"אני רוצה לנסוע!" סיפרתי לה. היא התבוננה בי שותקת. מבט שואל. "אני הולכת לחפש את העקבות של סבתא שלי. את […]
בעולם מקביל
בתמונת הפתיחה של הסרט, גבר ואישה ילכו ברחוב ריק מאנשים. הוא בחור צעיר, הזמן שלו – עכשיו. היא אישה צעירה, הזמן שלה – טרום מלחמת העולם השנייה. למרות שכמאה שנים מפרידות ביניהם, בתמונת הפתיחה של הסרט יראו אותם פוסעים באותו רחוב באותו זמן בדיוק. תמונה ללא קול. ההליכה שלהם בדממה. רק נקישת הצעדים שלהם תהדהד על מדרכה מרוצפת לבני אבן מסותתות. האישה תרד ברחוב. הבחור יעלה בו. אותה מדרכה, אותם בתים יהיו ברקע. אותו רחוב. הבגדים שהם לובשים, האופן שבו השיער שלהם מסודר, החפצים שהם נושאים איתם – יסמנו את ההבדל בזמן. כשיתקרבו לבית קפה “רומא” יתחיל הרחוב להתמלא באנשים. הם יגיחו כמו מתוך ערפל, ודמותם תתבהר אט-אט. חלקם שייכים לזמן הבחור. חלקם שייכים לזמן האישה. קולות הרחוב הראשי יתגברו בהדרגה וילוו את מסלול ההליכה שלהם. חשמלית תתנהל לאטה לאורך הרחוב. האישה תסב ראשה ותתבונן בחשמלית עד שתחלוף. הם יתקרבו לבית הקפה. לפני הפתח יעצרו לרגע. האישה תוציא פודרייה מתיק שחור קטן התלוי על זרועה, תתבונן בעצמה במראה קטנה ותפדר את פניה בנגיעות מרפרפות. אחר כך תסדר את שערה ותחליק את החצאית הצרה שלגופה. הבחור יעצור מול בית הקפה ויתבונן בשלט. אחר כך ישלוף ארנק זעיר, יוציא מתוכו תמונה דהויה ויחליף מבטים בין התמונה לשלט. הוא יזהה משהו – שלוש מדרגות מובילות לדלת זכוכית רחבה שווילון תחרה צמוד אליה. הוא יפתח את הדלת ואולי זה יהיה הרגע שבו היא, הרגילה שדלתות נפתחות בפניה, תחמוק ותיכנס פנימה. כשהדלת תיסגר, תתפוגג המולת הרחוב. הם ישבו באותו שולחן, לא יבחינו זה בזה – מרחק של כמאה שנה מפריד ביניהם.
אולי השמש תשקע באור אדום. אולי היום יצנח לאטו חרישי ושקט כמו שעלה זהוב נושר בסתיו.
כך דמיינתי את תחילתו של הסרט על סבתא אירה. מתוך מה שסיפרה לי. מתוך מה שסבא שתק. מתוך מה שנסעתי לעיר שלהם וראיתי.
האישה שתרד ברחוב היא יפה, אלגנטית, לובשת מעיל צמר מעוטר בצווארון פרווה. כובע ברט אדום מוטה באלכסון על שיער גלי ורך בצבע הדבש. הכובע הנטוי מסתיר את צד פניה. העיניים כמו חריצים מלוכסנים בצבע תכלת נוקב. עין אחת גלויה. האחרת בצל הכובע. אפילו שזה בשחור-לבן, ניתן יהיה להבחין שהכובע אדום. יש לה מבט של ציפור. היא יורדת. קומתה זעירה, תנועתה גמישה וצעדיה קלים. גופה מגיב לתנועה. היא נוכחת מאוד. כפות ידיה עטויות כסיות מעור דק דמוי תחרה, נטועות בכיסי המעיל. התיק שלה תלוי ברפיון על מִפרק ידה. היא תרד לאט. תחפש את המבטים, את הסבת הראש אחריה. נקישת הפסיעות של העוברים ושבים מהדהדת על המדרכה המרוצפת אבן. אני רוצה להדגיש את זה בפסקול הסרט, כמו מוזיקה. היא תרד בזמן אחד, אולי אלף תשע מאות עשרים ו… אולי שלושים… הרחוב שלה יהיה תואם התקופה.
