ירח בבור

עזר כנגדו

יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. כד עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

בראשית ב’, יח-כה

אהובתי היתה שרועה על בטנה על השטיח, עירומה. גופה הלבן התרונן לעברי, העכוזים המלאים שחיכו שאבטוש בהם, השוקיים החלקות שהתנדנדו אגב אורחא, השדיים המלאים הרוטטים. היא התעסקה במשהו. מבטה היה מהורהר, עיניה החומות הגדולות ננעצו בחפץ קטן וחלקלק שאצבעותיה הארוכות לכדו. לחפץ — כך נדמה — היו חיים משלו. הוא החליק, התגלגל, ניסה לברוח. אלא שאהובתי לא הניחה לו. היא תפסה אותו, ליקקה אותו, ריחרחה אותו.

‘מה מצאת?’ שאלתי אותה. היא הביטה בי וחייכה. העיניים שלה צחקו אלי והלשון הוורודה שלה ליקקה את שפתיה. ‘מה זה?’ התקרבתי. ואז, כשהחפץ הקטן שהיה אחוז שוב בין אצבעותיה, נמתח לעברי כמבקש הצלה, פערתי את פי ואת עיני. ‘לא נכון!’ אמרתי לה, ‘זה לא עזר! את לא עשית את זה!’ התכופפתי, הושטתי יד חזקה כדי לאסוף את עזר ולהחזיר אותו למקומו הראוי, אבל היא סגרה עליו את האצבעות. עיניה הגדולות נתלו בי, צוחקות, שפתיה המלאות נפשקו, חושפות שיניים לבנות וצעירות, וכהרף עין עזר היה בפיה.

‘תני לי אותו!’ צעקתי, ‘תפתחי את הפה! את לא נורמלית!’ אבל היא סגרה את הפה חזק יותר וחייכה. ‘שלא תעזי!’ איימתי עליה. אפילו שלחתי יד כדי ללחוץ על לחייה, להפריד בין לִסתותיה, לפעור את פיה ולהכניס שתי אצבעות לעומק הלוע כדי לחלץ משם את עזר. אלא שהיא התגלגלה על גבה, נעמדה על ארבע, וכך, תוך שהיא מנענעת קלות את עגבותיה, התרחקה ממני, כשעזר בפיה. היא הרגה אותו, נחרדתי. כמה זמן יכול עזר לחיות בפה שלה בלי לנשום?

התיישבתי על השטיח. הנה, ‘אני לא עושה כלום,’ אמרתי לה. ‘אני לא מתקרבת אלייך, אני לא נוגעת בך. רק תשחררי אותו. הוא ימות אם תשאירי אותו בפה שלך.’ אהובתי, שהתיישבה מתחת לשולחן האוכל הגדול, התבוננה בי. היא לא חייכה עוד. הפנים שלה היו רציניות לגמרי כשפערה את פיה, גדול ואדום, ושילשלה ממנו את לשונה הוורודה. הפה שלה היה ריק. לעזר לא היה זכר.

***

את בעלי הכרתי בבית קפה. ישבתי עם שתי חברות מסביב לשולחן הסמוך לקיר הזכוכית כשהוא הגיע. היה ערב. השולחנות היו קטנים והומים. התאורה היתה צהובה ומחמיאה. הרגשתי מחובקת. הזמנתי עוגת שוקולד עם שם עתיר מסתורין, ‘היער השחור’. שם שלוקח אותך ליערות אירופיים קרים, לילדים אבודים ולבית מואר בקצה היער שמכשפה גרה בו.

בעודי מתכננת את המתקפה על העוגה על שלוש שכבותיה, ובעודי שומעת בחצי אוזן את חברה מספר שתיים מספרת על מלחמותיה במרצה המטומטמת שלה, שבטח שונאת אותה, אבל לא יודעת עם מי היא מסתבכת — הוא הגיע. רזה, לא גבוה ולא נמוך, לבוש חולצת פלנל על גופייה לבנה. ידיו בכיסי הג’ינס. הוא נעמד קרוב לשולחן שלנו, קרוב מאוד, ואמר לחברה מספר שתיים, שהשתתקה בפתאומיות, שהוא התבונן בה זמן־מה מהרחוב שמעבר לזכוכית, ושהיא מוצאת חן בעיניו.

