פרק 1:
הַמַּבְדִּיל

נופר

סבתא מרלן מתה.

הדוד פטריק מכחכח. מילים דגושות וברורות עולות בקולו החזק, כמעט בס, מָדוּד־מדוד, כבקי בעניין.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

הספר, הסידור, בידו הימנית, צבוט בין אצבעותיו. פטריק, הבן הצעיר של סבתא, בן חמישים ומשהו ועדיין נערי, רזה ושמור בלי להתאמץ. שָאסי חזקה, יד ראשונה. ודווקא הוא מתחזק.

ואִמרו אמן.

ראשו וכתפיו נעים, פאותיו האפורות עולות ויורדות לקצב התפילה. הוא נראה כמו בחור ישיבה. על מצחו טיפות זיעה, המזגן לא מספיק, זה סלון גדול.

אמן.

בסלון חם. גם הפרח הרקום על הכרית החומה מרכין את ראשו.

כמה זמן עובר עד שכל מה שצברת, שבעים שנה, שמונים שנה, עף לרוח? כמה עד שֶכָּלים כל הבגדים והכלים והכיסאות והתיבות? ואחר כך גם הסיפורים, וכל הזיכרונות שעדיין חיים אצל אחרים שמדמך, מזרעך, או כאלה שסתם התחבבת עליהם, כמה זמן עד שגם הם יימוגו לרִיק הגדול? מי יזכור את מרלן בעוד חמישים שנה? בסופו של דבר יזכרו רק את איינשטיין והיטלר. אבל… אבל…

ובינתיים הזיכרונות כמו מפל, בתלת־ממד, הרי הכול עוד פה: הספה שעליה נרדמה. אחר הצהריים סבתא מרלן קמה, מושכת רגל ימין, לקראת ערב מרתיחה מים לחליטה, יותר נכון כשמחשיך, ואחר כך הסלט, ניחוח לימוני, ואם מתקרבים אז עוד משהו, תבלין אקזוטי, כמו צבע בורדו שנטעם בחלק האחורי של הלשון, ובלילה ערוץ ארטה שנדלק לדיון חשוב בבעיות החברה, הטבע, המוזיקה והאדם. ‘בואי בואי… ויאֵן אִיסִי…’ נופר היתה מטפסת אליה למיטה. היא היתה אז בת שש? אולי שבע. מי עוד יצפה בתוכניות האלה? גם נופר לא תצפה.

ועוד לפני כן, בבאר שבע, יחד במיטה הגדולה, בים של ציפה משובצת, נופר מכורבלת בחיקה של סבתא, הטלוויזיה דולקת, סבא מציץ בדלת חדר השינה והיד של סבתא חמה ומלטפת בגב. בחופש הגדול זה היה, מול ״זהו זה״, עם הצחוקים הלא מתוסרטים ובראבא, סבתא ונופר שזורות זו בזו, שתי חתיכות פלסטלינה מהודקות לאחת.

ומה עוד? עמוק יותר, מתחת לזה, מה היה שם, לפני האכילה מעץ הדעת? שלושים שנה עברו מאז.

הכרית החומה האהובה. כמעט בכל יום נופר היתה באה לסבתא אחרי בית הספר, ואחרי שישבו במטבח (קציצות התרד היו טעימות, אבל חוץ מהן לא ידעה לבשל הרבה, בעצם רק קוסקוס, אולי), אחרי האוכל היתה פושטת בנופר עייפות נעימה והיא היתה מניחה את הראש על הכרית, אוחזת בה, ממשמשת באצבעותיה את קפליה, מטמינה את עצמה בצלילת ראש לתוך הרכּוּת. גירד בזווית העין הנדחסת, התעקם הפרח העצוב הסרוג. אחר כך סבתא כיסתה. עכשיו הכרית הרכה הקרמלית מתחפצת לזרה, העולם שוב השתנה. שוב מפסידים, שנה אחר שנה: פחות סבא, פחות סבתא, פחות ילדוּת, פחות חברים מבית הספר, מהצבא. אנשים נעלמים. וההתלהבות שדועכת והציניות שעולה, ועוד חרא שנגלה ועוד שקרים ואכזבות.

בינתיים סבתא עדיין כאן, קצת. בתוך המשפחה. כולם מחייכים לחיקויי ה’שֶרי… שֶרי…’ שכל אחד מהם מנסה בתורו, ורק פטריק מצליח להרים את הגבה הימנית בדיוק כמוה, לעגל את ה’אוּ אָה’ כמוה, ומספיק שנופר תלטף קצת את הכרית ותקרא לה, כמו לג’יני, מספיק שתנסה לחקות את האישה הקטנה הזאת בראשה, וטי לי לה — תופיע סבתאל’ה מרלן. אָ וּוי. לא בטוח, אבל יכול להיות שהכרית עם הפרח היא עוד מהדירה הקטנה בבאר שבע?

עדיין אותה התפילה או שכבר חדשה? פטריק לוקח בעלות. קצת מעצבן, סבתא היתה מוותרת על כל הטקס הזה בכלל. תראו איך מתנהלים העניינים האלה, הנעשים מאליהם, כמו חיכו בתוכם מעלמי עלמיא, תראו איך פטריק שולט. הוא מבקר בקביעות בבית כנסת? בלי אומר, כמימים ימימה, הסלון הוכרז כשטח של הגברים. זִכְרֵי המשפחה קוראים לעילוי נשמתה של סבתא מרלן בחלל שהוא עכשיו ציבורי, הסלון הבורגני עם התקרה הגבוהה שעיצובו נרקח מפרסומות לבתים צרפתיים בז’ורנלים משנות השבעים. זה סבתא רצתה כזה או שסבא? בעצם הוא לא הספיק לגור כאן, הבית כבר היה כמעט מוכן כשהוא נפטר, האביר הזעיר סיים לבנות לנסיכתו את הטירה בת שתי הקומות ומסר את נשמתו עם המפתח.

הנשים והילדים צריכים לעבור לחדר אחר. כמעט עשרים משתתפים בצער, זה הרבה לגילה? הגברים בסלון עומדים, פונים למזרח, הטלוויזיה מכוסה בבד שחור, ורגל זרה כמעט נתחבת לאח. האח המצחיקה הזאת, האם אי־פעם בערה בה אש? כאילו, מה חשבתם? בית עץ בעיירה לבנה לרגלי האלפים? כאן זה בטון ולבנים במדבר. אח וערוץ ארטה ביישוב משופר למשתפרי הנגב ששפר מזלם והבנק אוהב אותם. אלטנוילנד. וילה בג’ונגל. ‘סבתא, תפסת בעל מהנדס,’ נופר אמרה לה פעם. ‘את שלא יכניסו לך לראש,’ סבתא ענתה. שוב ושוב הן היו עוקצות זו את זו. ‘מה יכניסו לי לראש, סבתא?’ אבל סבתא כבר שכחה מה רצתה לומר. ‘רק כלבים לא מתגרשים.’ ‘טוב, לא צריך לצעוק.’

