה, עד שנראית כמו שמלה המכסה את מכנסי הספורט הקצרים. אלה מסתיימים בגומי מושחל ונצמדים לירכיה. עומדת בצד וחולמת. עיניה גומעות בשקיקה את המראות ובאוזניה מפנימה את הקולות ונוצרת אותם, חזק, חזק.
בדמיונה היא כבר שם. צוחקת ומוחאת כפיים יחד איתם, חלק מהקבוצה. רגע ונדמה כאילו… אבל נותרת עומדת. קולה של ילדה אחרת מעיר אותה מחלומה.
“ילדה, רוצה לבוא?” כן, היא רוצה, אבל שותקת.
“ראיתי אותך אתמול,” ממשיכה הילדה, “שיחקת עם הצמות שלך.”
רוצה לענות לה, אך משהו בולם את המילים. מילותיה מטפסות, עולות במעלה בטנה ומגיעות עד לגרונה, מדגדגות שם, נעצרות ולפתע כמו נמחקות. מתביישת במה שקורה לה, ועולה בריצה במדרגות, מתנשמת, פותחת את הדלת וקוראת: “אימא!”
אבא עומד שם בכניסה, בהול שלהם ליד השולחן העגול. התיק השחור שלו מונח על השולחן, ומדי המשטרה שהספיק כבר לפשוט מונחים על הספה האדומה. לא ראתה שחזר מהעבודה. הכול כבר הספיק להחליף, ורק גרביו הארוכות נמתחות מתוך הנעליים המצוחצחות, נצמדות לקרסוליו ומגיעות עד לברכיו. נועץ בה מבט חודר, בטנה מתכווצת, אך היא מותחת את צווארה מעלה ומביטה בו בחזרה.
כמו מתגוששים בזירה, כך מסתובבים שניהם בביתם, בודקים נקודות תורפה זה אצל זו, וזו אצל זה.
“כמה פעמים אמרתי לך, לא להיות בחוץ בשעות כאלו.”
שותקת.
“תעני כשאני מדבר אליך…”
שותקת.
“פרינססה!”
המילה הנוראית נזרקת לחלל האוויר. לא מבינה את פירושה ואת הצליל הזר שנלווה אליה, אולם חשה את עליבותה ואת גודל עלבונה.
“עזוב כבר את הילדה,” היא שומעת את קולה של אימהּ בוקע מהחדר, ומייד לאחר מכן אחותה הקטנה, גלי, מגיעה בדילוגים, קופצת ישר לזרועותיו של אביה, וזה מניף אותה כלפי מעלה. לילי נכנסת לחדר וטורקת את הדלת, אך זו אינה יכולה לאטום את הקולות הנשמעים מעברה השני.
“הילדה שלך למדה ממך לא להקשיב, גם היא כבר עושה מה שהיא רוצה.”
“לילדה הזאת יש שם.”
לילי מציצה מעבר לדלת. אבא מוריד את גלי, וזו מדלגת חזרה לחדרה.
“מה יש היום לאכול?” הוא מסנן מבין שפתיו.
אף אחד לא עונה.
מאחורי הדלת לילי רואה איך הוא מתיישב ליד השולחן. פותח את התיק הגדול והשחור שלו, מוציא ספר גדול, מחברות, סרגל חישוב, עיפרון ומחדד. למרות שהעיפרון נראה לה מחודד, הוא מכניס אותו לחור הקטן שבמחדד ומסובב אותו שוב ושוב, הוא נושף לנקות את שאריות העופרת ופיסות העץ הקטנות שדבקו בעיפרון, ואז מתחיל למלא את המשבצות שבמחברת במספרים. כותב אותם בדיוק רב. כל ספרה נכנסת למשבצת שלה, בצורה מושלמת. איך הוא עושה את זה?
לפעמים בשבתות, מאיר, החבר הטוב שלו, מגיע ללמוד ביחד עם אבא, ואז משהו משתנה בו. הוא נעשה רגיל יותר. מדבר… דיבור כזה שבין חברים, בלי מתח. ואז גם המספרים שבמשבצות לובשים סגנון חגיגי. מאיר מספר לאבא על הילדים והאישה שלו. הייתה רוצה להיות לפעמים גם הילדה של מאיר. בטח הוא אבא טוב, הוא בטח מספר סיפורים לילדה שלו כשהוא משכיב אותה לישון. אבל אם לא תהיה הילדה של מאיר, אולי לפחות תוכל להתנהג כמו בבתים אחרים. בבתים שמותר לדבר בהם בלי פחד, כמו למשל אצל נאוה השכנה. אומנם רק נכנסים בדלת שלה ומייד מריחים את הריח הזה, של שמן קיק. נאוה אמורה לקחת כף מהשמן הדוחה הזה כל יום, ובכל זאת, למרות שהבית מסריח, יש הרבה צחוק בבית הזה. ההורים מדברים אחד עם השני בארוחה. מדברים ומחבקים. נראה שהם אפילו אוהבים את הסירחון שלהם. המחשבה הזאת מעלה חיוך על שפתיה. חושבת לעצמה, הם ממש נהנים בסירחון…
קולו של אביה מעיר אותה מהחלומות.
