ינבוט

ינבוט הוא סאטירה פוליטית וסיפור אהבה על יונתן שוורץ, הדייר החדש במושב ינבוט, אשר המפגש בינו לבין הקהילה המקומית, על מרקם חייה המסורתי העשיר בהווי, מניב שורה של התרחשויות מאלפות, הנעות בין הקומי לטראגי, ומביאות אותו להתבוננות מחודשת על עצמו ועל עברו.

הקשר המתפתח בין יונתן לבין עץ הזית שהוא מתמחה בגידולו מתחשל במאבק ההשתרשות, משמש בבניית הזהות, ומחדד את משקעי חווית האבדן של ילד הממתין כל חייו לומר לאביו המת עד כמה הוא מתגעגע.

המושב ומה שמתרחש בו מהווה מצג של חיינו בכלל, על מגוון סכסוכיהם התוך נפשיים, הבין אישיים והקבוצתיים. ההומור והסאטירה שהספר משופע בהם הם נשק החלשים שנחסמה דרכם לשינוי והשפעה. הביקורת המופנית לגופי הממשל הנסתרים והמסתתרים מאירה בו בזמן על שאר הדמויות־הייצוגים הלוקחים חלק בחזיון.

יורם שפירא הוא גם מחבר הספר שים זית (ספרית פועלים 1998).

מקט: 4-86-1155

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ינבוט הוא סאטירה פוליטית וסיפור אהבה על יונתן שוורץ, הדייר החדש במושב ינבוט, אשר המפגש בינו לבין הקהילה המקומית, על […]

---

פתח דבר

אף שלמרבה הצער לא היתה היכרות אישית בין זיגמונד פרויד וסבא פנחס, שניהם מחזיקים בהשקפה דומה על אודות צמד יסודות חיינו שאין בלתם — האהבה והשנאה. אי אפשר לאהוב ולהתמסר, אם לא ניתן דרור גם לביטוי הרגשות התוקפניים והעוינים.

הספר הזה הוא סיפור על אהבה ושנאה ועל המשא ומתן הבלתי פוסק שביניהן. היריעה הנפרשת מפגישה חוויות חיים המלוות אותנו לאורך כל הדרך, ומתייחסת להתרחשויות מזירת המאבק התוך נפשי, החיכוך הבין אישי, והמלחמה על זהות והשתייכות קבוצתית.

העימות, האורב ברקע רק כדי לזנק בשעת הכושר לקדמת הבמה, נוגע במרכיבים שהם חלק בלתי נפרד מאתנו: הדיאלוג שבין אהבה וחמלה לבין שנאה ונקמנות, ההסתייגות מהשונה, ההתרוצצות שבין סקרנות וחשדנות, המשאלה לקרבה והפחד ממנה, הזרות והמתח שבין ותיקים לחדשים, בין אשכנזים למזרחים, בין יהודים לערבים, ובין הדבקים באידיאולוגיות־שואפות־בלעדיות. ובתוך כל אלה תובעים את מקומם גם הרגשות המשתנים שבינו לבינה.

במעבה תפאורת העולם הפנימי והחיצוני, רוחשים החיפוש אחר הקרבה האנושית והאהבה לעץ הזית (זאת האחרונה משמשת כסמל וכממשות גם יחד). אלה מתקיימים ומתגבשים גם כשמסביב יהום הסער של היצרים המתלקחים, הפחדים והתקוות, מאבקי כוח על שליטה ואדנות, ומלחמה על זכויות וזכאויות. בתוך כך צצה מאליה השאלה בדבר תוקפה של הגדרת “מלח הארץ”, מי התמנה לנסח אותה, והאם הפכה לפיקציה שזמנה עבר.

פרי הכתיבה המובא כאן ניזון מתסכול שנולד ממאבק לשינוי שאיבד מתנופתו. אבל לא פחות — מתחושות אהבה לארץ, לעצים שלה ולאנשיה השוקדים לבנות כאן חיים טובים יותר. ביסודה של הכתיבה מונחות האמונה שאסור להחניק את ביטויה של המחאה, והתקווה שזו תעשה את מלאכתה בהמשך הדרך.

זוהי גם ההזדמנות להודות לאלה שיש להם יד בגיבוש הספר. למיכל חירותי, שעשתה את עיקר עבודת העריכה, אני אסיר תודה גם על נוכחותה התראפויטית שאפשרה לי להעלות היבטים אישיים שהיו כמוסים במשך שנים. תודה לניר רייזלר על הליווי הקפדני והמדקדק ועם זאת הליברלי ועל יכולתו לגלות משמעויות חבויות. לקומץ החברים והחברות אותם ייגעתי במהלך הכתיבה, בשלב בו מחבר עדיין תלוי בין שמיים וארץ — בין תקווה שיימצא מו”ל שיבין ללבו לבין חרדת המגירה — אני חייב לא מעט. חיזוקיהם, כמו גם תנועת גבות עיניהם ועיקומי האף בהם הבחנתי אצלם כשעיינו בכתוב, עזרו לי לחשב מסלול מחדש.

על אף שכל ההתרחשויות המפרנסות את העלילה קיבלו השראתן מאירועים הלקוחים מן המציאות, דמויותיהן של הנפשות הפועלות הגיחו להן ממאגרי הדמיון עם חיות משל עצמן בכדי לתפוס את מקומן. אם ישנם כאלה הסבורים בכל זאת שהדברים שבספר נכתבו עליהם, מחשבה שהיא כמובן חסרת בסיס, נראה שיש להם סיבה טובה לפשפש במעשיהם.

את פתח הדבר אני רוצה לחתום במילים המיועדות להורי זכרם לברכה. אם אכן יש חיים לאחר החיים, אני רוצה להאמין שמצויה במחוז ההוא ספרייה ציבורית טובה המאפשרת השאלה של ספרים להורי כותביהם. כך ייווכחו אמי ואבי האהובים, לאה ורפאל, שאכן חשבתי עליהם כל הזמן.