חברה מספר שתיים הובכה. היא התבוננה בו משתוממת. מעולם לא התחילו איתה ככה. למען האמת, גם אנחנו — שתי החברות האחרות לשולחן — השתוממנו. מי מעז לגשת ככה לבחורה שאינו מכיר כלל ולומר לה דברי כיבושין? ככלות הכול, בשישים ומשהו שנותינו המצטברות על פני הארץ הזאת, לא נתקלנו בתופעה. אולם מיד אחר כך גם אני וגם חברה מספר אחת התעשתנו, הזזנו קצת את הכיסאות שלנו, את העוגות שלנו, את כוסות הקפה שלנו, והזמנו אותו לקרב כיסא ולשבת איתנו לשולחן. בחור אמיץ, אמרנו לעצמנו. כדאי לתהות על קנקנו.

‘ספר לנו עליך,’ דובבתי אותו. והוא סיפר, לומד מחשבים באוניברסיטה. ההורים גרים קרוב, אז הוא עדיין גר איתם, אבל זה זמני. הוא כבר מצא משרת סטודנט באיזו חברה גדולה ועוד מעט יתחיל להרוויח. ירוויח הרבה, הקפיד לציין בפנינו. תחביבים? שאלתי. הוא חשב וחשב ולבסוף אמר שהוא אוהב לישון. זה מצא חן בעיני, הבנתי שהוא כן. לכן שאלתי את השאלה שבאמת רציתי לשאול, מנין התעוזה לפנות כך אל חברתנו.

הוא שתק קצת. חייך. התבונן ארוכות בכוסות הקפה של שלושתנו ואמר בקול רפה שזו היתה המשימה בקורס שלו. איזה קורס? קורס שבו מלמדים בחורים כמוהו, בחורים מוצלחים לכל הדעות, אבל קצת חסרי ביטחון, להתחיל עם בנות.

חברה מספר שתיים התנשפה. כל האוויר שכלאה בריאותיה התגלגל החוצה ברעם. פניה התכרכמו, זוויות פיה התעגלו למטה בתחושה של גועל, והיא בטשה בעוגה שלה נמרצות. ניסוי הא, שמעתי אותה אומרת בלב, חתיכת חרא. חברה מספר אחת חייכה, והאיצה בחברה מספר שתיים לסיים את הסיפור המרתק על מלחמותיה בכוחות הרשע. ורק אני המשכתי להתבונן בו, במי שיהיה ברבות הימים בעלי. הרגשתי שחמימות גדולה אופפת אותי. החזקתי את עצמי שלא לאמץ את ראשו אל בין שדי וללחוש לו, אל תדאג, הכול יהיה בסדר.

***

את עזר הכרתי מוקדם, בלילה הראשון שלנו. אחרי הפעילות, כששכבנו מחובקים, מי שעתיד להיות בעלי לחש לי, עזר מבסוט ממך. לא עניתי. מי זה עזר לעזאזל, חשבתי, ולמה הוא מבסוט ממני? הוא נישק את שערי והמשיך, הוא אומר שהיה לו טוב אצלך. חמים. מכיל. שהריח שלך נהדר. שהוא ישמח לבוא לבקר שוב. אפילו עוד מעט. בינתיים הוא אוגר כוחות. תכף יתאושש.

הבנתי. אפילו צחקתי קצת. ‘למה אתה קורא לו עזר?’ שאלתי. ‘כי הוא עוזר לך עם בנות? ואולי זה בגלל שהוא ממריא גבוה כמו עזר ויצמן כשהיה טייס? ואם כבר, תגיד, הוא קורא לי מיידלע וחושב שאני סורגת גרביים…?’ בעלי לעתיד לא צחק. להפך, הוא זע באי־נוחות ואמר ברצינות גמורה שהוא לא קרא לעזר בשם. עזר הגיע לעולם כעזר, לא טייס ולא בטיח. וחוצמזה, המשיך, כדאי לך לקבל מחמאה כשנותנים לך. עזר אמנם לא מבקר יותר מדי אצל בחורות, כי הוא קצת ביישן וגם אנין טעם, אבל אם הוא נותן מחמאה, ורואים עליו שהוא שמח — כדאי שגם את תכירי טובה ולפחות תזמיני אותו לבקר שוב כשהוא באזור. בהחלט, עניתי, עזר, אתה מוזמן. וגם אני נהניתי ממך, הוספתי. יש לך עמוד שדרה, מרגישים.

