ילדי עץ הסיגלון‏

נדה נולדה בכלא אווין שבטהראן. לאימא שלה הרשו להיניק אותה חודשים ספורים בלבד, ואז היא נלקחה ממנה. בשכונה אחרת בָּעיר אומיד בן השלוש, שישב במטבח וליקק יוגורט מאצבעותיו, נאלץ להיות עד למעצר של הוריו, הפעילים הפוליטיים. למעלה מעשרים שנה לאחר הטיהור האלים בבתי הכלא של טהראן, שיידה מגלה שאביה הוצא להורג, ושתהום השתיקה שהפרידה כל השנים בינה לבין אמה נובעת לא רק מן האֵבל, אלא גם מן הייסורים והאימה בעקבות הרצח. אלה הם ילדי עץ הסיגלון. רומן הביכורים המדהים הזה מלווה קבוצה של אימהות, אבות, ילדים ואוהבים בטהראן של אחרי המהפכה ומצייר תמונה מרגשת של שלושה דורות של גברים ונשים שהאהבה והשירה מעוררות בהם השראה, האידיאולוגיה בוערת בהם, והם מנסים להגשים חלומות של צדק וחירות. סהאר דליג´אני מצליחה ללכוד בשפה מהפנטת את הפן האינטימי של המהפכה וכובד ההיסטוריה, וסיפורה הוא מחווה מרגשת לכל מי שאי־פעם התייצב לקחת חלק במאבק. סהאר דליג´אני נולדה בכלא אווין שבטהראן בשנת 1983, גדלה בקליפורניה וכיום מתגוררת עם בעלה בטורינו. הספר ראה אור עד כה ביותר מעשרים וחמש מדינות. "ספר יפהפה נוקב, גדוש דמויות נוגעות ללב ושפה פואטית, המפליא לתאר את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין הורה לילד ואת התשוקה והמסירות של עם למולדתו, למרות שלל מגרעותיה." (בוקליסט) "הרואי ושובר לב." (פבלישרס ויקלי)

מקט: 15100343

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

נדה נולדה בכלא אווין שבטהראן. לאימא שלה הרשו להיניק אותה חודשים ספורים בלבד, ואז היא נלקחה ממנה. בשכונה אחרת בָּעיר […]

---

1983

כלא אֶווין, טהראן

אָזאר ישבה על רצפת המתכת הגלית של הטנדר, מצטנפת כנגד הדופן. הרחובות המתפתלים הטו את המכונית מצד לצד, מטלטלים אותה הלוך ושוב. בידה הפנויה היא נאחזה במשהו דמוי ידית. היד השנייה היתה מונחת על הבטן הנוקשה והבולטת שלה שהתכווצה ונמתחה, גורמת לנשימה חטופה, לא סדירה. גל כאב לוהט בקע מעמוד השדרה שלה והתפרץ בכל גופה. אזאר השתנקה, נאחזה בצ’אדוֹר שעטף אותה בכוח כזה, שמפרקי האצבעות שלה הלבינו. כל פנייה הטיחה אותה שוב אל דופנות המכונית. כל מהמורה או בור בכביש העיפו את גופה לעבר הגג, כשהתינוק שבבטנה מתאבן, מתכווץ. הכיסוי על עיניה היה לח מזיעה.

היא הרימה את ידה וניגבה את הלחות מפניה. היא לא העזה להסיר את כיסוי העיניים, למרות שלא היה שם, בתא האחורי של הטנדר, איש מלבדה. אבל היא ידעה שיש מאחוריה חלון. היא חשה בזגוגית כשטיפסה ונכנסה לכאן. האחות — חברת תנועת המהפכה — עלולה להסתובב ולראות אותה מבעד לחלון, או שהם עלולים לעצור בפתאומיות כזאת, שלא יהיה לה זמן להחזיר את כיסוי העיניים למקומו.

לא היה לה מושג מה יקרה אם יתפסו אותה כשעיניה פקוחות, והיא לא ממש רצתה לדעת. היו פעמים שניסתה לשכנע את עצמה, שהפחד שהתגנב לתוכה וביקע אותה מבפנים אינו מוצדק; איש מעולם לא הרים עליה יד, לא דחף אותה, לא איים עליה. לא היתה לה סיבה לחשוש מהם, מהאחיות והאחים, שום סיבה ממשית. ובכל זאת היו הצרחות שזיעזעו את קירות בית הכלא, מפלחות את המסדרונות הריקים, מעירות את האסירים בלילה, קוטעות את שיחותיהם במהלך הארוחה כשחלקו את האוכל, כופות עליהם לנצור את לשונם כל הערב, בלסתות מהודקות ואיברים מוצמתים. איש לא ידע מאין מגיעות הצרחות. איש לא העז לשאול. היה ברור שאלה צווחות של כאב. איש לא יכול היה לבלבל את יללות הכאב האלה עם משהו אחר; אלה היו זעקות של גוף ללא מהות, מופקר, שנמחץ לכדי כתם חסר צורה, שאות החיים היחיד בו היה הכוח שבו יכול היה לנפץ את השקט שבין כותלי הכלא. ואיש לא ידע מתי יגיע תורו שלו, מתי הוא יהיה זה שייעלם בקצה המסדרון, ולא ייוותר ממנו דבר מלבד יללות. כך הם חיו וחיכו ומילאו פקודות תחת צלו של הענן המאיים, שברור כי לא יוכלו לחמוק ממנו לעד.

מבעד לפתח זעיר, איפשהו מעל ראשה של אזאר, פלש לתוך המכונית השאון העמום של עיר מתעוררת: תריסים מורמים, מכוניות צופרות, ילדים צוחקים, סוחרים מכריזים בקול על מרכולתם. מבעד לחלון היא שמעה גם צלילים מקוטעים של פטפוט וצחוק שהגיעו מקדמת המכונית, אם כי היו בלתי מפוענחים. היא הצליחה לשמוע רק את פרצי הצחוק הגסים של האחות, שצחקה ממשהו שאחד האחים בדיוק גמר לספר. אזאר ניסתה להתעלם מהקולות שבתוך הטנדר ולהתרכז ברחש שהגיע מהעיר שבחוץ — טהראן, עירהּ האהובה, עיר שאותה לא ראתה ולא שמעה כבר חודשים. היא תהתה עד כמה היא השתנתה, עכשיו שהמלחמה הנמשכת עם עיראק נכנסה לשנתה השלישית. האם להבות המלחמה הגיעו עד לטהראן? האם אנשים עזבו אותה? אם לשפוט על פי הקולות שבחוץ, הכול נמשך כרגיל, אותה מהומה, אותו שאון של מאבקי הישרדות. היא תהתה מה הוריה עושים ברגע זה. אמא בטח בתור במאפייה; אבא בטח עולה על האופנוע שלו ויוצא לעבודה. עם המחשבה עליהם משהו כמו לפת את גרונה. היא הרימה את הראש, פערה את הפה וניסתה לגמוע את האוויר שחילחל מבעד לפתח הצר.

ראשה נזרק לאחור ונשימתה היתה כבדה, כבדה כל כך שהגרון שלה בער והיא התחילה להשתעל. היא התירה את הקשר ההדוק של כיסוי הראש שלה מתחת לסנטר והניחה לצ’אדור להחליק מראשה. היא הידקה את אחיזתה בידית שבדופן המכונית, ובישיבה נוקשה ניסתה להתמודד עם הטלטלות והתנודות הפתאומיות של המכונית, כשפרץ כאב נוסף פילח את גופה כמו קליע של אקדח. אזאר ניסתה להזדקף במקומה. המחשבה שתיאלץ ללדת כאן, על רצפת המתכת של הטנדר, ברחובות מלאֵי המהמורות האלה, לקול הצחוק הצווחני של האחות, עוררה בה צמרמורת. היא שבה והידקה את אחיזתה בידית, שאפה שאיפה עמוקה וניסתה להחניק את הדחף שעלה ממעמקי גופה. היא היתה נחושה לשמור את התינוק בתוכה עד שיגיעו לבית החולים.

אלא שאז אזאר חשה שצף פתאומי בין רגליה ועצרה את נשימתה בעוד הזרם הבלתי נשלט ניגר במורד ירכה. היא השליכה הצידה את הצ’אדור. היא נגעה בקצות אצבעותיה בזהירות בתחתונים, וחרדה מילאה אותה. היא ידעה שבשלב מסוים אצל נשים בהיריון ישנה ירידת מים, אבל לא היה לה מושג מה קורה אחר כך. האם זה אומר שהלידה תתרחש ממש עכשיו? האם זה מסוכן? אזאר התחילה לקרוא ספר על היריון בדיוק כשהם הגיעו לביתה. היא עמדה בתחילת הפרק על ירידת מים, צירים והתיק שיש לארוז לבית החולים, כשדפקו ברעש כזה על הדלת שלה, כאילו הם עומדים לשבור אותה. כשגררו אותה החוצה, הבטן שלה כבר החלה לבלוט.

היא הידקה את הלסת, ולבה הלם בפראות. הלוואי שאמא שלה היתה יכולה להיות שם, כדי שתוכל להסביר לה מה קורה. אמא עם הקול העמוק והפנים העדינות. אזאר השתוקקה למשהו מאמא שלה שתוכל להיאחז בו, בגד כלשהו, כיסוי הראש שלה. זה היה עוזר.

היא רצתה כל כך שאיסמעיל יהיה שם, כדי שיוכל להחזיק בידה ולומר לה שהכול יהיה בסדר. הוא היה נבהל אם היה רואה אותה במצב כזה, דואג עד אימה. הוא היה נועץ בה את עיניו הבוהקות החומות כאילו הוא רוצה לטרוף את הכאב שלה, לקחת אותו לעצמו. יותר מכל דבר הוא שנא לראות אותה בכאבה. כשנפלה מהכיסא שעליו טיפסה כדי לקטוף ענבים מהגפן, הוא היה המום כל כך כשראה אותה מתפתלת על הרצפה, וכמעט פרץ בבכי כשאסף אותה בזרועותיו. “חשבתי ששברת את עמוד השדרה,” אמר לה לאחר מכן. “אם משהו יקרה לך פעם, אני אמות.” האהבה שלו גרמה לה להרגיש כמו הר, יציבה, בת אלמוות. היא נזקקה לאהבה החובקת־כול הזאת, לעיניים הדואגות האלה, וכאשר לקחה על עצמה להשקיט ולהרגיע אותו, תמיד הצליחה להרגיע גם את עצמה.

היא השתוקקה שאבא שלה יהיה שם, כדי שיוכל לשאת אותה למכונית שלו ולנסוע כמו משוגע לבית החולים.

הטנדר נעצר, ואזאר, שמחשבותיה נקטעו, הסתובבה במהירות לאחור כאילו יכלה לראות. אף שנהמת המנוע דָממה, שום דלת לא נפתחה. ידיה גיששו לעבר כיסוי הראש, הידקו את הקשר והחליקו את הצ’אדור מעל לראשה. גלי הצחוק של האחות התפרצו שוב בקול רם. די מהר התברר כי הם ממתינים שהאח יסיים לספר את סיפורו. אזאר חיכתה להם, ידיה הרועדות מונחות על קצה הצ’אדור החלקלק.

כעבור כמה שניות היא שמעה דלתות נפתחות ונטרקות. מישהו שיחק במנעול הדלת האחורית של הטנדר. ידיה של אזאר נלפתו אל ידית האחיזה, והיא משכה את גופה קדימה. כשהדלתות נפתחו, גופה היה מונח בקצה המכונית.

“צאי,” אמרה האחות והידקה את האזיקים סביב מפרקי ידיה.

אזאר בקושי הצליחה לעמוד. היא נגררה לצדה של האחות, שקועה בחשֵכה שכיסתה את עיניה, תחתוניה הרטובים נדבקים לירכיה. כעבור זמן קצר היא חשה שזוג ידיים נשלח אל מאחורי ראשה והתיר את כיסוי העיניים שלה, והיא מצאה את עצמה עומדת במסדרון מואר קלושות, שמשני צדיו שורות של דלתות סגורות. כמה כיסאות פלסטיק הוצבו ליד הקירות, שהיו מכוסים בכרזות של ילדים בהבעות מאושרות, ותמונה ממוסגרת של אחות רפואית המצמידה את אצבעה לשפתיה להורות על שקט. אזאר חשה הקלה רבה משהבינה שהם הגיעו סוף־סוף לבית החולים של הכלא.

כמה אחיות צעירות חלפו על פניהן בחיפזון. אזאר התבוננה בהן כשנעלמו בהמשך המסדרון. היה משהו יפה בחופש הזה של העיניים, במבט שלה שדילג בקלילות, בחופשיות, מהקירות הירוקים אל הדלתות ומשם אל מנורות הניאון השטוחות השקועות בתקרה, אל האחיות במדים הלבנים ובנעליים הלבנות, מרפרפות סביב, פותחות וסוגרות דלתות, פניהן סמוקות בלהט של עבודה. עכשיו, כשיכלה לראות את הסביבה בדיוק כמו כל האחרים, אזאר הרגישה חשופה פחות. מאחורי כיסוי העיניים היא חשה לא שלמה, כאילו הוטל בה מום, כאילו השקיעו אותה בעולם בִּיצתי של פגיעוּת גופנית, שבו הכול יכול לקרות והיא אינה יכולה להגן על עצמה. עכשיו היא הרגישה כאילו במבט חטוף אחד תוכל להסיר מעליה את הפחד המשתק שחצב לעצמו דרך בתוכה, שגרם לה להרגיש לא שלמה, לא בת אנוש. בעיניים פקוחות, במסדרון המואר קלושות, מוקפת בהמולת החיים וההולדה, אזאר חשה שהיא מתחילה לתבוע לעצמה בחזרה את האנושיות.

מאחורי כמה מהדלתות האלה עלו קולות עמומים של מקהלת תינוקות בוכיים. אזאר הקשיבה בתשומת לב, כאילו שבקריאות הרעב האינסופיות שלהם טמון מסר עבורה, מסר מצדו השני של הזמן, מצדו השני של הגוף והבשר שלה.

אחת האחיות נעצרה מולן. אישה מוצקה עם עיני שקד בוהקות. היא בחנה את אזאר מלמעלה למטה, ואז פנתה אל האחות.

“יום עמוס. אנחנו מנסים להתמודד עם הלחץ של חג הקורבן, ואני לא יודעת אם יש לנו חדר פנוי. אבל בואו לכאן. לפחות נדאג שהרופאה תעיף מבט.”