רוב הזמן הן היו רק שתיהן, נופר וסבתא, אבל בחגים היו באים כולם, בני הדודים הפראיים, רצים בבית כמו משוגעים.

‘למה ככה?’ סבתא היתה ממהרת בעקבותיהם במדרגות לקומה השנייה.

עכשיו נופר, בת כמעט שלושים וארבע, מטפסת לשם לאט. מצד ימין התמונה הזאת. אלוהים. חִי חִי. מוֹן דיוּ. העיניים של דודה דינה מעבירות עליה וִיש. נופר קלטה אותה משתהה להרף עין מול הפָּרָש בצד סוסו ומקמטת לחיים בחיוך הסרקסטי שלה. אָ וּוי, בואו בואו, היכנסו, הניחו מגפיכם, פשטו מעיליכם, נשב מול האח ונחלק את שלל הציד. התמונה הפאתטית, קיטש או קאמפ או מה שזה, שמכריזה על עצמה מיד אחרי הטיפוס הדרמטי בגרם המדרגות ההוליוודי. פרש נפוליאוני עומד לצד סוסו. מי תיכנן לסבא וסבתא את הבית? קצת מוזר, אם חושבים על זה. מוזר שסבתא לא שמה לב. הרי לא סבלה קיטש, סלדה משירים של אייל גולן ומאדום וזהב, והיתה מלכת המודעות העצמית. ואיך היתה צוחקת על בתה הקפוצה שלומית, האימא הרצינית הקורקטית והמנומסת של נופר. ‘הבת שלי הזאת, מי חינך אותה?’

מימין החדר הגדול, הנשים מחכות. זה החדר של השטיח הבדואי עם התריס שאחר הצהריים מצליל קלידי שחור־לבן על הקיר, החדר שהפך בחגים למעין חצר משחקים של הנכדים, מלא בלגו מתפזר ובצהלות. ההמונים פלשו לממלכה של סבתא ושלה, זה הרגיש ככה גם אז. ואיפה עכשיו הבני דודים? והבנות דודות? היא מציצה למטה. בסלון פטריק כמו רעם קטן אבל אפילו שמרית בתו איננה.

אימא שלומית זקופה כמו תמיד. ארבעה ילדים נולדו לסבתא אבל רק שלומית היא כזאת.

‘אימא, הן התקשרו?’ נופר שואלת. עכשיו גם נופר כבר אימא לילדה. שירה. ככה זה.

‘שמרית ביקרה בבוקר. תמר של מוריס תגיע עוד מעט.’

תמר עם השיער שעשו לו צמות. סבתא היתה יושבת מולן, ממש כאן. ‘את נראית יבשה, נופרי.’ אימא כמעט דוחפת את כוס המים לתוך פיה ונושפת, ‘חם.’ באמת חם. המזגן, זקן נרגן ושחפתי, לא מספיק. החדר הזה, חוץ מהצעקות ומההקנטות ומהילדים שבאו והלכו ומהצעצועים המוחבאים, החדר הזה היה מלא גם בהתעסקות עם שיער. והגילוי, העובדה המפתיעה שבכלל צובעים שיער, שגם סבתא צובעת, וכל הפעמים שהתיישבה וצבעה לנופר, המריחה הרכה, כריות האצבע הקמוטות שהיפנטו את הרקות כשלמעלה התקרה. חומרי הצביעה עדיין באחת המגירות האלה שמלאות בדברים נסתרים וסודיים של גדולים. של סבתא.

מישהו העביר כמה מהספרים לאחור, למרפסת הקטנה. אין אבק. האצבע שטה חופשי על לובן המדף ועור האגודל שמח. ספרים בצרפתית. מולייר. ז’אק דרידה. ‘הוא נולד באוראן. ז’אק זה יעקב.’ סבתא חזרה על זה שוב ושוב, ונופר לא רצתה לקלקל ולגלות לה שהוא נולד במקום אחר בכלל. גם אלבר קאמי לא נולד בעיר הזאת, בכרך המופלא שהכול בו מושלם עם אופרה וים ונערות צוחקות ושמש ומאכלי תאווה, ושקאמי תיאר דווקא כמרחב אפור וכעור. דרידה, בּיֵין סוּר. לא משנה, כולם מאוראן, כל מה שחשוב בעולם מקורו מאוראן. קצות הדפים הידקקו מרוב דפדוף, וסבתא הצמידה את הספר עד שכמעט נגע באפה. ‘את מבינה כמה הוא חכם?’ בני האדם, היא הסבירה, מוּבְנים לחשיבה בינארית, הם בונים את השפה כך שהעולם יהיה נוח, שחור־לבן, ולא כמו שהוא באמת. נוח למישהו שיהיה גבר מול אישה. שיהיו הם ואנחנו. והיא צדקה. השיחות האלה, כמו של המנחה הצרפתי האינטלקטואל ההוא, מה שמו, כל זה בא אחרי השלב של סבתא המצחיקה, סבתא זפטה, הפמיניסטית הגדולה שרצה אחרי בעלה עם מרק, ושבחטיבת הביניים גם הפכה למורה הפרטית לפילוסופיה של נכדתה. ‘זה פילוסוף מאלג’יריה, ז’אק דרידה, שמעת?’ כמו סטודנטית בת עשרים, מתלהבת. הספרים שלו בצרפתית היו קשים מדי, וגם אלה של סימון דה בובואר. ועוד יש: ‘בישול כפרי צרפתי’, ‘בישול צמחוני’. וגם עבודת המאסטר, מגישה נופר אסולין: ‘מכיבוש להצלה: השתנות תיאורי הטבע בכתבי עת גאוגרפיים לאורך המאה העשרים’. תצלומים מלפני מלחמת העולם הראשונה, אנשי הסְפָר האמריקאי חוצבים באדמה ונלחמים בזאבים אחרי שלא נותרו עוד אינדיאנים לגרש. שנות החמישים, משלחת למערות בקמבודיה חושפת את המסתורין שבבטן האדמה. גברים הרפתקנים עם חיוך מלא שיניים. ואחר כך, אחרי המהפכה של האהבה, השתמשו במילים החדשות, הרכות. ‘אימא אדמה’. ‘גאיה’. הנושאים השתנו. כתבות על גסיסת האקוסיסטם, מות היערות, הפשע של האדם הלבן. היא אפילו עזרה לנופר לתרגם מצרפתית איזה מאמר על פולינזיה. למדה רק עשר כיתות אבל ידעה יותר מפרופסור בסורבון.