הרמתי את השמיכה והצצתי בעזר. הוא ללא ספק הקשיב בתשומת לב. תשישותו הקודמת פסה כמו גם רפיסותו. ניכר עליו שהוא הולך ומזדקף, הולך ומתמלא און ומכין את עצמו לביקור נוסף במחוזותי.

***

עזר ובעלי לעתיד ניהלו מערכת יחסים פורייה ומלאת עניין. מי שסבור ששיחותיהם נסבו על ביצועיו של עזר בחדר המיטות — לא מבין דבר. מעולם לא שמעתי את בעלי לעתיד אומר לו, אל תאכזב אותי, או, אני תולה בך תקוות. ממש לא. לעזר היה רצון חופשי שבעלי לעתיד כיבד. שניהם ניהלו שיחות עומק. אמנם אני שמעתי רק צד אחד של השיחה, אבל יכולתי להבין את ההקשרים. הם שוחחו על המצב הפוליטי ועל האינטרסים מאחורי המילים הגלויות. הם שוחחו על הלימודים ותהו כיצד לתכנן אפליקציה שתדע ללמד שפות. גם על האנשים בעבודה החדשה הם שוחחו. הם דנו למה התכוון הבוס שהטיל על בעלי לעתיד משימה הגדולה מכפי מידותיו, או מדוע החנון שיושב לידו בעמדת העבודה מתעלם ממנו במפגיע. לפעמים היו להם גם שיחות שטות. איך אני יודעת? כי בעלי לעתיד היה פורץ לפתע בצחוק רם ללא שום התראה. כשהייתי ממהרת אליו, מייחלת להידבק בצחוק הגדול הזה, הוא היה לוחש לי, סמוק כולו, בין גניחת צחוק אחת למשנֶהָ, זה עזר. יש לו הומור למות…

באמצעות השיחות הללו נפתח לי חלון לנפשו של מי שיהיה בעלי. לא אכחיש, הבנתי שיש כאן מציאה של ממש. אמנם הוא לא יפה תואר, וגופו אינו פסל יווני, אבל איזה עושר רוחני! הוא ידע לנתח מצבים, הוא ידע להניח אצבע בדיוק על הנקודה המשמעותית ולהבדיל בין עיקר לטפל, הוא השכיל לפתור בעיות שנראו תחילה בלתי פתירות בעליל. הוא הרשים אותי ברוחב תחומי העניין שלו, פוליטיקה מזה וכדורגל מזה, אומנות מזה ושירי פופ רדודים מזה. היתה לו אינטליגנציה רגשית, הוא השכיל להרגיש את הצד השני, להאזין לו רוב קשב, לכבד את דבריו. וכמובן, הוא ידע להעריך הומור טוב ולהתמסר לצחוק משחרר.

רציתי אותו. רציתי שיהיה שלי. כעבור שנה התחתנו. שלושתנו היינו בגיל המתאים, ומשרת הסטודנט שלו גדלה למשרת מתכנת עם סיום לימודיו. הוא הרוויח יפה, כפי שהבטיח בפגישתנו הראשונה אז בבית הקפה. היה לו אופק כלכלי. תחת החופה, ב’גני הארמון’ בנס ציונה, ראו האורחים המבושמים שבעה אנשים, ההורים שלי, ההורים שלו, החתן והכלה וכבוד הרב. שנינו ידענו שאנחנו שמונה, עם עזר.

***

שנת הנישואים הראשונה עברה על מי מנוחות. טרם הנישואים גרנו יחד בדירה קטנה שכורה, ושום דבר לא השתנה. לא רכשנו דירה חדשה, לא קנינו רכב. המשכנו לנוע באוטובוסים, לעבוד, להיפגש כל יום בערב, לשוחח על הא ועל דא, לראות טלוויזיה, לצחצח שיניים, להיכנס למיטה. בעלי המשיך לנהל את שיחות הנפש שלו עם עזר. לפעמים בנוכחותי, לפעמים כשהיה נעול בשירותים או באמבטיה. ובכל זאת, משהו השתנה. אני.

