״הספר הכי טוב שקראתי העשור." רולינג סטון החיים של אילַיי בֶּל מסובכים. אבא שלו איננו, אמא שלו בכלא, ואביו החורג […]
ילד כותב מילים
הסוף שלך הוא גִדרוֹן תָכוֹל מת.
‘ראית את זה, סְלים?’
‘ראיתי מה?’
‘כלום.’
הסוף שלך הוא גִדרון תכול מת. אין שום ספק. הסוף. שלך. אין שום ספק. הוא. גִדרון. תכול. מת.
הסדק בשמשה של סְלים נראה כמו דמות־קו נטולת זרועות שקַדָה לבֵן־מלוכה. הסדק בשמשה של סְלים נראה כמו סְלים. המגבים מורחים קשת של לכלוך ישן על צד הנוסע. סלים אומר שדרך טובה בשבילי לזכור את הפרטים הקטנים של החיים היא לקשר רגעים ומראות עם דברים שיש עליי או דברים בחיי הערוּת הרגילים שאני רואה ומריח ונוגע בהם לעתים קרובות. דברים של גוף, דברים של חדר־שינה, דברים של מטבח. ככה יהיו לי לכל פרט שתי תזכורות במחיר אחת.
ככה סְלים ניצח את החור השחור. ככה סלים שרד את הצינוק. לכל דבר היו שתי משמעויות, אחת לכאן, כשכאן הוא המקום שבו הוא נמצא, תא די־9, אגף 2, כלא בּוֹגוֹ רוֹאד, ואחת לשם, היקום הפתוח וחסר הגבולות שהשתרע בראשו ובלבו. שום דבר בכאן מלבד ארבעה קירות בטון ירוקים ואפלה על אפלה והגוף הבודד והדומם שלו. מיטת זווית מברזל ורשת פלדה מרותכת לקיר. מברשת שיניים וזוג נעלי בית של אסירים. אבל כוס חלב ישן שהוחלקה פנימה דרך חריץ דלת תא בידי סוהר שותק החזירה אותו לשם, אל פֶרני גרוֹב בשנות השלושים, פועל חווה צעיר גבוה חולב פרות בפאתי בריסביין. צלקת באַמַת הזרוע היתה שער לרכיבה על אופניים בילדות. כתם שמש על כתף היה חריר הצצה אל החופים בסאנשיין קוֹסט. שפשוף אחד והוא נעלם. אסיר נמלט כאן בדי־9. מעמיד פני חופשי אבל אף פעם לא במנוסה, מה שטוב בדיוק כמו לפני שזרקו אותו לצינוק, באמת חופשי אבל תמיד במנוסה.
הוא היה מעביר אצבע על הפסגות והעמקים של מפרקי האצבעות שלו והם היו לוקחים אותו לשם, אל הגבעות בפנים הארץ לאורך גוֹלד קוֹסט, לוקחים אותו כל הדרך עד מפלי ספּרינגבּרוּק, והמסגרת הקרה של מיטת בית הכלא בתא די־9 היתה הופכת לאבן גיר שחוקת־מים, ורצפת הבטון הקרה בצינוק מתחת לכפות רגליו היחפות למי־קיץ חמימים לטבול בהם את הבהונות, והוא היה נוגע בשפתיו הסדוקות ונזכר בהרגשה ההיא כשמשהו רך ומושלם כמו השפתיים של אירֶן נגעו בשלו, איך היא שיחררה אותו מכל חטאיו וכאביו בנשיקתה המרווה, רחצה וניקתה אותו כמו שמפלי ספרינגברוק רחצו וניקו אותו בכל המים הלבנים שיצקו לו על הראש.
יש בי לא מעט דאגה שפנטזיות הכלא של סלים הופכות לשלי. אירן שנחה על הסלע הרטוב המכוסה טחב ירקרק, עירומה ובלונדינית, מצחקקת כמו מרילין מונרו, ראש זרוק אחורה ומשוחרר ומלא עוצמה, אדונית עולמו של כל גבר, שומרת החלומות, חיזיון שם כדי להחזיק מעמד כאן, כדי שהלהב התמידי של סכין מוברחת יחכה עוד יום.
סלים תמיד אומר, ‘היה לי ראש מבוגר.’ ככה הוא ניצח את החור השחור, תא הבידוד התת־קרקעי בבוגו רואד. זרקו אותו לתיבת העינויים הזאת לארבעה־עשר יום בזמן של גל חום קיצי בקווינסלנד. נתנו לו חצי כיכר לחם לאכול במשך כל השבועיים. נתנו לו ארבע, אולי חמש כוסות מים.