“מחר, שמחה אחותי ומירי הבת שלה יבואו לביקור לכמה ימים.”
אימא לא עונה, אולי לא שמעה אותו, אבל היא יודעת שאימא לא סובלת את שמחה.
“אין לך מה להגיד? את לא צריכה לעשות כלום, אני אקח חופש ואהיה אתם.”
שתיקה.
“לפחות תנסי להיות נחמדה.”
“תגיד לי,” קולה של אימי נשמע מהחדר השני, “אתה לא חושב שאתה צריך להתייעץ איתי, לפני שאתה מזמין אורחים?”
“ואת לא חושבת שכדאי שלפעמים תכיני משהו חם לאכול? אני צריך להגיע עייף מהעבודה, ושלא יהיה לי אוכל בבית?”
“שאחותך תבשל לך את המאכלים הבולגריים שלך… פרענק אחד!”
הוא בטוח יעשה להם הצגה של אבא טוב, חושבת לילי לעצמה ויוצאת בשקט מהחדר. יורדת שוב במדרגות, מחזיקה במעקה הברזל החלוד. המעקה כמעט מתפורר אבל בכל זאת מאפשר להישען, שומר שלא תיפול לתהום. בסיבוב השלישי שבירידה המפותלת היא שמה לב לחלון העגול החריג בצורתו, שם בחדר המדרגות המוזר הזה. מתבוננת בשכונה שחדש וישן מונחים שם זה לצד זה. בניינים גדולים צמודים לבתים קטנים עם גגות אדומים. אוהבת לראות את הגגות האדומים שנראים בעיניה כמו גלויה. מסתכלת על השמים ורואה את העננים משנים צורות ודמויות, פותחים וסוגרים את פיותיהם. אוהבת לחפש בעננים דמויות כמו של אנשים. יש הכועסים ויש השטים להם בהנאה שכזו בשמיים, אבל לפתע מתנגשים בגגות הבתים. מה קורה במפגש הזה בין הענן לגג? מתבוננת היטב בשמיים, רואה ענן אחד ביישן וקטן, נבהלת לרגע, נדמה לה שענן גדול יותר בולע אותו, אבל הנה הוא הקטן, כבר התחמק למקום אחר.
מסדרת את צמותיה ויורדת לקומה הראשונה. בחוץ שוב שומעת את הקולות. אולי הפעם המילים יצאו לה בקלות. היא רואה את הילדה הטובה שניגשה אליה קודם, הילדה עסוקה כבר במשחקים עם ילדים אחרים.
למוחרת, דודה שמחה ומירי באמת הגיעו, ואבא ירד לשחק איתן בחצר.
עומדים במעגל. הכדור נע ימינה, שמאלה, ואז קדימה. אוחזת באחת משתי הצמות הארוכות היורדות מראשה ומצליחה להכניס את קצוות השיער ישר לפיה. שוב מסיטה את מבטה ימינה שמאלה וקדימה. עוקבת אחר הכדור העובר מיד ליד… הנה הוא ביד של אבא, אבא מוסר למירי, מירי לגלי, וגלי לאבא, שוב אבא מוסר למירי, מירי מחזירה אליו, והוא מוסר לגלי, גלי שוב לאבא, עכשיו אולי הוא יזרוק אלי, היא חושבת, אבל לא, אבא מוסר שוב למירי! ‘מתי יגיע תורי?’ היא חושבת ומתחילה לחוש את הזעם מתחיל לטפס במעלה גרונה, ‘מומחה בהצגות, אבא למופת…’ חושבת בליבה, פתאום צועדת במהירות לעברו של אביה ונושכת אותו בידו.
היום כולם יושבים לאכול ביחד. דודה שמחה הכינה פלפלים ממולאים, ובסיר שעל השולחן יש גם גיבץ’. אבא לא אומר כלום, אבל היא לא מפסיקה לחשוב על המבט שנעץ בה, ואיך גלי ומירי הסתכלו עליה. היא לא רעבה. אימא לובשת שמלה פרחונית ומסתכלת עליה.