תהיי בשקט ותקשיבי:1. הוא בוגד בך. 2. לנפש התאומה שלך קוראים אליסטר ג'ורג' ארתור לינוקס. 3. ידלגו עלייך בקידום גם הפעם. 4. המספרים […]
1
יום שישי
אני מאלצת את המכשפה הטובה וילו להמתין, וברור לי שהיא לא מרוצה. עיניה יורות לעברי מבט זועם מבעד למשקפי המתכת, עודה משחקת באחד מתליוני הבדולח שעל צווארה, כאילו היא זקוקה לעזרה שמימית שתמנע ממנה להכות אותי או משהו.
“לילה,” אומרת חברתי הטובה ביותר בסבלנות אין קץ, “מה קורה?”
“אני לא יודעת.”
“פשוט תשאלי אותה כבר משהו.”
רֵבֶּקה — לא בֶּקָה או בֶּקי — צודקת. הרי כבר לפני שבועות ידעתי שהרגע הזה יגיע. היא רצתה לעשות משהו כיפי ליום ההולדת שלה, וכל פעילויות הבידור האחרות היו תפוסות. יש המון מסיבות יום הולדת בחודש מרץ, מתברר. כולם מזדיינים בקיץ, כנראה.
החדר הפרטי בירכתיו של בר קוקטיילים בשדרות סנטה מוניקה מלא עד אפס מקום כמעט, וברמקולים מתנגן שיר של הוזִיֶיר. אנחנו עומדות ליד שולחן עגול וגבוה שעליו שאריות של פלטת נקניקים ונר מהבהב בתוך צנצנת עתיקה. הקירות צבועים בטורקיז עז, אבל האווירה רגועה. הלילה אמור להיות נפלא. אני רוצה שיהיה כך למען החברה שלי, אבל אני מתוחה ולא ממוקדת, וממש אין לי מצב רוח לזה, לעזאזל.
“באמת, אין לי שום שאלה,” אני אומרת. “מצטערת. אמרתי לך שאני לא בקטע.”
רבקה נאנחת ולוגמת בנדיבות מהוויסקי סאוור שלה. זו החגיגה שלה, והיא יכולה לשתות את עצמה לדעת, אם זה מה שהיא רוצה — ומתברר שהיא רוצה.
“מה אנשים שואלים בדרך כלל?”
המכשפה הטובה וילו היא אישה מבוגרת עם עור לבן ושיער אפור ארוך, קלוע בצמה. היא לבושה בדיוק כפי שדמיינתי בילדותי את מראה המכשפה, בשמלת תחרה דרמטית וארוכה והרבה תכשיטים גסים. במקום לענות לי, היא מביטה בשעון שלה ומודיעה, “השעתיים שלך נגמרו. אני עפה מכאן.”
רבקה מביטה בי.
המכשפה הטובה וילו לא מבזבזת זמן ומתחילה לארוז את קלפי הטארוט, את כדור הבדולח ואת אוסף הקריסטלים הצבעוניים שלה לתוך תיק קטיפה גדול.
“אני מצטערת,” אני אומרת לרבקה בפעם השנייה. “אבל החברה הכי טובה שלך מהעבודה העסיקה אותה במשך ארבעים דקות בגלל קבוצת הפוטבול ההיא. וגם השכנה שלך, שהייתה צריכה שיקוי אהבה בדחיפות. אני תוהה אם היא באמת תצליח למצוא את קיאנו ריבס ולשכנע אותו לשתות את זה.”
רבקה זוקרת את הגבות.
“את חייבת להודות שזה חלום יפה,” אני אומרת. “אבל מה שאני מנסה להגיד הוא שאת, חברה יקרה, ממש פופולרית. יש כאן המון אנשים, והסיכוי שהמכשפה הטובה וילו תגיע לכולם היה נמוך בכל מקרה.”
“פשוט תודי שאת לחוצה שוב בגלל החבר שלך.”
“אני באמת מודאגת בגלל ג’וש,” אני לוגמת מהכוסית שלי. “הוא אמר שכאב הראש שלו ממש חמור, ושהוא פוגע לו בראייה.”