סלים אומר שחצי מהחבר’ה בבוגו רואד היו מתים אחרי שבוע בחור השחור כי חצי מהאוכלוסייה בכל כלא, ובכל עיר גדולה בעולם לצורך העניין, מלאה גברים מבוגרים עם מוח של ילדים. אבל מוח מבוגר יכול לקחת אדם מבוגר לכל מקום שהוא רוצה.
בחור השחור היה מזרן סיבי־קוקוס מגרד שהוא ישן עליו, בגודל של שטיחון כניסה. כל יום, סלים אומר, הוא שכב על הצד על הסיבים ומשך את עצמות השוק הארוכות שלו לחזה ועצם את העיניים ופתח את הדלת לחדר של אירן וחמק אל בין המצעים הלבנים של אירן והצמיד את גופו בעדינות לגופה וכרך את זרועו הימנית סביב בטן החרסינה העירומה של אירן ושם נשאר ארבעה־עשר יום. ‘התכרבלתי כמו דוב לשנת חורף,’ הוא אומר. ‘היה כל כך נעים שם בגיהינום למטה שממש לא רציתי לחזור.’
סְלים אומר שיש לי מוח של מבוגר בגוף של ילד. אני רק בן שתים־עשרה אבל סלים חושב שאני מסוגל להתמודד עם הסיפורים הקשים. סלים חושב שאני צריך לשמוע את כל הסיפורים מבית הכלא על אונס גברים וגברים ששוברים את המפרקת על סדינים קשורים ובולעים חתיכות מתכת חדות שנועדו לקרוע את הקרביים ולהבטיח להם חופשה של שבוע בבית החולים המלכותי שטוף השמש של בריסביין. אני חושב שלפעמים הוא הולך רחוק מדי עם הפרטים, דם ניתז מחורי־תחת אחרי אונס וכדומה. ‘אור וצל, ילד,’ אומר סלים. ‘אין מנוס מהאור ואין מנוס מהצל.’ אני צריך לשמוע את הסיפורים על מחלות ומוות בִּפנים כדי שאוכל להבין את השפעת הזיכרונות ההם של אירן. סלים אומר שאני מסוגל להתמודד עם הסיפורים הקשים כי לגיל הגוף שלי אין שום חשיבות ביחס לגיל הנשמה, שהתקבע בהדרגה היכנשהו בין שנות השבעים המוקדמות לדמנציה. לפני כמה חודשים ישבנו במכונית הזאת ממש, וסלים אמר שהוא היה שמח לחלוק איתי תא בבית כלא כי אני מקשיב ואני זוכר את מה שהקשבתי לו. דמעה בודדה זלגה על לחיִי כשהוא חלק לי את הכבוד הענקי הזה של שותף־לחדר.
‘דמעות לא הולכות טוב בִּפְנים,’ הוא אמר.
אני לא יודע אם הוא התכוון בפנים בכלא או בפנים בגוף. חצי מגאווה בכיתי, חצי מבושה, כי אני לא ראוי, אם ראוי היא מילה שמתארת בחור לחלוק איתו תקופת מאסר.
‘מצטער,’ אמרתי, מתנצל על הדמעה. הוא משך כתפיים.
‘יש עוד הרבה, אל תדאג,’ הוא אמר.
הסוף שלך הוא גדרון תכול מת. הסוף שלך הוא גדרון תכול מת.
אני אזכור את קשת הלכלוך הישן המרוחה על השמשה של סְלים באמצעות צורת הירח החלבי שזורח על ציפורן הבוהן השמאלית שלי, ולנצח כשאסתכל באותו ירח חלבי אני אזכור את היום שארתור ‘סְלים’ האלידיי, הנמלט הגדול מבית־כלא אי־פעם, ‘הודיני מבוגו רואד’ החמקן והמופלא, לימד אותי — איליי בֶּל, הילד עם הנשמה הזקנה והמוח המבוגר, מועמד מובחר לשותף תא בכלא, הילד עם הדמעות בחוץ — לנהוג בטויוטה לנד־קרוזר הכחולה־כהה החלודה שלו.
לפני שלושים ושתיים שנה, בפברואר 1953, אחרי משפט שנמשך שישה ימים בבית המשפט העליון בבריסביין, גבר ששמו השופט אדווין ג’יימס דראפטון סטנלי גזר על סלים מאסר עולם על תקיפה אכזרית שהביאה למותו של נהג מונית ששמו את’וֹל מקוֹאן מירי אקדח קולט 0.45. בעיתונים תמיד כינו את סלים ‘רוצח נהג המונית’.
אני קורא לו פשוט הבייביסיטר שלי.
‘קלאץ’,’ הוא אומר.
