ילדה טובה, דם רע

אחרי ולפני

הייתם מצפים שתדעו איך נשמע רוצח.

שלשקרים שלהם יהיה מרקם שונה; איזה שינוי דק שבקושי אפשר לקלוט. קול שמתעבה, שהופך חד ולא אחיד כשהאמת דולפת מתחת לקצוות המשוננים. הייתם מצפים לזה, נכון? כולם חושבים שברגע האמת הם ידעו לזהות את זה. אבל פּיפּ לא זיהתה.

״כזאת טרגדיה, מה שקרה.״

היא ישבה מולו והסתכלה בעיניו הטובות המוקפות קמטי חיוך, והטלפון שלה ביניהם מקליט כל צליל ומשיכה באף וכחכוח בגרון. היא האמינה להכול, לכל מילה.

האצבעות של פיפ ריפרפו על משטח העקיבה להחזיר את קובץ האודיו לאחור שוב.

״כזאת טרגדיה, מה שקרה.״

הקול של אליוט וורד נשמע פעם נוספת ברמקולים, ממלא את חדרה החשוך. ממלא את ראשה.

עצירה. לחיצה. חזרה.

״כזאת טרגדיה, מה שקרה.״

היא הקשיבה לזה אולי מאה פעמים. אולי אפילו אלף. ולא היה שם כלום, שום דבר מסגיר, שום שינוי כשעבר בין שקרים לחצאי־אמיתות. האיש שראתה בו פעם כמעט אבא. אבל גם פיפ שיקרה, נכון? היא יכלה לומר לעצמה שעשתה את זה כדי להגן על האנשים שאהבה, אבל לא זאת בדיוק הסיבה שנקב בה אליוט? פיפ התעלמה מהקול הזה בראשה; האמת נחשפה, או לפחות רובה, ובזה היא נאחזה.

היא המשיכה הלאה בהקלטה, אל החלק הנוסף שגרם לשערותיה לסמור.

״ואתה חושב שסאל הרג את אנדי?״ שאל קולה של פיפ מהעבר.

״… הוא היה כזה ילד מקסים. אבל בהתחשב בראיות, אני לא רואה איך ייתכן שהוא לא עשה את זה. אז למרות שזה לא נשמע הגיוני, נראה שאני חושב שכן. אין הסבר אחר —״

הדלת של פיפ נדחפה פנימה בחבטה.

״מה את עושה?״ קטע את ההקלטה קול מההווה, במשפט שהסתיים בגיחוך כיוון שהוא ידע טוב מאוד מה היא עושה.

״הפחדת אותי, ראווי,״ אמרה פיפ ברוגז, ומיהרה לרכון קדימה לעצור את קובץ האודיו. אין סיבה שראווי ישמע שוב את הקול של אליוט וורד, לעולם לא.

״את יושבת כאן בחושך ומקשיבה לדבר הזה, אבל אני המפחיד?״ שאל ראווי. הוא לחץ על מתג האור, והבוהק הצהבהב הוחזר מהשיער הכהה הצונח על מצחו. הוא עשה את הפרצוף הזה שתמיד השפיע עליה, ופיפ חייכה כי היה בלתי אפשרי לא לחייך.

היא הרחיקה את הכיסא בגלגול מהשולחן שלה. ״איך נכנסת בכלל?״

״ההורים שלך וג׳וש היו בדרך החוצה, עם פאי לימון מאוד מרשים.״

״אה כן,״ היא אמרה. ״משלחת קבלת הפנים השכונתית. זוג צעיר בדיוק עבר לבית של משפחת צ׳ן בהמשך הרחוב. אמא סגרה את העסקה. בני הזוג גרין… אולי בראון, אני לא זוכרת.״

היה מוזר לחשוב על משפחה אחרת גרה בבית הזה, חיים חדשים שמתאימים את עצמם לחללים הישנים. חברה הטוב של פיפ זאק צ׳ן גר שם, מרחק ארבעה בתים ממנה, מאז שפיפ עברה לכאן בגיל חמש. זאת לא היתה פרידה אמיתית; היא עדיין פגשה את זאק בבית הספר כל יום, אבל ההורים שלו החליטו שהם לא מסוגלים להמשיך לגור בעיירה הזאת, לא אחרי כל הבעיות האלה שהיו. פיפ היתה משוכנעת שהם רואים בה חלק גדול מתוך כל הבעיות האלה שהיו.