“זה באמת לא נשמע טוב,” היא מסכימה באי־רצון.
“כן. אני חושבת שהוא צריך ללכת לרופא, אבל את מכירה גברים.”
“אני לא יודעת אם הבחנת בכך, אבל די שמתי לי למטרה שלא להכיר גברים.” היא לוגמת שוב מהמשקה שלה. “את מתכוונת למהר הביתה ולשחק אותה אחות רחמנייה במקום לרקוד איתי, נכון?”
“רבקה, את יכולה לחזות את העתיד?” אני פוערת את פי בהשתאות, “ואף פעם לא אמרת לי… זה ממש כואב. רגע, ידעת שזה יכאב?”
היא מחייכת אליי ומרימה את שארית המשקה שלה לעברי. אנחנו החברות הטובות ביותר מאז חלקנו חדר במעונות בקולג’, לפני יותר מעשור. היא קטנטונת בעלת שיער כהה ועור שחום. אני, לעומת זאת, בלונדינית מוצקה. לא חסכו בציצי ובתחת כשעשו אותי.
“קדימה, תינטשי אותי,” היא אומרת. “אבל את חייבת לי.”
“מה דעתך שאזמין אותך לארוחת ערב בשבוע הבא, למסעדה היפנית ההיא שאת אוהבת?”
“רק אל תתלונני כשאוכל את כל הסשימי סלמון.”
“סגור. כמעט יומולדת שמח. אדבר איתך מחר.” אני מניחה את הכוסית הכמעט ריקה שלי על הבר ומחבקת אותה. “אל תלכי הביתה עם פְּרִיָה. את יודעת שתתחרטי על זה. שוב.”
“אבל היא מבריקה ויפהפייה ולא פנויה רגשית. היא בדיוק הטיפוס שלי.”
“אלוהים. הוכחת בדיוק את הנקודה שלי.”
“עופי מכאן, לוזרית.”
אני מדביקה לה נשיקה על הלחי. “אני אוהבת אותך, רבקה. תבחרי נכון.”
למרות השעה המאוחרת, עדיין יש אנשים רבים מסביב. הכביש שחור ומבריק אחרי הסערה האחרונה, ובשלוליות שעל המדרכה משתקפים האורות מהברים ומהמסעדות. אני מצטנפת בסוודר שלי מפני אוויר הלילה הקר. מעברו השני של הרחוב יש חנות נוחות קטנה, והיא פתוחה. מקום מושלם לקנות בו משכך כאבים, כי אין לי מושג כמה נותרו בבית, ואולי ג’וש יזדקק לעוד. עדיף שלא יחסר.
אני מצטרפת לאדם היחיד שמחכה בפינת הרחוב כדי לחצות אותו, ובמקרה, זו אינה אחרת מהמכשפה הטובה וילו. המגף הסטריאוטיפי המחודד שלה מתופף בחוסר סבלנות, והיא מחטטת בתיק הקטיפה הצבעוני ומחפשת בו משהו. בטח מעניין מאוד להיות מכשפה. אני כמובן לא מאמינה בכל זה. חיזוי עתידות, רוחות וכל הדברים האלה אף פעם לא נראו לי אמיתיים. אבא שלי אתאיסט, והוא לימד אותנו לפקפק בכל דבר, ותמיד לדרוש הוכחות. חוץ מזה, אני גם ספרנית, וספרניות אוהבות עובדות. אמיתות מוכחות הן דבר נפלא — הן תומכות בקהילה ודואגות שיהיה לנו חם בלילה. לפחות כך היה בעבר.
האור הירוק ברמזור של הולכי הרגל מהבהב, והצמה האפורה של וילו מתנודדת כשהיא יורדת מהמדרכה. אני הולכת אחריה. המחשבות שלי נודדות אל ג’וש ואל מה שהוא עשוי להזדקק לו, ואני תוהה אם לקנות לו גם פחית משקה. אבל בזווית עיני אני רואה את זה — רכב מהיר שלא עוצר כמו האחרים. הוא אפילו אינו מאט. למעשה, הוא טס היישר לעברנו באור חזק ומסנוור.