שרירי הירך השמאלית של סלים מתכווצים כשרגלו הזקנה החוּמה־משֶמש, חרוצה בקמטי שבע מאות וחמישים קווי חיים כי יכול להיות שהוא בן שבע מאות חמישים, לוחצת על הקלאץ’. יד שמאל הזקנה החומה־משמש של סלים מעבירה הילוך. סיגריה מגולגלת ביד ובוערת בצהוב, אפור ואחר כך שחור, דבוקה בצורה מסוכנת לרוק בזווית השפה התחתונה שלו.
‘ניוטרל.’
אני יכול לראות את אחי, אוֹגאסט, דרך הסדק בשמשה. הוא יושב על גדר הלבֵנים החומה שלנו וכותב את סיפור חייו בכתב־יד מחובר באצבעו הימנית, חורת מילים באוויר.
ילד כותב באוויר.
ילד כותב באוויר כמו שהשכן הזקן שלי ג’ין קרימינס אומר שמוצרט ניגן פסנתר, כאילו כל מילה נועדה להגיע, ארוזה בחבילה ומשוגרת ממקום שמעבר למוחו העסוק. לא על נייר ופנקס כתיבה או מכונת כתיבה, אלא פשוט באוויר, החומר הבלתי נראה, אותו חומר תלוי־אמונה אדירה שאפילו לא היית יודע שהוא קיים אלמלא היה נכפף לפעמים ברוח ונושב בפרצופך. הערות, הרהורים, רישומי יומן, הכול כתוב באוויר, באצבע ימנית מושטת מנופפת וחותכת, כותבת אותיות ומשפטים בתוך הכלום, כאילו הוא צריך להוציא את הכול מהראש אבל גם צריך שהסיפור ייעלם בחלל, טובל שוב ושוב את האצבע בבאר זכוכית נצחית של דיו בלתי נראית. מילים לא הולכות כל כך טוב בִּפנים. תמיד יותר טוב בחוץ מבפנים.
הוא מחזיק את הנסיכה ליאה בידו השמאלית. ילד לעולם לא מרפה ממנה. לפני שישה שבועות סלים לקחת את אוגאסט ואותי לראות את כל שלושת סרטי ‘מלחמת הכוכבים’ בדרייב אין ביָאטָאלָה. שתינו את הגלקסיה הרחוקה ההיא מהארגז של הלנד־קרוזר שלו, כשראשינו נחים על שקיות יין תפוחות שבעצמן נחו על רשת דיג ישנה לסרטנים שהסריחה מדגים מתים שסלים החזיק מאחור ליד ארגז ציוד דיג ומנורת נפט ישנה. היו כל כך הרבה כוכבים באותו לילה מעל דרום־מזרח קווינסלנד שכש’נץ המילניום’ טסה לעבר צדו של המסך חשבתי לרגע שהיא פשוט תמשיך לטוס החוצה אל תוך הכוכבים שלנו, תמשיך לטוס אקספרס במהירות האור ישר עד סידני.
‘אתה מקשיב?’ נובח סלים.
‘כן.’
לא. אף פעם לא באמת מקשיב כמו שאני אמור להקשיב. תמיד חושב יותר מדי על אוגאסט. על אמא. על לַייל. על משקפי באדי הולי של סלים. על הקמטים העמוקים במצח של סלים. על איך שהוא הולך מצחיק, מאז שירה לעצמו ברגל ב־1952. על איך שהוא האמין לי כשסיפרתי לו שלנמש המזל שלי יש כוחות, שיש לו משמעות בשבילי, וכשאני עצבני או פוחד או אבוד, הדחף הראשון שלי הוא להסתכל על הנמש החום הכהה הזה באמצע המפרק של האצבע השנייה ביד ימין. ואז אני מרגיש טוב יותר. נשמע מטומטם, סלים, אמרתי, נשמע מטורף, סלים, אמרתי. אבל הוא הראה לי את נמש המזל שלו, כמעט שומה בעצם, מרובע על הגבעה הגבשושית של עצם מפרק יד ימין. הוא אמר שהוא חושב שזה אולי גידול סרטני אבל זה נמש המזל שלו והוא לא מסוגל להביא את עצמו להסיר אותו. בדי־9, הוא אמר, הנמש הזה נהיה קדוש כי הוא הזכיר לו נמש שהיה לאירן גבוה בחלק הפנימי של הירך השמאלית, לא רחוק מקודש הקודשים שלה, והוא הבטיח לי שיום אחד גם אני אתוודע למקום הנדיר הזה גבוה בחלק הפנימי של הירך של אישה וגם אני אדע בדיוק איך מרקו פולו הרגיש בפעם הראשונה שהאצבעות שלו נגעו במשי.