תכף תגיע הבת דודה. לשטוף פנים בשירותים. תסתרקי קצת, נופר. שמת דאודורנט? יהיו פה אנשים שלא ראו אותך שנים.

מרלן

החושך הוא חדר, הכול שחור ואין שעון ואין שעה. התקרה יורדת לעברה. זאת הפעם האחרונה שמרלן תישן בחדר הזה. את הספרים שבמדף (אין הרבה) היא תיקח איתה מחר. הספרים הם שלה.

באמת מסכנה. לא מזמן מלאו לה שש־עשרה, וכבר לפני שלוש שנים התייתמה מאם. שנה אחר כך אביה שלח אותה לדודה ולדוד, ולאחים שלה לא אכפת. שנתיים היא חושבת על עצמה כעל מין לכלוכית או שלגייה, אבל עכשיו היא מעדיפה לחשוב בכיוון אחר. היסטורי יותר. כמו בספר שקראה פעם על מַאטָה הַארי, המרגלת ההולנדית היפה שהוציאו להורג. אולי גם מרלן תהיה מרגלת? חבל שלא סחבה את הספר הזה. רק אותו. היא יודעת איך סוחבים ספרים בספרייה, היא ראתה אחרים מכניסים לתיקים, מה שחסר לה זה אומץ. אומץ זאת עוד בעיה.

דניאל הקטנה במיטה הסמוכה שקועה בשינה עמוקה. אף אחד לא מתהפך עם מרלן. כל החברים מהכיתה שלה ישנים עכשיו, והם באמת לא יודעים עליה כי פרנסין באמת לא גילתה. היא נשבעה! ומרלן לא האמינה ופרנסין צעקה, ‘את נורמלית? מה יש לך, את לא מאמינה לי?’ ואולי באמת, אולי מרלן כבר לא מאמינה לאף אחד. מחר בבית הספר פרנסין תצעד בשביל בלעדיה, וכולם ייכנסו לכיתות כרגיל לעוד יום לימודים. אליס, אניק, ז’ילבר, ארין, ליילה. אפילו ליילה הערבייה לא מתחתנת כל כך מוקדם. ומה הם יגידו כשיגלו? וז’ילבר, הוא ישאל עליה? כמה זמן יעבור עד שישאל? ואולי בכלל ייתנו לה לחזור לבית הספר, יסכימו שתמשיך…

מה יש לך, נהיית טיפשה? נהיית ילדה קטנה? מחר זה קורה וגמרנו. הרב, הטבעת והוא ואת. את לא בוכה. בספר, מאטה הארי הדפה מעליה את הטרגדיה בלי לבכות. ירו בה, כיתת יורים. בום בום בום. ומאטה הארי עמדה וחייכה מול קני הרובים בעיניים פקוחות.

השמיכה הדקה, תכלת ולבן, מהודקת מעל השפה העליונה. האצבעות מושכות שתעטוף עוד, דוחקות אל מתחת לצדי הגב. לתוך הנחיריים מגיע ריחו החמצמץ־מלוח של הבד שלא נשטף, אבל המגע בגוף טוב. טוב מתחת לשמיכה, מתחת לדממה, רק השינה מסרבת, גם על צד שמאל, והחזה עדיין כואב כשנשענים עליו.

כשמוכרחים אפשר בכל זאת לעצור את הזמן או שאף פעם לא?

מחר כבר היום. דניאל, הילדה הקטנה של הדודה והדוד, ישנה לגמרי, היא נמה חמה ושקטה. העיניים שלה נעצמו כמעט מיד אחרי הדייסה ונשיקת לילה טוב אמיתית של אבא ואימא. דניאל. בניגון עולה עם סלסול בקצה. דַניֵיל. הילדה שלהם, במיטתה, חולמת מה? פניה שלוות. בגיל עשר וחצי גם את היית הבת של אימא ואבא שלך, היית כמוה, ישנת וקמת לבוקר בלי לפחד, ובגיל שש־עשרה מה? מחוץ לחדר הם עדיין ערים. הלחישות זוחלות מתחת לדלת עם האור. דיבורים בספרדית, בלאדינו, גם פתגמים בערבית עם הסבים, שלא תביני. הדודה הזוממת, נחשי לשונות שמשתתקים תמיד בהגיעך, והדוד שמחייך אלייך, וכשהם מחייכים ככה אפשר לדעת שמשהו יקרה. או קורה. או כבר קרה.

למעלה בתקרה הטיח מתפורר כמו קשקשי דרקון זקן והנורה הכבויה היא כלב עם שן חדה. הדודה היא האחות של אבא שלך והיא ראתה שהעיניים שלך אדומות והמשיכה. החיוכים התחילו מיד אחרי שפגשו בו, בתחילת הקיץ, וגם הוא היה נחמד ומחייך, חילק חיוכים לכולם, וגם לך. איזה מין איש הוא? אבל אסור לך לבכות, וזה גם לא יעזור. רק לאימא שלך היה אכפת ממך, ואם עוד היתה בחיים היא היתה תופסת את הדודה וצועקת עליה.

האוזן של דניאל ואפה הקטן דחוקים אל הכרית, היא ישנה חזק כמו ילדות בנות עשר, נרדמת בכל לילה בלי בעיה. נותנת לך ביסקוויט מהקופסה שלה. היא לא אשמה.

מחר יגיעו כולם. תלבשי את השמלה הלבנה שמתחתנים איתה (‘שמלה כל כך יפה,’ הדודה אמרה), וזהו. את תהיי שלו והוא יהיה זה שיגיד לך. הלב דופק חזק, הכול צריך ללמוד ולהבין. ובכלל בגיל שש־עשרה זה אולי לא חוקי, פרנסין אמרה. פרנסין תמיד ידעה יותר ממך, עוד בכיתה א’ כשרק הכרתן. ידעה דברים שלא דמיינת בכלל. אבל גם פרנסין שיודעת הכול טועה לפעמים. ומה זה משנה, בעצמך הסכמת. ועדיף להיות עם הזקן הזה ולא איתם. אפילו פרנסין אמרה. לחתן יש ראש רחב וקצת מקריח והוא בן שלושים וארבע. את זה, בהתחלה, הם לא רצו לגלות. מבוגר ממך בשמונה־עשרה שנה. גם את זה הם לא אמרו, חישבת לבד. והסכמת. אמרת: כן. ‘יש לו בית ועסק. רק אם תסכימי.’ אלף פעמים הם אמרו, רק אם תסכימי, והדודה הינהנה.