אין זמן לחשוב. אני תופסת מאחור את האישה המבוגרת, מסובבת את שתינו בחזרה לכיוון המדרכה ומועדת. אילו היא הייתה אישה גדולה יותר, ייתכן שזה לא היה עובד. אבל ביקוריי הנדירים במועדון הכושר בשנים האחרונות סוף־סוף מוכיחים את עצמם. גלגלים חורקים וצפירה קורעת את האוויר כשמכונית הספורט חולפת על פנינו. היא חולפת קרוב כל־כך, ואני יכולה לחוש במשב האוויר שהיא מייצרת.
אבל היא לא פוגעת בנו.
שיט. הלב שלי הולם בפראות. המרפק של וילו חופר בבטני כשהיא מתגלגלת ממני אל המדרכה. אבל זה לא מפריע לי. אני פשוט המומה שאני עדיין בחיים.
“אידיוט!” המכשפה הטובה וילו צורחת על האורות המתרחקים.
הכביש הקריר והלח קשה מתחת לגופי, אבל מעליי כוכב מנצנץ בחריץ שמיים בין העננים. גופי כואב. ראשי מדמם ושרוט, והמותן חבול. החלק התחתון של שמלת המיני התכולה החדשה שלי קרוע, נוסף על כמה כתמים כתוצאה ממפגש עם המדרכה הרטובה והמלוכלכת. יש גם סיכוי די טוב שחשפתי עכשיו את התחתונים שלי מול כל הרחוב.
וילו מרימה גבה לעברי. “אה, זאת את.”
“אין בעד מה,” אני עונה ביובש.
גבר צעיר שעומד לידנו תיעד את האירוע בטלפון שלו, והוא עדיין מצלם. גבר באמצע אימון ריצה עוצר ומציע את ידו לווילו. הוא מרים אותה על רגליה בעדינות ועוזר גם לי. נחמד מצידו.
וילו מנקה את עצמה ואוספת את כל החפצים שנפלו לה מהתיק — סוכריות מנטה, מחטא ידיים וכאלה. “בכלל לא ראיתי את המכונית הזאת מתקרבת.”
אני מנסה להסדיר את הנשימה, אחרת ודאי הייתי משמיעה הערה מתחכמת כלשהי על כישורי חיזוי העתיד שלה, או לפחות מטילה בהם ספק. אבל המותן שלי צורב והיד שורפת. אני מתפתלת מכאב ושולפת אבן קטנה מתוך אחת השריטות העמוקות שלי. איזה בלגן.
“אַת זאת שרצתה לדעת מה אנשים שואלים אותי, נכון?” היא מסיטה את הצמה אל מעבר לכתפה וממקדת בי את מבטה, כאילו מנסה להביט אל תוך נשמתי או משהו כזה.
“אל תדאגי בקשר לזה,” אני אומרת. “את בסדר?”
היא מהנהנת. “בזכות הנפילה עלייך הייתה לי נחיתה רכה.”
“נהדר.”
“יש המון דברים שאנשים רוצים לדעת,” היא ממשיכה. “אבל השאלות הכי פופולריות עוסקות באהבה. הוא בוגד בי? הוא יחזור אליי? מי הנפש התאומה שלי? דברים כאלה.”
“זה הגיוני, אני מניחה.”
“אחר כך הם בדרך כלל עוברים לנושאים יום־יומיים יותר. אקבל קידום בעבודה? אני במסלול נכון של קריירה? יש גם את אלה שחושבים שהם מצחיקים. הם אוהבים לשאול אותי אילו מספרים יזכו בלוטו באותו השבוע.”
אני משמיעה נחרה. “זה באמת די מצחיק.”
“לא כשאת שומעת את זה בפעם המאה. ויש גם את אלה שרוצים לדעת מתי הם ימותו.” היא מטה את ראשה ונאנחת. “המכונית הזאת הייתה פוגעת בי אם לא היית שם. בהתחשב במהירות שלה, ספק אם היה לזה סוף טוב בשבילי.”
אני לא יודעת איך להגיב, ולכן ממשיכה לשתוק.
