ירח מלא במרס

גאיוס יוליוס קיסר, הדיקטטור הבלתי מנוצח, אינו מעלה על דעתו שהמקורבים לו חותרים תחתיו. פובליוס סקסטוס, שר צבאו הנאמן, מתוודע לקשירת הקשר לרצוח אותו ויוצא לרומא במרוץ נגד הזמן כדי להזהיר את מפקדו. אך הוא אינו מודע לכך שהמקור שלו משחק מִשחק כפול… ירח מלא במרס הוא מותחן פוליטי סוחף, דיוקן בלתי נשכח של יוליוס קיסר ומבט אקטואלי על שררה ודמוקרטיה, המנחה את הקורא בסבך אחד האירועים המכריעים בדברי ימי העולם.
ולריו מאסימו מנפרדי, יליד 1943, הוא היסטוריון, סופר, עיתונאי וארכיאולוג בעל שם עולמי, המגדיר את עצמו כ"טופוגרף של העת העתיקה". עד כה פירסם מאמרים וחיבורים מדעיים ו־13 רומנים.
ירח מלא במרס הוא הרומן הראשון פרי עטו שרואה אור בעברית.
"סיפור שמכיל אלמנטים של רומן אפי אמיתי. דפי הספר גדושים בהתרגשות, בסכנה, באהבה, במסתורין ובמיתוסים." Historical Novels Review "סיפור סוחף … הרפתקה בסגנון הישן והטוב." Yorkshire Evening Post

מקט: 15100411

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

גאיוס יוליוס קיסר, הדיקטטור הבלתי מנוצח, אינו מעלה על דעתו שהמקורבים לו חותרים תחתיו. פובליוס סקסטוס, שר צבאו הנאמן, מתוודע […]

---

I

Romae, Nonis Martiis, hora prima

רומא, 7 במרס, שש בבוקר

מבעד לשחר אפור, על רקע שמי חורף צפופים וקודרים, הסתננה חופה בוהקת של עננים אווריריים שנפרשו באופק. גם הרעשים היו פזורים, קהים ועמומים כמו העננים שסוככו על האור. הרוח הגיעה לפרקים מוויקוס לוּגאריוס כמו התנשפות של אדם נמלט.

מָגִיסְטְרָט הופיע בכיכר מן הקצה הדרומי של הפורום. הוא היה בגפו, אך היה אפשר לזהותו על פי עיטוריו בשעה שפסע בצעד בוטח לעבר מקדש סָטוּרנוס. הוא האט את צעדיו לפני פסלו של לוּקיוֹס יוּניוֹס בְּרוּטוֹס, הגיבור שמוטט את המלוכה כמעט חמש מאות שנים קודם לכן. למרגלות פני הברונזה הזועפות האדירות, על הכן שנשא את ההלל, חקק מישהו בעופרת השני: "התישן, ברוטוס?"

המגיסטרט ניענע את ראשו והמשיך בדרכו, מסדיר את גלימתו שהחליקה מכתפיו הצנומות עם כל משב רוח קל. הוא עלה בזריזות במדרגות המקדש, חלף לצד המזבח שעדיין העלה עשן, ונעלם באפלולית האכסדרה.

בקומה העליונה של מעון הבתולות הוֶוסטאליות נפתח אחד החלונות. הבתולות המופקדות על האש הקדושה הקיצו אל עמל יומן. אחרות התכוננו למנוחה לאחר משמרת הלילה.

הבתולה הווסטאלית הראשית, עטופה בלבן, יצאה מהאכסדרה הפנימית ושמה פניה לעבר פִּסלה של אלת האש שניצב במרכז הסטיו. האדמה נרעדה, ראשה של האלה התנודד לימין ולשמאל. פיסת אבן צנחה מן הכרכוב שסביב המזרקה בקול עמום שהפך רועם לנוכח הדממה ששררה. קול מרוחק נשמע בשעה שהבתולה הווסטאלית נשאה את עיניה אל הרוח ואל העננים.

מבטה נמלא פליאה. מדוע התחלחלה האדמה?

באי הטיבֶּר, במטה הכללי של הלגיון התשיעי, שהוצב מחוץ לחומות בפקודת מרקוס אימיליוּס לפּידוֹס, הסתיים המשמר האחרון. החיילים ושרי הצבא הצדיעו לעיט1 ונכנסו בזוגות אל מגוריהם. נהר הטיבר זרם בשצף, עכור וגואה, מלחך את הענפים החשופים של עצי האלמון שנמתחו מן הגדות.