הוא שיעלה. הוא צעיר. הזמן שלו – עכשיו. גבוה. נמרץ. שיער קצר שחור. עיניים בורקות אור ירקרק. הוא הנין שלה, הגיע לכאן לחפש עקבות. הוֶויז בנייד שלו מנחה אותו. מאימא שלו שמע את הסיפור, על כל הפרטים שידעה לספר על הסבתא שלה. עכשיו הוא מחפש. אולי להבין. הוא חפְּשן באופיו. חוקר אחר הפרטים הקטנים. הוא נחוש, לא מוותר על שום גוון. הוא רך. הוא פתוח. גמיש. אולי העיניים שלו הן בבואה של העיניים שלה, רק בגוון ירקרק.
הם ילכו על אותה מדרכה בדיוק, במקביל.
בדמיון שלי התמונה הזאת מתרחשת ברחוב המשתרע על פני גבעה בעיר גאלאץ שברומניה. למרות היותה עיר מישורית ושטוחה, אני מסכימה לא לדייק את המציאות לטובת הסרט. כל כך הרבה פעמים היא סיפרה לי את התמונה הזאת, עד שאני רואה אותה מדויקת וצלולה.
היא יוצאת מהבית שלהם לעבר המתפרה, שאותה היא מנהלת עם בעלה, סבא שלי, נותנת הוראות אחרונות לפועלת ואז פונה למרכז העיר, לבית הקפה.
בחרתי ברוּלף שיצלם את הסרט שלי. הוא קלט את הראש שלי מיד, ומצא פתרון טכני מרתק כיצד לאחד את זמן הצעיר וזמן האישה כך שייראו כאילו צולמו בו בזמן, ממש כמו שהסיפור ישב בראש שלי.
התחלנו מתמונת הפתיחה, שהיא מורכבת יותר כי בה הוא עולה והיא יורדת. הם בני אותו גיל בערך. זאת התמונה שתקועה לי בראש כבר שנים. זאת בדיוק התמונה.
הייתי כמעט נואשת עד שפגשתי את רולף. במקרה. באותו בוקר השכמתי לכתוב. מולי מפרץ קטן, חבוי – ההר והיער הסבוך יורדים בתלילות וצונחים דרך מצוקי סלע חשוף אל תוכו. כדור אש בוער של שמש בקע מתוך המים – שייט מעלה, טפטף אגלי אש אל הכחול והפעים נוגה ורדרד בין נוצות של עננים. הכפר מתח איברים רדומים, פיהק התעוררות מתונה; תריסים הוסטו לצדדים, ריח קפה מר, קולות בחישה, בהייה. החדר שלי הצופה אל הים היה חשוך. מול הבערה של השמש – מסך המחשב הנייד האפיר, האותיות השחורות הפכו עמומות. סגרתי. ירדתי לשחות אל תוך האינסוף התכול. החלקתי על פני זהרורי מים, חרישית כמו אדוות גל, טובלת ראש. שולפת. העור הצטמרר בתוך הרעד.
עטופה במגבת, התיישבתי על אחד הסלעים השטוחים שניתן למקם בהם את הגוף בנינוחות. בין חמוקי האבן, התמכרתי לשמש שתרגיע את הקרירות ותרפה את הגוף. קראתי ספר. בעברית. רולף ירד להתרחץ. הסתכל במבט חודר ונעלם בתוך הכחול הבוהק. כשחזר, התיישב מולי, הנהן לעברי לשלום ובחן בתשומת לב את הספר שקראתי.
“יוּ ריד אין היבְּרוּ?!”
“יס, יו רקוגנייז?”
“אַי נוֹ תוּ ריד אֶה ליטל ביט.”
רולף כותב ספרי מסעות; הרהורי דרך, מחשבות, שירה, קטעי פרוזה, חוויות שהוא פוגש. הוא נוהג לצאת למסעות בלילות ירח מלא ומסתפק במנוחות קצרות, “הליכה במשך ימים רבים עם מזון בסיסי וכמעט ללא שינה מייצרת אפשרויות אחרות עם מילים.”
הוא משיב לי את הספר. אני שמה לב שיש לו ידיים בהירות. אצבעות ארוכות, מפרקים דקים. “הקולות של הטבע נראים בצבעים, לאוכל יש צליל שאני שומע בתוכי. לתפוח, למשל, יש צליל של סקסופון.” חיוך קטן, מבט בוחן, מתקרב בהיסוס, אחר כך הוא מצחקק קצת במבוכה, “למגע של האדמה יש טעם עמוק ולח של דובדבנים. החושים מתמזגים ומתערבלים אלה באלה, את לא תאמיני אולי, אבל נוצר ממש אפקט פסיכדלי.”