ואם לא היית מסכימה? היו משכנעים אותך עד שכן. ואם לא איתו אז עם אחר. אולי עוד יותר זקן. הדודה שרה, אחות של אבא, ובעלה הדוד איזק. איזק הוא גם שמו של החתן. כל האיזקים כאלה? מסתובב ושואל ומדבר. ‘זה הבית שלי,’ הוא אמר וחייך בקומה העשירית, למעלה־למעלה, השוויץ בדירה שקנה. שתיתם תה ואכלתם עוגיות. ‘מוזיקה אני אוהב.’ כולם הסכימו וגם את הסכמת. תהיו לבעל ואישה. ואז הדוד דיבר. הדודה אירגנה, אבל הגברים קובעים. ‘את שמחה, מרלן?’ בעלך שיהיה שאל. ושוב חייך. ואת חייכת כמו מאטה הארי ואמרת, כן. אחר כך האימא שלו ליטפה לך את היד. אבל בגיל עשרים ואחת תעזבי. או שממילא הם כולם אותו דבר ולאף אחד לא אכפת. במקום עוד אנטון שישבור לך את הלב…

עכשיו כבר אי אפשר להתחרט, אז הנה התוכנית שלך: תתחתני ותעבדי במתפרה. תחסכי כסף. ובגיל עשרים ואחת, כשתהיי ברשות עצמך על פי החוק, תתגרשי.

השמיכה הדקה מסריחה והאוויר חם והרעש שבאוזן הוא לא מבחוץ. גם לכותונת יש ריח של זיעה. בגדי בית הספר של דניאל תמיד מריחים מסבון. הדודה לא אהבה שקראת כל הזמן, בדקה לך בספרים, לראות מה את קוראת שם. ובמטבח: ‘ככה לא עושים.’ שלא תלכלכי להם, זה שלהם. ‘אני אהבתי את אימא שלך,’ הדודה אמרה לך והרימה את הראש והינהנה, ‘אני דואגת לך.’

כמה זמן הם כבר מתכננים את זה? את לבד, אבא נסע. ‘בקונסטנטין יש לו עסק,’ אמרה ז׳נט, אחותך הגדולה. אם אימא היתה בחיים היא היתה צועקת על הדודה, וגם על ז׳נט, וכל הרחוב היה שומע. אם אימא עוד היתה, מה היה? פעם, הרבה לפני השיעולים שלה, רצתן שתיכן, את ואימא, רצתן בגשם סוחף וכשהגעתן הביתה חשבתן שזה מצחיק כל כך.

לא רוצים אותך פה. את מדברת מדי. ‘מדברת מדי.’ את עוד פה להאכיל. ז׳נט וג׳ורג׳ ועדה הקטנה נשארו בבית, ואותך שלחו לכאן. בגלל הריבים עם ז׳נט? בגלל זה? מי החליט שתישני כאן? של מי היה הרעיון? כבר שנתיים שז׳נט מגדלת את שני האחרים, הם שם ואת פה, ומחר כבר תהיי במקום אחר. גם לאבא לא היה אכפת. נסע. חלה ונעלם. איתו בכלל אין מה לדבר. ובכל מקרה לא תבכי עוד, בכי היה לך מספיק.

אתמול שוב שאלת את פרנסין אם אחר כך תוכלי ללכת ממנו, אם היא בטוחה, ופרנסין אמרה שאפשר, שבגיל עשרים ואחת תוכלי. מחר בשבע הוא ישבור את הכוס. אלה שבוכות הן ילדות, ואת כבר לא. אבל צריך לדעת מה לחשוב. פרנסין שיודעת אמרה לך שאי אפשר להכריח, שאלג׳יריה זאת צרפת, ובאמת לא הכריחו. הסכמת. זאת צרפת. אבל אתם מתחתנים גם עם רבי, על פי התורה, ולא רק עם פקיד כמו שעשתה אחותה של פרנסין, שאחר כך עם בעלה הפליגה לירח דבש. ‘אני אדאג לך,’ חייך איזק טוויטו ברחוב והצביע על החנות הגדולה שלו. סיפר שהוא ממשפחה טובה, ואחרים אמרו, שוב, שהוא בחור טוב ומנומס ומדבר יפה לאחיות שלו ולנשים ולכולם. ויהודי טוב. והסכמת. הוא באמת מנומס. ותזכרי שגם אחרים רצו ובאו לדבר עם הדודים, והיו כמה מגעילים באמת.

רק לאימא היה אכפת ממך. ומאז עברו שנה ועוד שנה. השעון והלב דופקים בגרון, צובטים מתחת לריאות. העיניים פקוחות אל הטיח בתקרה, צורות חדות מתגלגלות אלייך, זה השקט שעולה לראש וחונק כשכולם כבר ישנים. החלון קצת פתוח ובחוץ הכוכבים, האינסוף של החושך. כשאימא מתה בחדר שלה, בבית בקצה הרחוב, היה חורף וריח שלוליות, ובבית של איזק יהיו חדר גדול וספה לבנה. וכבר חשבת מספיק וזהו. מחר זה יקרה ולא תבכי. תדברי כמו שצריך. שנתיים היית ילדה טובה, התעוררת בחדר הזה בוקר־בוקר עם ריח חציל על האש מהמטבח, היית שקטה בלי לעשות בעיות לאף אחד, ותמיד ניקית אחרייך. אולי זאת עוד בעיה. ‘תהיי כמו כולם,’ ז׳נט אמרה. תהיי הבובה שעוצמת עיניים כחולות כשמשכיבים אותה. מאטה הארי שומרת את הסוד שלה. היא מחייכת לכולם ואף אחד לא יודע שהיא מאטה הארי. שרק היא לעצמה. וממילא האהבה היא שקר.