האחות הובילה אותן במעלה המדרגות, ואזאר טיפסה בקושי. היא נאלצה לעצור מדי כמה צעדים כדי להסדיר את הנשימה. האחות צעדה לפניהן, כאילו מתעלמת מהאסירה הזאת עם התינוק שלה והמצוקה שלה, והזיעה בוהקת על פניה הכחושים.

הן עברו מקומה לקומה, אזאר גוררת את גופה ממסדרון אחד לאחר, מדלת סגורה אחת לאחרת. בסופו של דבר רופאה באחד החדרים סימנה להן להיכנס. אזאר מיהרה להישכב, מפקידה את עצמה בידיה המנוכרות, היעילות, של הרופאה.

היא חשה את התינוק שבתוכה מתוח כמו קשר.

“כמו שאמרתי קודם, לא נוכל להחזיק אותה פה,” אמרה האחות אחרי שהרופאה הלכה, והדלת היטלטלה חרש מאחוריה. “היא לא שייכת לכלא הזה. את צריכה לקחת אותה למקום אחר.”

האחות אותתה לאזאר לקום. הן ירדו במדרגות, מפלס אחרי מפלס, קומה אחרי קומה, ואזאר נאחזה בכוח במעקה, מתוחה, נוקשה, מתנשמת. הכאב החליף הילוך. הוא לפת את גבה, אחר כך את בטנה. היא התנשמה והרגישה כאילו ידיים ענקיות עוקרות מתוכה את התינוק. לרגע אחד הוצפו עיניה דמעות, והיא הוצפה בושה. היא חרקה שיניים ובלעה את הרוק. זה לא מקום לדמעות — לא במדרגות האלה, לא במסדרונות הארוכים האלה.

לפני שעזבו את בית החולים, האחות וידאה שהכיסוי עוטף הרמטית את עיניה האדומות של האסירה.
***

היא שוב על רצפת המתכת הגלית של הטנדר, הדלתות נטרקו וננעלו. עמד שם ריח חריף של חום ומצוקה עזה. ברגע שהמנוע התעורר, הפטפטת בקדמת המכונית שבה לחיים מאותה נקודה שבה הופסקה קודם. האחות נשמעה נרגשת. היה גוון פלרטטני בקולה ובצחוק הצווחני שלה.

אזאר חזרה לתנוחה הקודמת, ישיבה שמוטה קלות, לאה. הטנדר זיגזג את דרכו בתוך מהומת התנועה, והיא נזכרה בפעם הראשונה שהביאה את איסמעיל לביתה. זה היה יום חם, די דומה להיום. היה לו ריח מתוק, של סבון ושל אושר, כשהלך לצדה ברחוב הצר. היא רצתה להראות לו מאיפה היא באה, כך אמרה לו, את הבית שבו חייתה עם גדר האבן הנמוכה, המזרקה הכחולה ועץ הסיגלון שחלש על הכול. הוא חשש; מה יקרה אם הוריה יחזרו ויתפסו אותם שם? אבל הוא בא בכל זאת. “לא יקרה כלום, רק סיור מהיר,” הבטיחה לו אזאר בחיוך ומשכה את ידו. הם רצו מחדר לחדר, לא מרפים, זה מזה, מניחוח הפרחים שעטף אותם.

היא שאלה את עצמה איפה איסמעיל עכשיו ואם הוא בסדר. כבר חודשים שלא שמעה ממנו דבר, חודשים שבהם לא היה לה מושג אפילו אם הוא עדיין חי. לא, לא, לא. היא טילטלה את ראשה שוב ושוב. אסור לה לחשוב על זה. לא עכשיו. היא שמעה מכמה אסירים חדשים, שגם את הגברים העבירו לכלא אווין. את רוב הגברים. אלה שהצליחו להגיע לאווין, הם אלה ששרדו את החקירות ואת כל שאר הדברים בבית המעצר “קוֹמיטֶה מוֹשטָראק”, שעליהם לא העזה לחשוב. היא היתה בטוחה שאיסמעיל נמצא ביניהם. היא היתה משוכנעת שהוא נמצא איתה בכלא אווין. הוא מוכרח להיות.

הטנדר נעצר שוב, והדלת נפתחה לרווחה. אלא שהפעם לא הסירו מעליה את כיסוי העיניים. השמש חדרה מעט בעד הכיסוי ואל תוך עיניה של אזאר כשכשלה אל מחוץ למכונית, מדשדשת לצד האחות והאחים אל תוך בניין נוסף, ואז לאורך מסדרון. הם בטח נכנסו למחלקת היולדות של בית חולים אחר, משום שעד מהרה מילאו את אוזניה גניחות וצרחות של נשים. אזאר נמלאה תקווה. אולי עכשיו יוכלו להפקיד אותה בידיים הבטוחות של הרופאים. אולי עכשיו המצוקה שלה תחלוף. כיסוי העיניים החליק מעט בצד אחד, ומבעד לפתח שנוצר היא התבוננה בהתרגשות באריחי הרצפה האפורים שכיסו את המסדרון האחרון וברגלי המתכת של הכיסאות שליד הקירות. היא חשה את האנשים שחלפו על פניה במהירות, אולי אחיות, נעליהן הרכות משמיעות קול צעדה עמום בפרוזדור. גופיהן הנחפזים הניעו משב אוויר חטוף על פניה.

אלא שזמן קצר לאחר מכן אזאר מצאה את עצמה שוב עולה במדרגות. קולותיהן של הנשים הגונחות הלכו והתרחקו. היא זקפה את אוזניה וידעה שמוציאים אותה ממחלקת היולדות. זוויות עיניה התעוותו. כשבסופו של דבר נעצרו ודלת נפתחה, היא הובלה לתוך חדר ונאמר לה לשבת. היא התיישבה באיטיות על כיסא מעץ, מותשת. זיעה נטפה ממצחה ואל תוך עיניה, כשפֶּרץ של כאב שב ואחז בה. הרופא תכף יגיע, חשבה לעצמה אזאר בניסיון להתנחם.

אלא שדי מהר היא הבינה שלא לרופא היא מחכה שם, משום שמאחורי הדלת הסגורה הגיע קול הדשדוש של כפכפי פלסטיק מתקרבים; הרעש הלך והתגבר. היא ידעה מה פירושו, ולשמעו ידעה שעליה להתכונן. היא נאחזה במתכת החמה, המיוזעת, של האזיקים ועצמה בכוח את עיניה בתקווה שקול הדשדוש יחלוף על פני הדלת ויעזוב אותה לנפשה. כשהקולות מאחורי הדלת נָדַמוּ, לבה של אזאר צנח; הם באו לכאן בגללה.

הדלת נפתה בחריקה. היא הציצה מתחת לכיסוי העיניים וראתה בחטף מכנסיים שחורים ואצבעות רגליים רזות של גבר עם ציפורניים ארוכות ומחודדות. היא שמעה אותו מסתובב בחדר, גורר כיסא בחריקה על הרצפה ומתיישב. גופה של אזאר התכווץ במתח אל מול הישות המבשרת רעות שהיא לא יכלה לראות, אבל חשה את נוכחותה בכל מולקולה בגופה. הילד שבתוכה דחק והתפתל. היא התכווצה, לופתת את הצ’אדור.

“שֵם ושם משפחה?”

אזאר אמרה לו את שמה בקול רועד. היא אמרה את שם המפלגה שאליה השתייכה, את שמו של בעלה. דקירה נוספת של כאב, והיא רכנה מקופלת, יבבה נפלטת מפיה. אבל האיש כאילו לא שמע ולא ראה. השאלות הוסיפו להתגלגל אוטומטית מלשונו, כאילו הוא קורא רשימה שניתנה לו, ושהוא עצמו אינו מתמצא בה כלל. היתה בקולו תוקפנות שנבעה מהשעמום העמוק והמסוכן של חוקר שעייף משאלותיו שלו עצמו.

היה חם מאוד בחדר. מתחת לשכבות המחוספסות של הגלימה והצ’אדור שלה, גופה היה ספוג זיעה. האיש שאל אותה מתי עצרו את בעלה. היא סיפרה לו מתי ואת מי היא מכירה ואת מי לא. קולה רעד מייסורים כשגלי כאב שטפו אותה. אני חייבת להישאר רגועה, היא אמרה לעצמה. אסור לי לגרום סבל לתינוק. היא טילטלה את ראשה כדי לגרש את הדימוי שחזר ועלה בדמיונה: דימוי של ילד, הילד שלה — מעוות, שבור, מראה של מצוקה בלתי הפיכה. כמו הילדים בביאפרה. אזאר נאנקה. זיעה נטפה במורד גבה.

איפה התקיימו הפגישות? האיש שאל. כמה מהם השתתפו בכל פגישה? בעודה נאחזת בכוח בכיסא ומתגוננת מפני דקירות מחודשות של כאב שמילאו את כל כולה, ניסתה אזאר לזכור את התשובות הנכונות. כל התשובות שענתה בחקירה, בזו אחר זו. אסור לה למסור פרט שונה ממה שאמרה קודם. לא תאריך, לא שם, לא בדל מידע או היעדר מידע. היא ידעה למה היא שם, למה הם חשבו שזה הזמן המושלם לחקור אותה, להגיע אליה. תישארי רגועה, היא חזרה ואמרה לעצמה בזמן שענתה לו. היא נמנעה מלנקוב בשמות, תאריכים, מקומות, מפגשים וניסתה להישאר רגועה, מדמיינת את כפות הרגליים של התינוק, כפות הידיים שלו, הברכיים, צורת העיניים, הצבע שלהן. גל נוסף של כאב המריא והתנפץ בתוכה. היא התפתלה, המומה מעוצמת הכאב. היא מעולם לא דמיינה שכאב כזה אפשרי. היא טבעה בו בלי יכולת לצאת. אצבעות, מפרקי אצבעות, נחיריים, תנוכי אוזניים, צוואר.

איפה היא הדפיסה את העלונים? היא שמעה את האיש חוזר על השאלה. היא ניסתה לענות, אבל הצירים כמו בלעו אותה, מונעים ממנה להוציא הגה. היא רכנה קדימה ונאחזה בשולחן שלפניה. היא שמעה את עצמה גונחת. טבור, שיער שחור, קימורי הסנטר. היא נשמה נשימה עמוקה. היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף. היא נשכה לעצמה את הלשון. היא נשכה את השפתיים. טעם הדם התערבב ברוק שלה. היא נשכה את מפרקי האצבעות המחווירים שלה.

אבל ככל שהכאב של אזאר התעצם, כך הלך ונמוג העולם שבחוץ. היא כבר לא הצליחה לשמוע שום דבר, ולא היתה מודעת למתרחש סביבה. גלים של כאב שיגרו אותה לחלל שבו שום דבר אחר לא התקיים, שום דבר מלבד מצוקה כל כך חריפה ובלתי נתפסת, שנדמה שהיא איננה עוד חלק ממנה, אלא נסיבת חיים, מצב קיומי. היא כבר לא היתה גוף; היא היתה חלל שבו הכול התכווץ והתפתל, שבו כאב — טהור ואינסופי — שלט בכול.

היא לא ידעה כמה זמן חיכה האיש לתשובה שלה בנוגע לעלונים — זו מעולם לא הגיעה. היא היתה בהכרה חלקית בלבד כשסוף־סוף שמעה אותו סוגר מחברת מן הסתם. היא ידעה שהחקירה הסתיימה. תחושת ההקלה כמעט סיחררה אותה. היא לא שמעה את האיש קם ממקומו, אבל זיהתה את דשדוש רגליו המתרחק. מיד לאחר מכן היא שמעה את קולה של האחות אומר לה לקום. אזאר כשלה אל מחוץ לחדר, חצתה את המסדרון, מלווה באחות ובמישהו אחר, כנראה אחות רפואית. היא בקושי הצליחה להדביק את קצב ההליכה שלהן. היא נגררה אחריהן, כמעט מקופלת לשניים, מתנשמת במהירות. האזיקים היו כבדים עד אימה על מפרקי הידיים שלה. הן ירדו קומה אחת במדרגות. קול בכיין של הנשים שב ומילא את אוזניה של אזאר.

“הגענו,” אמרה האחות הרפואית כשנעצרו.

האחות התירה את האזיקים והסירה את כיסוי העיניים של אזאר.

היא עלתה על מיטה צרה בחדר שהיו בו אחיות ורופאה. הקיר שמימינה הואר בשמש אחר צהריים עזה. בהפוגה שבין הצירים אזאר שקעה עמוקות לתוך התשישות שלה, זרועותיה מוטלות על המיטה לצדה, והיא מתבוננת בכתם השמש המרצד ומפקידה את עצמה בידיה של הרופאה שבדקה אותה.

האחות עמדה ליד הרופאה והתבוננה בשתיקה. אזאר סירבה להביט בה. היא סירבה להכיר בנוכחותה של האחות שם בתקווה לשכוח לגמרי מקיומה. לא רק את האחות היא רצתה לשכוח, אלא את כל מה שנוכחותה סימלה: את השבי שלה, הבדידות שלה, הפחד שלה, לידת התינוק בכלא. היא היתה עכשיו זרה, מוקפת אנשים שראו בה אויב שיש לאלף ולהביס, שעצם קיומו הוא מכשול לשלטון שלהם, להבחנה שלהם בין טוב לרע, בין מוסרי ללא מוסרי. אנשים שתיעבו אותה משום שסירבה לראות במה שהציעו את המטרה שלשמה נלחמה; אנשים שראו בה אויבת משום שסירבה להכיר בכך שהאלוהים שלהם מחזיק בכל התשובות.

אזאר רצתה לעצום עיניים ולהעמיד פנים שהיא מישהי אחרת, בזמן אחר, במקום אחר, בחדר בית חולים אחר, שבו איסמעיל עומד לצדה, מלטף את פניה, מביט בה בדאגה, מחזיק את ידה ולא מרפה, והוריה מחכים בחוץ, אבא שלה צועד הלוך ושוב במסדרון, אמא שלה אוחזת את תיק בית החולים שלה בין אצבעותיה המתוחות, יושבת על קצה הכיסא, מוכנה לזנק לתוך החדר כשתידרש לכך.

כאן אם תושיט את ידה, היא תושב ריקם. חלל ריק. היא לגמרי לבד.

“התינוק התהפך.” אזאר שמעה את קולה של הרופאה והביטה מטה לעבר הבטן שלה. הגוש המתוח שהופיע מתישהו באזור הטבור שלה, נראה כעת כאילו טיפס מעלה אל החלל שבין שדיה.

הרופאה פנתה לשתי הנשים שמאחוריה. “אנחנו צריכות לדחוף אותו למטה.”