הספר האחרון שהוא כתב, “מסע למקום הכי עמוק” – מסע בארץ ממישור החוף, בואכה ירושלים ועד ים המלח. “הייתי בטריפ ממש,” הוא שולח מבט מהיר לעבר הים, הכחול מרצד הבזקים בעיניים שלו, “הייתי בישראל חצי שנה, למדתי לקרוא ולהבין קצת עברית.” הוא מצביע לעבר בית שהמרפסת שלו תלויה מעל המפרץ, “בקיץ אני גר כאן. כל שנה אני מגיע לכפר, לדירה הקטנה הזאת. כאן אני אוסף את כל הרשימות מהדרך. נזכר מחדש. כותב מחדש.”
אני מרימה עיניי אל המרפסת הקטנה ממש מעלינו, שולחן עגול קטן ושני כיסאות צופים למפרץ, “אפשר לקפוץ ראש מהמרפסת שלך ישר למים.”
שביב חיוך. הוא לא הטיפוס התימהוני, הרציני, המתנשא. לא. לא. אני מזהה בו מתיקות. נועם. משהו ידידותי וחם פוקע ממנו. מהגוף הרזה, הסגפן. “אתה מודל ללמד עליו את גוף האדם,” גיחכתי לו פעם.
יש לו צחוק שנוהם מעומק הבטן. כל כך שונה מהחזות הנזירית. רולף מתפרנס מצילום, ויש לו רעיונות איך לצלם את המחשבות שלי. נעבוד יחד. לא. הוא לא מבקש תשלום, אבל ישמח אם אתרגם חלקים מספר המסע שלו לעברית.
לפניו, נפגשתי עם צלמים רבים. עוד בארץ. פרסתי בפניהם את המתווה של הסצנה הראשונה. התלהבתי. התרגשתי. תחילה במבוכה, אחר כך מסבירה, כמעט מתחננת, עד שהבזק במבט שלהם פקפק, היסס, העלה אפשרויות אחרות, פשרות, פתרונות.
“את לא מבינה! זה בלתי אפשרי. אין מצלמה שיודעת לעשות את זה.”
“נכון! אני לא מבינה! אבל או כמו שאני רואה, או לא!”
“רחוב בגאלאץ,” אמרתי לו. כבר מהססת. כבר ספקנית. חושבת שזה בזבוז זמן. רולף אמר שזה אפשרי והוא יודע לעשות את זה. התלהב, הידיים מסבירות אחרי המילים את המהלך, איך הסצנה תצולם בנפרד, “שתי מצלמות: היא, הוא, באותו זמן. כדי שהרקע, השעה, מזג האוויר, ייראו אחידים וכך נשמור על ‘קוֹנטיניוּאיטי’ ואמינות. צריך יהיה להגיע מוכנים, ולצלם בשוט אחד ארוך עם שתי המצלמות במקביל. זה קשה, אבל אפשרי. יש לי חברים צלמים כאן ביוון שיודעים לעשות את זה,” אמר. אחר כך בתוכנת עריכה מיוחדת הוא ישלב ביניהם. בין העולֶה, ליורדת. “זה ייראה כאילו זה קורה בו בזמן,” הוא הבטיח.
רווח לי והמשכתי בכתיבה. תמונות שראיתי בעיניים מתגלגלות אחורה, מסתכלות פנימה, לתוך. נתתי להן מילים: זמן. מקום. ריח. מרקם. מבט. פעולה.
בסרט, הבחור חוזר מארכיון העיר. האישה מגיעה מהמתפרה. הם באים משני כיוונים שונים, הבחור לא יבחין בבית הקפה. הוא שקוע במחשבות ויחלוף על פניו. ואז יהיה רגע שבו הם יחלפו זה על פני זה, הדמויות שלהם יתמזגו זו בזו, יצאו זו מזו, והם ימשיכו הלאה. כשיבחין שהוא הרחיק לעלות במעלה הרחוב, הוא יעצור וישאל מישהו מהזמן שלו. הלה יצביע על המקום. הוא יחזור על עקבותיו. הוא ייחפז.
היא הולכת לאטה, מאפשרת את הזמן למתבוננים בה. שניהם יעצרו זה סמוך לזה לפני שלוש המדרגות. הוא יקדים אותה בשבריר רגע ויפתח את הדלת – היא תחלוף דרכו ותיכנס. קפה “רומא” במרכז העיר. אותו קפה. אותו שולחן ליד חלון גדול פונה לרחוב. הקפה יהיה בסגנון קלאסי, ספון עץ. המקום לא השתנה. נשאר כמו שהוא, אולי שחוק מעט.