“נראה לי שאני חייבת לך משהו.”
“לא, אין בזה שום צורך.”
“תהיי בשקט ותקשיבי.” וילו מזדקפת ומבטה מתערפל, והיא כמו מתמקדת בנקודה כלשהי במרחק. פתאום היא מכריזה בקול עמוק, “הוא בוגד בך, אבל אני חושבת שעמוק בתוכך את כבר יודעת את זה. השם של הנפש התאומה שלך הוא אליסטר ג’ורג’ ארתור לינוקס. איזה שם מסורבל.”
אני מחייכת במבוכה. “חכי רגע. את לא מתכוונת—”
“ידלגו עלייך בקידום. הם לא ממש מעריכים אותך. אין לי שום מושג למה את נשארת שם תקופה ארוכה כל־כך.”
“זה מורכב. את ממש חוזָה את כל זה, מה?”
“חמש, שמונה, שתים־עשרה, עשרים וארבע, שלושים ותשע וארבעים ושלוש. ואני ממש מצטערת לומר לך את זה, אבל את תמותי ביום ראשון הבא.”
“מה?” אני מטלטלת את ראשי. לא ייתכן שהיא אומרת את מה שאני חושבת שהיא אומרת. אין שום סיכוי בעולם שזה אמיתי. “לא. זה בלתי אפשרי.”
“אולי כדאי שתיפרדי מכל אהובייך ותארגני את העניינים שלך.”
הצחוק שלי שברירי ולא מאמין. “את רצינית? כלומר, את מתבדחת, נכון?”
וילו ממצמצת מספר פעמים ונושפת ארוכות, כאילו חוזרת לעצמה אחרי שהייתה שרויה בתוך חיזיון או משהו בסגנון. אולי ראשה נחבט במדרכה. זאת האפשרות ההגיונית היחידה. אם כי היא מאמינה בכל הדברים העל־טבעיים האלה מלכתחילה, וזה מאשש את האמונה שלי שאנשים הם פסיכים.
“אוקיי,” היא אומרת. “לילה טוב.”
“רגע, את אמרת ‘אוקיי’ במשמעות של ‘כן, התבדחתי’?”
ללא מילה נוספת, היא מתרחקת אל תוך הלילה ומשאירה אותי עומדת שם המומה.
באופן כללי אני פונה אל הלילה, ובקול לא שקט כל־כך אומרת, “מה, לעזאזל?”
אבל איש לא עונה. אפילו הבחור עם הטלפון ביד נעלם. למרות כל הדרמה והמוזרות, אף אחד לא שולח מבט לעברי. העולם ממשיך להסתובב והחיים נמשכים. לכאן צריכה להיכנס אנחה גדולה.
מה שאני צריכה לעשות הוא לקנות משככי כאבים, ללכת הביתה, לבדוק מה שלום ג’וש, לבלוע כמה ממשככי הכאבים שנזכרו לעיל, כי המותן והיד שלי כואבים, לעשות מקלחת ארוכה וללכת למיטה.
* * *
כשאני יורדת מהאובֶּר ליד הבית, כרטיס הלוטו להגרלה הגדולה של שבת בלילה חבוי בתחתית התיק שלי. אני חושבת שזכרתי את רוב המספרים. תמיד הייתי בן אדם של מילים יותר ממספרים, אבל זה לא משנה באמת. אף אחד לא צריך לדעת אפילו שקניתי כרטיס, כי זה מטופש. אין שום סיכוי שלווילו יש באמת כוחות על־טבעיים. ג’וש ואני במערכת יחסים יציבה וטובה. אין בכלל משרות שמתפנות בעבודה. ואני לא אמות בעוד תשעה ימים.
אבל ההוכחה החותכת לזה היא השם שהיא נתנה לי בתור הנפש התאומה שלי, כביכול — אליסטר ג’ורג’ ארתור לינוקס. אני לא צריכה לברר מי זה, משום שאני כבר יודעת. ספק אם יש מישהו על פני כדור הארץ שלא שמע עליו, כי הפפרצי אוהבים אותו בדיוק כפי שהוא מתעב אותם.