הסיפור הזה מצא חן בעיניי, אז סיפרתי לסלים איך ראיתי את הנמש באצבע השנייה ביד ימין בפעם הראשונה כשהייתי בן ארבע בערך, ישבתי עם חולצה צהובה עם שרוולים חומים על ספת ויניל חומה ארוכה, עד שם הזיכרון שלי מגיע. יש טלוויזיה דולקת בזיכרון הזה. אני מסתכל על האצבע שלי ורואה את הנמש ואז מרים את העיניים ומסובב את הראש ימינה ורואה פרצוף שאני חושב שהוא של לַייל אבל יכול להיות שהוא של אבא שלי, למרות שאני לא באמת זוכר את הפנים של אבא שלי.
אז הנמש הוא תמיד מודעוּת. המפץ הגדול הפרטי שלי. הספה. החולצה הצהובה־חומה. ואני מגיע. הנה אני. אמרתי לסלים שאני חושב שהשאר מוטל בספק, שיכול מאוד להיות שארבע השנים שלפני אותו רגע בכלל לא קרו. סלים חייך כשאמרתי לו את זה. הוא אמר שהנמש הזה במפרק של האצבע השנייה ביד ימין שלי הוא הבית.
התנעה.
‘לכל הרוחות, סוקרטס, מה אמרתי הרגע?’ נובח סלים.
‘תדאג ללחוץ עם הרגל?’
‘הרגע ישבת ובהית בי. נראית כאילו אתה מקשיב אבל לא הקשבת, לעזאזל איתך. העיניים שלך הסתובבו לי על כל הפרצוף, הסתכלו על זה, הסתכלו על זה, אבל לא שמעת אף מילה.’
זאת אשמת אוגאסט. ילד לא מדבר. קשקשן כמו אצבעון, פטפטן כמו צ’לו. הוא יכול לדבר, אבל הוא לא רוצה לדבר. אף מילה אחת ככל שאני זוכר. לא אליי, לא לאמא, לא ללַייל, אפילו לא לסלים. הוא מתַקשר בסדר גמור, מעביר פיסות שיחה גדולות בנגיעה עדינה בזרוע, בצחוק, בנענוע ראש. הוא יכול לספר לך איך הוא מרגיש באמצעות האופן שבו הוא פותח מכסה של וֶגִ’ימַייט. הוא יכול לספר לך כמה הוא שמח באמצעות האופן שבו הוא מורח חמאה על לחם, כמה הוא עצוב באמצעות האופן שבו הוא שורך את הנעליים.
יש ימים שאני יושב מולו על הספה ואנחנו משחקים ‘סוּפּר בּרייקאאוּט’ באטארי ונהנים כל כך, שאני מסתכל עליו בדיוק ברגע שבו אני יכול להישבע שהוא עומד להגיד משהו. ‘תגיד את זה,’ אני אומר. ‘אני יודע שאתה רוצה. פשוט תגיד את זה.’ הוא מחייך, מטה את הראש שמאלה ומרים את הגבה השמאלית, ויד ימין שלו עושה תנועה קשתית, כאילו הוא מנקה כיפת שלג בלתי נראית, וככה הוא אומר לי שהוא מצטער. יום אחד, איליי, אתה תדע למה אני לא מדבר. היום הוא לא היום הזה, איליי. עכשיו תשחק כבר את התור המזדיין שלך.
אמא אומרת שאוגאסט הפסיק לדבר בערך בזמן שהיא ברחה מאבא שלי. אוגאסט היה בן שש. היא אומרת שהיקום גנב את המילים של הבן שלה כשהיא לא הסתכלה, כשהיתה שקועה מדי בכל מה שהיא הולכת לספר לי כשאהיה גדול יותר, הסיפורים על איך היקום גנב את הילד שלה והחליף אותו בלוּפּ חייזרי מסתורי ממדרגה ראשונה, שאני צריך לחלוק איתו מיטת קומתיים בשמונה השנים האחרונות.
מדי פעם איזה ילד חסר מזל בכיתה של אוגאסט צוחק על אוגאסט והסירוב שלו לדבר. התשובה שלו תמיד זהה: הוא ניגש לבריון גס־הלשון המסוים לחודש זה, שמפגין בורות מסוכנת כלפי הזעם הפסיכופתי החבוי באוגאסט, ובברכת האי־יכולת המוכחת שלו להסביר את פעולותיו, הוא פשוט תוקף את הלסת, האף והצלעות היפים של הילד באחת משש־עשרה קומבינציות אִגרוּף שהחבר של אמא שלי כבר הרבה שנים, לַייל, לימד את שנינו ללא ליאות בסופי שבוע חורפיים בלתי נגמרים עם שק אִגרוּף ישן מעור חום בסככה בחצר האחורית. אין הרבה דברים שלייל מאמין בהם, אבל הוא מאמין בכוחו משנה־הנסיבות של אף שבור.