נסעתי לגאלאץ. אני לא יודעת למה קראו לה בבית “גאלאץ”, במפה היא מופיעה כגאלאצי. מאוחר יותר הבנתי שכך הסיומות נכתבות ברומנית, אבל לא מבטאים אותן בדיבור.
ישבתי בקפה במקום שבו סבתא שלי נהגה לשבת. במקום שבו ליאון, צעיר זר מהזמן שלה, ראה אותה. והתיישב מולה. והתאהב בה. והיא אשת איש – סבא שלי. היהודייה היפהפייה מגאלאץ, סבתא אירה.
המקום נראה בדיוק כפי שהיא סיפרה לי. כמעט לא השתנה. מנורות עם זרועות עץ שולחות ידיים של רקדנית פלמנקו, אהילים דמויי נרות שופכים אור מתון. עגמומי. מבעד לווילון התחרה הצמוד לחלון, ראיתי את הטראם – חשמלית שנוסעת לאטה לאורך הכביש. הסטתי את הווילון והבטתי בנוסעים המביטים בי מבעד לזגוגית. אז, באחת הפעמים שהוא, ליאון, ישב מולה, אח של סבא ישב בטראם. הטראם האטה. הוא ראה אותם מבעד לחלון. סוף סיפור!
ישבתי בבית הקפה שהפך להיות בר דחוס באנשים. האוויר צפוף, סמיך מעשן סיגריות כבד שמהדהד מזמן רחוק. התבוננתי בהם. הקשבתי למוזיקה של השפה שלהם. בית סבתא. להג המתגלגל ברכות מתנגנת שלא הבנתי בו כלום, רק פה ושם קלטתי מילים שצפו ועלו מתוך הזיכרון, דהויות ועטופות ערפל של געגועים. בחורה צעירה ששמעה אותי מנסה להסביר למלצרית באנגלית מה אני רוצה, זיהתה זרה, עזבה את החבורה הנדחקת סביב הבר, ועזרה לי להזמין את התה של סבתא ואת עוגת הסברינה – טעם הילדות שלי. היא שאלה מאין אני, תיירים זרים כמעט לא מגיעים לגאלאץ.
“סבתא שלי נולדה כאן,” הסברתי.
היא נשארה לידי. המשכנו לפטפט עוד קצת, אולי סקרנות, אולי זרות, אולי הצורך לגעת בעבר, אולי להבין משהו, אולי זיקוק מנצנץ מאז יגיח וייגה מאורו כאן.
“קלרה.”
“שירה.”
“נעים מאוד.”
מטופחת, נעימה, עור שקוף, בהיר מאוד, מנוקד בפיזור אקראי נמשים שובבים, שתי גומות חן עמוקות מתחדדות בלחיים שלה כשהיא מחייכת. כמה אני אוהבת גומות חן. ניסיתי ליצור שתיים כאלה גם לי. קדחתי באצבעות הידיים לתוך הלחיים וניסיתי לגלות אופני חיוך שונים, בתוכם יצוצו הגומות שהייתי בטוחה שמסתתרות בלחיים שלי. אך ללא הועיל. לא הצלחתי לגלות אותן.
“אה, יזראל, כן,” היא מורה על עצמה, “אסיסטנטית במכון לחקר הימים בגאלאץ, מתמחה בביולוגיה ימית.” נהרה התפשטה מתוך ההתלהבות, הג’ינג’ים על הפנים בהקו, אולי גם יין הנתזים ששתינו כמו ה”שפריץ” שאבא שלי היה מכין בבית: מוזג סודה ליין “יקנת” אדום מתוק.
“אה כן, השתתפתי בחילופי סטודנטים לפני שנתיים בין המכון בגאלאץ לבין המכון לחקר הימים בחיפה. יפה חיפה. יפה,” אמרה.