פיה של אזאר יבש. לדחוף למטה? איך? הנשים, כנראה מיילדוֹת, התקרבו אליה. הפנים הקמוטות שלהן וידיהן הדיפו צחנה פרובינציאלית של כפרים רחוקים בעיקולן של דרכים בוציות צרות. הן החזיקו בידיהן פיסות בד קרועות. נשימתה של אזאר כמעט נעתקה מפחד. מה הן מתכוונות לעשות בפיסות הבד האלה? מה הן מתכוונות לעשות לה? לסתום לה את הפה כדי שבחוץ לא ישמעו אותה צורחת? הנשים הביטו באחות, שמשכה פיסת בד אחת והראתה להן איך לקשור את רגלה של אזאר. אזאר התכווצה למגע האצבעות הלחות המחוספסות, שכפתו אותה לסורגי המיטה. הנשים היססו תחילה, אבל בסופו של דבר ביצעו את המטלה. אחת מהן תפסה את רגליה של אזאר והשנייה את זרועותיה. אזאר טולטלה בעוצמה. תמה ההפוגה; הכאב חזר.

הרופאה כיסתה את רגליה של אזאר בשמיכה ורכנה קדימה לפניה. “אנחנו מתחילים.”

אחרי שקשרו אותה, המיילדות שילבו אצבעות והניחו את ידיהן ליד שדיה של אזאר. היא התבוננה בהן, חסרת אונים וכואבת, לבה הולם בפראות בחזהּ. היא פחדה מהן, ממה שהן עלולות לעשות לה, לתינוק שלה. האם זה בכלל בית חולים אמיתי? מי הנשים האלה ומאין הן באו? האם הן יודעות מה הן עושות?

היא שמעה את עצמה נאנקת. הנשים שאפו שאיפת הכנה עמוקה כמו מתאגרפים האוגרים כוח לפני קרב. ואז, בעיניים פעורות ושפתיים מצקצקות, בידיים שאולי פעם לחצו על בטנה התפוחה של פרה או משכו ברגליו הרועדות של טלה, הן דחפו דחיפה עזה את הגוש, את התינוק שלה.

לרגע אחד אזאר קפאה, משותקת מהעוצמה האלימה של הדחיפה. ואז צְרחה, פראית וזרה, פרצה מתוך גרונה. צרחה עזה כל כך, שכל גופה רעד כשהידהד אותה. היא רכנה קדימה, מנסה בכל כוחה לדחוף ממנה את הנשים, לסלק אותן מהבטן שלה, מהתינוק שלה. האם הן ימעכו את התינוק למוות? יחנקו אותו? אזאר לא היתה מסוגלת להניע את ידיה, אבל ניסתה להטיח את צווארה קדימה על מנת לנשוך אותן, כשגל נוסף של כאב השכיב אותה בחזרה במיטה.

“תדחפי!” ציוותה הרופאה.

הגוש גילה התנגדות. הנשים הטיחו בו את ידיהן, פניהן סמוקות מן המאמץ של האצבעות הללו, המשולבות זו בזו. זיעה נצצה בגבותיהן, לאורך קמטי האף שלהן. הן לחצו ופיותיהן התעוותו.

אזאר הרגישה כיצד גופה הולך ומתקרר, ויללה נוספת התפרצה בתוכה. לרגע אחד היא לא ראתה דבר. כשעיניה התבהרו, היא הבחינה שאחת הנשים עומדת לידה. היא היתה צעירה מחברתה, קרוב לוודאי בגילה של אזאר, בשנות העשרים המוקדמות. עיניה השחורות דמויות השקד נצצו בעדינות. “זה בסדר,” היא לחשה בעידוד והניחה את ידה הקרה על מצחה הבוער של אזאר. “סובבנו את הראש של התינוק למטה, עכשיו את צריכה רק לדחוף.” כשהכאב התחדש היא אמרה, “התינוק שלך כמעט כאן.”

האישה חייכה, אבל אזאר נעצה בה מבט פראי. היא לא ידעה מה בדיוק קורה כאן, מה הבחורה הזאת אומרת לה. משהו בתוכה המשיך לדחוף את עצמו קדימה. לא בשליטתה. היא התקשחה ושיחררה צרחה נוספת.

“זהו, בדיוק, תדחפי. עוד פעם.”

האחות תפסה את ידה של אזאר. “תצרחי! תקראי לאלוהים! תקראי לאימאם עָלִי! לפחות עכשיו תקראי אליהם!”

הכאב מילא את גופה של אזאר, קר ואפל. היא צרחה ולפתה את זרועה של הבחורה. היא לא קראה לאיש.

“הנה הוא בא,” צעקה הרופאה. “ילדה טובה, עוד דחיפה אחת!”

משהו בתוכה נקרע. נקרע לגזרים ונפתח.

בשארית כוחה דחפה אזאר פעם אחרונה. הכול סביבה החשיך. מרחוק היא שמעה את בכיו החלוש של תינוק ממלא את החדר.

כשפקחה את עיניה, החדר היה ריק. רוח קלה קרירה נשבה פנימה מבעד לחלון הפתוח והעבירה בה צמרמורת. היא עדיין היתה קשורה למיטה, ורגליה איבדו כל תחושה. שערה הלח היה סתור על פניה; כפות רגליה כאבו כאילו ננעצו בהן שברי זכוכית.

לא היה לה מושג כמה זמן היא כבר שוכבת שם. שעות, ימים, נצח. עיניה ננעצו בדלת בלהיטות, בחשש. לאן לקחו את התינוק שלי? זמן קצר לאחר מכן הדלת נפתחה בחריקה, והאחות נכנסה פנימה בצעדים נינוחים, כורכת סביב גופה את הצ’אדור השחור שלה. אזאר פתחה את הפה כדי לומר משהו, כדי לשאול מה קרה לילד, אבל השפתיים שלה היו יבשות כל כך, שזוויות הפה נסדקו. מאחורי האחות הצטופפו גם שתי המיילדות.

“הבת שלך נמצאת בחדר השני,” אמרה האחות כאילו קראה את מחשבותיה של אזאר והבחינה בשאלה על שפתיה. “אני לא יודעת מתי הם עומדים להביא אותה לכאן.”

אזאר עצמה את עיניה. זאת בת, היא חשבה. חיוך מותש אך מלא תחושת ניצחון רטט על שפתיה, אבל יחד איתו היא הרגישה חרדה. לא בטוח שהיא יכולה להאמין לאחות. ומה אם התינוקת מתה והאחות משקרת לה? ומה אם זה רק עוד תעלול אכזרי? ומה אם הבכי שהיא שמעה בחדר גווע מיד לאחר שפרץ? היא שלחה מבט לעבר המיילדת הצעירה, שחייכה והינהנה. לא היתה לה ברירה אלא להאמין.

המיילדות גילגלו את המיטה של אזאר אל מחוץ לחדר, לאורך המסדרון ולתוך חדר אחר, שבו החלון היה סגור. הן התירו את רגליה. משהו בפניהן של הנשים האלה הזכיר לאזאר את האימהות של הילדים שהיא לימדה בכפרים שמחוץ לטהראן בשנה הראשונה שאחרי המהפכה. שקטות, צייתניות, עומדות ליד הילדים שלהן הלבושים בבלויים, מסכימות לכל מילה שיוצאת מפיה. העיניים שלהן מלאות הערצה, מלאות כניעה שכמעט גובלת בפחד מפני הנערה העירונית שפותחת וסוגרת ספרים בקלות כזאת, שמדברת בפארסי מושלמת, שבבגדיה העירוניים נראית לא שייכת לכיתה הזאת, בין קירות החימר, שהיתה בית הספר כולו.

לבה של אזאר כאב למחשבה על הימים ההם, כשעבדה בלהיטות ללא גבול למען מדינה חדשה, טובה יותר וצודקת יותר. כמה היתה מאושרת כשנסעה בערב באוטובוס בחזרה לטהראן. היא חשה הזדהות שלמה עם העיר, סוערת ורותחת מהתרגשות, מלאה התלהבות מכל מה שחיכה לה בהווה וגם בעתיד. היא מיהרה הביתה חסרת סבלנות, כי ידעה ששם, בדירה הקטנטנה שלהם, מחכה לה איסמעיל. היא עדיין זכרה איך למראה אור המנורה בסלון המחלחל מבעד לווילונות, לבה זינק משמחה. לילה אחר לילה האור שבישר לה שאיסמעיל בבית, ושעוד מעט תמצא את עצמה בתוך החיבוק שלו, עורר בה חיוך והדהיר את פעימות לבה בעודה מזנקת במעלה המדרגות. ניחוח האורז המאודה היה ממלא את נחיריה כשנכנסה, ואיסמעיל היה ניגש אליה, מושך אותה אל בין זרועותיו ואומר, “קאסטֶה נַבָּאָשי עָזיזאם,” מי ייתן שלעולם לא תתעייפי. והיא היתה מכינה תה, ובזמן ששתו אותו יחד, ישובים ליד החלון הצר שהשקיף אל העצים בחצר שכוסתה בחשכת הלילה, הוא היה מספר לה על קרל מרקס, והיא היתה קוראת באוזניו שירים של פורו פרוקאזאד.1

1 Forugh Farrokhzad, משוררת ובמאית קולנוע איראנית.

פחות משנה חלפה מאז המהפכה, ושניהם — אזאר ואיסמעיל — עדיין בערו בטירוף החושים הלוהט שעוררה בהם. המהפכה עדיין מילאה את עיניהם בדמעות של שמחה, וקולותיהם מלאי הרגש נסדקו כשדיברו על הניצחון, ניצחונה של אומה שסילקה מעליה את השאה, לשעבר המלך הכול־יכול. המהפכה מילאה אותם תקווה. ולמרות זאת הם ידעו שמשהו השתבש. הגברים חמורי הסבר שפיותיהם מלאים זעם ונוקשות ואלוהים, שהשתלטו על המדינה בטענה שהם נושאי הבשורה של מילות האמת והחוקים הקדושים, סימרו את עורם. “מה קורה?” היא היתה שואלת מדי פעם בייאוש את איסמעיל. אט־אט התברר שהגברים האלה ניכסו לעצמם את הזכות הבלעדית על המהפכה, כמנצחיה הבלתי מעורערים. הם טיהרו את האוניברסיטאות ממה שהם כינו פעילים אנטי־מהפכניים, סגרו עיתונים, הוציאו מפלגות פוליטיות אל מחוץ לחוק. מילותיהם הפכו לחוק, וכל השאר נאלצו לרדת למחתרת, בהם גם אזאר ואיסמעיל.

אזאר כינסה אליה את זרועותיה ורגליה. רעד השתלט על גופה, והיא לא הצליחה להשתלט עליו. הצעירה יצאה מהחדר על מנת להביא לה שמיכה. אזאר השתבללה מתחת לשמיכה במאמץ לספוג לתוכה את החום המרבי. ואז הנשים יצאו מהחדר וסגרו את הדלת אחריהן בשקט.

אזאר משכה את השמיכה אל מעל לראשה וניסתה לשאוף לתוכה את החום. היא עצמה עיניים וניענעה את גופה מצד לצד בציפייה לחום שיחדור פנימה, לשלווה שתמלא אותה. כך נשארה שם מתחת לשמיכה זמן רב, ערימה חסרת צורה.

בהדרגה, כשהחום החל לבעבע אל תוך גופה, אזאר שלפה את הראש החוצה, ואחריו את הכתפיים. לידה, בצד השני של החדר, ניצבה מיטה ריקה שמצעיה סתורים, ובכרית שלה ניכר שקע. הגוף שהיה שם הוזז כנראה לא מזמן. על הרצפה ליד המיטה היתה צלחת עם אורז ושעועית ירוקה אכולים למחצה. למראה הצלחת הבינה אזאר פתאום עד כמה היא רעבה. היא לא אכלה דבר מאז אמש. עיניה ננעצו בצלחת, והיא שלפה את רגליה מתחת לשמיכה. זאת ההזדמנות שלה. הצלחת הזאת חייבת להיות שלה. היא ניסתה לעמוד, אבל רגליה רעדו וברכיה כשלו. היא נאחזה בצד המיטה שלא ליפול, ובזהירות הורידה את עצמה לרצפה. הלב שלה בער בחזהּ משהתייצבה על המרצפות הקרות והחלה לזחול קדימה.

ככל שהתקרבה לצלחת, היא הפכה נועזת יותר, נחושה יותר לטרוף הכול, עד גרגיר האורז האחרון. היא הולכת לאכול, והיא הולכת לעשות את זה בלי לקבל רשות מהאחות. היא הולכת לתפוס את הצלחת הזאת ולבלוע את הכול. היא הולכת להשתלט על הכול: על האורז, על השעועית, על הצלחת עצמה. אפילו חלפה בראשה המחשבה להחביא את הצלחת איפשהו ולקחת אותה איתה בחזרה לכלא. היא חשה בחילה מרוב רעב, מרוב תעוזה, מרוב מחשבה על האוכל, מפחד להיתפס לפני שתגיע לתבשיל הזה, לאוצר הזה, שהיה ברגע הזה החיים עצמם. היא דחפה את מרפקיה לרצפה וגררה את עצמה קדימה מהר יותר.

האורז היה קר ויבש, ואזאר בלסה אותו במהירות כשהגרגירים החדים שורטים את גרונה. היא חשבה על קעריות המזון שהאחות נהגה לחלק לאסירות בארוחת הצהריים. האצבעות שלה עבדו במהירות, אוספות את האורז ואת השעועית, מרימות אותם אל פיה, השיניים שכואבות, הלשון שאינה מצליחה להבחין בטעם. היא לעסה במהירות, כשגרגירי אורז נוטפים מאצבעותיה. בכל רגע כל זה עלול להיעלם, והיא תיפול בחזרה למציאות שבה אין לה דבר, הן לתת והן לקחת. בכל רגע האחות עלולה להיכנס לחדר ולקחת ממנה את הצלחת. אבל עכשיו היא יכולה לאכול את האוכל הזה. זהו הרגע שלה.