המורה בדרך כלל מתייצב לצד אוגאסט כי התעודה שלו מלאה מאיוֹת, אין תלמידים מסורים ממנו. כשפסיכולוג הילדים מגיע, אמא מרשרשת בעוד עדות מזהירה מעוד מורה בבית הספר שמצהיר שאוגאסט הוא תוספת חלומית לכל כיתה ושמערכת החינוך בקווינסלנד תפיק תועלת מיותר ילדים כמוהו, אילמים לחלוטין.
אמא אומרת שכשאוגאסט היה בן חמש או שש הוא בהה שעות במשטחים מחזירי השתקפות. כשאני חבטתי במשאיות צעצוע וקוביות משחק על רצפת המטבח ואמא הכינה עוגת גזר, הוא היה בוהה במראת איפור עגולה ישנה של אמא. הוא היה יושב שעות סביב שלוליות ומסתכל על הבבואה שלו, לא בצורה נרקיסיסטית, אלא בצורה שאמא חשבה שהיא חקרנית, כאילו הוא ממש מחפש משהו. הייתי עובר ליד החדר שלנו ותופס אותו עושה פרצופים בראי שהיה לנו על גבי שידת מגירות ישנה מעץ. ‘כבר מצאת?’ שאלתי פעם כשהייתי בן תשע. הוא הסתובב מהראי בפנים ריקים מהבעה ובהתכווצות בפינה השמאלית העליונה של השפה העליונה, שסיפרו לי שיש שם עולם שלם מעבר לקירות החדר הבהירים שלנו שאני גם לא מוכן אליו וגם לא נחוץ בו. אבל המשכתי לשאול אותו את השאלה הזאת בכל פעם שראיתי אותו בוהה בעצמו. ‘כבר מצאת?’
הוא תמיד בהה בירח, עקב אחרי הנתיב שלו מעל הבית מחלון החדר שלנו. הוא הכיר את הזוויות של אור הירח. לפעמים, עמוק בתוך הלילה, הוא היה יוצא מהחלון, פורש את צינור הגינה וגורר אותו כשהוא בפיג’מה עד תעלת הניקוז מלפנים ושם יושב שעות בשתיקה וממלא את הרחוב במים. כשהוא הצליח לחשב את הזוויות במדויק, שלולית ענקית היתה מתמלאת בהשתקפות הכסופה של ירח מלא. ‘בריכת הירח,’ הכרזתי ברוב פאר והדר לילה קר אחד. ואוגאסט קרן, כרך את זרועו הימנית סביב כתפיי והינהן, כפי שמוצרט היה עשוי לעשות בסוף האופרה האהובה על ג’ין קרימינס, ‘דון ג’ובאני’. הוא כרע ובאצבעו הימנית כתב שלוש מילים בכתב מחובר מושלם על פני בריכת הירח.
ילד בולע יקום, הוא כתב.
אוגאסט הוא מי שלימד אותי על פרטים, איך לקרוא פָּנים, איך להפיק כמה שיותר מידע מהבלתי מילולי, איך לכרות ביטוי ושיח וסיפור מנתונים של כל דבר חסר־דיבור שנמצא ישר מול העיניים, הדברים שמדברים אליך בלי לדבר כלל. אוגאסט הוא שלימד אותי שאני לא תמיד צריך להקשיב. אני יכול באותה המידה להסתכל.
הלנד־קרוזר מתעוררת לחיים בשקשוק של גוש מתכת ומקפיצה אותי על מושב הוויניל. שני מסטיק־פירות שהחזקתי בכיס כבר שבע שעות מחליקים החוצה אל תוך חור ספוג במושב שהכלב המעורב הלבן הזקן הנאמן והמת של סלים, פּאט, נהג ללעוס במהלך הנסיעות התכופות של השניים בין בריסביין לג’ימנָה, מצפון לקילקוֹי, בחייו של סלים שלאחר בית הכלא.
השם המלא של פּאט היה פּאטץ’ אבל זה נהיה ארוך מדי לסלים. הוא והכלב היו יוצאים בגנבה לחפש זהב בקרקעית נחל סודי בג’ימְנה שסלים מאמין, עד עצם היום הזה, שיש בה די מרבצי זהב לגרום למלך שלמה להרים גבה. הוא עדיין נוסע לשם עם המסננת הישנה ביום ראשון הראשון בכל חודש. אבל הוא אומר שלחפש זהב בלי פאט זה לא אותו הדבר. פאט היה זה שבאמת ידע למצוא זהב. היה לכלב אף לזה. סלים חושב שלפאט היתה תאווה אמיתית לזהב, הכלב הראשון בעולם שסבל מקדחת הזהב. ‘המחלה הנוצצת,’ הוא אומר. ‘הוציאה את פּאט מדעתו.’
