צלב הנחושת

1

צעקות פראיות, רחוקות, החרידו את אילונה משנתה. מחוגי השעון הגדול על הקיר הראו את השעה 01.00. אילונה, שהתכוננה מראש ללילה הזה, קפצה ממיטתה, שבה שכבה לבושה, הציצה החוצה מבעד לחרכי התריס וראתה את להבות הלפידים ואת ההמון המשתלח באקסטזה ברחוב, ומיהרה להעיר את ילדיה, אימרא ולאצי, שגם הם שכבו לישון בבגדיהם, כפי שנהגו כבר תקופה ארוכה. הם נעלו את נעליהם, נטלו את מזוודותיהם הארוזות מראש ויצאו מהדלת האחורית המובילה אל החצר. עברו מבעד לפרצה שנקרעה בגדר מבעוד מועד והמשיכו לעבר השביל ביער הסמוך, אשר הוביל אל המנזר העתיק שניצב במרחק כקילומטר מביתם.

מכיוון הגטו רדפו אותם צעקות ההמון המשתולל ההולם על דלתות היהודים, ‘יהודים מסריחים החוצה!’ ‘לצאת!’ ‘מהר!’ היה זה לילה בחודש מאי 1944 שייחרת בזיכרונו של אימרא כ’ליל הלפידים’. לילה ללא ירח וללא כוכבים, ורק להבות הלפידים קרעו את העלטה והטילו על קירות הבתים צלליות מאיימות. סיוטיה הגרועים ביותר של אילונה הפכו למציאות. היא חזתה את ליל הבלהות הזה וידעה שגם אם יתמהמה בוא יבוא. היא הייתה מוכנה. הילדים ידעו בדיוק מבצעי מה יעשו ביום פקודה ולאן יפנו. אילונה עשתה איתם חזרות לקראת הלילה הזה. היא עצמה חזרה ושיננה את הדברים שתשמיע באוזני אם המנזר, משל היה זה תפקיד בהצגת תיאטרון.

ביציאה מהבית הסירה אילונה את הכיפה מעל לראשו של אימרא. ‘אסור שידעו שאתה יהודי. הסברתי לך את זה,’ השיבה לרתיעתו.

‘אבל אימא, זה אסור. זה חטא,’ אמר בניסיון התנגדות אחרון.

הם צעדו חרישית, בצעדים מזורזים, כל אחד נשא את מזוודתו בידו ואת פחדיו בלבו. מה יהיה? האם במנזר יתנו להם מקלט או שמא יאטמו את לבם וינעלו בפניהם את השער? מה תאמר ואיך תשכנע את אם המנזר להכניסם? ומה תעשה אם בכל זאת יידחו? לאן ילכו והיכן יתחבאו? המחשבות הללו קדחו בראשה של אילונה לאורך כל הדרך. לאחר הליכה מזורזת הגיעו אל פתח המנזר החשוך. אילונה טלטלה את שער הברזל הגדול בשתי ידיה והרעישה שמים וארץ. לאחר זמן מה נדלקה נורה קטנה מעל לדלת המנזר, שנפתחה לאטה, ובמרכזה ניצבה דמות שחורה, קטנה. כשהצליחה להבחין בעומדים מעבר לשער מיהרה לעברם אם המנזר ופתחה את מנעול הברזל החורק. מבלי לשאול שאלות מיותרות הכניסה אותם בזריזות אל תוך המנזר. היא הסתכלה על סביבותיה ווידאה שאיש לא עקב אחריהם ונעלה את השער ואת דלת העץ הגבוהה.

אילונה כרעה לפני אם המנזר ונשקה לצלב הנחושת שהשתלשל מחגורת גלימתה. ‘אמי, הם הגיעו. הם אוספים את כל היהודים. בשם ישו ומריה הקדושה אני מפצירה בך להעניק לנו מקלט, לילדיי ולי. בעלי נפל בשורות הצבא ההונגרי ואני נשארתי לבד. אנא בטובך עשי איתנו חסד. לא הרענו לאיש,’ בכתה אילונה אל מול אם המנזר.

אימרא ולאצי, שמעולם לא ראו את אִמם בוכה, נצמדו אליה נבוכים ונכלמים. אם המנזר הקשישה ליטפה את ראשה וביקשה להרגיעה, אף שהיא עצמה נקלעה לדילמה קשה. האם תסכן את אחיותיה הנזירות לשם הסתרת שלושה יהודים? ואם לא, כיצד תקשיח את לבה ותגרש אותם משם? ואם כך תעשה, האם ישו יסלח לה? היו אלה הרגעים הקשים ביותר בחייה כנזירה וכאם מנזר. לבסוף התפשרה עם עצמה והבטיחה שתעניק מחסה ומקלט בטוח אך רק לילדים. את אִמם לא תוכל להסתיר. הסיכון רב מדי.

‘אבל מה יהיה? אלה ילדים קטנים, הם זקוקים לאמם, איך אפקיר אותם לבדם?’ התחננה אילונה.

‘בני כמה הם?’

‘אימרא עוד לא בן שלוש עשרה ולאצי בת שבע.’

‘אני אהיה להם לאם. צר לי אבל זה מה שביכולתי להציע לך,’ גזרה אם המנזר את דינה כשדמעה קטנה נושרת מעינה.

כשהבינה שגורלה נחרץ חיבקה אילונה את ילדיה שסירבו להיקרע מעליה ועמדו חבוקים שעה ארוכה, נאחזים במעילה ולא מרפים, בעוד אם המנזר דוחקת בהם להזדרז.

משנפרדו לחשה להם אילונה, ‘אחרי שהכול ייגמר אבוא לקחת אתכם. אני מבטיחה’.

גבה השחוח של אמם היוצאת מהמנזר אל תוך הלילה המבעית יהיה המראה האחרון שיישאר איתם עד יומם האחרון.

אילונה שבה לביתה. מאחר שידעה ששלום ילדיה הובטח השלימה עם גורלה. היא ידעה שאין לה לאן להימלט או היכן להסתתר. יהיא אשר יהא, גורלה יהיה כגורלם של כל יהודי הגטו. היא התיישבה על קצה המיטה, מזוודתה הארוזה לצדה, והמתינה לגל השנאה שיגיע ויתנפץ על דלתות דירתה הדלה.