הרופאה במדיה הלבנים חייכה אל אזאר כשבדקה את לחץ הדם שלה. השקיקים הכחלחלים שתחת עיניה נראו לא שייכים לפנים העגולות, המזמינות שלה. האחות עמדה מצדה השני של המיטה, זרועותיה משוחררות ולא שלובות. היא נראתה נינוחה מאוד בצ’אדור השחור שלה. כולן נראו ככה. האחיות האלה. הן הלכו, התנועעו, חילקו קעריות מזון, קשרו כיסויי עיניים, נעלו ופתחו דלתות ואזיקים בקלילות כזאת, עד שנדמה שהבד המכביד כלל לא קיים, כאילו הוא אינו עוטף אותן לחלוטין כמו כנפיו של עטלף ישֵן. אזאר ידעה שאסור לה לשאול את האחותיותר מדי פעמים על התינוקת שלה. אם היא תגלה התלהבות רבה מדי, האחות עלולה להתעכב עוד יותר עד שתביא אליה את הילדה, רק כדי להרגיז אותה, רק כדי לאמלל אותה. אזאר מוכרחה להיות טובה; היא חייבת להיות סבלנית.

“יש לה קרע פנימי שעלול להזדהם.” הרופאה הפסיקה לנפח את השרוול סביב זרועה של אזאר. “היא חייבת להישאר פה לפחות יומיים.”

האחות טילטלה את ראשה בניסיון מגושם להפגין התנשאות. אזאר ראתה אי־שם בעיניה הגדולות של האחות, בקפל העבה של שפתה התחתונה ובשן החסרה שהתגלתה בפעמים הנדירות שבהן חייכה, את העוני של הפרברים המאובקים, את רכילות אחר הצהריים העצלה עם השכנות על מפתן הדלת, את הצפייה בילדים המשחקים כדורגל ברחובות מאובקים והחלום על טלוויזיה צבעונית, את הלימודים עד כיתה ה’ בלבד. ופתאום היא אחרת, האישה הזאת מהפרברים העניים, מלכת פשוטי העם, פורשת את הצ’אדור השחור הגדול שלה על פני העיר והנערות העירוניות המיוחסות. האחות למדה אט־אט להתגאות בעוני הזה, ממש כמו שלמדה להתגאות בצ’אדור שלה.

“יש לנו שם הכול,” קבעה האחות בקול קר נטול רגש. “אנחנו יכולים לטפל בה.”

מתחת לשמיכות ידה הגרומה של אזאר גיששה את דרכה אל קצה המיטה. כשהגיעה לרגלה של הרופאה, היא צבטה את בשרה בכל הכוח.

“אנחנו חייבים להרוג את החיידק שיש לה.” הרופאה נעצה את עיניה באחות. היא לא הסגירה כל תגובה לצביטה של אזאר. “זה ייקח כמה ימים.”

“לא, אנחנו יכולים לעשות את זה שם. יש לנו כל מה שצריך. רופאים. בית חולים. תרופות.”

אזאר רצתה לצרוח שזה לא נכון, שהאחות משקרת, שהם ישאירו אותה עם הקרע בתוכה, שהזיהום יתפשט, שהיא עלולה להירקב מבפנים. היא חזרה וצבטה את רגלה של הרופאה, חזק יותר. כמעט לא הרפתה.

“אני מסבירה לך שהיא זקוקה לטיפול, לטיפול מקצועי, בבית חולים,” התעקשה הרופאה. היא הבינה כנראה את משמעות הצביטות של אזאר. “אנחנו חייבים לעקוב אחרי המצב שלה. היא סובלת מקרע פנימי.”

האחות שלחה לעברה של אזאר מבט כועס, כאילו שהקרע הפנימי נגרם באשמתה. ידה של אזאר צנחה שמוטה על קצה המיטה. האחות דרשה מהרופאה לצאת איתה מהחדר. לפני שהרופאה התרחקה מהמיטה, אזאר תפסה את ידה. “התינוקת שלי?” היא לחשה.

הרופאה הניחה את ידה על אחיזתה הנואשת של אזאר. “היא בסדר. אל תדאגי. בקרוב תקבלי אותה.”

אזאר ישבה על המיטה, נועצת את מבטה בדלת בציפייה לתינוקת שלא הגיעה. היא שילבה את ידיה זו בזו, רועדת מזעם, תסכול, כמיהה ופחד. השעות חלפו, והיא החלה לאבד את סבלנותה. אחרי תשעה חודשים ארוכים של חיים שבהם הילדה היתה בתוכה, והיא חשה אותה גדלה, מגינה עליה, שורדת איתה, העובדה שעדיין לא ראתה אותה, לא החזיקה אותה בזרועותיה, שהיא אינה יודעת אם היא דומה לה או לאיסמעיל, שהיא אפילו אינה בטוחה שהיא בחיים, היתה בעיניה בלתי נסבלת. וככל שהדקות הזדחלו, והיא ישבה וצפתה בדלת, אזאר הרגישה שהתשוקה שלה לילדה הולכת ומתעצמת אצלה כל כך, שהיא כמעט לא הצליחה לנשום.

אור השמש של אחר הצהריים הלך וגווע, גורר את הצללים לאורך הקירות. אזאר נשענה על אדן החלון על מנת להתרומם ולהביט מבעד לזגוגית הסגורה. היא רצתה לדעת איפה היא. מבעד לעלים האפרפרים המעטים של עצי השקמה היא ראתה גשר ועליו פקק התנועה של אחר הצהריים. השמים היו עמוסים ערפיח. זה היה גל החום האחרון של הקיץ, ומרחוק נשמעו הדי צפירות של מכוניות. היא ראתה להקה של ציפורים דואה בשמים, עפה במעגל עצום ונוחתת על ענפי העצים. העיר נראתה שונה. הכול כמו צוּפּה סיד, הבריק ללא רבב. הלבן נמרח על בנייני בטון בחיפזון, כאילו כדי להסתיר משהו: דם, פיח, היסטוריה, מלחמה, המלחמה הבלתי נגמרת. זה היה ניסיון תזזיתי להסוות את החורבן שהלך והתקרב, נושף בעורף הכול.

למרות שלא נולדה כאן, טהראן תמיד היתה הבית שלה, המקום שאליו הרגישה שייכת. אזאר אהבה את העיר עם תנועת המכוניות שבה והבניינים הלבנים המלוכלכים שלה והכאוס המפואר שלה. היא אהבה אותה כל כך, שפעם האמינה שתוכל לשנות את גורלה. זה מה שהיא אמרה לאיסמעיל כשבישרה לו שהחליטה להמשיך בפעילות הפוליטית שלה. “לא בשביל זה נלחמנו, לא בשביל זה סיכנו את החיים,” היא אמרה. “אנחנו לא יכולים לתת להם לקחת את זה מאיתנו.”

איסמעיל הצטרף אליה, יד ביד, לאורך כל הדרך. “כל מה שנעשה, נעשה ביחד,” הוא אמר. מה שיקרה להם יהיה גורלם המשותף. הוא מיהר לחבור ללהט הקנאי שלה. הוא הצטרף אליה לפגישות המחתרתיות בחדרים דחוסים, עזר לה להדפיס עלונים, להעביר הודעות בתוך חפיסות סיגריות, דיבר על העתיד באוניברסיטה שלו. ובבוא העת, כשהחלו הרדיפות והיה מסוכן מדי לשמור על קשר עם משפחותיהם, הם הפסיקו לדבר בטלפון עם הוריהם, הפסיקו לבקר אותם. הם דמעו יחד, נואשים, ולא ידעו עוד מה נכון לעשות. לא מצאו עוד את הכוח לנוע קדימה וידעו לבטח שכבר מאוחר מכדי לסגת לאחור. הדלת של דירתם הפכה לאִיוּם, נועצת בהם מבט נוקב של אי־אמון, מצפה לתשובות על שאלות שלא נהגו בקול, שאלות שהוריהם הטביעו בה בנקישות העקשניות שלהם עליה. אז הם החליטו לעבור דירה וכך להעלים את עקבותיהם לנצח. כך קל יותר. איש לא יבוא לדפוק עוד על דלתם. נתק. אולי כך יהיה להם קל יותר להעמיד פנים ששכחו הכול.

האם כל זה היה כדאי? אזאר סילקה קווצות שיער מפניה. האם איסמעיל יסלח לה אי־פעם על שהציבה את המאבק שלה בעדיפות עליונה? לפניו, לפני החיים המשותפים שלהם, לפני הילד שצמח ברחמה? האם תינתן להם אי־פעם הזדמנות שנייה?

המחשבות האלה מילאו אותה אי־שקט. היא דחפה את מרפקיה הרזים כנגד אדן החלון והצמידה את מצחה אל הזגוגית החמה. התנועה הזדחלה לאורך הגשר לאט ובנהמות כבדות. למרות המרחק, אזאר עדיין יכלה להבחין בפנים הזעירות המתוחות בתוך המכוניות, בגופים חסרי המנוחה המשופדים על האופנועים, ללא כל מרחב להשתחל דרכו אל מחוץ לפקק התנועה. מעל המכוניות, מרחף כמו ענן אדיר ממדים, ניצב שלט פרסומת עם אחת האמיתות המוחלטות של המנהיג העליון, בכתב יד מדויק ונאה: המהפכה שלנו היתה התפוצצות של אור. ליד ההצהרה הזאת צוירה תמונה של מפץ, כמו זיקוקים.

על המדרכה מתחת לשלט עמד גבר ונעץ מבט המום במכוניות. הוא נראה עייף, מבוגר בהרבה מגילו. השמש הכתה בפניו המצהיבות, הכחושות. למראהו לבה של אזאר החסיר פעימה. פניה אורו. היא פערה את פיה בתדהמה.

“פֶּדאר!”2 היא צווחה וחבטה בכף ידה בחלון.

2 אבא

אבא שלה לא שמע אותה. ולא הרים את עיניו. הוא הניח את התיקים שלו על הארץ ושלף מכיסו ממחטה לנגב את הזיעה מהמצח. גופו הדקיק כתיל כרע שפוף תחת משהו שלא היה מַשֹא השנים.

פניה של אזאר התעוותו. בכל החודשים האחרונים שבהם היתה בכלא, מעולם לא חשה שאבא שלה רחוק כל כך, בלתי נגיש כל כך. היא מעולם לא הרגישה בודדה כל כך, מפוחדת כל כך ממה שצפוי לקרות לה.

“פדאר!” היא זעקה בשארית הכוח שעוד נותר בה, אך הצליחה להפיק מגרונה רק יבבה. קולה לא חדר החוצה מבעד לזגוגית החלון העבה.

אבא שלה לקח את התיקים והחל להתרחק מהמקום בלי להרים את ראשו. אזאר התבוננה בו בעיניים פעורות, מתנשמת בכבדות, בעוד גופו הגבוה והכפוף נמוג באור אחר הצהריים העמום. הוא עלה על האופנוע שלו ונסע משם.

המכוניות החלו זזות. ידה של אזאר נעה משותקת על החלון כנגד העלים הכמושים והקִנים הריקים שהשתקפו בו, ושלט פרסומת שחור שהכריז על אור.

בפעם הבאה שהדלת נפתחה בדחיפה, האחות עמדה שם לבדה. התינוקת לא היתה איתה. גם לא המיילדות או הרופאה. אזאר נדהמה לראות שהיא נושאת את בגדיה. היא עדיין היתה נרעשת. דמותו של אביה, גופו השפוף, פניו העייפות, הסתחררו בתוך ראשה. האחות הניחה את בגדיה של אזאר על המיטה. בקול קלוש שאלה אזאר איפה התינוקת שלה.

“ניקח אותה בדרך החוצה,” אמרה האחות, ואזאר הבינה שההתעקשות של הרופאה לא הועילה. האחות ניצחה. הגיע הזמן ללכת.

כף רגלה של האחות פגעה בעוז בצלחת הריקה שעל הרצפה. היא עמדה ממש מול אזאר, ועיניה היו נעוצות בה. “ראית את מֵייזאם?” היא שאלה.

“מייזאם?” אזאר ידעה מיהו מייזאם. הוא היה האח שסיפר סיפורים במכונית, הנמען של צחקוקי הזימה הגסים של האחות. היה ברור שהאחות מבוגרת ממנו, ואזאר הבחינה שלמרות תסכולה, היא הלכה בעקבותיו ולא הרפתה במסדרונות החשוכים של הכלא ובחצר המרוצפת בטון. היא שמעה את הצחוק הזה מהצד השני של האולם. היא ראתה את האחות מביאה לו מתנות: צלחות של אוכל, כפפות צמר. היא ראתה אותה משחדת את הגבר הצעיר ממנה, את האח הצעיר, בתקווה נואשת שתוכל לתבוע בעלות על גופו.

“האח הגבוה עם העיניים הגדולות החומות. היפה הזה.” הגבות הישרות של האחות התקמרו בהבעה נרגשת. “הוא היה שם קודם. לא ראית אותו?”

אזאר נעצה בה מבט. פתאום היא הבינה שההתעקשות של האחות לעזוב היום את בית החולים לא היתה קשורה לענייני ביטחון, לחוקים או לתקנות. לא היה לה שום קשר לחייה או למותה של אזאר. היא נבעה ישירות מתשוקתה של האחות. היא רצתה להיות עם מייזאם.

“לא, אני חושבת שהוא הלך,” שיקרה אזאר. היא בקושי הצליחה לזכור משהו. יכול להיות שהיא ראתה אותו. אבל ברגע ההוא, כשהביטה בפניה של הרווקה הזקנה הזאת — שעלי השקמה הנעים פיזרו עליהן צללים, בעודה מתכוננת לנעול שוב את האזיקים על ידיה — האפשרות לאכזב אותה העבירה באזאר רטט של ריגוש.

כשיצאו למסדרון, האחותעזבה אותה שם לבדה לרגע כדי להביא את הילדה. אזאר, שבקושי יכלה לעמוד, הניחה את גופה הרועד באחד מכיסאות הפלסטיק הלבנים שהוצבו בפרוזדור הריק. נורות חשופות שנתלו מהתקרה הפיצו אור קלוש ומעורפל. עיניה בערו.

אישה קשישה יצאה מבעד לאחת הדלתות בהמשך המסדרון וסגרה את הדלת בזהירות מאחוריה. היא עמדה בידיים שלובות והביטה בכרזות שעל הקיר שלפניה. היא לבשה גלימה בצבע כחול כהה וכיסוי ראש לבן ונראתה כאילו היא מחכה למשהו או למישהו. בן, או נכד. היא נראתה מוקפדת באופן מוזר ורגועה במיוחד על רקע הסביבה הקודרת.