סלים מסיט את ידית ההילוכים.
‘תדאג ללחוץ על הקלאץ’. ראשון. תשחרר את הקלאץ’.’
לחיצה קלה על דוושת הגז.
‘ורגל יציבה על הגז.’
הלנד־קרוזר הגדולה מתקדמת שלושה מטר לאורך שולי העשב וסלים בולם, המכונית מקבילה לאוגאסט שעדיין כותב בזעם באוויר באצבע השנייה של יד ימין. סלים ואני מסובבים את הראש חזק שמאלה להסתכל בפרץ היצירה הגלוי של אוגאסט. כשהוא גומר לכתוב משפט שלם הוא דוקר את האוויר כאילו הוא עושה נקודה. הוא לובש את הטי־שרט הירוקה האהובה עליו עם המילים עוד לא ראיתם כלום כתובות באותיות בצבעי הקשת. שיער חום שמוט, תספורת ביטלס גבולית. הוא לובש זוג ישן של מכנסיים קצרים כחולים־צהובים של אוהדי ‘פּאראמאטה אִילס’ למרות העובדה שבגיל שלוש־עשרה, אחרי שלפחות חמש שנים בילה בצפייה במשחקים של האילס על הספה עם לַייל ואיתי, עדיין אין לו אפילו עניין קלוש בליגת הרוגבי. נער המסתורין היקר שלנו. מוצרט שלנו. אוגאסט גדול ממני בשנה אבל אוגאסט גדול בשנה מכולם, אוגאסט גדול בשנה מהיקום.
אחרי שהוא גומר לכתוב חמישה משפטים מלאים הוא מלקק את קצה האצבע כאילו הוא טובל נוצה בדיו, ואז מתחבר בחזרה למקור המיסטי שמניע את העט הבלתי נראה שמשרבט את המילים הנראות שלו. סלים מניח את זרועותיו על ההגה, לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה המגולגלת שלו, לא מסיר את העיניים מאוגאסט.
‘מה הוא כותב עכשיו?’ שואל סלים.
אוגאסט אדיש למבטים שלנו, העיניים שלו רק עוקבות אחרי האותיות בשמיים הכחולים הפרטיים שלו. אולי בשבילו זאת חבילה אינסופית של נייר שורות שהוא כותב עליו בתוך הראש, ואולי הוא רואה שורות כתיבה שחורות מתוחות על רקע השמיים. בשבילי זה כתב ראי. אני יכול לקרוא אותו אם אני עומד עם הפנים אליו בזווית הנכונה, אם אני יכול לראות את האותיות ברור מספיק כדי לסובב אותן בראש, להפוך אותן במוח הראי שלי.
‘אותו משפט שוב ושוב הפעם.’
‘מה הוא אומר?’
השמש עומדת מעל הכתף של אוגאסט כמו אֵל חם לבן וגדול. יד על המצח. אין שום ספק. ‘הסוף שלך הוא גדרון תכול מת.’
אוגאסט קופא. הוא נועץ בי מבט. הוא נראה כמוני, רק גרסה מוצלחת יותר שלי, חזקה יותר, יפה יותר, הכול חלק בפנים שלו, חלק כמו הפנים שהוא רואה כשהוא בוהה לתוך בריכת הירח.
תגיד את זה שוב. ‘הסוף שלך הוא גדרון תכול מת.’
אוגאסט מחייך חצי־חיוך, מניד את הראש, מסתכל עליי כאילו אני זה שמשוגע. כאילו אני זה שמדמיין דברים. אתה תמיד מדמיין דברים, איליי.
‘כן, ראיתי אותך. אני מסתכל עליך כבר חמש דקות.’
הוא מחייך חיוך רחב ומוחק בזעם את המילים שלו מהשמיים בכף יד פתוחה. גם סלים מחייך חיוך רחב ומנענע בראשו.
‘לילד הזה יש תשובות,’ אומר סלים.
‘לְמה?’ אני תוהה.
‘לשאלות,’ אומר סלים.
הוא מסיע את הלנד־קרוזר שלושה מטרים לאחור ובולם.
‘עכשיו תורך.’
