אחרי מאות שנים של שינה עמוקה, האלים מתעוררים ונלחמים שוב. אבל את אייריס וינו בת השמונה־עשרה, מעניין רק דבר אחד: […]
הקדמה
ערפל קר עטף את תחנת הרכבת כמו תכריך קבורה, ואַייריס וינוֹ חשבה שמזג האוויר לא היה יכול להיות טוב יותר. היא בקושי הצליחה לראות את הרכבת באור הדמדומים, אבל חשה בפיה את טעמה באוויר הערב: מתכת ועשן ופחם בוער, שזורים בשמץ של ריח גשם על אדמה יבשה. רציף העץ היה חלקלק תחת נעליה, ובהקו בו שלוליות גשם וערימות עלים נרקבים.
כשפוֹרֶסט נעצר לצידה, נעצרה גם היא, כאילו הייתה המַראָה שלו. אנשים חשבו בטעות לא פעם שהם תאומים כי לשניהם היו עיניים חומות גדולות, שיער ערמוני גלי ונמשים פזורים על האף. אבל פורסט היה גבוה ואייריס קטנטונת. הוא היה מבוגר ממנה בחמש שנים, ולראשונה בחייה אייריס הצטערה שהיא לא מבוגרת ממנו.
‘אני לא איעדר הרבה זמן,’ הוא אמר. ‘רק כמה חודשים, אני חושב.’
אחיה הביט בה באור הדועך והמתין לתגובתה. זו הייתה שעת בין ערביים, פרק הזמן שבין חושך לאור. בזמן שקבוצות הכוכבים החלו להופיע ברחבי השמיים, ופנסי העיר הבהבו והתעוררו לחיים בתגובה. אייריס הרגישה שזה מושך אותה — המבט המודאג של פורסט, האור הזהוב שהאיר את העננים התלויים נמוך — ובכל זאת עיניה נדדו, נואשות להסחת דעת. היא רצתה למצמץ רגע כדי להעלים את דמעותיה לפני שפורסט יבחין בהן.
מימינה עמדה חיילת. בחורה צעירה במדים מעומלנים לתפארת. מחשבה פרועה הכתה באייריס וניכרה כנראה בפניה, כי פורסט כחכח בגרונו.
‘אני צריכה לבוא איתך,’ אמרה אייריס והישירה מבט אליו. ‘זה לא מאוחר מדי. אני יכולה להתגייס —’
‘לא, אייריס,’ ענה פורסט בחריפות. ‘הבטחת לי שני דברים, זוכרת?’
שתי הבטחות, בקושי בנות יום. אייריס קימטה את מצחה. ‘איך אוכל לשכוח.’
‘אז תגידי לי אותן בקול רם.’
היא שילבה את זרועותיה כדי להדוף מעליה את צינת הסתיו ואת המקצב המוזר בקולו של פורסט. היה בו רמז לייאוש שלא שמעה עד עכשיו, ועור ברווז כיסה באדוות את זרועותיה מתחת לסוודר הדק.
‘לשמור על אימא,’ אמרה בחיקוי קול הבריטון שלו. הוא חייך בתגובה. ‘להמשיך ללמוד בבית הספר.’
‘נדמה לי שזה היה קצת יותר מאשר סתם ‘ להמשיך ללמוד בבית הספר‘,’ אמר פורסט, ודחף את כף רגלה במגפו. ‘תלמידה מבריקה שכמוך שלא פספסה שיעור אחד בחייה. נותנים פרסים על זה, את יודעת.’
‘בסדר.’ התרצתה אייריס. סומק צבט את לחייה. ‘אמרתָ, ‘תבטיחי לי שתיהני מהשנה האחרונה שלך בבית הספר, ואני אחזור בזמן כדי לראות אותך מסיימת את הלימודים’.’
‘כן,’ אמר פורסט, אבל החיוך שלו התחיל לדעוך.
הוא לא ידע מתי יחזור. הוא הבטיח לה הבטחה שלא יוכל לקיים, למרות שהמשיך להעמיד פנים שהמלחמה תסתיים תוך חודשים ספורים. מלחמה שזה אך התחילה.
מה אם אני הייתי שומעת את השיר? חשבה אייריס בלב כבד מנשוא. לו אני הייתי נתקלת בָּאֵלָה ולא הוא… האם הוא היה נותן לי ללכת ככה?
מבטה צנח אל חזהו של פורסט. המקום שבו פעם ליבו תחת מדיו בצבע ירוק זית. קליע יכול לפלח אותו בשבריר שנייה. קליע יכול למנוע ממנו לחזור אי־פעם הביתה.
‘פורסט, אני —’
דבריה נקטעו בשריקה צווחנית שהקפיצה אותה בבהלה. זו הייתה הקריאה האחרונה לעלות לרכבת, וכולם דשדשו בבת אחת לעבר הקרונות. אייריס נרעדה שוב.
‘הנה,’ אמר פורסט והניח את ילקוט העור שלו. ‘אני רוצה שיהיה לך את זה.’