נופר

בלי ששמה לב נשארה חמישה לילות. חמישה לילות וימים ארוכים עם הרבה עיתונים וסרטים בלפטופ בלי סאונד, כמו ילדה שמעשנת בפינת החצר. שידורים חוזרים של תוכניות בוקר כל כך אידיוטיות ובערב מערבון כל כך גזעני. פעם היה פשוט, היו טובים והיו רעים, אבל עכשיו מתברר שהקאובויים הם הרעים, אז מה אנחנו? שעות מעורבבות בתפילות ובכוסות תה ובמחשבות כמו לגו, מתפזרות ומתהדקות. כועסת ואז סולחת. ושוב כועסת. אבל גם עם הבטחות לעתיד: להוציא את הטלוויזיה מהבית. כמו השכנות האלה במעוז אביב. אולי ששירה תצפה רק בקלטות של ‘דורה’? רק בתוכניות טובות? עד חצי שעה ביום של טמבלוויזיה כמו שהרבי ההוא, מה שמו, המחזיר בתשובה קורא לה, בלי מסך פתוח כל הזמן. לא יותר מחצי שעה של חרא מפוטפט שהורס תאי מוח. וזה לא רק הריאליטי והציצי שמיצי מי מציץ לפיצי. כמו שמהנדסי מזון מייצרים אוכל שיתאים בדיוק לבלוטות הטעם, טעמים שרוקחים במעבדות כדי שנקנה בלי סוף רעל — אותו הדבר. וגם עם עילאי תדברי. תדברי בשקט ובכוונה. ככה, עילאי, אנחנו לא יכולים להמשיך. הימים שעברתְ פה עם הרוח של סבתא שמכוונת מלמעלה — השבעה הזאת היא ריסטארט לחיים.

סבתא. המנחמים שהגיעו סיפרו כמה היתה צנועה. צנועה ועדינה. ‘אישה כל כך צנועה ועדינה.’ אבל אף אחד מהם לא הכיר את סבתא באמת. אולי גם את לא. הגיעו גם שתי החברות הישנות שעדיין בחיים, אלה שהכירו אותה כשעוד גרה במשק עזר והכול היה חול וחול. שתי החברות הנכבדות, מלאות ארשת, אלגרה וארלט־עליזה, ביקרו אצל הספרית לפני שהגיעו לנחם. והיה אחד, פתאום, בן לפחות שמונים, ש’הכיר את סבתא מהעבודה’. איזו עבודה? היא עבדה עם בדואים בקנייה של בדים? אבל את רוב הזמן מילאו עיתונים וקפה והאובססיה הרגילה להצצות בנייד. הוואטסאפ נמלא תמונות חגיגיות מהפסח בגן של שירה, בעלה של הגננת התחפש לפרעה, ומהעבודה התקשרו רק פעם אחת. על הצג עלה השם, אבנר הנשר, וכשהשם הזה רטט אז בתחילה היה קצת חשש, קצת לחץ, אבל השיחה היתה נינוחה והוא היה נחמד. אחר כך שוב החרדה העמומה שמתחת למילים ולהכול בסדר. הוא רוצה שתהיי במשרד, זה ברור. פתאום בהתרעה של יום נעלמת לשבוע. החשבון עוד ישולם. הוא אבנר הנשר, בל נשכח.

ואחרי שהמנחמים הלכו — באו נדודי השינה. שש, שבע שעות צפייה בטלוויזיה בכל יום. רשת, קשת. תוכניות אירוח בצרפתית. תוכניות הבוקר בשידור חוזר: שף הבית מקרים דוגמנית. לא לקנאים. בואו נדבר על הילדוּת בשכונה. אימא מעדיפה לקָרֵב, ומה אבא היה אומר? ולצופים נאמר: אתם, עַם הטלוויזיה והאינטרנט, עם נפלא. או שהתהלכת בחדרים ופתאום כתבת בגוגל ‘טינדר’. מה זה הטינדר הזה שכותבים עליו ב’הארץ’? זה להיכרויות? מין זמין ומה? גם חזרת לסרוק פרופילים בג’יי־דייט. סיפרת לעצמך שזה כדי לראות אם עוד נשארו גברים ונשים מהזמן שאת חיפשת. ומה החפשנים הרווקים מוכרים עכשיו? אותה סחורה כמו לפני שבע שנים? הטלפון לחוץ בכף היד ואת מכבה אותו מיד כשאת שומעת צעדים. בגילך ובמעמדך עם טינדר בחדר לבד, אלוהים.

הצעדים מתרחקים.

גבוה ורציני ליד עץ ודשא. ממכבים רעות. איש הייטק. 37. 180. ‘אין הנחתום מעיד’.

אין הנחתום מעיד… חי חי חי. זה מצחיק. מצחיק אותך, נופר?

חולוני נשען על אופנוע. מנהל בחברת שיווק. 41. אוהב את קמפיונה שבצפון איטליה. תחביבים: טיולים. היסטוריה. עתיקות רומאיות ויווניות. מחייך בטבעיות יחסית ועם בטנונת קטנטונת. ומה הוא עשה עד עכשיו? רווק. ומהו לדעתו הדייט המושלם? ‘שיהיה קליל ושנרצה שזה יימשך’.

יפה. באמת. ומי יש עוד? גרוש ממודיעין שאוהב יין וחולם לפתוח יקב. ובדלפק הנשים מה? לילך. 34. מלטפת כלב בזירה טבעית, על הספה בסלון. עצמות לחיים מודגשות באיפור. חיוכים וציצי עומד. זה מוֹכֵר. גם את חייכת ככה?

עילאי, אוח עילאי. מה יהיה עלינו, עילאי? חצי מהזמן חשבת על זה, אבל אחרי לילה מעורבל שבקצהו סוכם בינך לבינך לפוצץ הכול, או לפחות לעשות את ה’שיחה’, בבוקר קמת אחרת. כלומר, קמת נחושה, אבל אחרי שטיפת פנים וצחצוח שיניים נרגעת בינות לשיעולים של פטריק ולריח הדאודורנט של אימא. ורק אחר כך, כמו שחייל בצבא שם לב למדים ולרכבים צבאיים בכל פינה, כמו שחולה רואה תרופות וסימפטומים, גם את התחלת פתאום לראות את זה בכל מקום: בגיא פינס התגרשה גליה שרינסקי ויש לה תינוקת בת שנתיים. חיוך קולגייט ומצב רוח טוב. כולם מתגרשים. אבל אלה האנשים עם הכסף, אלה עם החיים שאפשר לעשות בהם הכול. ומה את תעשי? רק לחשוב על מי ייקח את שירה מהגן…

לצרפתים יש פתרון: מחזיקים מאהב! זה אפילו סבתא סיפרה לך באחת השיחות.

לא משנה. משהו ישתנה אחרי שתחזרי מהשבעה. חייב להשתנות. משהו צריך, שיחה רצינית עם עילאי… לא היום, גם לא מחר… אבל… כן.