היא התיישבה והניחה את תיק העור החום שלה, עם הרצועה השחוקה, על ברכיה. היא הגניבה מבט לעברה של אזאר, אבל מיד שבה והסיטה את עיניה באופן מעורר רחמים. בעיניים האפורות־ירוקות האלה היה פחד, ותחושה מבשרת רע. האם משהו בפניה של אזאר סיפר לה לאן היא הולכת? האם משהו בפנים האלה הזהיר מפני דלתות ברזל ואזיקים וחדרי חקירות? החיים בין כותלי הכלא לא היו שונים מהקיום שהשאירו מאחור. כולם נשאו איתם פחדים, כמו שלשלאות, נשאו אותם ברחובות, מתחת לצִלם המוכר של ההרים העצובים, המרהיבים. ומשום שנשאו אותם, לא דיברו עליהם עוד. הפחד הפך לא מוחשי, בלתי ניתן לביטוי. והוא שלט בהם, בלתי נראה וכול־יכול.

אזאר התבוננה במכנסיים האפורים הרפויים שלה עצמה, בצ’אדור השחור שלה, שמחציתו נגררה אחריה על הרצפה. האסירות לא היו מיומנות בלבישת צ’אדור כמו האחיות. הן נסחבו איתו ומשכו אותו לכל הכיוונים, כמו ילדים שמנסים בפעם הראשונה להלביש בובה — בובה שבורה, עם זרוע מידלדלת ורגליים משותקות. במחצית הפעמים נגררו הצ’אדורים על הרצפה.

אזאר התעטפה בצ’אדור שלה ומשכה אותו אל מעל פניה, מסתירה תחתיו את האזיקים שלה. מתחת להגנה שסיפק לה הצ’אדור, היא נגעה בעצמות הלחיים הבולטות שלה, בסנטר הקטן. היא בטח נראית כחושה לגמרי. רוח רפאים בלתי רצויה. בראשה עלתה תמונה. של עצמה, מחזיקה בידיה עלונים, רצה ברחוב נטוש, שאגתם של אנשי משמרות המהפכה מטלטלת את האוויר שמאחוריה. היא נזכרה איך התחבאה מאחורי מכונית, והלב שלה פעם במהירות כאילו הוא כבר לא חלק מגופה, כאילו יש לו חיים וקצב משלו. היא נזכרה בבור שבאספלט, עטיפת הסוכרייה שצפה והתרחקה בתעלת הניקוז שלרגליה, מבט חטוף בשעוונית עם הדפס הוורדים הצהובים שכיסתה את השולחן מבעד לחלון של בית, ריח הפלדה החמה, החבטות האלימות המאיימות לפוצץ את רקותיה.

נדמה היה לה שכל זה התרחש לפני מאות שנים. ביום שבו השמים היו חסרי עננים. מי היא היתה אז? מה קרה לאותה אזאר עם הקול הנחוש והרגליים הזריזות והתהייה לאן כל זה מוביל, שאותה לא ביטאה בקול מעולם, אפילו לא באוזני איסמעיל?

למשמע צעדים מתקרבים היא הרימה את ראשה. הזקנה עמדה מולה.

“את מרגישה טוב, דוֹכטָראם?”3

3 בת

אזאר התבוננה באישה בהפתעה. היא התקשתה לענות. היא לא ציפתה שהיא תפנה אליה. המחשבה על שיחה עם מישהו מחוץ לכלא הממה אותה.

“את נראית חיוורת,” העירה האישה.

מנימת הדיבור שלה זיהתה אזאר מיד את המבטא התַבּריזי, בדיוק כמו של אמא שלה, אותן קדנצות קלילות, כאילו עמדו על קצות האצבעות של המילים כשדיברו פארסי. היא פתחה את הפה על מנת לענות, אבל עיניה הוצפו בדמעות.

“אני מחכה לבת שלי,” היא אמרה, וקולה נרעד בגרון. במוחה חלפה במהירות תמונה של אמא שלה רוחצת את פניה במים קרים מן המזרקה הכחולה, מתכוננת לתפילת הבוקר.

“איפה היא? במחלקת התינוקות?”

דמעות זלגו במורד פניה של אזאר. היא לא ידעה מתי, איך ומאין הן הגיעו. כאילו קרס בתוכה סכר, והדמעות התנחשלו החוצה, עוטפות הכול. גופה רעד מעוצמת היבבות שהיא ניסתה להחניק.

“אל תבכי, עָזיזאם,4 למה את בוכה?” חזרה האישה בקול מופתע מלא מצוקה. “אין סיבה לבכות. התינוקת שלך כבר בחוץ. אינשאללה, היא בריאה ויפהפייה כמוך, למרות שאת צריכה לאכול יותר. את רזה מדי. את חייבת להאכיל עכשיו שני בני אדם. בזמנים כאלה של מלחמה אנחנו חייבות להישאר חזקות. אם נישאר חזקות, אפילו סדאם לא יוכל לגרום לנו להיכנע.” האישה דיברה בקול רך וניגבה את דמעותיה של אזאר בשולי כיסוי הראש הלבן שלה. דמעות שנדמה שאין להן סוף, הן רק הוסיפו לזלוג ולזלוג כמו מפלי מים.

4 תינוקת

“למה את לא הולכת ולוקחת את הבת שלך?” עיניה של האישה נצצו בתקווה שהרעיון יסיח את דעתה של אזאר ויעצור את הדמעות.

“האחות הלכה להביא אותה,” אזאר משכה באפה והרכינה את ראשה אל הצ’אדור על מנת למחות את הדמעות מפניה.

“אה, טוב, אחותך כאן,” אמרה האישה בהתלהבות. “את לא לבד. זה טוב.”

“היא לא אחותי. אנחנו רק קוראות לה אחות. היא…” אזאר השתתקה.

הזקנה חיכתה שהיא תשלים את המשפט. ואז, בבת אחת, נדמה שמשהו השתנה בצבע עיניה. מחשבה, פחד, מה שאין לבטא במילים חלף בהן. פניה הרזות והמקומטות נפלו. הנחישות שלה לעצור את דמעותיה של אזאר, לדבר אליה על הבת שלה, התפוגגה. היא הניחה את ידה על ראשה של אזאר.

“אני מבינה,” היא אמרה בסופו של דבר. נדמה היה שהיא רוצה להגיד עוד משהו. העיניים האפורות־ירוקות שלה נראו כמו עמוסות מילים, שאלות. אבל היא לא אמרה דבר. היא נישקה בשקט את מצחה של אזאר והלכה משם, בדיוק כשהאחות הופיעה בקצה המסדרון, מחזיקה בזרועותיה חבילה אדומה מהודקת.

הקשישה נשכחה ממנה, ואזאר קמה ממקומה. משהו בתמונה שלנגד עיניה צרם לה בכאב נורא. התינוקת שלה בזרועותיה של האחות, הסוהרת שלה. אזאר חשה את הייאוש מציף אותה בעוצמה כזאת, שכל גופה נחלש. אבל לא, היא לא צריכה לחשוב על זה. הנה התינוקת שלה מגיעה אליה. היא בת מזל. הילדה שלה חיה. שום דבר אחר לא משנה כרגע.

היא כיווצה את אצבעותיה לכדי אגרוף והתבוננה באחות מתקרבת. התרגשות הלמה בגופה. היא לא הצליחה להסיר את עיניה מהחבילה שבזרועותיה של האחות. התסכול שלה, הכעס שלה, פינו במהירות את מקומם לתחושה עמוקה מאוד של רכות, של צורך להגן. היא הושיטה את זרועותיה לעבר התינוקת שלה, רועדת מהידיעה שתכף תחזיק אותה. אבל ככל שהאחות התקרבה, אזאר יכלה להבחין בבירור באיזו שמיכה נעטפה התינוקת. שמיכת כלא גסה, והתינוקת שלה עירומה. אזאר התכווצה למראה התינוקת נטולת ההגנה בפני החספוס שנגס בעור המעודן שלה, שזה עתה בקע לעולם. היא עמדה בזרועות פרושות קדימה אבל לא היתה מסוגלת לומר מילה. היא ידעה שאם תפתח את הפה, לא יצא משם דבר מלבד צווחת קינה נפתלת.

“את עדיין חלשה מדי,” אמרה האחות בעודה צועדת ביהירות לעבר המעלית. “היא תיפול לך מהידיים.”

אזאר שמטה את זרועותיה. היא לא הצליחה להתיק את עיניה מהחבילה. היא דמיינה את עצמה חוטפת אותה ובורחת בריצה במסדרון, ומשם אל הרחובות ואל מעבר לגשר, למקום כלשהו, שבו מתחת לעץ אבא שלה יחכה לה.

פניה של האחות זרחו למראה משהו או מישהו בקצה המסדרון. אזאר עקבה אחרי מבטה. זה היה מייזאם שהתקרב לעברן, והכפכפים שלו חובטים בגאווה באריחי הרצפה. חולצת הפוליאסטר הלבנה שלו היתה תלויה רפויה מעל מכנסיו השחורים. הוא צעד באיטיות, ראש זקוף מאוד, ממלא בקפידה את תפקידו כשומר המהפכה, כול־יכול בבגדיו הצנועים במתכוון. הזקן שהתעקש לגדל היה דליל. עדיין לא זקן של גבר מבוגר. צורת ההליכה שלו היתה של נער, שזה עתה ניצח בשדה הקרב. ובאותו רגע חלפה בראשה של אזאר המחשבה, שבקרוב מאוד הוא ורבים כמותו יישלחו למלחמה האחרת המתלקחת לאורך גבולות המדינה. זה יקרה בקרוב, משום שלמדינה אין אמצעי הגנה אחרים אלא גופיהם, והגופים עתידים להישלח, עוד ועוד בכל יום. גופים שאולי לעולם לא יחזרו. אזאר מיצמצה מבט אל מייזאם, והמחשבה מילאה אותה בייאוש.

האחות שעמדה לידה שלפה יד אחת שלה מתחת לתינוקת על מנת לדחוף קווצת שיער סוררת אל תוך הצעיף שלה. היא השפילה את עיניה אל הקרקע במחוות כניעות מעוררת גועל. אזאר הביטה בחשש בזרועותיה הבלתי מבוקרות של האחות. כל תזוזה שלה גרמה לאזאר לזרוק את ידיה קדימה כדי לתפוס את התינוקת, שמא האחות, הנתונה כולה לתשוקתה, תשמוט אותה מידיה.

“סָלאם בּאראדאר,”5 אמרה האחות בפנים קורנות. “חשבתי שכבר הלכת.”

5 שלום אח

“אני עדיין כאן. את מוכנה ללכת?” שאל מייזאם והזמין את המעלית.

“כן, בעזרת השם, הכול נגמר.”

גבר נוסף נכנס עם מייזאם לתוך המעלית. כשמבטו פגש את מבטה של אזאר, עיניו מוכות הצהבת נפערו בהכרה ובתדהמה. אזאר מיהרה לשלוח מבט חטוף לעבר האחות, שהתעלמה מהצניעות המוכתבת לה והפנתה את גבה לאזאר על מנת לשוחח בהתלהבות עזה עם מייזאם. אזאר התקרבה מעט אל הגבר, שחזותו השתנתה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו. פניו הפכו נוקשים יותר. הזקן שיווה לו מראה של זקֵן חמור סבר. הוא כיפתר עד לגרגרת את חולצת הפוליאסטר הלבנה שלו, בהתאם לחוקי הצניעות. וכמו מייזאם, הוא נעל כפכפים מפלסטיק.

אזאר התקרבה חרש לעברו ושאלה את עצמה אם הוא עדיין גר ליד בית הוריה, ברחוב ללא מוצא, אם הוא עדיין מבקר בערבים בביתם כדי לשתות תה, אם הוא עדיין מעדכן את אבא שלה לגבי השגת תלושים ממשלתיים לסוכר או שמן־ירקות, שעם התארכות המלחמה הפכו נדירים יותר ויותר. או שמא הפיכתו לאיש המהפכה, עם הזקן הסמכותי וכפכפי הפלסטיק והפנים חמורי הסבר, הרחיקה אותו מהם?

כשהתבונן בה, ניבטה תדהמה מעיניו. הוריה, כמובן, לא סיפרו לו שנעצרה. אזאר לא הופתעה. הם פחדו. איך אפשר לא לפחד? המחשבה על האופן שבו הוריה גילו על מעצרה צימררה אותה. היא דמיינה את משמרות המהפכה פושטים על ביתם, שואלים שאלות, מאיימים. וההורים שלה בפינה, רועדים ומבינים אט־אט, למראה המהומה שסביבם, למה אזאר נעלמה לזמן ממושך כל כך.

אזאר נעצה את עיניה במבטו הנדהם של הגבר. “אני בסדר. תגיד להם שאני בסדר.”

הגבר הינהן בבלבול. עוד אחד מצחקוקיה הצורמים של האחות הטביע את לחישתה של אזאר. הצחוק התגלגל בחלל הסגור של המעלית, נחבט בקירות והוטח מהם אל מנורות הניאון.

אזאר פנתה אל האחות. “תני לי להחזיק אותה. אני אסתדר.”

האחות היססה לרגע לפני שהניחה את החבילה המחוספסת בזרועותיה של אזאר. התינוקת ישנה. נשימות זעירות ריחפו מעל השקע הוורוד של פיה. אזאר השתוקקה להדק אותה אל לבה, את הגוף הרך, הקטן. היא רצתה לחבק אותה בעוצמה כזאת, שהלחץ יגשים אותה במציאות. את הפה, העור הוורוד המקומט הזה, הפלומה השחורה שכיסתה את המצח.

היא היתה חלשה מדי. בעודה מחזיקה את התינוקת, היא חשה שהמרקם הגס של השמיכה שורט את כפות ידיה. השמיכה כיסתה בקושי את גופה של הילדה. שטף של צער ואשמה גאה בתוך גופה. מה היא עשתה כשהביאה אותה לעולם הזה, שבו לא האם אלא הסוהרת שלה היא הראשונה להחזיק אותה?

היא טמנה את פניה בתוך החבילה ושאפה את הניחוח המתוק של התינוקת שלה. היא נישקה את המצח שלה והכתפיים שלה והחזה שלה. היא נישקה ושאפה עמוקות, נגדשת מהקִרבה של גופהּ, מבקשת סליחה. התינוקת שכבה בזרועותיה, הניעה קלות את כתפה ופקחה את עיניה.

שחורות כמו הלילה. הלבן בעיניה נראה כמעט כחול. היא פתחה וסגרה את פיה והתבוננה סביבה. אזאר הסתכלה עליה במבוכה. העיניים הגדולות האלה שבחנו את חלל המעלית במבט כה חודר, כאילו היא רוצה לאסור מישהו. זה היה כמעט מפחיד. הסקירה הזאת, המבט הנוקב בעיניים השחורות־כחולות של התינוקת שלה — חמור סבר, חסר רחמים, דומה להפליא לזה של האחות. לבה כמעט זינק מפחד. אזאר הרימה יד רועדת והניחה אותה על עיני בתה.