סלים משתעל, מכחכח רוק טבק חום מגרונו ומשגר אותו מחלון הנהג אל רחוב האספלט המחורר והסדוק־מחוֹם שנמשך על פני ארבעה־עשר בתי אזבסט נמוכים, שלנו ושל כולם בגוונים של שמנת, ירוק ותכלת. רחוב סַנדָקאן, דארָה, הפרוור הקטן שלי של פליטים פולנים וּוייטנאמים ופליטים ישנים ורעים כמו אמא ואוגאסט ואני, שגולים פה בשמונה השנים האחרונות, מתחבאים הרחק משאר העולם, ניצולים טרופים מהספינה הגדולה שגוררת את ערימת החרא שהיא המעמד הנמוך באוסטרליה, מופרדים מאמריקה ואירופה וג’יין סימור בידי אוקיינוסים וחתיכת שונית המחסום הגדול היפה בטירוף ועוד 7,000 קילומטרים של קו החוף של קווינסלנד ואחריהם גשר שלוקח את המכוניות לעיר בריסביין, ומופרדים אפילו עוד יותר בידי מפעל חברת המלט והסיד של קווינסלנד שממטיר אבקת מלט על דארה בימים סחופי רוח ומכסה את קירות האזבסט התכולים של הבית הרעוע באבק שאוגאסט ואני צריכים לשטוף בצינור לפני בוא הגשמים שהופכים את האבק למלט ומשאירים ורידים אפורים וקשים של אומללות על חזית הבית והחלון הגדול שלייל זורק ממנו את בדלי הסיגריות החוצה ואני זורק ממנו את ליבות התפוחים, תמיד מחקה את לייל מפנֵי שלייל תמיד עושה משהו ששווה לחקות. ואולי מפני שאני צעיר מכדי להתנהג בצורה חכמה יותר.
דָארָה היא חלום, סירחון, פח אשפה שפוך, ראי סדוק, גן עדן, קערת מרק אטריות וייטנאמי מלאה חסילונים, כיפות של בשר סרטנים, אוזני חזיר וירכי חזיר וכרסי חזיר מפלסטיק. דארה היא ילדה שנשטפה מהמרזב, ילד שנוזלת לו מהאף נזלת בשלה כל כך שהיא זוהרת בערב חג הפסחא, נערה שרועה על מסילת רכבת מחכה לאקספרס לתחנה המרכזית ומעבר לה, גבר דרום אפריקאי שמעשן מריחואנה סודנית, גבר פיליפיני שמזריק סם אפגני שהשכנה הקמבודית שלו שותה חלב מדַרלינג דאוּנס. דארה היא האנחה השקטה שלי, ההרהור שלי על מלחמה, הכיסופים המטופשים של קדם־בגרות, הבית שלי.
‘מתי נראה לך שהם יחזרו?’ אני שואל.
‘בקרוב.’
‘מה הם הלכו לראות?’
סלים לובש חולצת כותונת בצבע ברונזה תחובה לתוך מכנסיים קצרים כחולים כהים. הוא לובש את המכנסיים הקצרים האלה כל הזמן ואומר שהוא מחליף בין שלושה זוגות זהים של מכנסיים, אבל כל יום אני רואה את אותו החור בפינה הימנית התחתונה של הכיס האחורי. כפכפי הגומי הכחולים שלו מעוצבים בדרך כלל כמו כפות רגליו הזקנות והמיובלות, מכוסים עפר ומסריחים מזיעה, אבל הכפכף השמאלי מחליק עכשיו, נתפס בקלאץ’, בשעה שהוא יוצא בצורה מגושמת מתוך המכונית. תנועה של הודיני. הודיני סגור במְכל מים בפרוורים המערביים של בריסביין. אפילו הודיני לא יכול לברוח מהזמן. סלים לא יכול לברוח מ־MTV. סלים לא יכול לברוח ממייקל ג’קסון. סלים לא יכול לברוח משנות השמונים.
”תנאים של חיבה’,’ הוא אומר ופותח את דלת הנוסע.
אני באמת אוהב את סלים כי הוא באמת אוהב את אוגאסט ואותי. סלים היה קשה וקר בצעירותו. הוא התרכך עם הגיל. סלים תמיד דואג לאוגאסט ולי ולשלומנו ולאיך אנחנו הולכים לגדול. אני אוהב אותו כל כך על זה שהוא מנסה לשכנע אותנו שכשאמא ולייל הולכים לכל כך הרבה זמן ככה, הם רואים סרט ולא, למעשה, סוחרים בהרואין שקנו ממסעדנים וייטנאמים.
‘לייל בחר אותו?’
אני חושד שאמא ולייל הם סוחרי סמים מאז שמצאתי לבנת הרואין ‘משולש־הזהב’ במשקל חצי קילו מוסלקת במְכל האיסוף של מכסחת הדשא בסככה בחצר האחורית לפני חמישה ימים. אני די בטוח שאמא ולייל הם סוחרי סמים כשסלים מספר לי שהם הלכו לקולנוע לראות את ‘תנאים של חיבה’.