יותר מדי זבל אכלת כל הימים האלה, האבסת, ועכשיו זה מריר בתוכך. אל תוציאי ככה את העצבים על בעלך. תני לזה לשקוע. צריך לחשוב ולהתנקות. קודם כול בלי טלוויזיה, אולי להוציא אותה מהבית בכלל? ביומיום את כמעט לא מסתכלת אבל עכשיו כל יום כל היום, תוכנית אחרי תוכנית, חדשות אחרי חדשות, עולם מגעיל. רצח את אשתו בסכין. דאעש. בשתיים בלילה את מזפזפת וכל העולם אותו דבר. שף מרוצה מעצמו. חידונים. פיות פעורים נדהמים מול ילד שרוקד סטפס. אצבע ארוכה ומעוצבת אל הרוטב, ‘אהה… נפלא!’ וזיפ־זאפ לחדשות, לילדים שאין להם מים בתוך אבק הריסות. זפזפי. לדלג מעל הגופות, גם אשתו של אחיך נגעלת. הברונית קפצה לרגע, גיסתך. גיסה. איזה מילה של גדולים. שחורים רצים וצועקים. ‘מציפים את אירופה!’ הגיסה נשמעת כמו המנחה בסי־אן־אן אבל עם דעות של פוֹקס (פששש, איך שהתחלת להבין בטלוויזיה). אחרי הכול זאת הגיסה האנגלייה שקפצה לביקור בדרום העמוק, לנחם אותנו, פשוטי העם.

ומה איתך, נופר? את יותר טובה? לחייך אל הדודים. גם אל הדוד פטריק ששוכב על הספה ופתאום מתעורר איזה כעס כלפיו. תחייכי כבר. אימא רחצה את כל הכלים, מסדרת אחרי הדוד מוריס. היא לא יכולה לראות צלחת מלוכלכת.

נופר נשארת לישון גם הלילה. עוד כמה שעות לשרוד וזהו, חאלס עם הלה פמילייה. וכבר בוקר. היא מקיצה בחדר הילדים, זה שתמיד חשבה שהוא קודם כול שלה ושל סבתא. הנכדה המיוחדת שלה היא היתה, בילתה איתה יותר מכולם. מוריס ופטריק ישנים בסלון. מוריס מצוין בלישון, גם כשסביבו חזיז ורעם הקופסה שלו סגורה, ואילו פטריק חזיז ורעם בשירותים, ריח של אורן בקריז, מטהר האוויר שהשפריץ בנדיבות מוגזמת מגיע עד לכאן ומרגיז את הנחיריים. כמעט התעטשות. ומיד בעקבותיו — הניחוח המקורי. אחרי ימי שהות משותפת במרחב סגור אפשר לזהות ריחות והרגלי קימה. דוד פטריק קם טרוט עיניים ופונה מיד לשירותים, ורק אחרי הקפה אפשר בכלל להחליף איתו מילה. מוריס ישן, ישן כל היום, אימא אמרה שבלילה הוא ער וקורא תהילים ומדורי ספורט, ואילו היא עצמה מתעוררת מלאת מרץ ונכונה. אימא שלומית, ד’ר חלימי, פני הפורצלן שתמיד נעימות לעולם. החברים והקולגות ימצאוה טובה ומיטיבה ושקולה ומשקלה תקני, קילו פחות, קילו יותר, יציב.

‘בוא תאכל קצת.’ תאכל, ברנאר, היא משדלת כאחרונת המָאמוֹת, כי אימא יודעת גם להיות אימא. הנה היא הגברת ד’ר, כבר שני עשורים שעוד שנייה פרופסור, זאת שאמונה על הדיוק המדעי, שלא יודעת להשתטות, שמוסרת את האמת כלשונה כמו עיתונאי בריטי עם ארשת ניטרלית, אבל לא, שימו לב! כי כשהיא עם האחים שלה, או אז יש פִּרצה, היא יכולה להתרכך, יש מחמאות גם, חיוכים אפילו. ברנאר נחת מקנדה אתמול בלילה, תפס לפטריק את מרכז הבמה ומפליא ללהג קדימה ואחורה ולמלא את הפער שבו לא היה בעניינים בכלל. ‘המדינה מתפוצצת ממכוניות.’ שובו החוזר ונשנה של הבן האובד, פריז־טורונטו־באר שבע.

‘רוזי —’ הוא מסמן בידו לפיליפינית של סבתא כמו למלצר במסעדה קבועה. הדוד המסתורי. שעון זהב כמו של עורכי דין מהפירמות. את מי הוא מזכיר? קצת את טראמפ? מתקרב בפרצוף של מכירים־מימים־ימימה, מישהו זיהה לו את נופר, ניגש חלקלקות, מעגלות, עם הרבה צרפתיות בישבן.

‘נובבארייייי.’ עצום מעליה מצטלצל הדוד.

נשיקות. פעמונים ומחולות.

מאחוריו זאת רעייתו היפה, בעצם בגיל הזה אומרים שמוּרָה, מָאדָאם פאדם, ושוב המשחק הזה ‘אמת או אינרציה’ שנופר פיתחה ושיכללה. לפי הדרך שבה הוא חולף על פני אשתו והמבע המימי שבעיניו: אינרציה. ממשיך סתם. או שבכל זאת? לפעמים? היתה פעם תשוקה גדולה, הוא הרי יצרי, רואים מיד, והיא יפה ובטח היתה יפהפייה ממש. אבל אחרי כמה שנים הוא התחיל לפזול: הקריצות שלו. הוא היה קורץ, היא נזכרת. וגם עכשיו, בשבעה, הוא מתקרב, כמעט נוגע באישה גבוהה ומחודדת, דוקטור כלשהו, כנראה חברה של אימא, והוא בשלו, חשיפת השיניים, כתרים בוהקים שהרכיב אורתודנט מטורונטו אולי. אשתו היפה בטח שמה לב, גם היא קצת נחשית, מלכסנת עיניים ורואה הכול, אבל בטח אומרת לעצמה שככה זה. פעם לא מיהרו לעזוב. רק סבתא מרלן עשתה את מה שאף אחד לא עשה. סבתא עם ביצים.

להיות נחמדה לברנאר. ‘בון ז’ור. שלום.’ יצא לה של נציגת סוכנות שמברכת עולים.

‘לוֹנטוֹ. אָרבֶּה אָרבֶּה סְמָן.’ הוא מרכין ראש, מחייך. ביזנס־מן מצליח. אפטר שייב וכל האברקדברה בנוסח סוחר נדל’ן מסרט אמריקאי של שנות השבעים. על גבול הקומדיה. בעצם הכול כאן חצי קומדיה, ומתי רונית אלקבץ תתפרץ לסלון ותצעק עם הרבה גרון?

‘שמעתי מאוד־מאוד את מצליחה.’

כן, כן. מאוד־מאוד היא.

ומיד הוא מפעיל את רוזי ומסמן לה בידו שתביא כוס מיץ. ‘יכולה לָבִי לי?’ את המשקה הוא מערה ברגע אל פיו המערתי. אבל איפה היא ישנה עכשיו, רוזי? נעה בשקט, בלי שמרגישים בה, אבל פה וממשיכה לשרת.