התסכול כירסם בי. הרגשתי שהנישואים פתחו בפני דלת לעולם חדש — לעולם של הגדולים, אבל אני ממשיכה להתנהל כמו סטודנטית בסמינר. חברותי מהלימודים היו לנשים של ממש. שינו בגדים ותסרוקת. הידסו על נעלי עקב, שוחחו על נושאים ברומו של עולם כמו משכנתה ואהיל לפינת האוכל, אבל בעיקר גידלו כרס. כרס שהלכה ותפחה, הלכה והתעגלה כמו שאר איברי גופן, כרס שהכניסה אותן למועדון הנכסף מכול, מועדון האימהות. ואני? אני עדיין הולכת לבית הספר בנעלי התעמלות, בג’ינס ובשיער אסוף, כשעל גבי תיק גב. תוהה ביני לבין עצמי איך הם, ילדי כיתה ב’ שאני מחנכת, לא מבינים שאני כמותם, באותו גיל, כמעט באותו גובה, עם אותו ניסיון חיים.

‘אני רוצה ילד,’ אמרתי לבעלי ולעזר כשציינו את יום הנישואים הראשון שלנו. ‘לשם מה מתחתנים אם לא לשם פרו ורבו?’ התעקשתי. בעלי הסתכל עלי בעיניים ריקות והודיע שהוא לא מרגיש שום צורך. ‘מה רע לנו עכשיו?’ שאל רטורית. ‘תראי את כולם, מתעסקים בהחזרים לבנק, בלילות בלי שינה, בחולצות מסריחות מפליטות של תינוק. ואנחנו? אנחנו קלים וחופשיים.’ ‘אני רוצה לאהוב!’ טענתי. ‘יש לך אותי ואת עזר,’ הוא ענה. ‘למה אנחנו לא מספיקים לך?’

***

כעבור חודשים ספורים שמתי את פעמי לבית המחסה בעיירה הסמוכה. התקבלתי בכבוד רב. לא בכל יום מגיעה אישה מן היישוב, נשואה, עובדת בעבודה קבועה ומבקשת לאמץ יתומה מתבגרת. אחרי שהבאתי את חוות הדעת שנתבקשתי וחתמתי על כל המסמכים, התלוויתי אל מנהלת בית המחסה. יצאנו מאגף ההנהלה, עברנו חצר מטופחת, שפינות ישיבה חביבות ומוצלות עוצבו בה לרווחת החוסים, ונכנסנו לאגף אחר. עברנו מסדרון ארוך ואפלולי, פנינו ימינה ונכנסנו לחדר ריק מאדם, שקירו האחד זכוכית. מבעדה ראינו את החוסים משחקים עם אנשי הסגל.

חלק מהחוסים בנו מבנים מקוביות גדולות. בנו ופירקו. בנו ופירקו. אחרים גילגלו את גופם על גלילים גדולים ורכים. היו חוסים שניסו לקפוץ בחבל וכשלו, אחרים מתחו אותו וניסו לדרוך רק עליו. והיתה היא, אהובתי, שברגע שנכנסתי לחדר, עבר בה רעד. היא הזדקפה, הסתובבה לעבר הזכוכית החד־כיוונית ותלתה בי עיניים גדולות וחומות. אותה, אמרתי בלי לעפעף, אותה אני רוצה! המנהלת כיחכחה בגרונה. היא כבר לא ילדה, אמרה לי לאט. היא עברה דבר או שניים בחייה, המשיכה. התנהגויות מוזרות. לא משהו נורא, אבל זה עלול להקשות. שתקתי. עיני ננעצו בעיניה של אהובתי. טבעתי בתוכן. לבי הלם. היא לא מדברת. אמרה המנהלת לבסוף לאחר שתיקה ארוכה. לא צריך לדבר, עניתי לה במהירות, ואחרי מחשבה נוספת חייכתי ואמרתי, אפשר לדבר גם בלי מילים. אפשר לדבר במבט, בגוף. אני אבין אותה. אני יודעת. וגם היא אותי. תראי אותה. תראי איך היא מרגישה אותי למרות שהיא לא יודעת שאני כאן ולא יכולה לראות אותי. אנחנו נועדנו זו לזו.