1 סמל הקיסרות הרומית. [כל ההערות הן הערות המתרגמת]

זעקה עזה ומקוטעת הפרה את הדממה החיוורת של השחר. זעקה שבקעה ממשכנו של הפּוֹנטיפקס מקסימוס. הכוהנות הווסטאליות שמעו אותה מהמקדש הסמוך ונחרדו עד לשד עצמותיהן. הזעקה כבר נשמעה בעבר, אך בכל פעם הפכה מחרידה יותר.

הזעקה שבה ונשמעה, והכוהנת הראשית הופיעה בפתח המעון. משם הצליחה להבחין בשומרים, שני קֶלטים ענקי ממדים שהיו שעונים על משקופי שער הרֶגיה, אדישים לכאורה. ייתכן שהיו מורגלים בכך, אולי ידעו במה מדובר. האם היה זה קולו? קולו של הפּונטיפקס? הוא היה מעוּות ומיילל כעת, כקולה של חיה מתייסרת. ברקע נשמעו הדי צעדיו הקלים של איש ממהר שאחז בידיו תיק עור, חמק בין שני הקלטים הקפואים כפסלים ונעלם במבואו של הבית העתיק.

רעם הרעים במרחק, מן ההרים, ופֶרץ רוח עז יותר כופף את צמרות עצי המילה שעל גבעת הקווירינאליס. שלוש תקיעות חצוצרה הכריזו על בוא היום. הכוהנת הראשית נכנסה אל המקדש והתכנסה בתפילה לפני האלה.

קַלפּוּרְניה, רעייתו הנסערת של הפונטיפקס מקסימוס, קיבלה את פניו של הרופא:

"אנטיסטיוס, סוף־סוף! בוא, מהר. הפעם איננו מצליחים להרגיע אותו. סיליוס מטפל בו."

אנטיסטיוס הלך אחריה ובתוך כך פישפש בתיקו והוציא מוט עץ מלופף עור. הוא נכנס אל החדר.

על מיטה בלתי מוצעת, נוטף זיעה, עיניו אבודות בחלל, פיו מגיר רוק, שיניו הדוקות בכיווץ שוחק, נאחז בזרועו השרירית של שלישו סיליוס סלווידיאנוס, היה שרוע על גבו הפונטיפקס מקסימוס, דיקטטור נצחי, גאיוס יוליוס קיסר, בעיצומו של התקף עוויתות.

קלפּורניה השפילה את מבטה כדי לא לראות את המחזה והסתובבה לעבר הקיר.

אנטיסטיוס עלה על המיטה ולחץ במוט העץ בין שיניו של החולה, עד שהפריד את לסתו התחתונה מזו העליונה.

"אל תזוז," אמר, "אל תזוז!" והוציא מתיקו בקבוקון זכוכית וטיפטף לתוך פיו כמה טיפות נוזל כהה. כעבור זמן־מה פחתו העוויתות, אך סיליוס לא הרפה את אחיזתו עד אשר סימן לו הרופא שהוא רשאי להשכיב את קיסר על גבו ולכסותו בשמיכת הצמר.

קלפּורניה התקרבה. היא מחתה את הזיעה ממצחו ואת הרוק מפיו, אחר הרטיבה את שפתיו בבד פשתן טבול במים צוננים. לבסוף פנתה אל אנטיסטיוס: "מה הוא הדבר?" שאלה, "מה הוא הדבר הנורא הזה?"

קיסר היה שרוע כעת, תשוש לחלוטין. עיניו היו עצומות, והוא נשם במאמץ גדול ובכבדות רבה.

"היוונים מכנים זאת המחלה הקדושה,2 מאחר שהעמים הקדומים האמינו שהיא תוצאת מעשיהם של הרוחות, השדים או האלים. גם אלכסנדר סבל ממנה, כפי הנראה, אך למעשה איש אינו יודע מה היא. התסמינים מוכרים ומנסים לצמצם את הנזקים. הסכנה העיקרית היא שמי שלוקה במחלה עלול לנשוך את לשונו בשיניו. ויש כאלה, שלהפך, בולעים את לשונם ונחנקים. נתתי לו את חומר ההרגעה הרגיל, שלמרבה המזל נראה שהועיל. אבל תכיפות ההתקפים מדאיגה אותי מאוד, האחרון שבהם אירע אך לפני שבועיים."

2 מחלת האפילפסיה, כך סוברים, על פי תיאור של היפוקרטס.

"מה אנחנו יכולים לעשות?"