נשנשנו קרקרים מלוחים, היינו יחד עוד כמה רגעים, סיפרתי לה על הסרט שאני רוצה להפיק. היא תשמח לעזור לי. החלפנו כתובות אימייל. הבטן הייתה לי חמה, הומה, כמעט בוערת מהיין. כשהמלצרית הגישה לי את התה והעוגה, קלרה חזרה לשבת עם החברים שלה. ישבתי שקטה, אחזתי בכוס התה החמה, עצמתי עיניים: הקולות הסמוכים – נעלמו. הסביב לי – התפוגג. המוחשי שהתקיים לפני רגע – נמוג, הסתחרר בתוך סמיכות האוויר, בתוך דהיית האור. פרגוד סמוי הוסר, אי-שם בקצה, אור נרות מהבהב סימן לי שאפשר להיכנס פנימה, לתוך הסיפור שלה. אירה. לזמן שלה. כאן, ליד החלון הזה, היא ישבה. בדיוק במקום הזה שבו אני יושבת. כאן התגעגעה, ופניה אל החלון בציפייה אל מי שלא תראה עוד. בשולחן של קלרה הזמינו עוד סיבוב בירות. יין. פיצות. חוגגים יום הולדת לאחת החברות שלה. בלוני הליום התעופפו באוויר. כמו אצלנו: עוגה נוטפת מתיקות צורבת, זיקוקים מפיצים כוכבים ניתזים ונושרים, משאלות נלחשות. כמו אצלנו: הם צוחקים. משוחחים בשפה הזאת שפעם הסתתרתי ממנה. שפה ששמעתי רק בשיחות של מבוגרים. של סבא. של סבתא והחברות שלה. שפה שהייתה לי זקנה. מביישת. מתה. והיום אני כמהה להבין אותה.
בליל של צלילים התקשקש סביבי. זכרתי רק מילים בודדות או דקלומים קצרים שסבא דקלם באוזניי. מילים, כמו גחליליות המגיחות מתוך החשכה, שייטו באפלולית הבר בהבהובי אור קלוש והתחברו לפטפוט מתעגל. החברות של סבתא אירה: חיפה, בית הקפה הקבוע, היום הקבוע, השעה הקבועה. החברות של סבתא אירה: בדים רכים, מחליקים כמו קצפת בצבעים סביב גוף דשן. שפתיים אדומות, שופעות דיבור כמו מוזיקה מתלחששת, מתמוגגת בפה, נמסה כמו סוכריית דבש, מצפינה קודים נסתרים, פולטת עשן.
ואם הילדה הייתה מבינה אז את שפתם, תהיתי, אילו סודות נסתרים היו מתעוררים לחיים היום, כאן, מסתחררים כמו מובייל זכוכית מתנצנץ.
דקלום של סבא לופו מתנגן לי בראש ברומנית משובשת מן הסתם:
”סבתא רומנשְטֶה, סבא פְּרינדֶה פֶּשׁטֵה, פֶּשׁטְלֶה סְרַט, שִׁיאימא אָמָנְקַט.”
“סבא מה זה?!”
החיוך שלו מרקיד שפם.
“תסביר לי סבא.”
הוא נתן לי יד, דקלם ושר:
”סבתא רומנייה, סבא מביא דג, הדג הוא מלוח, ואימא אכלה אותו. נכון סבתא?!” הוא פונה לעברה בחיוך.
היא עם הגב. היא בכלים, בסירים, בגיהוץ, הגב שלה רוטן, “לַאסְמְה אמְפַּצֶ’ה, לופו! תעזוב אותי!” היא גוערת בו, “לופו! תעזוב את הילדה כבר מהשטויות שלך!” מסתובבת. שולחת מבט רושף.
לימים שמעתי הרצאה של קובי מידן על שירת נונסנס, והבנתי שאפשר להשתטות לעומק ולחייך גם בלי להבין.
קול החיכוך על פסי המסילה מהדהד רחוק ומעומעם. באוטובוס משוק תלפיות בחיפה, רוכנת ואוחזת בסלי הפלסטיק שלא תתפזר תכולתם, סבתא סיפרה לי על הטראם בגאלאץ. פלא נגלה לי – רכבת קסמים דמיונית שועטת ברחובות עיר. דמיינתי את החשמלית כמו כרכרות מחוברות זו לזו ביצולי ברזל, וחבלים קושרים אותן לכבלים גבוהים. כשקראתי בספרות הילדים האירופית, אולי את אריך קסטנר – הפלא התפוגג. המציאות חלחלה אל האיורים בספרים. הטראם היה טראם.
בסרט. האישה והבחור נכנסים לבית קפה. אפלולית נעימה מכסה אותם. החלל עדיין מואר באורה האדום, המרצד פרפורי נטישה, של השמש. רגע לפני השקיעה היא שולחת הבהובים זוהרים של קרניים אחרונות אל הקירות.
היא ממתינה. הבחור, הנין שלה, ייגש לשולחן שלה. שם היא נהגה לשבת. שם ישבתי אני. היא ישבה תמיד כשמבטה לכיוון העלייה. כך ראתה את סבא מגיע מהמתפרה. ונשמרה.