הלכתי אחרי המנהלת. יצאנו למסדרון ונכנסנו לחדרון ובו ארבע כורסאות ושולחן קטן ועגול. חכי לי, אמרה, וכעבור דקות ספורות חזרה עם אהובתי. נעמדתי. פשטתי את זרועותי לקראתה והתחבקנו. שאפתי את הריח שלה — ריח של דבק פלסטי. היא שאפה את הריח שלי. העברתי יד על השיער השחור החלק שלה. הצמדתי את הלחי שלי ללחי הלבנה שלה. היא חיבקה אותי. לא יכולנו להתנתק.

המנהלת דיברה ודיברה. דיברה איתה, דיברה איתי, דיברה איתנו. ישבנו זו לצד זו ואחזנו ידיים. עשיתי את עצמי מקשיבה, אבל לא שמעתי כלום. הרגשתי את הכפות שלנו הולכות ומתחממות. רציתי ללכת משם והלאה. לצאת מהאגף המעיק לחצר המוריקה, לצמצם את העיניים בשל בוהק השמש, לנשום עמוק, ולעבור את ביתן השומר אל החופש. החופש שלי ושל אהובתי.

***

‘מי את ולמה את בלי בגדים?’ שאל בעלי את אהובתי כשחזר הביתה. ‘היא לא מדברת,’ עניתי לו. ‘היא שלי והיה לה חם.’ ‘איך חם?’ גביני עיניו הצטמצמו. ‘חם,’ עניתי. ‘הבאתי אותה מהמוסד. אמרו לי שיש לה התנהגויות מוזרות. היתה לה ילדות קשה. היא הגיעה לשם מאוחר ונשארה שם הרבה שנים. זה טבעי.’ בעלי פתח את המקרר, הוציא את הסיר עם האורז ושלף שניצל מוכן מהמקפיא. ‘אנחנו כבר אכלנו,’ ציינתי.

הוא ישב לאכול, ואני חזרתי לשבת לידה על הספה. היא הניחה עלי את הראש. ליטפתי אותה. בעלי אכל, התעסק בסלולרי שלו, ומדי פעם הגניב לעברנו מבט. את הקפה הוא שתה מולנו, על הכורסה, לוטש עיניים, מנסה לתהות על קנקנה, מנסה לתהות על אהבתי. ניסיתי לקשור איתו שיחת חולין, אבל הוא לא שיתף פעולה. ענה לי ביבושת. היה מוטרד.

כפי שציפיתי, השיחה המתבקשת והרוגשת התרחשה עם עזר כשישב על האסלה. כיוון שלא רציתי שאהובתי תבין שבעלי אינו מקבל אותה בזרועות פתוחות, לא התקרבתי לדלת הנעולה ולא חידדתי את אוזני. אבל את הטונים הגבוהים שמענו שתינו. בעלי זעק את תמיהתו בפני עזר, עזר ענה מה שענה — את עזר רק בעלי שומע — אבל הוא לא נרגע. להפך. בעלי יצא מהשירותים סמוק פנים לאחר שעה ארוכה. ‘זה נגדי, הא?’ קרא לעברי. ‘הבאת אותה בגללי, להכניס לי.’ ‘מה פתאום?’ התקוממתי. ‘מה פתאום,’ הוא לאט בנבזות. ‘רצית מישהי לעצמך. קינאת בי שיש לי את עזר ולך אין כלום… הוא החזיק ממך, עזר. בהתחלה הוא עוד ניסה להרגיע אותי. אמר שכולנו משפחה אחת ושאני סתם עושה עניינים. אבל את, כן, את’ — קולו עלה לגבהים — ‘את לא יודעת להעריך מה שיש לך. לך שום דבר לא מספיק. לא אני, לא עזר, לא המשפחה שבנינו. כפוית טובה, זה מה שאת! אגואיסטית!’ ניגבתי מפני את רסיסי הרוק שניתזו מפיו עם המילים. אהובתי רצה להתחבא מתחת לשולחן האוכל. הסתכלתי עליה ודמעות עלו בי. ‘רציתי לאהוב!’ צעקתי אליו בשקט והתחלתי לבכות.