"שום דבר," השיב אנטיסטיוס והניד את ראשו, "איננו יכולים לעשות דבר מעבר למה שעשינו עד עכשיו."

קיסר פקח את עיניו והסתכל סביבו. לבסוף פנה אל סיליוס וקלפורניה: "השאירו אותי איתו לבד," אמר והחווה לעבר הרופא.

סיליוס שלח באנטיסטיוס מבט תַמה.

"אתה יכול ללכת," השיב אנטיסטיוס, "הסכנה חלפה. אבל הישאר נא בקרבת מקום. אף פעם אי אפשר לדעת."

סיליוס ציית ויצא מן החדר בלוויית קלפורניה. הוא היה המשענת שלו, עזר כנגדו, צלו של מפקדו. שר צבא בלגיון העשירי האגדי, למוד קרבות זה עשרים שנה, שערו מאפיר, עיניו כהות, לחות ומתרוצצות כעיניו של ילד, צווארו עבה. הוא הלך אחריו כמו כלב נאמן.

הרופא הניח את אוזנו על חזהו של החולה והאזין; הלמות הלב שבה לקצבה הסדיר.

"מצבך משתפר," אמר.

"אין זה הדבר שמעניין אותי," השיב קיסר. "אמור לי במקום זאת: מה יקרה אם אלקה שוב בהתקף כזה בציבור? אם אפול ארצה כשרוק ניגר משפתי בסנאט או על הבימות?"

אנטיסטיוס השפיל את ראשו.

"אין בידיך תשובות, נכון?"

"לא, קיסר. אבל אני מבין ללבך. אולם אי אפשר לצפות את ההתקפים האלה. לפחות ככל הידוע לי."

"אם כן, הם תלויים בגחמות האלים."

"אתה מאמין באלים?"

"אני הוא הפונטיפקס מקסימוס. מה עלי להשיב לך?"

"את האמת. אני הרופא שלך. אם אתה רוצה שאעזור לך, עלי להבין את הנפש שלך, ולא רק את הגוף שלך."

"אני סבור שאנו מוקפים במסתורין. במרחב המסתורין יש מקום לכול, גם לאלים."

"היפוקרטס אמר ששמה של המחלה הזו הוא המחלה הקדושה עד אשר יתגלו הסיבות לה."

"היפוקרטס צדק, אבל למרבה הצער המחלה ממשיכה להיות 'קדושה' גם היום, וחוששני שהיא תוסיף להיות כזו במשך זמן רב. עם זאת, אינני יכול להרשות לעצמי לערוך מופע פומבי של חולשותי. אתה מבין?"

"אני מבין. אולם האדם היחיד שיכול להבחין בהתקרבותו של התקף הוא אתה. אומרים שהמחלה הקדושה איננה מתריעה על בואה, אך כל אדם לוקה במחלה בדרך אחרת. כאשר זה קורה לך, יש סימנים מקדימים?"

קיסר שאף שאיפה עמוקה ושתק במשך זמן־מה, מנסה להיזכר. הוא השיב: "ייתכן. אבל לא מדובר בסימנים ברורים או זהים בכל פעם. לפעמים מופיעים לנגד עיני מראות מימים אחרים, פתאומיים… כמו הבזקי ברק."

"אילו מין מראות?"

"טבח, שדות זרועי נרצחים, עננים דוהרים בזעקה, כמו זעם הגיהינום."

"אלה עשויים להיות רק זיכרונות. או חלומות בעתה. כולנו חווים זאת. ואתה יותר מכל אדם אחר. איש לא חי חיים כשלך."

"לא, אלה אינם חלומות בעתה: כשאני אומר 'מראות', אני מתכוון למחזה שאני רואה לפני כפי שאני רואה אותך עכשיו."

"והחזיונות האלה… תמיד באים לאחריהם התקפים של המחלה?"

"לפעמים כן, לפעמים לא. אינני יכול לומר בוודאות שיש להם קשר למחלה. היא אויב ערמומי, אנטיסטיוס, אויב חסר פנים, שתוקף, מכה ונעלם כמו רוח רפאים. אני האדם החזק ביותר בעולם, ומול המחלה הזאת אני חסר ישע כאחרון הנוודים."

אנטיסטיוס נאנח: "לכל אדם אחר הייתי מציע…"

"מה?"

"לפרוש לחייו הפרטיים. לעזוב את העיר, את האחריות הציבורית, את המאבק הפוליטי. אחרים עשו זאת לפניך: סקיפיוס האפריקני, סולה. אולי המחלה תיחלש עם היחלשות המאבק היומיומי. אולם חוששני שלא תשמע בעצתי. אמור לי, האם תעשה זאת?"