זה היה השולחן שלה. היא סיפרה לי. שמרו לה אותו. המלצר שלה תמיד נמצא שם, צעיר ונמרץ. הוא מאוהב בה כמו גברים רבים בעיר. יראו זאת. במבט שלו. הוא יקבל אותה בחיוך, ירחיק למענה את הכיסא מהשולחן, ישאל לשלומה ואם לופו בעלה יגיע אף הוא. אולי עוד מעט. היא תהנהן. תשלוף את הכפפות ותדחוס אותן לכיס המעיל. ידיים זעירות. מטופחות.
“הייתי ‘נֵט אֶה קוֹקֵט’,” זה המשפט שנצרב בזיכרון. “נט אה קוקט”. אולי שיבשתי את המילים – משהו שילדים משבשים משמיעה כמו “הַסְפֶּן תעיר” מ”קן לציפור”, אבל הבנתי את משמעותו – זה השיק הנשי הזה, הנוגע קצת בארוטיקה, קצת בלהיות מושכת, אופנתית. להיות זאת שיראו אותה. “צריך לדעת להתלבש טוב!” הייתה מצודדת לעברי מבט כשעמדה מול המראה, “לא יותר מדי. לא פחות מדי!” והלב שלה בער.
היא תזמין מהמלצר שלה תה ועוגת סברינה, כמו תמיד. גם אחר כך, בארץ. תמיד אותו תה חזק מתוק מאוד ועוגת סברינה אצל הקונדיטוריה של הרומני ברחוב הנביאים בחיפה.
בסרט. הנין שלה יֵשב מולה, הם לא קיימים זה עבור זה. הוא יזמין ממלצרית רזה, שקעקוע של ענפי עץ דובדבן ופרחיו משתרגים סביב הזרוע הדקה שלה, אספרסו ארוך. מותר לעשן שם. גם אז. גם היום. היא תוציא מנרתיק סיגריות כסוף סיגריה דקה. המלצר ימהר להביא לה אש. פניה יוארו. המלצר יביט לתוך עיניה והיא תחייך אליו. תפלוט את השאיפה הראשונה של העשן הצדה. הנין, מאה שנה אחר כך, ממש מולה, יוציא ניירות מלבניים דקיקים וקופסת טבק, ויגלגל לעצמו סיגריה. שניהם יאפרו לאותה מאפרת זכוכית קריסטל ששני ברבורים זוקפים ראש משוליה זה לעבר זה.
מאפרה דומה לזו הייתה לה בבית, היא מעולם לא איפרה בה. היא ניצבה על שולחן הזכוכית בסלון רק לנוי. היום המאפרה הזאת, אותה מאפרה, על שולחן הסלון שלי.
“זה יהיה הסימן שהגעת לבית הקפה הנכון,” תאמר האם לבנה, “היא סיפרה לי שזאת מזכרת. היא סחבה אותה כל הדרך ארצה, כל המלחמה, הנדודים, המחנה בקפריסין. מאפרת ברבורים מקריסטל.”
כשישבתי שם, בקפה שלה – הבנתי.
שניהם יביטו אל אותו רחוב. השנים לא שינו אותו. אחד הרחובות היחידים בגאלאץ שלא נהרסו בהפצצות של בעלות הברית במלחמה. לפני מאה שנה חברה שלה תיכנס. היא תראה אותה ותיגש אליה. הן מפטפטות. הצעיר, הנין שלה, ישלוף את המסמכים מהארכיון. תרגמו לו אותם מרומנית לאנגלית. הוא יוציא את התמונה שלה. זאת שאימא שלו מסגרה ועומדת על הפסנתר כל השנים. תמונה של אישה בשחור-לבן עם ברט אדום. סבתא. הוא מעמיק להתבונן בה. בתמונה שלה. היא, באותה עת, תרכין ראשה ותזהה את דמותה המשתקפת בזגוגית המותקנת על השולחן.
כמו בסרט שראיתי בילדותי בטלוויזיה הלבנונית על השד העצוב “קַסְפֶּר”, שהוא מין רואה ואינו נראה והגוף שלו מתמזג בכל דבר, תנועות האישה הצעירה ותנועות הבחור מתמזגות ונבלעות זו בזו ואז יוצאות זו מתוך זו אל עצמן. מה שהיא מספרת לחברה שלה, הוא קורא מתוך המסמכים. בעולם מקביל.
אין עדיין תגובות