בתא, שקירותיו בהקו מחיכוכם של כל כך הרבה ראשים וגבים, שררה התרגשות דחוסה. מסוג ההתרגשויות החד־פעמיות האלה, שעה שהחיים עומדים להשתנות לחלוטין.

הנשים המתינו להגעתה של התינוקת בסערת נפש. הן ניקו כל פינה, שיפשפו את הקירות, שטפו את השטיחים. הן אסרו להתעמל באותו יום מחשש שיעלה אבק. אחת הפינות בתא קושטה בעלים שהרוח העיפה אל החצר, והנשים ליקטו לתוך כד אלומיניום ריק. סורגי הברזל על החלון הטילו פסי צל עבים על כיסוי הראש הצהוב־לימון שנתלה כווילון.

הנשים נשאו עמן את ההתרגשות הזאת לאורך כל היום. הן היו חסרות מנוחה, ובקושי הצליחו להישאר במקומן. מרגע שעלה הבוקר, מרגע שאזאר נלקחה משם, עם הבטן המתוחה והכואבת שלה, הנשים — שלא הצליחו לכלוא את שמחתן — הלכו ונעשו נחמדות יותר זו לזו. השקט העוין נפרץ, ומילים החלו להגיח החוצה, אפילו בין אויבות שבָּזוּ למפלגות הפוליטיות זו של זו, ולכן גם זו לזו. כאילו הכריזו על הפוגה ביריבות הזועמת שלהן ובשקיעה השגרתית בים האידיאולוגיה, או לפחות השהו ליום אחד את האמונה שלהן, שהאחרות אשמות בשיבוש המהפכה.

“בוקר טוב!” הן אמרו זו לזו ללא הסתייגויות.

פניהן, שלרוב עטו הבעה פראית וקודרת, זרחו בציפייה. זה לא היה יום הרחצה שלהן, ובכל זאת הן מירקו וטיפחו את עצמן, קלעו צמות זו לזו ושרו שירים. כולן לבשו את הבגדים הכי יפים שלהן, כאילו זה יום חג. הבגדים נשמרו ארוזים, וחודשים לא נעשה בהם שימוש. לפיכך היו בהם קפלים שנתלו בצורה משונה על כתפיהן הכחושות ושדיהן המצטמקים. שוב ושוב הן החליקו בידיהן את הבד על מנת ליישר את הקמטים.

באותו יום אפילו פירוּזֶה לא הצליחה להחניק את שמחתה. הלהג העצבני הרגיל שלה פסק. כל הנשים בתא ידעו שפירוזה הפכה לטָבַאבּ, משתפת פעולה, משום שאיפשרו לה לבלות לילה עם בעלה, והיא קיבלה כרית רכה יותר משל כולן. אבל באותו יום נדמה שאפילו היא לא מוכנה לבגוד בתחושת ההתעלות השלווה שאפפה את הכול. היא כמעט לא החליפה מילה עם האחיות, ובמקום זה שוחחה עם כולן על הבת שלה, דוניה. היא סיפרה שהשאירה את דוניה עם משפחתה כשעצרו אותה. היא סיפרה על הדמעות שהזילה לילה אחרי לילה, כיוון שנמנע ממנה לפגוש אותה. ברגע שתשתחרר, היא תיקח את דוניה איתה ותעזוב את איראן. “אעזוב ולא אביט לעולם לאחור,” היא אמרה בקימוט מצח, כאילו היא נזכרת בחלום רע.

לשמע קולות צעדים ובכי עמום של תינוקת, רצו כולן אל הדלת. הן צחקו, מחאו כפיים, טפחו זו לזו בהתלהבות על השכם. כשהדלת נפתחה ואזאר נכנסה פנימה עם החבילה שלה, התפרצו יללות שמחה, כמו אלה בחתונות. האחות הזעיפה פנים וצעקה עליהן שיהיו בשקט.

אזאר צחקה למראן, למראה הבגדים החגיגיים שלהן, הקירות המצוחצחים, כיסוי הראש הווילוני. גופה הידהד את קריאות השמחה שלהן. האושר שלהן אפף אותה, והיא שכחה הכול. היא שכחה את המבט העז בעיני התינוקת שלה. שכחה את הכאב, את פְּנים גופה הקרוע, את הפחד, את האשמה. פתאום, באופן לא צפוי, היא הרגישה בבית.

הנשים התגודדו סביבה בעיניים בורקות וידיים מלאות ציפייה, קולותיהן מתערבבים אלה באלה, מתנגשים, מתאחדים. הן העבירו את התינוקת מחיבוקה של אחת לאחרת, וגופיהן נמלאו חום כשהחזיקו בה, עירסלו אותה עוד ועוד, העבירו אותה בחוסר רצון לזוג הידיים הבא, שהשתוקק לאחוז בה.

להיאחז בה.

לדבוק בה.

ואז הן ראו את עירומהּ, את הבד הגס של השמיכה, ולבן צנח. אבל הן לא אמרו דבר. הן הסירו ממנה את השמיכה, ובמקומה חיתלו אותה בצ’אדור רך עם דוגמת מרגניות זעירות.

הן התבוננו בתינוקת ובעיניה של אזאר. אילו התרכזו מספיק, היו מבחינות בפחד שעדיין נתלה בריסיה, בָּאי־אמון שעדיין נסתר בשפתיה הסדוקות: הבת שלה בחיים, היא בחיים.

הן הביאו את קערת המים הטריים ששמרו בפינה ליד כד העלים היבשים ורחצו את פניה של אזאר.

“זה נגמר,” הן אמרו ושיפשפו את ידיה. “עכשיו את בטוחה. את איתנו.”

הן עיסו את כתפיה. הן כל כך חששו לשלומה, שהן עצמו עיניים מלראות עד כמה היא קרועה מבפנים.

“איך קוראים לה?” שאלה מַרזיאֶה, הצעירה שבהן, בזמן שלקחה מפירוזה את החבילה ופרשה עליה את חסותה.

אזאר נשמה נשימה עמוקה. “נֶדָה,” היא אמרה, ומבלי משים הצמידה את כפות ידיה.

היא חזרה על השם עוד כמה פעמים. ובכל פעם התינוקת הפכה בעיניה לממשית יותר. בכל פעם התרחק עוד זֵכר המבט הנוקב. בכל פעם התינוקת היתה שלה עוד יותר, לגמרי שלה. כוח פלאי פייס בין שתיהן, בינה לבין סביבתה, לבין הזמן, לבין עצמה. היא כבר לא הרגישה אשמה. תחת זאת היא נמלאה תחושה מעצימה, נחרצת, שאי־אפשר לקרוא לה אלא אהבה.

הן ישבו והתבוננו במטפחת הלבנה שהתרוממה וצנחה בקצב נשימותיה של נֶדָה. בפינת התא פירוזה התעמלה בקפיצות מעלה־מטה, פושקת את רגליה ואת זרועותיה כמו להבי מספריים, ופניה סמוקות. התא לא היה מאוורר, והיא התנשפה בכבדות.

אזאר הניחה את המטפחת על פניה של הילדה כדי שלא תשאף את האבק שעלה באוויר כשפירוזה התעמלה.

“אני בטוחה שהם יארגנו פגישה עם בעלך לפני שהם ישלחו אותה מכאן,” אמרה מרזיאה בקול חולמני והרימה את עיניה הירוקות לעבר הבגדים המעטים של התינוקת, שכובסו ונתלו על החבל שמעליהן.

חלף חודש. הוורדרדות בפניה של התינוקת הלכה ונמוגה. הקמטים הלכו ונעלמו. המבט המרפרף של עיניה הלך והתקבע. והחלב, שבתחילה היה מֵימי, החל להסמיך.

אזאר התענגה על האימהוּת החדשה שלה. היא נשאה את שדיה התפוחים בגאווה. אפילו בחדר החקירות היא חשה התרגשות כששדיה תפחו מחלב תחת עורה. כאילו מישהו מגן עליה, מחזק אותה, הופך אותה לבלתי מנוצחת. הנוזל החם דלף מפטמותיה בזמן שהחוקר חזר על אותן שאלות בסדר אחר בתקווה לתפוס אותה באיזה כֶּשל, שנראה שגם הוא לא יודע מהו. היא בקושי הקשיבה לו. במקום זה היא התמסרה כולה לבעבוע החמים של גופה, שכָּמַה לתינוקת, מתוק ודביק כמו שרף של עץ. “לכל אחד מאיתנו יש בתוכו עץ,” היא נזכרה במילותיו של איסמעיל. “אבל נדרש זמן למצוא אותו.”

לאחרות, נֶדה הפכה לשעשוע העיקרי. נדמה שאף פעם לא נמאס להן ממנה. הן נהגו להקיף את אזאר ולהתבונן בה, בתינוקת שלה עם שפתיה הוורודות. הן צפו בכל תנועה שלה, בכל מאמץ שלה לינוק חלב או לנשום אוויר, בכל יבבה, בכל פעם שהידקה או הרפתה את אגרופה הזעיר סביב אצבעותיהן. הן התפעלו ממנה בעיניהן הבודדות ובפיותיהן גדושי המחמאות. הן התגודדו סביבה כאילו היא המקדש שלהן. הן ביקשו להחזיק אותה, להשגיח עליה כשישנה, לנקות את פיה כשהתעטשה.

החיים בתא הקטן השתנו. הם לא סבבו עוד סביב ההליכה בעקבות האחיות העורבניות לחדרי החקירות, או בסילוק גופתו של זבוב מהרצפה והמתנה ליציאה לשירותים כדי להשליך אותה. הם גם לא סבבו עוד סביב הרמקולים שקראו לתפילה חמש פעמים ביום. או יבבות המצוקה וההתמוטטות שבקעו מן החדרים הסגורים, שכולם שמעו ולמרות זאת איש לא דיבר עליהן.

החיים השתנו. הכול סבב את התינוקת.

וככל שחלף הזמן ונדה נשארה שם, הנשים נעשו נועזות יותר. הן הכינו לה בגדים מהצ’אדורים שלהן שנועדו לתפילה. “היא תגדל במהירות בחודשים האלה,” הן אמרו. הן פטרו את אזאר מרחיצת כלים על מנת שתוכל לנצל את הדקות המעטות האלה לכביסת החיתולים. הן רחצו את התינוקת בגיגית של מים חמים. הן קראו לה מכתבים. הן שיחקו איתה. הן שרו לה שירים.

כולן פחדו שיעבירו אותן לתא אחר או לבית סוהר אחר. הן לא רצו לעזוב את התא שבו צילצל קולה של תינוקת כמו צופר של חיים. העולם שלהן התנהל עתה בקצב היציאה והחזרה, הנשימה והאכילה, ההתרוקנות והיניקה. עולם עם משמעות, שכבר לא היה חור שחור.

אבל כולן ידעו שזה לא יימשך לנצח. כל יום עלול היה להיות היום האחרון. כולן ידעו זאת. אזאר ידעה זאת. היה עליה להתכונן ליום שיגיע.

אבל איך?

חלף בקושי חודש, והתינוקת כבר הפכה לדבר היחיד שיכלה לחשוב עליו. נדמה שכל השאר הפך לחסר חשיבות. התינוקת והרכות הנלהבת והמגוננת שלה עצמה כלפיה. היא אפילו החלה לדאוג כשחלק מהנשים החזיקו אותה. “לא ככה,” היא היתה אומרת ורצה אליהן, מתאמצת בכל כוחה לא לצעוק שיחזירו לה אותה. הן חייבות להיות זהירות. “הצוואר של התינוקת עדיין רך כל כך.” ואזאר היתה לוקחת מהן את נדה, שטופה בגל של רגשות, ומניחה את גופה הזעיר על החזה שלה, מחזיקה את הצוואר והראש בעדינות בכף ידה. אף אחת לא יודעת איך לטפל כראוי בתינוקת שלה, אף אחת מלבדה.

היא ידעה שזה מסוכן. היא חייבת להפסיק. היא חייבת ללמוד להרפות. התינוקת לא שייכת לה. היא עלולה להילקח בכל רגע. היא צריכה להתכונן לזה. אבל איך אפשר?

“אולי הם ייתנו לך לקחת בעצמך את הילדה להורים שלך. ייתנו לך יום לבקר אותם ולהשאיר אותה שם,” אמרה אחת מהן ושיחקה באצבעותיה בכפתור רופף בחולצתה.

אזאר הקשיבה בחיוך עצוב מלא ספקות. היא שמעה את טפיפות הכפכפים שחלפו במסדרון, את הצ’אדורים שחלפו בנפנוף ליד הדלת, את קולות הפטפוט שנשמעו בהלוך ובחזור.

“שום דבר מזה לא יקרה,” היא אמרה בניסיון לשמור על קולה יציב ככל האפשר. היא הרימה יד כדי לבדוק אם הבגדים יבשים. החבל היה תלוי נמוך. היא לא היתה צריכה לקום. היא משכה מהחבל את החולצה עם הפרחים הכחולים הזעירים והחלה לקפל אותה.

רק מעטים מהבגדים שהוריה שלחו לנדה הגיעו אליה. לא היה לה מושג איך ומתי הודיעו להם על לידת התינוקת. הבגדים האלה, ושקית תה. אזאר היתה משוכנעת שהם שלחו יותר מזה. היא לא האמינה לאחות, שאמרה שאלה המתנות היחידות שהוריה הצליחו לארגן. בכל פעם שהלכה לחדר החקירות, היא הבחינה מתחת לכיסוי העיניים שלה בשקית גדולה נטושה ליד דלת חדר הרחצה. אזאר היתה בטוחה שהשקית הזאת שלה. היא היתה בטוחה שהיא מלאה בצעצועים וסבונים וחיתולים ובגדים לתינוקת שלה. אבל איש לא נתן לה את השקית. היא חיכתה עוד ועוד, עד שיום אחד השקית נעלמה משם.

“ביום שבו יחליטו שמספיק לי, הם פשוט יפתחו טיפה את הדלת וייקחו אותה מפה.” היא פרשה את ידיה קלות כדי להדגים את הפתח הצר.

נהמות מחאה סבבו את החדר. אזאר והפסימיות הבלתי נלאית שלה.

מתחת למטפחת השמיעה נדה קול דקיק והניעה את ראשה. כל הנשים פנו לעברה. נדה התעוררה.

היא התחילה לייבב ברעב, ואזאר הסירה ממנה את המטפחת והרימה אותה בזרועותיה. היא הגישה בגאווה את שדיה הכבדים לפה הוורוד, שינק ממנה בביטחון.