קיסר התרומם והתיישב על שפת המיטה. הוא הניח את רגליו על רצפת החדר וקם.

"לא. אינני יכול להרשות לעצמי. עדיין עלי לעשות דברים רבים מדי. עלי ליטול את הסיכון."

"אם כן, הקף את עצמך תמיד באנשי אמונך. עשה שמישהו יכסה אותך בגלימתך ושאפריון סגור יהיה מוכן לאסוף אותך, כדי להובילך למקום שבו איש לא יוכל לראותך ושם אמתין לך. לאחר שיחלוף ההתקף תשוב למקומך כאילו לא אירע דבר. זה כל מה שאני יכול לומר לך."

קיסר הינהן: "זו עצה נבונה. כעת אתה רשאי ללכת, אנטיסטיוס. אני מרגיש טוב יותר."

"הייתי מעדיף להישאר."

"לא. ודאי יש לך עיסוקים אחרים. שלח אלי את סיליוס עם ארוחת הבוקר. אני אוכַל דבר־מה."

אנטיסטיוס השפיל את ראשו: "כרצונך. עם ארוחת הבוקר יביא לך סיליוס את השיקוי שאכין עכשיו. הוא מסייע להפחתת הדכדוך ובדרך כלל מעניק חיוניות. כעת שכב ונסה להרפות את איבריך. כשהרגשתך תשתפר, התרחץ באמבט חם ולאחר מכן קבל עיסוי."

קיסר לא השיב.

אנטיסטיוס יצא בשקט.

הוא מצא את קלפורניה בחלל המבוא, יושבת על כיסא בעל מסעדים. היא עדיין לבשה את כתונת הלילה, לא התרחצה ולא נגעה במזון. אותות העייפות ניכרו על פניה ועל גופה. כאשר ראתה את אנטיסטיוס פונה לעבר המטבח, הלכה אחריו.

"ובכן?" שאלה, "מה תוכל לספר לי?"

"אין חדש, לדאבוני, אך יש לי הרושם כי המחלה מחמירה. ביכולתנו רק לנסות לצמצם את השפעותיה ולקוות שתיעלם כשם שהגיעה, בהנחה שהדבר אפשרי. קיסר הוא אדם בעל כוחות רבים."

"אין איש המסוגל לעבור סערות גוף ונפש שכאלה בלי שהדבר יותיר בו צלקות. עשר השנים האחרונות כמוהן כעשרה פרקי חיים, והן התישו אותו. קיסר בן חמישים ושש, אנטיסטיוס, והוא מתכוון לצאת למסע נוסף במזרח. נגד הפרתים."

בזמן שהרופא טחן את הזרעים במדוכה והניח אותם על הכיריים לרתיחה, התיישבה קלפורניה לשולחן. משרתת הכינה עבורה ביצה שלוקה ומעט לחם קלוי, כמנהגה בארוחת הבוקר.

"והאישה ההיא מסייעת להחמרת המצב."

במילים "האישה ההיא" התייחסה קלפורניה לקליאופטרה השביעית, מלכת מצרים שהתארחה בווילה של קיסר שמעבר לנהר הטיבר. אנטיסטיוס שתק, הוא ידע לאן יוביל כל דבר שיאמר בנושא. קליאופטרה הביאה עמה גם את הבן, שהיה לה העוז לקרוא לו תלמי קיסר.

"הפרוצה ההיא…" המשיכה קלפורניה לאחר שאנטיסטיוס התעלם מהנושא שביקשה להעלות, "אני מתפללת שתמות. היא כישפה אותו, מי יודע באילו סמים אפשר להתגונן מפני הארס ואילו שיקויים השקתה את בעלי כדי לקשור אותו אליה."

אנטיסטיוס לא הצליח לשמור על פיו חתום: "גברתי, כל גבר בגיל העמידה משתוקק לילד מאישה יפה ומלבלבת. בזכות כך הוא חש צעיר וחזק…" הוא קטע את דבריו ונשך את שפתיו; זה לא היה משפט מוצלח במיוחד להפנות לאישה שאיננה יכולה ללדת.

"סלחי לי," מיהר להוסיף אנטיסטיוס, "אין אלה דברים שעלי להתערב בהם. וקיסר במיוחד אינו זקוק לתחושת כוח. הוא חזק. מעודי לא ראיתי גבר בעל אופי כשלו."