אייריס התבוננה באחיה כשפתח את התֶפֶס והוציא את מעיל הגשם החום שלו. הוא הושיט לה אותו וקימר גבה, כשהיא רק בהתה בו.
‘אבל אתה תצטרך אותו,’ התווכחה.
‘הם ייתנו לי אחד אחר,’ הוא ענה. ‘ציוד צבאי מאושר, אני מתאר לעצמי. קדימה, קחי אותו, פרח קטן.’
אייריס בלעה רוק ולקחה ממנו את מעיל הגשם שלו. היא החליקה את זרועותיה לתוכו והידקה את הבד השחוק בחוזקה למותניה. הוא היה גדול עליה, אבל מנחם, כמו שריון. היא נאנחה.
‘אתה יודע, הריח שלו מזכיר בית מלאכה של שען,’ היא אמרה.
פורסט צחק. ‘ואיזה ריח בדיוק יש בבית מלאכה של שען?’
‘של שעונים מאובקים שצריך למתוח ושל שמן יקר ושל מכשירי המתכת הזעירים האלה שמשתמשים בהם כדי לתקן את כל החלקים המקולקלים.’ זה היה נכון רק חלקית. היה למעיל גם שריד מהריח של ‘רֶוֶול דַיינֶר’, שבו היא ופורסט היו אוכלים ארוחת ערב לפחות פעמיים בשבוע בזמן שאימם מִלצרה שם. היה לו ריח של הפארק שעל שפת הנהר, של טחב ושל אבנים לחות ושל טיולים ארוכים ברגל, ושל אפטרשייב האלגום של פורסט, שפשוט לא הצליח בשום פנים ואופן לגדל זקן, למרות שרצה מאוד.
‘אז הוא אמור לארח לך לחברה,’ אמר והשליך את הילקוט שלו על כתפו. ‘וארון הבגדים כולו שלך עכשיו.’
אייריס ידעה שהוא מנסה לשמור על אווירה קלילה, אבל המחשבה על הארון הקטן שחלקו בדירתם רק עשתה לה כאב בטן. כאילו שהיא באמת תאחסן את הבגדים שלו במקום אחר בזמן שהוא איננו.
‘אני בטוחה שאצטרך את כל הקולבים שלך, כי כמו שאתה יודע טוב מאוד, אני הרי מקפידה ללבוש את כל הטרנדים האופנתיים העכשוויים,’ ענתה אייריס באירוניה, בתקווה שפורסט לא יבחין בעצב בקולה.
הוא רק חייך.
הרגע הגיע. הרציף היה כמעט ריק מחיילים, והרכבת סיננה לחישות באפלולית. גוש עלה בגרונה של אייריס; היא נשכה את פְּנים לחייה כשפורסט חיבק אותה. היא עצמה עיניים, הרגישה את המדים שלו מגרדים את לחייה, והחזיקה בפיה את המילים שרצתה לומר, כאילו היו מים: איך אתה יכול לאהוב את האֵלָה הזו יותר ממני? איך אתה יכול לעזוב אותי ככה?
אימם כבר הביעה בפניו את הרגשות האלה, היא כעסה על פורסט והתאכזבה מכך שהתגייס. אַסתֶר וינו סירבה לבוא לתחנת הרכבת כדי להיפרד ממנו כשיצא לדרכו, ואייריס דמיינה אותה בוכה בבית, לאחר שתחושת ההכחשה שלה התפוגגה.
הרכבת החלה לנוע בתנועה איטית לאורך המסילה.
פורסט החליק מבין זרועותיה של אייריס.
‘תכתוב לי,’ היא לחשה.
‘אני מבטיח.’
הוא צעד כמה צעדים לאחור בלי להסיר ממנה את מבטו. לא היה פחד בעיניו, רק נחישות אפלה ונלהבת. ואז פורסט הסתובב ומיהר לעלות על הרכבת.
אייריס עקבה אחריו במבטה עד שנבלע בקרון הקרוב ביותר אליהם. היא הרימה את ידה ונופפה גם כשדמעות טשטשו את ראייתה, ונשארה לעמוד על הרציף זמן רב אחרי שהרכבת נעלמה לתוך הערפל. מי גשמים חלחלו לנעליה. הפנסים הבהבו מעל, מזמזמים כמו צרעות. הקהל התפזר, ואייריס הרגישה ריקנות — בדידות — כשהחלה לצעוד בחזרה הביתה.
ידיה היו קרות, והיא החליקה אותן לתוך כיסי המעיל. ואז הרגישה משהו בידה — נייר מקומט. היא קימטה את מצחה בהנחה שזו עטיפת ממתק שפורסט שכח שם, עד ששלפה אותה כדי להסתכל עליה באור העמום.
זו הייתה פיסת נייר קטנה מקופלת ברישול, ובה שורה של מילים מודפסות. אייריס חייכה בעל כורחה, אף שליבה כאב. היא קראה:
רק למקרה שלא ידעת… את ללא ספק האחות הכי טובה שהייתה לי אי־פעם. אני כל כך גאה בך.
ואהיה בבית עוד לפני שתרגישי שעזבתי, פרח קטן.
אין עדיין תגובות