“מי בכלל אמר שהם ייקחו אותה ממך?” אמרה פּריזָה, שישבה לא רחוק מפירוזה המתעמלת. היא היתה החברה היחידה של פירוזה בתא. היא סיפרה לאסירות האחרות שהן מכירות מימי התיכון. כמו לפירוזה, גם לפריזה היה ילד, בן, אוֹמיד שמו, שאותו השאירה אצל הוריה ואחותה. היא היתה בהיריון עם בנה השני כשעצרו אותה. למרות שפריזה ידעה שפירוזה הפכה לטבאבּ, היא לא הניחה לזה להשפיע על החברות ביניהן, ומעולם לא משה מצדה. “הכרתי אותה לפני בית הסוהר,” היא אמרה פעם כשהתעמתה עם האסירות האחרות. “אני יודעת שבתוכה היא טובה. היא פשוט פגיעה, לא מספיק חזקה לשרוד בכלא.”

אזאר הכירה את פריזה. היא פגשה אותה במסיבת החתונה של בֶּהרוּז, אחיו הצעיר של איסמעיל. פריזה היתה אחותה של הכלה. זאת היתה הפעם האחרונה שבה אזאר ואיסמעיל השתתפו באירוע משפחתי.

מה קרה לבהרוז ולאשתו סימין, שאלה אזאר את פריזה ביום הראשון. היא שמחה ונרגעה מהמפגש עם מישהי מוכרת. סימין ובהרוז נעצרו שניהם, הודיעה לה פריזה. היא ידעה שסימין כלואה בתא אחר, אבל לא היה לה כל מידע על בהרוז. בהרוז בעל הגוף הצנום והחזק, הגבות המשורטטות והצחוק הרועם. מה עלה בגורלו?

“שמעתי על אישה שהתינוקת שלה נשארה איתה שנה שלמה, עד שהיא שוחררה,” המשיכה פריזה, ועיניה הגדולות בוהקות, אולי בתקווה שגם היא תוכל להחזיק בתינוק שלה בבוא יומו.

כולן פנו אליה בעיניים פעורות. “באמת?”

“ככה שמעתי. אולי לא תצטרכי להיפרד ממנה, אם לא תרצי.”

קולות שמחה מילאו את החדר בעוד הנשים דנות באפשרות הזאת. אפילו עיניה של אזאר נצצו. החיוך העצוב נעלם משפתיה. היא חשה דגדוג של תקווה בעומק הבטן, ובד בבד תחושה מבשרת רע. אסור לה להאמין למילים האלה. אסור לה ליפול למלכודת הזאת.

“הילדה נשארה איתה שנה שלמה?”

“שתיהן הלכו הביתה ביחד.”

אזאר הביטה בנדה. היצור הזעיר עם הראש העגול והעיניים השחורות־כחולות היפהפיות היה מכורבל בנינוחות ובהתמסרות מלאות, שהבהירו ללא ספק שזה הדבר הנכון עבורה.

היא הצמידה אליה את הילדה על מנת לסלק את הרעד מקולה. “אני רוצה להשאיר אותה פה ככל שאוכל.” היא לא יכולה אחרת. מותר לה לפחות לקוות, נכון? אין איסור על תקווה. “אתן חושבות שירשו לי?”

שבוע נוסף חלף, ואיש עדיין לא דיבר עם אזאר על נדה. איש לא התקשר ממשרדה של האחות. אזאר חשה קלילה, כאילו היא כול־יכולה. אולי בכל זאת לא ייקחו ממנה את התינוקת. אולי לא מסוכן לקוות. אזאר החלה לתפור עוד בגדים לנדה. היא רקמה לה ילדה עומדת במרכז שדה פרחים. היא חזרה ללבוש את החולצה הלבנה שלה עם הפרחים הצהובים והוורודים — צבעים עזים כל כך עד שהם נצצו אפילו בחשכת הלילה — ולרקוד “לֶזגי”, מכה ברגליה ברצפה, והפרחים הצהובים והוורדים מקפצים מעלה־מטה כשהנשים האחרות מוחאות כפיים ושרות לה. הפרחים כאילו התעוררו לחיים, כמו לחייה הסמוקות ועיניה השחורות המבריקות והשיער הסמיך. כולן אמרו כמה יפה היא נראית כשהיא רוקדת.

היא אפילו החלה לספר את חברותיה לתא במספריים שניתנו להן לשעה אחת מדי כמה שבועות. אזאר תהתה לגבי המספריים האלה. האם האחיות לא חששו שהאסירות יפגעו בעצמן בעזרתם, או אפילו יתאבדו? לא, לא, האחיות לא חוששות, היא חשבה. ליתר דיוק, לא אכפת להן. אולי הן אפילו מעדיפות שחלק מהאסירות יפגעו בעצמן, וכך הן יוכלו להיפטר מהן. זה יקל עליהן את העבודה, הן יצטרכו לטפל בפחות נשים. ואולי האסירות יודעות את זה. ומשום כך אף אחת מהן לא השתמשה לרעה במספריים. הן לא יעשו את זה לעולם. הן לא ייתנו לאחיות את התענוג הזה.

מרזיאה היתה הראשונה שאזאר סיפרה, ואחריה עוד בחורה, שזמן קצר לאחר מכן הועברה לתא אחר. אזאר ניסתה להעלות זיכרונות מעורפלים מהאופן שבו אחותה הספרית החזיקה בין אצבעותיה את קווצות השיער והובילה אותן אל בין הלהבים. לא היו בכלא מראות. חברותיה לתא למדו לסמוך עליה. ואז פירוזה ביקשה שתספר אותה.

אזאר לא רצתה לספר את פירוזה. היא ידעה שפירוזה הלשינה עליה פעם, כשהיתה בהיריון, וסיפרה לאחיות שהיא רקדה “לזגי” בתא. אסור היה לרקוד. הן אמורות להתפלל, לא להשתולל ולקפץ למקצב שהתנגן רק בראשיהן. כעונש הובלה אזאר אל הגג ואולצה לעמוד שם שעות בגשם. הגשם היה אמור לשטוף את המוזיקה מתוך איבריה, מתוך איבריה של התינוקת שטרם נולדה. הגשם היה אמור לגרום לה להבין שבית הסוהר אינו מקום לשחזר בו זיכרונות ילדות. שם נשבעה אזאר שלעולם לא תפנה שוב אל פירוזה. אבל גם פירוזה השתנתה מאז הלידה, ובית הסוהר אינו מקום לנטור בו טינה, חשבה אזאר.

באותו יום התיישבה פירוזה על הכיסא שהוצב במרכז חדר הרחצה על הרצפה הרטובה והמלוכלכת, כשאזאר עומדת מעליה ובידיה זוג מספריים, והיא מביטה בצמה העבה והמפותלת שצנחה בפתיינות במורד גבה של פירוזה. לאזאר לא היה אפילו מסרק.

אחרי רגע ארוך של התלבטות היא קירבה את להבי המספריים אל בסיס הצמה, קרוב לעורפה של פירוזה, וסגרה אותם. מעט מאוד קרה. במקום צליל החיתוך שציפתה לו, כל שאזאר שמעה היה קול עמום עד כאב של להבים המתאמצים לחדור לשיער העבה הקלוע. היא פתחה וסגרה שוב את המספריים, אבל השיער היה סמיך מדי. הוא רק התמולל קלות והתקרזל למגע הלהב המהוסס. אזאר ניסתה שוב והמשיכה להפעיל את המספריים בניסיון להתחפר לעומק הצמה. שערה של פירוזה החל להתעופף לכל הכיוונים בשלל צורות ואורכים. כל קווצת שיער נפרדה אחרת. רק אז הבינה אזאר שהיה עליה קודם לפרום את הצמה. אבל היא כבר לא יכלה לעצור. היא המשיכה לגזוז עד שמחצית מהצמה, פרועה וסתורה, ניתקה מהשיער. רק אז הרימה את מבטה. מפרק היד שלה כאב. חברותיה לתא התבוננו במתח. כולן, מלבד פירוזה, הבינו מה קרה. הן המשיכו להסתכל בשתיקה. הנורה העירומה שמעל ראשיהן הטילה אור חיוור על פניהן האפרוריות.

אזאר חזרה והביטה בשארית הצמה, שנותרה תלויה מראשה של פירוזה. היא ניקתה את המספריים מהשערות שדבקו בהם וחזרה למלאכתה. היא גזזה את השיער בנחישות נואשת, כאילו היא מנסה להחיות ילד שכבר מת. דממה השתררה בעוד כולן מתבוננות בצמה המפורקת צונחת אל הרצפה. שערה הפרוע הגזור בעקמומיות של פירוזה הזדקר מכל עבר. אזאר התאמצה לתקן את המצב, לגזוז כאן ושם, אבל נדמה שהיא רק מחמירה אותו. בסופו של דבר היא הפסיקה. אין כאן מראות, היא התנחמה במחשבה.

“איך זה נראה?” שאלה פירוזה והביטה סביבה בעיניים פעורות לרווחה ואישונים זערוריים.

“זאת תספורת מודרנית,” אמרה אזאר בניסיון לשפר את המצב. אחרי הכול, הן נמצאות בבית סוהר. איזו חשיבות כבר יכולה להיות לתספורת?

אף אחת מהאסירות לא הוציאה הגה. מבטיהן נעו מאזאר לפירוזה, מפירוזה לאזאר. ואז מרזיאה, שנֶדה ישנה בזרועותיה, פרצה בצחוק עז שנחבט בתקרה והתנפץ מעליהן כמו אבק שריפה. כולן הביטו בה המומות. מרזיאה צחקה וצחקה, וכמו להבה הפוגשת שורה של רימוני יד, צחוקה גרם לכל האחרות לפרוץ בצחקוקים מחרישי אוזניים, חסרי נשימה. מערבולת צחקנית סחפה אותן מעל הקרקע בהתלהבות פרא מסחררת, בלתי מרוסנת.

פירוזה הביטה בהן מבולבלת. “למה אתן צוחקות?” היא שאלה ונגעה בשערה.

“זה קצת מבולגן,” אמרה אזאר והחניקה צחקוק. עם או בלי מראָה, כדאי כנראה לומר את האמת. “אבל זה נראה אופנתי,” היא התעקשה.

“מה?!” פירוזה הסתובבה אליה בבת אחת. היא זינקה ממקומה כאילו עמדה לתקוף אותה. נחיריה רטטו. עיניה הפעורות נראו זועמות מהרגיל. “מה עשית? מה עשית?” היא צעקה. היא אחזה בכתפיה של אזאר וטילטלה אותה.

אזאר קפאה במקומה. פניה הוצפו חום. הצחוק נקטע באחת. הנשים הביטו בעיניים הלומות חרדה. אזאר פתחה את פיה כדי לדבר, לומר מילת נחמה לפירוזה, שרק תניח לה.

פריזה מיהרה להתקרב אליהן והניחה יד על כתפה של פירוזה. “תירגעי, פירוזי. זה שום דבר. תניחי לה.”

פירוזה נעצה באזאר מבט חודר, לא מרפה. אזאר חשה את הבל נשימתה החם של חברתה לתא על פניה.

“שחררי אותה,” חזרה פריזה.

“זה רק לא ממש סימטרי,” מילמלה אזאר וניסתה להתרחק ממנה. היא המשיכה לאחוז בכוח במספריים כאילו היא עומדת לגזור לעצמה דרך החוצה מבין קירות חדר הרחצה. “הייתי צריכה לפרום קודם את הצמה שלך. אני מצטערת.”

פירוזה, שפניה עדיין היו סמוקות מאוד, שיחררה את אחיזתה באזאר. בעיניה נשקף להט קנאִי, בלתי צפוי. פריזה הרחיקה את ידה באיטיות, אבל נותרה לעמוד בקרבת מקום.

“אני מצטערת,” חזרה ואמרה אזאר בקול קפוץ, כשעורק צווארה הולם. היא שלחה לעבר פריזה מבט מתנצל חטוף. “לא התכוונתי שזה יצא ככה.”

“זה רק שיער,” אמרה פריזה חרש. “הוא יצמח בחזרה.”

פירוזה, שנגעה שוב ושוב בשערה, כאילו היא מנסה להחליק את המקומות הפגומים, לא הקשיבה להן. היא עמדה רגע בלי לזוז ובלי להביט באזאר. לפני שיצאה מחדר הרחצה, היא חטפה את המספריים מידיה.

הדממה נמשכה. הנשים בבגדים האפורים נעצו מבטים באזאר, בפנים קודרות ובעיניים חרדות. האוויר נמלא צליל של ברז דולף. פריזה סקרה אותן במבטה, חייכה חיוך עצוב ויצאה בעקבות פירוזה.

אזאר התעוררה בבהלה. תחושת הצמא נחה על לשונה כמו פיסת חימר. השעה היתה מוקדמת. אור השחר הכסוף שטף את התא מבעד לצ’אדור הצהוב המכסה את החלון, החליק במורד הקירות הלבנים וניתז על הצלליות המשונות המכורבלות זו ליד זו על הרצפה. הוא בקושי הגיע עד לדלת הברזל, שהיתה נעולה ומסוגרת ללא רחם. אזאר הסתובבה הצידה והניחה את ידה על גופה החם של נדה. משווידאה שהתינוקת ישנה ונושמת כרגיל, התיישבה במקומה. היא עצרה את נשימתה והקשיבה בתשומת לב לנשימות הקצובות העמוקות סביבה. היא כיווצה את עיניה בחשכה והביטה לעבר ערימת הצללים הנחרנית, מחפשת במבטה את פירוזה. ומה אם פירוזה החליטה להתנקם בה? מה אם היא החליטה לבעוט בנדה, או לדרוך לה על הראש?

לילות רבים היא לא ישנה, מאז התספורת, מאז ראתה את העיניים הזועמות והנקמניות של פירוזה, שננעצו בה ללא הפסקה. היא נותרה ערה בכל לילה, עד שהיתה בטוחה שפירוזה נרדמה. מרזיאה עזרה לה לפעמים, וגם פריזה — הן נשארו ערות כשאזאר ניסתה להירדם לזמן מה.

היא איתרה את פירוזה בקצה השני של התא, ליד דלת הברזל הנעולה, שוכבת כמו כולן על הרצפה. היא שכבה בלי תנועה, מכווצת מתחת לשמיכה. גופה נראה מותש; זרועותיה כרוכות סביב גופה חסרות חיים, וראשה שמוט לאחור על הכרית. היא נראתה כמו זקנה שנאלצת לגייס כל טיפת כוח מתוכה על מנת להצליח לקום ממקומה. ולמרות זאת, התשישות הזאת היא שהפחידה את אזאר. תשישות של מי שלא אכפת לו עוד, שמסוגל להזיק לאחר באותה קלות שבה הוא מניח לו. תשישות הנפש בלתי צפויה כל כך.