אני גוררת את עצמי במעלה המדרגות לדירה שלנו בקומה השנייה. כל הגניחות והאנחות שלי מהדהדות בחדר המדרגות ונפלטות אל הלילה האדיש. הקולות אינם משדרים שום אומץ, ואין בהם שום דבר מושך, אבל לא אכפת לי. אם ככה מרגישים כשכמעט נדרסים, זה מבאס ממש.
הדירה שלי נמצאת בבניין שנבנה בשנות החמישים. שתי שורות של דירות רבועות פונות אל רצועת גינה שנמצאת במרכז. הסגנון הזה טיפוסי ללוס אנג’לס ולתקופה. אני צועדת כשהמפתח בולט מבין אצבעותיי, בדיוק כפי שלימדה אותי אימי, על כל צרה שלא תבוא.
מוזיקה בוקעת מהדירה, משהו של ה-Arctic Monkeys. ג’וש כנראה מרגיש טוב יותר. כשעזבתי אותו, הוא שכב בחושך עם מטלית לחה על עיניו ודיבר בלחש. בדרך כלל הוא לא סובל מכאבי ראש או מיגרנות. סיבה נוספת לדאגה. אבל הוא התעקש שאלך למסיבה של חברתי הטובה ביותר בלעדיו, ואני רציתי להיות שם בשביל רבקה.
אני פותחת את הדלת הנעולה ושומטת את התיק ואת קופסת התרופות על השיש במטבח. מעולם לא היה לי נעים יותר לחלוץ את מגפיי האהובים. גם הם, לצערי, ניזוקו מהדרמה של הערב. אני מקווה שזה בר תיקון. המראה העתיקה שתלויה על הקיר מאשרת שהשיער הבלונדיני הארוך שלי נראה זוועה. אין זכר לגלים של תחילת הערב.
אין שום תגובה לקריאה שלי, “בייב?”
לדירה יש מבנה פשוט מאוד. אזור מרכזי פתוח ומשותף למטבח, לפינת האוכל ולסלון, ואזור נפרד בצד למקלחת ולחדר שינה. המקום לא גדול, אבל הוא בתקציב שלי וקרוב לעבודה. הזמנתי את ג’וש לעבור לגור איתי ביום האהבה. היינו יחד חצי שנה כמעט, והרגשתי שהעיתוי נכון. אני עדיין מתרגשת לקרוא לה הדירה ‘שלנו’. אף פעם לא גרתי עם מישהו שאיתו הייתה לי מערכת יחסים מחייבת. זה שלב חדש בחיי הבוגרים.
“חזרת מוקדם,” הוא יוצא מחדר השינה כשלגופו רק תחתוני בוקסר. שערו הבלונדיני הקצר פרוע, והחיוך שלו מתאמץ, כאילו הוא לא ממש נדבק לשפתיו. “חשבתי שתלכי לרקוד אחרי שתשתו בבר.״
“דאגתי לך. איך אתה מרגיש?”
“כן. אוקיי.”
“אתה נראה טוב יותר. הצבע חזר לך ללחיים.” אני מסתובבת כדי להראות לו את הקרע בשמלה שלי ואת הפצע ביד. “אתה לא תאמין מה קרה לי הערב. תן לי רגע להביא את ערכת העזרה הראשונה, ואספר לך הכול.”
“אני אביא אותה. חכי כאן.”
אני מתעלמת ממנו ונכנסת אחריו לחדר השינה. המצעים סתורים. ממש סתורים. הכריות על הרצפה, והשמיכה שלנו זרוקה בקצה המזרן. רק הסדין הלבן נותר במקומו, אבל הוא מקומט כל־כך, עד שנראה כאילו מישהו קפץ על המיטה או משהו כזה.
“אמרתי שאני אביא את זה,” הוא מקמט את מצחו. ידו מונחת על ידית דלת חדר האמבטיה, אבל היא לא מסתובבת ופותחת את הדלת כפי שהטבע התכוון. לא. היא פשוט נחה שם ומחכה.
“מה קורה, ג’וש?”