‘הבעל נישַר עם תינוקת?’

נופר עונה והוא ממשיך ב’אָה וִּוי… בּוֹן… כל אכבוד.’ לחייו משוזפות ושיניו מוברקות (שוב ושוב היא שמה לב לשיניים שלו, בעצם הן כבר רודפות אותה), רק השיער מאפיר בקצוות. ג’יגולו לפני פרישה עם אפשרות להופעה בפרסומות. טוב לליהוק כטייס בואינג שרמנטי. נחת אלינו משנות השבעים, אבל העולם היום לא יסכים לקבל צביטות בתחת. אימא מניחה יד על לחיו, וכשהיא עושה זאת בחיבה גם היא משתנה. לרגע היא משהו אחר ורך. הוא האח הגדול של אימא מהאבא האחר, הבן של סבתא ובעלה הראשון. משפחה שכזאת. שונים זה מזה גם במראה. איך אימא הסתדרה עם ברנאר כשהיו ילדים? איך הם היו אז? בטח היתה מהילדות האלה שנועצות בך מבט בספרייה אם רק הוצאת חצי מילה מהפה. בטח מאה שמונים מעלות מהכספית המקפץ הזה. בנייד שלו יש תמונות וכבר הוא מראה: שלג במונטריאול. אישה בגילה של נופר מחייכת וכלב לרגליה. ‘הבת שלי, אליז.’ אף פעם לא ראתה את הבת דודה הזאת, אבל יש בת אחרת שעלתה לארץ, לאיזו התנחלות, וגם הבן הבכור שלו, נהוראי, עשה עלייה לפני כמעט עשור. החליף את השם? פעם קראו לו אלן. ‘ואשתו לא רוצה לאכול אצלם,’ אימא לוחשת. בני עקיבא כזה. הוא יבוא לשבעה? ובינתיים אליז, אותן עצמות לחיים אינדיאניות ועיניים גדולות, אבל נטולת הלסת הגדולה מדי שהיתה לסבתא וגם לנופר יש. יפה יותר.

‘מקסימה. מה היא עושה?’ נופר שומעת את עצמה שואלת.

‘קלינאית תקשורת… סה… ילדים מלמד לדבר.’

זה הכול? אז את מוצלחת יותר, נופר. אפשר להירגע.

היא מציעה לדוד: ‘יותר טוב שנדבר באנגלית… הצרפתית שלי…’ (והעברית שלו). ובתגובה הדודי־דוד מביט באמה בחיוך ומתרה נו נו נו באצבעו שנראית גדולה כל כך. ‘אה… לא לימדת אותה פרנסז? אה…’

בטח היתה לו מאהבת. או שתיים. במלונות. בנסיעות עסקים שאליהן יצא עם השיניים שלו כדי לשווק דברים. כולל את עצמו. הבת שלו, זאת שגרה בהתנחלות, שביס על הראש ועיני תינוקת, אולי שלוש פעמים ראית אותה.

כשברנאר נעלם מופיעים עילאי ושירה. רק נכנסו וכבר תנועות הגוף של שניהם מבקשות לעזוב. שירה לא מתעניינת בלגו שבחדר הצדדי; יותר מדי ידיים מלטפות לה את הראש, שנצמד אל כתפה של נופר. רק הגיעו וכבר מחכים להתחפף. יושבים וקמים ושותים מים. ‘מה השעה?’ נופר שואלת ועילאי עונה בהקלה, ‘שבע ועשרים.’ זהו, נרשם אוברדוז של משפחה. נופר היתה כאן יותר מכולם, הגיע הזמן ללכת הביתה.

בבת אחת גיליוטינה של עייפות.

הביתה.

(הביתה, חחח. שבעים מטרים מרובעים בשכירות).

‘בוא נזוז.’

אבל ממש לפני שהם יוצאים מפציעה מולם שמש, ומיד מזוותת פה ושולחת יד שמלטפת לנופר את הכתף. ‘הבת של אריה,’ מישהו מסביר. אריה? הבת הזאת שמה אדווה והיא עופר איילים מדבר, עיניים מקומיקס יפני, יפהפייה באמת ופתאומית לעד. נופר לא זיהתה. ומה היא עושה פה? טְרֶה ביזאר. נראית הכי לא קשורה. לא ראו אותה לפחות עשור. אבל מתברר שאדווה מכירה את מהלכי חייה של נופר. ‘מה נשמע?’ ‘מה נשמע?’ ‘ומה את עושה עכשיו?’ היא חייבת להיזכר, לא לשכוח את השמות. זאת אדווה. הבת של אריה, הנכדה של שרגא, סיימה תעשייה וניהול. הבת של אריה שהוא הבן של שרגא ואסתי, האחות של סבא. שיער חלק ושחור כמו חור שחור, ממש שחור משחור עד כדי הפתעה למול הלובן של פני הדוכסית מהמאה השבע־עשרה והזרועות הדקות שעוביין כנראה הוגדר והוסדר בישיבת הנהלה של ועידת היופי העולמית, בלי ספק יצור נאה מרבבה, הבחורה היא בסביבות הפרומיל העליון של הנוי, בעברית חסרות לזה מילים, Gorgeous …Ravishing… הכי יפה בגן וגו’. ועד שמתרגלים נוספת גם הכוריאוגרפיה: סבתא היתה מבסוטה מ’העמידה הצרפתית’ שלה, כמו בסלונים של פריז בתחילת המאה שעברה, כמו שלימדו לעמוד. מן הסתם למדה בלט. איך היא תשב אם תתיישב סוף־סוף? ברגליים משוכלות? בגו זקוף? המבט קדימה? סבתא המורדת, סבתא שצחקה על הצרפתיוֹת האלה אבל משום־מה הרביצה בכם צרפתיוּת. שלא תהיו סוואג’. צבּריוֹת פראיות. אדווה, עור של אור, שמנת וקערת תותים בפנסיון סודי ביער השחור, ריסי הענק מרפרפים ומודים, ‘לא הכרתי את סבתא.’ מין צרידות רועדת ומתוקה מצטלצלת מגרונה, סירופ מייפל חם נוזל באיטיות לאוזן. אולי באמצעות סבתא אחרת נשמרה מפני השמש? ‘כן, כן,’ נופר מוצאת את עצמה מהנהנת כנדרש בתגובה לסיפור החיים שמוצג בפניה בנפנופי היד העדינה ובהבל פה עדין ובאיפור עדין־עדין ובעדינות מעודנת בכל שלוש מאות ושישים המעלות. מעדן. קשה להתרכז מול כל החבילה כולה, לרבות הציפורניים הצבועות בלכה שקופה (עדינה).