אזאר התפיחה את הכרית שמאחוריה ונשענה לאחור. היא משכה את השמיכה וכיסתה את התינוקת. נדה תתעורר בקרוב ותרצה לאכול. הדקות חלפו באיטיות. אזאר חיכתה בחוסר סבלנות שנדה תתעורר, כדי שתוכל להציע לה את שדיה הגדושים בחלב, שכבר החלו להרטיב לה את החולצה. בכל פעם שהתינוקת נרדמה, אזאר ממש ספרה את הדקות עד שתשוב ותתעורר. היא מעולם לא הרגישה תחושת שליטה כזאת כמו ברגע שבו החזיקה אותה בזרועותיה, ושפתיה של התינוקת, בתום גישוש רעב ובהול, נצמדו בכוח אל הפטמה שלה והחלו לינוק. זה הרגע שאזאר חיה למענו.

היא שבה והאזינה לקול הנשימות הסמיך שמילא את האוויר. היא הביטה שוב אל פירוזה הישנה. זו לא זזה. אזאר נשכבה לאחור ועטפה את נדה בזרועותיה, מטה את ראשה של התינוקת בזהירות אל שקע המרפק.

היום שבו קראו לאזאר אל משרדה של האחות היה יום מעונן. זה קרה מיד אחרי תפילת אחר הצהריים. מבעד לחלון משרדה של האחות ניבט קֶרע אפור מכוסה עננים. על החלון במשרדה של האחותלא היו וילונות. זה היה חדר עם שולחן כתיבה, כיסא ותמונה של המנהיג העליון עם הזקן הארוך הלבן, תלויה על הקיר. מאחורי האחות ניצבו ארוניות מלאות ניירת: מסמכים, תיקיות, כל אחד מהם מכיל חיים שלמים.

פירוזה הצליחה סוף־סוף להתנקם, חשבה אזאר בתערובת של הלם וזעם, כשהתיישבה שם ללא יכולת לנוע. היא שמעה את קריאת העורב במרחק. זבוב זימזם על אדן החלון. למה הם הולכים לקחת אותה ממני? היא שאלה את עצמה שוב ושוב. אני עדיין מיניקה.

“לא חשבת שתוכלי להחזיק את הבת שלך פה לנצח, נכון?” שאלה האחות, אצבעותיה מתופפות על השולחן ועיניה נוצצות.

עווית פראית חלפה בזווית עינה השמאלית של אזאר. מאריחי הרצפה עלתה קרה שחדרה לכפות רגליה והתפשטה בכל עצמותיה.

“מה יקרה אם היא תידבק פה במחלה? זה לא מקום מתאים לגדל בו ילד.”

המקום הזה לא מתאים לגדל בו ילד, אבל הוא מקום מושלם להחזיק אותן. להשאיר אותן קטנות. כי הבן אדם נשאר קטן כשאין לו שמים להתבונן בהם.

האחות השתתקה, כאילו הניחה למילים להיטמע באזאר, לחלחל אליה. לזמן לא היו גבולות, והוא התרחב סביב אזאר ועטף אותה כולה, מושך אותה מטה. הצ’אדור הכביד על ראשה בעריצות. היא בקושי הצליחה לנשום, כאילו קירות החדר הלכו וסגרו עליה. היא טילטלה קלות את ראשה בניסיונה להזדקף.

מישהי בטח הלשינה עליה, סיפרה לאחות שאזאר רוצה שהתינוקת תישאר כאן הרבה ככל האפשר. האחות לא יכלה להשלים עם זה. אם אזאר רוצה לגדל כאן את התינוקת שלה, היא בטח מאושרת. היא בטח כל כך מאושרת, שהיא לא תהיה מסוגלת לשמור את האושר הזה רק לעצמה, ותהיה חייבת לחלוק אותו עם האחרות. היא תהיה חייבת לבטא את עצמה. תא זעיר עם חלון מסורג אינו יכול להכיל כל כך הרבה אושר.

זה אינו מקום לאושר, אווין. אווין הוא מקום של פחד, מרחף, מבעבע, שוצף. אם אזאר רוצה שהתינוקת תישאר איתה, היא כנראה כבר לא מפחדת. הגיע הזמן לקחת אותה ממנה.

“כבר התקשרנו להורים שלך. הסידורים כבר נעשו.” האחות זקפה קלות את אצבעה. “את יכולה ללכת.”

אזאר קמה. מעבר לדלת שתי האחיות שחיכו להחזיר אותה לתאה דיברו ביניהן. משהו על ארוחת ערב, על קניית לחם, שיעורי הבית של הילדים. אזאר שלחה את ידה לעבר ידית הדלת. היא היתה מסוחררת. משהו נפלט מפיה — יבבה, שיעול, רוק, לא היה לה מושג. היא שמעה מרחוק קול רעם. היא סובבה את הידית.

מאותו יום לא נתנו לה עוד את גיגית המים החמים לרחוץ בה את התינוקת שלה.

פרפר לבן זעיר נכנס לתא מבעד לחלון המסורג. אזאר התבוננה בו כשריפרף באוויר. הוא הגיע מההרים, שהיו קרובים מאוד. היא המשיכה להביט בו עד שנח על הצ’אדור הצהוב שלפני החלון.

התא היה ריק. כולן יצאו לחצר לכמה דקות לשאוף אוויר צח. “אני אשאר בפנים,” אמרה אזאר מבלי להביט לאף אחת מהן בעיניים. היא רצתה לנצל את הדקות השלווה הגנובות האלה כדי להאכיל את נדה. היא עשתה זאת ביתר להט מאשר בעבר, כאילו היא מבקשת להתמוסס בחלב של עצמה ואל תוך פיה של התינוקת. כדי שתוכל להיות איתה לנצח, כדי שאיש לא יוכל להפריד ביניהן.

ארבעה ימים חלפו, ועדיין לא עידכנו אותה מתי התינוקת תילקח ממנה. עורה סמר בכל פעם שנשמע רחש של צ’אדור, דשדוש כפכפים מתקרב לדלת, והיא חשבה שהם באים אליה, באים לקחת את התינוקת שלה. זמן רב אחרי שהצ’אדור והכפכפים חלפו משם, היא עוד המשיכה להתנשם בכבדות.

החרדה מילטה מעיניה את כל מה שסביבה, כמו גרגירי חול. היא הרגישה שהיא מפסיקה לתפקד. היא כבר לא ראתה ולא שמעה. החלב שלה נראה לה פתאום מוזר, שולי. דברים הלכו ואיבדו את ממשותם, והיא לא הצליחה עוד להיאחז בהם. הדבר היחיד שבו הצליחה להיאחז היה היום החדש. היא נאחזה בכל יום חדש כאילו הוא האחרון בחייה. כאילו היא מחכה למוות, כשזרוע אחת שלה חובקת את התינוקת שלה, והשנייה כרוכה סביב עצמה. היא המשיכה לנשום בזמן שחייה הלכו וקרבו לקִצם.

מלמולי שיחה חילחלו אל התא מבעד לחלון המסורג. אזאר ידעה על מה הנשים מתלחשות. מאז אותו יום במשרדה של האחות, כל השיחות הפכו למלמולים. כאילו ניחתה על הנשים משקולת שחנקה את קולותיהן. הן ישבו בשורות לאורך החומה הנמוכה, שערן שמוט על פניהן העמומים, הזוויתיים, וחריצי ייאוש חרותים במצחן. מתי? מתי? הן חזרו ושאלו את אזאר וזו את זו. משהו כמו עזב את גופן, התאדה אל האוויר הגס והמעופש.

אזאר הפסיקה להאזין לרחשושים העגמומיים שעלו מבחוץ. היא לא יכלה לסבול אותם. היא הפנתה את כל תשומת לבה לשפתיה של נדה שנעו בהתלהבות תוך כדי יניקה, והביטה בזוהר הרך של אור היום על פניה, בריסים הכהים המסודרים בשורה עבה לאורך עפעפי העיניים שלה. החרדה הציפה אותה כמו גל עצום. חרדת הפרידה, החרדה ליפול שוב עמוק יותר ויותר לתוך החלל הריק נטול הקרקעית, כשנדה לא תהיה פה.

סיוטים החלו לפקוד אותה, ובהם נדה בוכה במרתף של בית אמה. לבדה, רטובה, רעבה. ואיש אינו ניגש אליה. אפילו לא אמא שלה. המרתף חשוך וקר, ונדה ממשיכה לבכות בו עד שאזאר מתעוררת, והכרית שלה רטובה מדמעות. האם אמא שלה באמת מסוגלת לנטוש את נדה? האם יכול להיות שהיא נפגעה כל כך מהנטישה של אזאר אותם, שהיא לא תהיה מסוגלת לאהוב את התינוקת שלה? איך היא בכלל מסוגלת לצפות למשהו מהוריה, כשהיא עצמה נטשה אותם בקלות כזאת? האם הם יהיו מסוגלים לסלוח לה על כל הדפיקות ההן על הדלת שנותרו חסרות מענה? הוריה אפילו לא ידעו שהיא היתה בהיריון. היא מנעה מהם את כל זה — את הציפייה, את השמחה, את הגאווה בלהיות חלק מחייה. איך הגיבו כשקיבלו את שיחת הטלפון שהודיעה להם על לידת נכדתם? נכדה שלא היה להם מושג שהיא גדלה ברחמה של בתם? האם היו מאושרים? המומים? ככה לפחות הם יודעים שאני בחיים, חשבה אזאר, אבל המחשבה לא הרגיעה אותה. רגשי האשם שלה כלפי הוריה נגסו בה ללא הרף. השאלות שבו והסתחררו בראשה, חסרות מענה. הסיוטים חזרו על עצמם לילה אחרי לילה. ובכל בוקר היא הניחה את הכרית שלה בפינה, לייבוש.

קולות היניקה השתתקו. אזאר הפנתה את מבטה אל נדה שנרדמה, שפתיה מרפות אט־אט משדה של אמה. אזאר התבוננה בה ועיניה התערפלו. פניה של נדה היטשטשו. אזאר כיסתה את עיניה בכף ידה. משהו בתוכה נקרע לגזרים, והיא ידעה שלעולם לא תוכל לאחות אותו. כשהרימה את מבטה, הפרפר נעלם.

ירד גשם. שעת בין ערביים. איפשהו בחצר תופפו הטיפות ללא הפסקה על משטח קשה, מן הסתם גג גלי. מצעים מגולגלים שעליהם ישבו הנשים היו מונחים לצדי הקירות. הן פיטפטו חרש, החליפו זיכרונות, כתבו מכתבים לאהוביהן, קראו בפעם המי־יודע־כמה מכתב שקיבלו מהבעל לפני חודשים, בהו בקיר שמולן במבט ריק, זימזמו שירים ישנים, צחוקה של מישהי התגלגל בחלל הסגור. בפינה, צלחות וכפות פלסטיק שטופות הועמדו לייבוש בערימה מסודרת זו על גבי זו. האור הקלוש של הנורה העירומה נפל על הבגדים שקופלו ונערמו ליד כל מזרן.

הדלת נפתחה מעט. מישהו קרא בשמה של אזאר. הפתח הספיק למעבר של תינוקת.

אזאר זינקה ממקומה. עיניה ננעצו בדלת. למשמע שמה נדמה לה שהכול קפא. האוויר בחדר חדל לנוע. אף אחת לא זזה. כולן רק בהו באזאר.

חלפו כמה שניות. אזאר ישבה על הרצפה, קפואה, אינה מסוגלת לזוז. היא ישבה שם מתנשמת ומתנשפת, כאילו ריאותיה פסקו פתאום להזרים לה חמצן.

מישהו שב וקרא בשמה.

לידה השמיעה נדה קולות דקיקים, כאילו היא שרה. אזאר לקחה אותה בזרועותיה. היא חשה את רוך גופה של התינוקת, שכעת כבר היתה כבדה קצת; היא גדלה. כפות רגליה ריפרפו באוויר. אזאר חשבה שתוכל לקום, אבל היא התנודדה כאילו משהו מושך אותה בחזרה למטה, אל הרצפה. זוג ידיים נשלח לעומתה, אחז בכתפיה, יישר וייצב אותה. היא צעדה צעד קדימה, ואחריו עוד אחד. כשחלפה על פניהן בצעדים כושלים, הנשים אספו את ברכיהן אל בית החזה. פניה היו מעוותות מעוצמתם של רגשות שאי־אפשר להביע במילים, רגשות עזים מכל שהכירה אי־פעם.

ידיים רועדות הוגשו החוצה מבעד לפתח. הן אחזו בגוף זעיר שאצר בתוכו חיים. ואז שבו ריקות. הן נהדפו משם בחזרה אל תוך התא, כדי שאפשר יהיה לסגור את הדלת.

אזאר החליקה כנגד הקיר כמו טיפת גשם המחליקה על זגוגית החלון. ראשה נשמט הצידה וצנח על כתפה. שדיה הכבדים נטו הצידה. החולצה שלה היתה ספוגה חלב שהוסיף להציף אותה. זרועותיה היו חלולות. דלת הברזל שלידה סגורה על מנעול.

שתיקה השתלטה על התא. שתיקה של אבל. מרזיאה ופריזה ניסו להרים אותה מהרצפה. פניהן האדימו ממאמץ כשניסו לכרוך את זרועותיה חסרות החיים סביב כתפיהן. היא היתה כבדה כמו גופת מת. החלב שלה טיפטף מטה עד לבטנה. החלב שהיה מיועד לתינוקת שלה. עכשיו הוא אינו שייך לאיש. חלב יתום. חלב חמים, דביק, דוחה.

מהקצה השני של התא ניגשה פירוזה אל אזאר ובידה צ’אדור. היא התיישבה לידה, ופניה מיוסרות בכאב או חרטה או צער. אזאר לא ידעה לבטח. פניה התעוותו כאילו מישהו מכה בה מבפנים. אזאר רצתה להתרחק ממנה, לתקוף אותה, לנעוץ בה ציפורניים. היא התיישבה שם, ממוטטת.

קול עלה והתפשט בתא. שיר, רוטט, שבור. הוא הידהד זיכרונות, עקירה, התרסקות.

לא היו עוד עצים בקרבן.

פירוזה הרימה בעדינות את חולצתה ספוגת החלב של אזאר והידקה את הצ’אדור סביב שדיה על מנת לעצור את הזרימה.