המצח שלו מתקמט עוד יותר, ועיניו מדלגות על פני החדר. הוא מתחמק מליצור קשר עין איתי. “שום דבר. אני פשוט…”
“פשוט מה? למה אתה מוזר כל־כך?”
ואז אני שומעת את זה… מעין קול צעדים שקט שמגיע מתוך חדר האמבטיה. לרגע אני חושבת שאולי דמיינתי, כאילו המוח שלי מהתל בי. זה מין לילה כזה. אבל התגובה של החבר שלי לא משאירה מקום לספק. עיניו נפערות, ופיו עושה את אותו הדבר בדיוק, אם כי שום מילה עדיין לא נאמרת. אני מניחה שהוא לא יודע מה לומר, וזאת בהחלט פעם ראשונה.
“יש מישהו בחדר האמבטיה?” אני די גאה בקולי. הוא חלש מעט, אבל יציב. “ג’וש?”
אימה מופיעה בעיניו.
לא. לא יכול להיות שזה קורה. אבל האופן שבו ליבי צונח לרצפה מוכיח אחרת. החבר שלי אכן בוגד בי. הוא אפילו לא סיים לפרוק את החפצים שלו כאן, וכבר בחר לפזול הצידה. שיט, המכשפה צדקה.
סוף־סוף הוא מתעשת מספיק כדי לומר, “בייב, אני יכול להסביר. זה לא מה שאת חושבת.”
“זאת הבחורה החדשה מהעבודה, נכון? זאת שאמרת לי שביקשת ממנה להפסיק לשלוח לך הודעות כי זה לא מתאים. אבל ברור שזה היה שקר, כי זייפת מיגרנה והזמנת אותה לבית שלי כדי שתוכל לזיין אותה במיטה שלי.” ידיי מתחילות לרעוד, ולכן אני מאגרפת אותן. אני לא מתכוונת להכות אותו. אומנם מגיע לו, אבל אטפל בזה כמו אישה בוגרת. כזאת שלא רוצה שיאשימו אותה בתקיפה.
“זאת הייתה טעות,” הוא אומר ומייד ממשיך, “זאת סתם אי־הבנה.”
חבטה נשמעת מתוך חדר האמבטיה. האורחת שלו לענייני סקס כנראה חולקת על דבריו.
“בייב, אני נשבע לך. תני לי להסביר. לא היה לי מושג שהיא תגיע. אני אפילו לא יודע איך היא ידעה את הכתובת.” ידית הדלת מתאמצת להסתובב מתחת לידו. “תישארי שם. תני לנו דקה, בבקשה.”
הפעם נשמעת חבטה עצבנית על הדלת. צודקת.
“כל הדבר הזה הוא טעות איומה,” ג’וש אומר. “כלומר, את עובדת שעות רבות כל־כך בזמן האחרון ו—”
“אתה מנסה להגיד לי שזאת אשמתי?” אני שואלת ולא מאמינה. “ברצינות?”
הוא מושך בשערו הקצר בתסכול. “לא. כן. כלומר… את עסוקה כל־כך כל—”
“תפסיק.” אני נושמת עמוק, נשימה מטהרת ומעצימה, ונושפת לאט. “אני לא רוצה לשמוע את זה. פשוט תאסוף את כל החרא שלך ותעוף מכאן.”
“אבל זה לא מה שאת חושבת!”
“זה בדיוק מה שאני חושבת, ושנינו יודעים את זה,” אני נוהמת. “אני רוצה שתצא מייד מהבית שלי ומהחיים שלי. בזה הרגע, ג’וש. אתה ואני סיימנו.”
הוא בוהה בי בעיניים פעורות ונדהמות, וכתפיו צונחות סוף־סוף בתבוסה. ג’וש תמיד היה מין נער זהב. הילד המועדף וכל זה. אני לא חושבת שהוא אי פעם הפנים את הרעיון שיכולות להיות השלכות מעשיות להתנהגות שלו. לפעמים החיים מתנגשים בך פתאום.
לבסוף, קול של אישה קורא מעברה השני של דלת האמבטיה, “אני יכולה לצאת עכשיו?”
אין עדיין תגובות