"אל תטריד את עצמך. אני רגילה לכך," השיבה קלפורניה, "הדבר שמדאיג אותי הוא העול העצום המעיק על כתפיו. הוא לא יוכל לשאת בו עוד זמן רב, ואני בטוחה שרבים מצפים לראותו מתמוטט. רבים מאלה שהיום מציגים לפניו פני חבר יהפכו לחיות טרף אכזריות. אינני נותנת אמון באף אחד, אתה מבין? באף אחד."

"כן, גברתי, אני מבין ללבך," השיב הרופא. הוא הרחיק את השיקוי מן האש, סינן אותו, מזג אותו לתוך ספל שהניח על מגש לצד ארוחת הבוקר של קיסר, שאותה התקין הטבח: שעועית, גבינה ולחם עם שמן זית. סיליוס נכנס באותו הרגע ונטל רק את השיקוי.

"מה קרה? הוא לא אוכל?" שאלה קלפורניה.

"לא. עברתי בחדרו, והוא שינה את דעתו. הוא לא רוצה לאכול עוד. הוא עלה למרפסת."

"השיקוי שלך, קיסר."

הוא הפנה לו את גבו. כשידיו שעונות על מעקה הגזוזטרה, הביט קיסר לעבר גבעת האוונטין שמעליה נסק, כענן שחור כהה, מעוף זרזירים לעבר הטיבר.

הוא הסתובב אליו באטיות, כאילו הבחין באיחור בנוכחותו של סיליוס, נטל את השיקוי המהביל והניחוֹ להתקרר על המעקה. כעבור רגעים אחדים קירב אותו אל שפתיו ולגם כמה לגימות.

"היכן פובליוס סקסטוס?" שאל לאחר שסיים.

"שר המאה פובליוס סקסטוס נמצא במוטינה, בפקודתך, קיסר."

"אני יודע היטב, אבל על פי חישובי הוא כבר אמור להיות בדרכו חזרה. הוא שלח הודעה?"

"לא, למיטב ידיעתי."

"אם תגיע הודעה ממנו, הודע לי מיד, בכל שעה, יהיה עיסוקי אשר יהיה."

"בעוד זמן קצר עליך להעלות קורבן ליופיטר אופטימוס מקסימוס במקדשו בגבעת הקפיטוליום. אם זה רצונך, כמובן."

קיסר לגם לגימה נוספת מהשיקוי והסתכל עליו: "כן. לפעמים אני שוכח שאני הכוהן הראשי של רומא, ואולם זה צריך להיות בראש מעייני… אם כן, שום אמבט ושום עיסוי."

"כרצונך, קיסר," השיב סיליוס.

"אנא, הער אותי אם אירדם."

"האם תוכל להבהיר את דבריך?"

"אם תגיע הודעה מסֵקסטוס."

"כמובן. אל תדאג."

"זה צריך להיות בראש מעייני…" חזר כמו לעצמו. סיליוס הסתכל עליו בהשתוממות, בניסיון להתחקות אחר מחשבותיו שנדדו. "הכהונה שלי, אני מתכוון. אולם מעולם לא חשבתי שהאלים דואגים לנו. מדוע שיעשו כן?"

"זאת הפעם הראשונה שאני שומע אותך מדבר על הדברים הללו. על מה אתה חושב, המפקד?"

"אתה יודע מדוע שורפים בכל יום קורבנות על המזבח? כדי שהאלים יראו את העשן המיתמר מעל ערינו ויימנעו מלדרוך עליהן כאשר הם מהלכים באין רואה על הארץ. ככה זה, אחרת הם ימעכו אותנו כפי שאנחנו מועכים את הנמלים."

"זו נראית לי השוואה מעניינת," השיב סיליוס. "אנטיסטיוס אמר לשתות את כולו," אמר והצביע על הספל. קיסר נטל אותו בידו ורוקן אותו בלגימות ספורות.

"ואכן, אין עשן סמיך ושחור כעשן העולה מן הבשר החרוך. אני יודע זאת."

גם סיליוס ידע זאת והוא ידע על מה חושב מפקדו. הוא היה לצדו בקרב פרסאלוס, באלכסנדריה, באפריקה, בהיספניה. מאז חצה את נהר הרוביקון, נכח במשך שנים לא בשרֵפתם של כוחות האויב הברבריים, אלא של אזרחים כמותו, כוחות של אזרחים רומאים. במוחו נחקק מראה שדה הקרב בפרסאלוס, הזרוע גופות של חמישה־עשר אלף בני העם, בהם פרשים וסנאטורים, מגיסטרטים לשעבר. רכוב על סוסו, סקר קיסר במבטו הטורף את שדה הקטל. הוא אמר: "הם רצו בכך," אך בקול שקט, כאילו דיבר לעצמו, כאילו ביקש לנקות את מצפונו.