״דרך אגב, ארוחת הערב בשבע וחצי,״ אמר ראווי, והקול שלו מדלג פתאום במגושם על המילים. פיפ הסתכלה עליו; רגע, הוא לובש את החולצה הכי יפה שלו, מוכנסת מקדימה, ו… אלה נעליים חדשות? הוא התקרב צעד והיא הריחה אפטרשייב, אבל הוא עצר לפני שהגיע אליה, לא נישק אותה על המצח או העביר יד בשערה. במקום זה הוא הלך והתיישב על המיטה שלה וניסה למצוא מה לעשות עם הידיים.

״אז הקדמת כמעט בשעתיים,״ חייכה פיפ.

״כ־כן.״ הוא השתעל.

למה הוא כל כך נבוך? היום היה יום האהבה, הראשון שלהם מאז שהכירו, וראווי הזמין להם שולחן במסעדת ״הסירנה״ מחוץ לעיירה. החברה הכי טובה של פיפ, קארה, היתה משוכנעת שהערב ראווי מתכוון להציע לפיפ להיות החברה שלו באופן רשמי. היא אמרה שהיא מוכנה לשים על זה כסף. המחשבה גרמה למשהו להתעורר בבטן של פיפ, חמימות שהתרוממה עד החזה שלה. אבל אולי לא זה היה העניין: יום האהבה היה גם יום ההולדת של סאל. אחיו הבכור של ראווי היה חוגג היום יום הולדת עשרים וארבע, אם היה חי מעבר לגיל שמונה־עשרה.

״כמה התקדמת?״ שאל ראווי וסימן אל המחשב הנייד שלה. תוכנת העריכה ״אודסיטי״ מילאה את המסך בקווים כחולים מזדקרים. הסיפור כולו היה שמור בקווים הכחולים האלה. מתחילת הפרויקט שלה ועד סופו; כל שקר, כל סוד. אפילו כמה מאלה שלה.

״עד הסוף,״ אמרה פיפ, והמבט שלה עבר אל המיקרופון החדש המחובר למחשב שלה בחיבור USB. ״גמרתי הכול. שישה פרקים. הייתי חייבת לעבוד עם תוכנת הפחתת רעשים בכמה מהראיונות הטלפוניים כדי לשפר את האיכות, אבל הכול גמור.״

ובקלסר פלסטיק ירוק ליד המיקרופון היו טופסי ההסכמה ששלחה לכולם. הם הוחזרו לה חתומים, מאשרים לפרסם את הראיונות איתם בפודקאסט. אפילו אליוט וורד חתם על טופס בכלא. שני אנשים סירבו: סטנלי פורבס מעיתון העיירה וכמובן מקס הייסטינגס. אבל פיפ לא היתה זקוקה לקולות שלהם כדי לספר את הסיפור; היא השלימה את הפערים באמצעות הרשומות ביומן התיעוד שלה, שהוקלטו כמונולוגים.

״כבר גמרת?״ אמר ראווי, למרות שלא היה אמור להיות מופתע. הוא הכיר אותה, אולי טוב יותר מכל אדם אחר.

רק שבועיים עברו מאז שעמדה באולם בית הספר וסיפרה לכולם מה קרה באמת. אבל אמצעי התקשורת בכל זאת לא סיפרו את הסיפור כמו שצריך; אפילו עכשיו הם נצמדו לגרסאות שלהם, כי הן היו נקיות יותר, מסודרות יותר. אבל תיק אנדי בל ממש לא היה מסודר.

״אם את רוצה שמשהו ייעשה כמו שצריך, את חייבת לעשות אותו בעצמך,״ אמרה פיפ, והמבט שלה טיפס אל הקווים הקופצים של קובץ האודיו. היא לא הצליחה להחליט אם זאת התחלה של משהו או סוף של משהו. אבל היא ידעה באיזה מהשניים היא רוצה.

״אז מה עכשיו?״ שאל ראווי.