***

עזר היה שלו. אהובתי היתה שלי. ועם זאת, כפי שעזר ידע לבקר בתוכי ולחלוק לי מחמאות, גם אהובתי השכילה למצוא נתיבות ללבו העקר של בעלי. היא הביטה בו ממושכות בעיניים גדולות וטובות. כשהיינו צופים בטלוויזיה, הניחה כף יד חמה ורכה על ירכו. לפעמים היתה נצמדת גם אליו ומניחה את ראשה על כתפו. תמיד הקפידה לפתוח בפניו את הדלת בשובו מהעבודה, עם שמיעת קרקוש המפתחות בחדר המדרגות. היא סובבה את הדלת על צירה רחב רחב, חייכה אליו בשפתיים אדומות ובשיניים צחות וקדה קידה קטנה של ברכה.

עם חלוף החודשים היה נדמה שמצאנו את שיווי המשקל. היינו יושבים יחד לאכול. התמוגגנו כשראינו אותה אוכלת בתיאבון או כששמענו את קולות הלעיסה שלה. היינו מטיילים בצוותא. נמלאנו אושר כשראינו אותה קורנת, אוספת לחיקה פרחים ורצה בשדות. לפני השינה כיסינו אותה יחד ונתנו לה נשיקות לילה טוב בשתי הלחיים, לחי אני ולחי הוא. גם עזר נרגע, ובחדר המיטות נזכר שיש לו מקום בגופי, בחיקי. היה מרים את ראשו, מזדקף, מתמלא און וביטחון, מתחכך, וקופץ לבקר.

ולכן לא ציפיתי… לא הבנתי איך עזר הגיע אליה באותו בוקר של שבת. היא לקחה אותו? קרעה אותו מגופו של בעלי? ואולי עזר החליט להתנתק? להיות עצמאי לגמרי? לשוטט למחוזות אחרים? ולמה שיחקה בו ככה לפני שהכניסה אותו לפה? ולמה בלעה אותו בסוף? ובעלי? מה יהיה עליו? איך יוכל לחיות בלי עזר?

הייתי מסוחררת. החדר התהפך עלי, רצפתו למעלה ותקרתו למטה. הייתי במעלית שכבליה ניתקו, והיא דוהרת לתהום. נשכבתי על השטיח ועצמתי עיניים. נשמי עמוק, אמרתי לעצמי, לבי הולם וכולי רועדת. נשמי עמוק.

נשמתי. קמתי. לעמוד לא הצלחתי. החדר הסתחרר. זחלתי על ארבע לחדר המיטות, הגעתי לצד שבו ישן בעלי והפשלתי את השמיכה מגופו החם. במרכז גופו לא היה עזר. ‘אין עזר!’ צרחתי. הוא התעורר. ‘מה קרה?’ שאל. ‘מה קרה?!’ רציתי לענות, אבל לא יכולתי. רציתי להגיד לו טרוף טורף יוסף, אבל במקום מילים הצבעתי על מבושיו. הוא פער את עיניו, התיישב, הביט על הריק במקום שבו שכן קודם עזר והניח את כפו. ציפיתי שקריאת הקינה שלו תקרע את החלל, אבל הוא שתק. אצבעות שמאלו החליקו על מקומו הריק של עזר, ליטפו והחליקו, ליטפו והחליקו.

הוא שב והניח את ראשו על הכר. התכסה בשמיכה שהשלתי קודם. באור הבוקר החלש שחדר פסים־פסים לחדר השינה שלנו, הוא חיפש את ראשי בימינו וליטף את פני. ‘לא נורא,’ אמר לי, ‘לא נורא.’ ‘עזר גזל ממני יותר מדי תשומת לב. יותר מדי אהבה. בלעדיו, אני חושב, אני בשל יותר למשפחה. עכשיו הגיע הזמן. עכשיו נעשה ילדים.’