עילאי מציץ שוב. זה בעלי, נופר אומרת. מתחשק להתבדח ולשאול, רוצה אותו? כי מתברר שלאדווה עדיין חסר הסטטוס להשלמת המצגת, היא מן הסתם תמצא טייס מכותף־מכונף, 188-180 סנטימטר, 35,000+ לחודש. אבל עוד רגע גם אצלה יגיע שלושים הנורא ויוריד לנסיכה חצי נקודה מהמניה. היא רואה שנופר חסרת סבלנות ובכל זאת ממשיכה לרחרח. מה? רוצה שתסדר לה עבודה? הרי למעצמה שמחזיקה בנשק יום הדין של ציצי כידוני נפוליאון חצי נקודה יותר או פחות זה כלום.

הסתער!

אצל שכמותה הכדור תמיד בידיה. הלבנבנות. המשויפות בנוסח חובבות אלתרמן. יופי כזה הוא משחק לגמרי אחר ממה שנופר מכירה, כמו מועדוני הווי־איי־פי באיזה ריץ קרלטון בבאזל.

‘אבל באמת, רציתי לדבר איתך כבר הרבה זמן,’ אדווה אומרת ומביטה לתוך העיניים. מחייכת. כמו שמלמדים בקורס לעסקים שנותן למשתתפים קצת אדג’. נופר מסבירה לה כמו שהסבירה מאתיים פעם, לבת ולבן ולכל המתעניין: ‘זה לא כוח אדם קלאסי… אני מכינה אותם לחיים בחו’ל. את הרילוקיישנים. זאת אומרת, לא רק ויזה ואיך עושים ביטוח, גם הקודים התרבותיים.’ נמאס לה לדקלם ובגרון עולה החמיצות. שוב מזכירים לה איפה היא נמצאת. זאת העבודה, נופר. כל מה שיגעת והגעת ונגעת, והכול כמעט בלי כוונה. המשרה הזאת מצאה אותך יותר משחיפשת. אבל השכר טוב. ואת שם. וזהו זה. אבל אדווה מתלהבת. בזה בדיוק, ממש כמותך, חשקה נפשה. מצמצמת מרחק, תכף כמעט תצמידו שפתיים. ארומת שמפו קוקוס רוכנת לעברך. לא קשה לדמיין איך היא עושה את זה בדייטים, ופחות או יותר גם בראיונות העבודה שביניהם היא מתרוצצת עכשיו. מרחיבה את עיניה ומעוררת תחושה פמיליארית מלווה בריח פה מנטי. מן הסתם גברים כבר ענו כן על כל דבר שיצא מהפה הזה. ‘תמיד ידעתי שתצליחי,’ היא חותמת, והלחיים של נופר כבר אדומות. שבע שלושים וחמש והיא לא סותמת אבל מתחשק להיצמד אליה, לנשק את דומדמניות אנג’לינה ג’ולי, ועילאי, שעד לפני רגע רצה לעזוב, עכשיו שאישוניו התנפצו מול האדווה נשאר לעמוד ומעלה אוזניים של בסיס מודיעין בחרמון. הנוהל ידוע. וחוץ מזה ברנאר קצת מתפרע, בזירה מתחולל קטע סוציולוגי־אנתרופולוגי שמח ומבדח שבעלך יוכל להלעיג עליו בדרך חזרה הביתה, והפעם עם תוספת סקסאפיל לצופים הנלהבים.

טוב, חאלס. באמת הגיע הזמן לעוף מכאן. שירה חסרת מנוחה, ואף אחד לא יכריח אותה לחייך ולבצע ‘להתראות’ בפני שלושים איש. רק בדרך החוצה נופר קולטת: אחרי שדוממה את ברנאר, אימא מסתודדת עם זר מסתורי, לפחות בן שמונים, מרכיב משקפיים בסגנון פלייבוי בסרט מצרי. מתברר שהיה לסבתא בוס, רפי. זה מהזמן שהיא עבדה במכירות. לפני ארבעים שנה. וזה כבר הביקור השני שלו, היה גם ביום הראשון. ‘אני מכירה אותו,’ אומרת אדווה ששוב חולפת לידך אחרי הלהתראות מלפני דקתיים. מביך. מה בעצם היא עושה כאן?

להתראות ביי אוֹרווָה ביי ביי. הדלת אל החוץ פתוחה למחצה. ביי ביי. ביי ביי. זזים. להתראות.

בחוץ כבר חושך. ממש לפני שעזבו, בדרך לדלת, נושא השיחה היה מירי רגב. השכן האשכנזי דווקא היה בעדה.

אחרי פּוּרה, לפני הכניסה לכביש 6: ‘המשפחה שלך.’ עילאי מביט בה ומחביא חיוך, ובדיוק אז עפעפיה של שירה יורדים. ‘ששש…’ החיוך נמחק. ‘לא צריך ווייז,’ הוא לוחש ורוכן קדימה בגב עקמומי. תמיד כדאי ווייז כי הכול יכול לקרות אבל אין כוח להתווכח, ואחרי ארבעים דקות מתברר כרגיל שצדקה. הפקקים שלפני תל אביב. ירח מעל איילון ומתחתיו בר רפאלי מלבבת שיניים ועיניים וסימטריית גומות. נופר עושה את עצמה ישנה וחושבת את השטויות שלה: פטריק. הילדים של פטריק יצאו בהירים, לא ערבים כמוך.

הפיאט מוצאת חניה במהירות, כאן מעוז אביב, שקט של לחן דשא שמנוגן ברגלי פעוטות יחפים ואימהות חינוך ביתי פעלתניות ושלוות כאחת. ירוק עצי עלעלי ובלי דרמה. קיבוץ בעיר. שכנה עושה קונדליני יוגה בחושך. עילאי מחייך לעצמו, מרוצה מהיותו, מרים את שירה בזהירות.

‘של מי זאת אדווה?’

היא עונה כאילו לא שמעה. ‘אה?’

‘זאת שדיברת איתה בסוף,’ הוא שואל תוך כדי התוך כדי של הצצה בנייד כבדרך אגב מעוגב. שירה כבר במיטה. מכולם רק את השם שלה הוא זכר. ובלילה הוא משאיר סימן בצוואר, מה שמתחיל בלחלוחית רכה ונשית נגמר כמעט בזעם, בעל כהלכתו, דוקר ומעמיק ורוצה. רוצה אחרת. רוצה את זה פוטושופי עם נגיסות. ומה נופר רוצה?