״אני אייצא את קבצי הפרקים, אעלה אותם ל׳סאונדקלאוד׳ בתדירות של פעם בשבוע ואז אעתיק את פיד ה־RSS לשירותים כמו ׳אייטונס׳ או ׳סטיצ׳ר׳. אבל עדיין לא סיימתי לגמרי,״ היא הוסיפה. ״אני צריכה להקליט את הפתיח, עם נעימת פתיחה שמצאתי ב׳אודיו ג׳נגל׳. אבל כדי להקליט פתיח צריך שם לפודקאסט.״

״אהא,״ אמר ראווי והתמתח לאחור. ״אנחנו עדיין נטולי שם, גברת פיץ־אָמוֹבּי?״

״כן,״ היא אמרה. ״צימצמתי את זה לשלוש אפשרויות.״

״קדימה, בואי נשמע,״ הוא אמר.

״לא, אתה תצחק עלי.״

״לא אני לא,״ הוא אמר, בכובד ראש אך עם חיוך קטנטן.

״טוב.״ היא הסתכלה על ההערות שכתבה לעצמה. ״האפשרות הראשונה: ׳עיוות דין תחת המיקרוסקופ׳. מה — ראווי, אני רואה שאתה צוחק.״

״זה היה פיהוק, אני נשבע.״

״טוב, אתה לא תאהב גם את האפשרות השנייה כי היא ׳אנדי בל: מקרה של תיק סגור ב —׳ ראווי, תפסיק!״

״מה — סליחה, אני לא מצליח,״ הוא אמר, וצחק עד דמעות. ״פשוט… מכל התכונות הרבות שלך, פיפ, יש דבר אחד שחסר לך —״

״חסר?״ היא סובבה את הכיסא שלה אליו. ״ חסר לי משהו?״

״כן,״ הוא אמר, והסתכל ישירות בעיניה שניסו להיראות קשוחות. ״חסרה לך תיאטרליות. את נטולת תיאטרליות כמעט לגמרי, פיפ.״

״אני לא נטולת תיאטרליות.״

״את צריכה למשוך אנשים, לסקרן אותם. שתהיה שם מילה כמו ׳רצח׳ או ׳מתה׳.״

״אבל זה צהוב.״

״וזה בדיוק מה שאת צריכה כדי שאנשים באמת יקשיבו,״ הוא אמר.

״אבל כל האפשרויות שלי מדויקות ו —״

״משעממות?״

פיפ זרקה עליו מרקר צהוב.

״את צריכה משהו עם חריזה, או אליטרציה. משהו עם…״

״תיאטרליות?״ היא אמרה בקול ראווי שלה. ״אז תחשוב אתה על שם.״

״רגעים של רצח,״ הוא אמר. ״לא… אולי עיירה קטנה, סודות גדולים.״

״איכס, לא,״ אמרה פיפ.

״את צודקת.״ ראווי קם והתחיל לצעוד הלוך ושוב. ״הייחודיות שלך היא בעצם את. נערה בת שבע־עשרה שפיענחה תיק שהמשטרה סגרה מזמן. ומה את?״ הוא הסתכל עליה וצימצם עיניים.

״חסרת תיאטרליות, מתברר,״ היא העמידה פנים רגוזות.

״תלמידה,״ חשב ראווי בקול רם. ״נערה. פרויקט. אה, מה את אומרת על פרויקט הרצח שלי?״

״לא.״

״אוקיי…״ הוא לעס את השפה התחתונה והבטן של פיפ התכווצה בתגובה. ״טוב, אז משהו עם רצח, או להרוג או מוות. ואת פיפ, את תלמידה ואת טובה ב… או וואו,״ הוא אמר פתאום והעיניים שלו נפערו. ״יש לי!״

״נו?״ היא אמרה.

״לא, פשוט יש לי את זה,״ הוא אמר, ונראה הרבה יותר מדי מרוצה מעצמו.

״אז מה זה?״

״ המדריך לרצח לילדות טובות.״

״לאאאא.״ פיפ ניענעה את ראשה. ״זה גרוע, הרבה יותר מדי מתאמץ.״

״על מה את מדברת? זה מושלם.״

״ילדות טובות?״ היא אמרה בפקפוק. ״אני בת שמונה־עשרה עוד שבועיים; אני לא מוכנה להציג את עצמי בצורה מקטינה.״

״ המדריך לרצח לילדות טובות,״ אמר ראווי בקול עמוק של קריין טריילרים. הוא משך את פיפ מהכיסא שלה וסיחרר אותה לעברו.

״לא,״ היא אמרה.

״כן,״ הוא השיב. הוא הניח יד על המותן שלה ואצבעותיו החמימות מרקדות במעלה צלעותיה.

״בשום פנים ואופן לא.״