מאחורי המסכה

פרק 1

שלושתנו, ליאורה דניאלה ואני, נשארנו חבוקים עוד דקות ארוכות. כולנו מותשים וסחוטים. מצד אחד, כל אחד עם סערת הרגשות שלו, מכונס בעצמו, עם העולם שהיה לו לפני כן, ועם העולם החדש שצפוי לו כעת. מצד שני, כל אחד מחבק בעוז ונתמך במי שעל ידו.

מדהים מה התרחש פה תוך כל כך מעט זמן. איך החיים שלי הסתובבו מהקצה האחד לקצה השני. אתי, אשתי האהובה, הצטרפה אלינו, ועתה היינו לארבעה. כולם מחבקים את כולם כדבוקה אחת, חשים אחד את השני אך לא מבינים מה מתרחש בקרבו של האחר. הזמן עצר מלכת ואף אחד לא העז לדבר.

אני לא יודע כמה זמן עבר עד שדנה, עמיתתה לעבודה של דניאלה – האחות המדהימה – נכנסה לחדר והחלה לבהות בנו כמו נחתנו ממקום אחר. באיזשהו שלב היא קראה לדניאלה ואמרה לה שהמשמרת שלה נגמרה והגיע הזמן להתחלף.

'וואו, סליחה, חברים, לא שמתי לב…' דניאלה ניגבה את פניה בחלוק, השפילה מבט מובך לעבר הרצפה והחלה לצעוד אחורנית בפסיעות שקטות ובאי נחת בולט. היה זה האות של החבורה כולה להיפרד. נחלצנו איש מזרועותיו של האחר, לא רק באופן פיזי, ויצאנו כולנו לדרך חדשה.

'נשב?' הצעתי.

'פה?' השיבה ליאורה בחשש.

'נצא ללובי,' הציעה אתי.

'אביא לכם משהו חם לשתות,' הציעה דנה במבוכה וחיש מהר חזרה עם שלושה ספלים של תה וכמה ביסקוויטים חומים שמצאה במטבח.

גם בלובי של בית החולים לא היה לי חשק לדבר. בטח לא עם הידיעה שאבא מת, עם זה שאחותי ליאורה נמצאת פה לידי, ורעייתי האהובה אתי, תמימה, יפה וצעירה, שממש לא מודעת לכל הדרמה שמתחוללת פה. למעשה, זה נראה שלאף אחד לא היה חשק לדבר על כלום. מצב מביך לכל הנוכחים. מה עושים?

אז עצמתי את עיניי בתקווה שכך יעשו גם אתי ואחותי ליאורה. תקוותיי נענו בחיוב, אולי משום שזה מה שכולם רצו. ברדיו, באופן סמלי משהו, התנגן לו חרישית שיר שאני מאוד אוהב.