היה זה תורו של קיסר להעיר את סיליוס ממחשבותיו: "קדימה, מחכים לנו, עדיין עלי להתכונן."

הם ירדו יחד, וסיליוס עזר לו להתרחץ ולהתלבש.

"אקרא לאפריון?" שאל אותו.

"לא, בוא נלך ברגל, טיול יכול רק להועיל לי."

"אם כך, אקרא לשומרים."

"אין זה משנה. בעצם, סבורני אף כי מוטב להיפטר מהם."

"מהשומרים? וכי למה?"

"הרעיון להסתובב בעירי בלוויית שומרי ראש אינו מוצא חן בעיני. זהו מנהגם של רודנים."

סיליוס הסתכל עליו בהשתאות, אך לא אמר דבר. הוא ייחס התנהגות משונה זו למחלה או למחשבות שהמחלה עוררה בו.

"וכן…" המשיך קיסר, "חברי הסנאט אישרו צו שבו הם מתחייבים להגן עלי בגופם במקרה של איום לחיי. איזו הגנה טובה מזו אוכל לבקש?"

סיליוס נדהם. כמעט לא האמין למשמע אוזניו וכבר חשב כיצד למנוע את ההחלטה שנראתה כה מטורפת בעיניו. הוא נפטר ממנו באמתלת שווא, ירד אל קומת הקרקע והורה למשרתים אחדים לעקוב אחריו עם האפריון ממרחק־מה.

הם צעדו לאורך ויה סאקרָה וחלפו על פני מקדש הבתולה הווסטאלית והבזיליקה שקיסר בנה בכספי השלל מהמלחמה נגד הגאלים. בנייתה טרם הסתיימה, אך כבר שנתיים קודם לכן הוא החליט לחנוך אותה, כאילו דחקה בו השעה.

זה היה מבנה מהודר בעל שלושה אגפים ומכוסה באבני שיש יקרות, אחת המנחות שביקש להעניק לעיר, אך מחשבתו היתה נתונה לדברים אחרים. מאז חזר מאלכסנדריה, חזותה של רומא לא סיפקה אותו עוד. היתה זו עיר שצמחה באורח מקרי וחסר הרמוניה, מקום שבו המבנים היו סמוכים זה לזה באי־סדר בלתי הולם. חסרו דרכים ראשיות, כיכרות מרשימות ומונומנטים יוצאי דופן, שעוררו את התפעלותם של המבקרים אשר הגיעו לאלכסנדריה מכל רחבי העולם.

הפורום שלימינם החל להתמלא באנשים, אך איש לא זיהה את קיסר לאחר שמשך את ברדס גלימתו מעל ראשו וכבר לא היה קל להבחין בפניו. הם חלפו לפני מקדש סטורנוס, האל שמלך בעידן הזהב, העידן שבו האנשים שמחו במה שהאדמה והמחצבים העניקו להם למחייתם, התגוררו בבתים של עץ וענפים, הקיצו לקול ציוץ ציפורים ועלו על משכבם לאחר סעודה קלה סביב שולחן צנוע שאותו חלקו עם ילדיהם ורעייתם.

סיליוס השתאה לנוכח התקופה שזימן לו הגורל: תקופה של אכזריות ורדיפת בצע, של עימותים בלתי פוסקים, מאבקי כוח, מעשי טבח של אזרחים נגד אזרחים אחרים, רשימות נידוי, הגליות ובגידות, תקופה של עימותים בלתי נלאים. שנאת אחים היא העזה והעקשנית מכול, הוא חשב לעצמו, ובזמן שהביט בפניו של קיסר שנחצו על ידי צלה של הגלימה שנפלה משני צדי ראשו, שאל את עצמו אם אכן עשוי אותו אדם להיות מייסדו של עידן חדש. עידן שבו, עם שוך כל הרשע של המאבקים הבלתי נגמרים, יחלו עִתות של שלום שיוכלו להשכיח את הדם שנשפך ולרכך עם הזמן את רגשות הטינה העיקשים מכול. אחר נשא את עיניו אל המקדש המרשים שהשקיף על העיר מראש גבעת הקפיטוליום.

השמים היו חשוכים.