גופת ילדה מתגלה תלויה ביער ליד אוסלו. הילדה לבושה בשמלת בובה, על גבה ילקוט וסביב צווארה תלוי פתק שעליו כתוב […]
1
ולטר הֶנריקְסֶן ישב ליד שולחן המטבח והתאמץ לבלוע משהו מארוחת הבוקר שאשתו הכינה. ביצים ובייקון. הֶרינג כבוש, נקניק מעושן ולחם טרי. חליטת תה מצמחי הגינה, הגינה שחלמה עליה כשקנו את הבית הזה, הרחק ממרכז אוסלו. יערות אֶסְטְמַרקָה הפכו עתה לשכניהם הקרובים. כדי שיוכלו לטפח את תחביביהם הבריאים. לטייל ביער. להקים גינת ירק קטנה. ללקט גרגירים ולקטוף פטריות, ובמיוחד להציע חיי חופש מהנים לכלבה, כלבת קוקר־ספנייל שוולטר הנריקסן לא סבל, אבל הוא אהב את אשתו ולכן הסכים לתוכנית שלה.
הוא בלע חתיכת לחם עם הרינג, ונאבק בגופו שרצה להקיאה. הוא לגם לגימה גדולה של מיץ תפוזים והתאמץ לחייך, אף על פי שראשו כאב כאילו מישהו הלם בו בפטיש. המסיבה בעבודה שבה השתתף אמש לא התנהלה כמתוכנן, גם הפעם הוא לא הצליח לשמור מרחק מאלכוהול.
החדשות זמזמו ברקע, וולטר ניסה לפענח את הבעת פניה של אשתו. את מצב רוחה. האם בכל זאת היתה ערה כשצנח למיטה עם שחר, את השעה המדויקת לא ידע, אבל הוא נשאר במסיבה עד מאוחר, מאוחר מדי, הוא זכר במעומעם שפשט את בגדיו, זיכרון מעורפל על כך שהיא ישנה, שהוא חשב איזה מזל, לפני שהתעלף על המזרן הקשה מדי שהתעקשה שיקנו כי בזמן האחרון היו לה בעיות איומות עם הגב.
ולטר כחכח קלות, מחה את פיו במפית וליטף את בטנו בידו, העמיד פנים שנהנה מהארוחה ושהוא שבע.
"חשבתי לצאת לאוורר את ליידי, מה את אומרת?" מלמל בתקווה שההבעה על פניו תתפרש כחיוך.
"כן, איזה יופי," הנהנה אשתו, קצת מופתעת, כי הנושא אמנם לא עלה לעתים קרובות אך היא ידעה היטב שהוא בעצם לא אוהב את הכלבה בת השלוש.
"אולי הפעם תיקח אותה לטיול קצת יותר ארוך מסתם סיבוב סביב הבית?"
הוא ניסה לאתר את התוקפנות המוסווית שאפיינה את דיבורה כשלא היתה מרוצה ממנו, החיוך שלא היה חיוך אלא משהו אחר לגמרי. אבל הוא לא ראה ולו רמז לכל זה, נראה שלא הבחינה בְּדבר, שהיא מרוצה. הוא יצא מזה בשלום, למרבה המזל. ועכשיו, הבטיח לעצמו, זה לא יקרה שוב. מעתה יחיה חיים בריאים. ולא ילך עוד למסיבות של העבודה.
"כן, חשבתי לקחת אותה למָרידאלֶן, אולי לרדת בשביל אל אגם דַאוּשֶאֶן."
"נשמע מושלם," חייכה אשתו.
היא ליטפה את ראשה של הכלבה, נשקה לה על מצחה ודגדגה אותה מאחורי האוזניים.
"את ואבא יוצאים לטיול, שומעת, אתם תעשו חיים, נכון שתעשו חיים? כן, ליידי החמודה תעשה חיים, חמודה קטנה שלי, נכון שאת המותק שלי?"
הטיפוס במעלה מרידאלן התנהל כפי שתמיד התנהל בפעמים הנדירות שבהן יצא עם הכלבה. ולטר הנריקסן מעולם לא אהב כלבים, הוא לא ידע דבר על כלבים, מצדו יכלו הכלבים להיכחד מן העולם. הוא חש ברוגז גובר כלפי הכלבה הטיפשה שמשכה ברצועה ודחקה בו ללכת מהר יותר. או לחכות. או ללכת לכיוון אחר משרצה הוא.
סוף סוף הגיע לשביל היורד לדַאושאן. כאן לפחות יוכל לשחרר את הכלבה. הוא כרע על ברכיו, ניסה ללטף קצת את ראשה, להיות חביב בשעה שהתיר את הרצועה.
"זהו, עכשיו את יכולה לרוץ."
הכלבה הביטה בו בעיניה המטופשות והוציאה לשון. ולטר הצית סיגריה ולהרף עין חש צביטת אהבה כלפי הכלבה הקטנה. הרי זאת לא אשמתה. היא דווקא בסדר. גם כאב הראש שלו החל להתפוגג, האוויר הצח שיפר את הרגשתו. מעכשיו הוא יאהב את הכלבה. כן, כלבה טובה. למען האמת אפילו יש בזה מן הנחמה, לטייל קצת ביער. עכשיו הם כבר כמעט חברים, והיא כל כך צייתנית, כן, כלבה טובה. בלי רצועה, ובכל זאת היא הולכת לידו בשקט בשביל.
באותו רגע זינקה הקוקר־ספניילית מהשביל ונכנסה למעבה היער.
לעזאזל.
"ליידי!"
ולטר הנריקסן נעמד על השביל וקרא לה כמה פעמים. לשווא. הוא השליך את הסיגריה, סינן קללה והחל לזחול במדרון שבו נעלמה הכלבה. כעבור כמה מאות מטרים נעצר ולא זז. הכלבה שכבה בשלווה גמורה על הקרקע בקרחת יער קטנה. ובאותו רגע גילה את הילדה הקטנה שהשתלשלה מהעץ. התנדנדה מעל הקרקע. עם הילקוט על גבה. ופתק תלוי על צווארה:
נוסעת ללא מלווה.
ולטר הנריקסן התמוטט על ברכיו ובלי לחשוב עשה מה שהתחשק לו לעשות מאז שהתעורר.
הוא הקיא על עצמו, ופרץ בבכי.
אין עדיין תגובות