סלים נותן בי מבט נוקב. ‘תעבור לשם, חכמולוג,’ הוא ממלמל מזווית הפה.
קלאץ’ למטה. ראשון. רגל יציבה על הגז. המכונית מיטלטלת קדימה, ואנחנו זזים. ‘תן לה קצת גז,’ אומר סלים. כף הרגל הימנית היחפה שלי יורדת, רגל מתוחה לגמרי, ואנחנו חוצים את המדשאה שלנו כל הדרך עד שיח הוורדים של גברת דודז’ינסקי ליד המדרכה בבית הסמוך.
‘צא החוצה לכביש,’ אומר סלים וצוחק.
ימינה חזק על ההגה, מתעלת הניקוז לאספלט של רחוב סנדקאן.
‘קלאץ’ למטה, שני,’ נובח סלים.
מהר יותר עכשיו. עובר את הבית של פרֶדי פּוֹלארד, עובר את אחות של פרדי פולארד, אֶווי, דוחפת ברבי בלי ראש בעגלת צעצוע ברחוב.
‘לעצור?’ אני שואל.
סלים מסתכל במראה הפנימית, יורה את הראש למראת הצד של הנוסע. ‘לַאאא, על הזין. סיבוב אחד סביב הבלוק.’
מחליק לשלישי ואנחנו דוהרים בארבעים קמ’ש. ואנחנו חופשיים. זאת בריחה. אני והודיני. במנוסה. שני אמני היחלצות גדולים בניסיון הימלטות.
‘אני נוההההההג,’ אני צורח.
סלים צוחק והחזה הזקן שלו מחרחר.
שמאלה לרחוב סְוואנאוֶולדֶר, הלאה על פני מרכז המהגרים הפולני הישן ממלחמת העולם השנייה, איפה שאמא ואבא של לייל העבירו את הימים הראשונים שלהם באוסטרליה. שמאלה לרחוב בּוּצֶ’ר איפה שיש למשפחת פרימן אוסף ציפורים אקזוטיות: טווס צווח, אווז אפור, ברווז מוסקובי. עוף לחופשי, ציפור. נְהג. נְהג. שמאלה להארדי, שמאלה בחזרה לסנדקאן.
‘תאט אותה,’ אומר סלים.
אני דורך על הברקס ומאבד אחיזה על הקלאץ’ והמכונית נכבית, שוב במקביל לאוגאסט, שעדיין כותב מילים באוויר, אבוד ביצירה.
‘ראית אותי, גַאס?’ אני זועק. ‘ראיתי אותי נוהג, גאס?’
הוא לא מזיז את המבט מהמילים שלו. ילד אפילו לא ראה אותנו נוסעים משם.
‘מה הוא כותב עכשיו?’ שואל סלים.
אותן שתי מילים שוב ושוב. סהר ירח ימני של ק’. שתי דקירות י’ פיצפונות. ט’ גבוהה ודקיקה שיורדת מלמעלה כמו פטוטרת עם דובדבן. אוגאסט יושב באותו מקום על הגדר שהוא בדרך כלל יושב עליו, ליד הלבֵנה החסרה, מרחק שתי לבנים בגדר מתיבת הדואר מברזל אדום.
אוגאסט הוא הלבֵנה החסרה. בריכת הירח היא אחי. אוגאסט הוא בריכת הירח.
‘שתי מילים,’ אני אומר. ‘שם שמתחיל ב־ק’.’
השם שלה יתקשר אצלי ליום שלמדתי לנהוג בו, ולנצח נצחים הלבֵנה החסרה ובריכת הירח והטויוטה לנד־קרוזר והסדק בשמשה של סלים ונמש המזל שלי, וכל מה שקשור באחי אוגאסט, יזכירו לי אותה.
‘איזה שם?’ שואל סלים.
‘קייטלין.’
קייטלין. אין בזה שום ספק. קייטלין. האצבע הימנית ודף השמיים הכחולים האינסופי שהשם כתוב עליו.
‘אתה מכיר מישהי שקוראים לה קייטלין?’ שואל סלים.
‘לא.’
‘מה המילה השנייה?’
אני עוקב אחרי האצבע של אוגאסט, שמסתחררת בשמיים.
‘ספַּייז,’ אני אומר.
‘קייטלין ספַּייז,’ אומר סלים. ‘קייטלין ספַּייז.’ הוא יונק מהסיגריה מהורהר. ‘מה לעזאזל זה אומר?’
קייטלין ספַּייז. אין שום ספק.
הסוף שלך הוא גדרון תכול מת. ילד בולע יקום. קייטלין ספַּייז.
אין שום ספק.
אלה התשובות.
התשובות לשאלות.
